שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן קיא
החיים ושלום לידידי הרב המאה"ג המופלא ומופלג כבוד מהו' ליב נ"י אב"ד דק"ק גלאנטע יע"א:
אורות אשה שתבעה גט מבעלה בב"ד והבעל בתוך שיחו וכעסו אמר שנתברר לו שזנתה תחתיו וגם הרתה לזנונים ונפסק הדין שיגרש ויתן כתובה ואח"ז נתפייס וחוזר הבעל ונותן אמתלא לדבריו שאמר כן כדי להרוויח כתובתה כי סבור שיאומן להפסידה כתובתה וכיון שהיתה תובעת גט ורוצית להפקיע עצמה מתחתיו סבור הי' להרוויח הכתובה בטענה זו ונסתפק מעלתו אם יש להאמין לאמתלא זו:
תשובה. הנה במה שנוגע בהיתר האשה להבעל נראה פשוט דמותרת מכמה טעמים דז"ל הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן יו"ד באשה שתבעה גט בטענה שאין לו גבורת אנשים וכעס עלי' ואמר לה בפני עדים שזנתה תחתיו והשיב וז"ל אם נותן אמתלא לדבריו ואומר שמרוב שיחו וכעסו דבר והוציא עלי' ש"ר ואינו אמת נאמן ושרי לי' עכ"ל והנה הטור א"ע סימן קע"ח העתיק תשו' הרא"ש בשינוי לשון שמשמע אם טען אח"כ שמחמת כעס אמר כן אם נתן אמתלא לדבריו נאמן ואם לאו אינו נאמן משמע דלא סגי' בהאי אמתלא שאומר שעשה כן מחמת כעסו אלא שיתן עוד אמתלא אחרת וכלשון הזה בעצמו פסיק בש"ע שם סעיף יו"ד ונ"ל להשוות דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל עם מ"ש הטור בשמו דהרא"ש בתשובה מיירי שהיא תובעת ממנו גט ואינה רוצית להיות עוד עמו א"כ ראוי הוא שמחמת כעסו ושיחו יאמר עלי' כי היא זינתה או מה שיותר רע מזה אבל בטוש"ע לא מיירי רק מכעס וקטט ולא שהיא תובעת גט א"כ אין זו אמתלא מספקת לומר עלי' דבר שתיאסר עליו לעולם הי' לו לומר עלי' גנאי אחר ולא מה שנוגע בינו לבינה ע"כ צריך אמתלא ואה"נ אם יאמר שמחמת שהי' בכעס הסכימה דעתי לגרשה ולא יכול אם לא בטענת זנות או כדי להרוויח כתובתה אה"נ דהוה טענה מעליותא אבל טענת הכעס לחוד לא מועיל:
והנה בנדון שלפנינו אם ניקח דברי הטור כפשוטן דצריך אמתלא אחרת מלבד טענת הכעס והי' קשה להתיר מטעם האמתלא שרוצה להרוויח הכתובה דתינח אם לא אמר אלא שנתברר לו שזינתה אבל מה הי' לומר שהרתה לזנונים אע"ג דלאחזוקי שקרי' עביד אינש ואמר טפי וכדס"ל לב"ה בנדרים כ"ח ע"א גבי נודרי' להרגין מ"מ אין זה ענין לכאן ובפרט לשווי' בניו ממזרים גרע טפי טובא מלובשת בגדי נדה דלא מהני תו אמתלא בעלמא עד שתתן אמתלא המספקת גם ללבישת הבגדים כמבואר בש"ע י"ד סי' קפ"ה וה"נ דכוותי':
מיהו הואיל והיא תובעת גט והעליתי דלא צריכא לאמתלא כ"א שיאמר מחמת כעס רצה לנקום ממנה אפשר דאין אדם נתפס על צערו ואמר כן לבזותה יותר דבין בני אדם הוא גנאי יותר כשהרתה לזנונים מזינתה סתם ועדיין צ"ע בזה:
אלא דנ"ל היתר בלא"ה דהרי ע"כ אין כוונתו שהרתה לזנונים על ידי אותה הבעילה שאמר שזינתה והוא ידע דאין בזה ממש דהרי קיי"ל רוב הבעילות אחר הבעל אלא ע"כ תרי מילי קאמר חדא שברור לו שזינתה כגון שראה או שמע דרכי המנאפים ועוד שהרתה לזנונים והיינו שהוא הי' פרוש ממנה כל אותן הימים ונמצא כריסה בין שיניה:
הנה לפ"ז כיון שחוזר בו עתה ממ"ש שראה שזינתה ונותן על זה אמתלא טובה ורק על מ"ש שהרתה לזנונים והנה מזה לא שווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מעולם שהרי אפשר שנאנסה ושרי' לבעלת ישראל ועי' בהגה' ש"ע סי' ס"ח סעי' ו' וכיון שאין במשמעות דבריו שתיאסר עליו אין כאן בית מיחוש דומה למ"ש מהרי"ק הובא בש"ך י"ד סי' א' סקמ"א ובסוגי' דפ"פ אה"נ אם חוזר אח"כ אפשר דשרי' לי' מה"ט ראיתי לבאר יותר מ"ש לעיל דבמה שאומר שהרתה לזנונים י"ל באונס הי' והבאתי ראי' ממהרי"ק כונתי דהמעיין יראה דכוונת מהרי"ק שם כך הוא דהעד עצמו יכול לאכול משחיטת השוחט מכאן ולהבא אעפ"י שידענו שלא עשה שום תשובה שהרי יצא השוחט זכאי בדיני ולא פסקנו לו לעשות שום דבר מדרכי התשובה אפ"ה מותר אעד לאכול כיון דמדינא כשר הוא השוחט ורק העד שוי' נפשי' חתיכה דאיסו' לא נאסר עליו אלא מה שהי' בכח דבריו ומעולם לא הי' בכח דבריו לאסור שחיטתו של היום שהרי אפי' לפי עדותו הי' אפשר שמיד ילבש שחורי' ויהי' שחיטתו מותר גם לו נמצא שלא העיד עלי' לאסור שחיטתו אלא להצריכו ללבוש שחורי' וא"כ אפי' לא לבש שחורי' מותר לאכול משחיטתו מכאן ואילך זאת היא כוונתו למעיין בדבריו וה"נ דכוותי' באומרו הרתת לזנונים לא נאסרה עליו בהחלטי אלא עד שיתברר שנאנסה ואם יתברר שנאנסה מותרת לו וא"כ כי הדר בי' השתא ואוסר שיודע שהיא מותרת לו אין מן הראוי שתיאסור עליו מפני דבורו שהרי לא נאסרה עליו בהחלט ואלא לפ"ז ק' בסוגי' דפ"פ נמי תהי' מותרת כשחוזר בו ולא משמע כן אלא די"ל התם לא מהימן בחזירתו משום דחזקה אין אדם טורח בסעודה וכו' ומסתמא אמר אמת בתחלתו:
מיהו בלאה"נ נראה אחר תקנת רגמ"ה שלא לגרש בע"כ לאו כל כמיני' לשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכמ"ש מהרי"ק סוף שרש ק"י והובא ברמ"א סי' קע"ח ס"ט ע"ש ואין לומר דהכא שאני שהרי היא מרצונה היתה תובעת גט ואין כאן גירושי' בע"כ וליכא חרגמ"ה ושייך שפיר שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא ז"א דהא באומרת טמאה אני לך והבעל אומר שמאמין לה פסק דלאו כמיני' להאמין לה להפקיע תקנת רגמ"ה והנה באומרת טמאה אני לך אם נאמר שהיא אינה רוצית בגירושי' והאמת אתה שטמאה היא א"כ הרי אסורה מה"ת לבעלה וע"כ לומר שאנו תולין שמשקרת רק שנתנה עיניה באחר ורוצית בגירושין וא"כ נימא כשאמר הבעל שמאמין לה שוי' אנפשי' חתיכא דאיסורא דהרי לית כאן הפקעת התקנה שהרי רוצית בגירושי' ואמאי לא יגרש וע"כ צריכי' לומר כיון שעכ"פ עתה היא טוענת שרוצית להיות עמו איכא תקנתא שלא לגרש בע"כ אעפ"י שבשעה שאמרה טמאה אני לך נתנה עיניה באחר ורצתה בגירושי' מ"מ עכשיו חזרה בה אין לו להמציא טצדקי למפטר נפשי' מחרגמ"ה וה"נ דכוותי':
ואעפ"י שמבואר שיש חולקי' מ"מ היינו כשאומרת טמאה אני לך שהיא נתנה אצבע בין שיניו וכ"כ להדי' במהרי"ק סוף שרש ק"י שזה טעם החולקי' אבל בנדון שלפנינו שהוא האומר שזינתה פשוט במה שהיא תובעת גט לא מקרי נתנה אצבע בין שיניו כיון שלא טענה מה שאוסרת עצמה עליו ואפשר כ"ע מודים דלאו כל כמיני' לאוסרה עליו ובזה הבנתי דברי הגה' מיי' פכ"ד מאישות אות י' וז"ל הורה ר' יוסף האומר אשתי זינתה דאינה אסורה עליו וכו' שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרש בע"כ ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה בע"כ דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים מנימוקי הר"י מקורבל וכן השיב הר"ש מיינבול בתשובה עכ"ל ותשובת הר"ש מיינבול ימצא באריכות במרדכי דקידושי' סי' תק"ל יע"ש מ"מ דברי ההג"ה הנ"ל צ"ע כיון שהחליט שאינה נאסרת עליו ולא הועיל למה יתנדה כלל וכן הרגיש בבית שמואל סי' קע"ח סק"ט אע"כ ברישא מיירי כשהבעל אומר שזינתה ואז לא מהימן כלל ושרי': אמנם כשהיא נותנת אצבע בין שיניו ואומרת טמאה אני לך והוא מאמין לה בזה אסורה לו לרבנו יוסף הנ"ל מ"מ מנדין אותו על שגרם לאסור אשתו עליו כמו שמנדין למי שערר וגרש בע"כ וא"כ בנידון שלפנינו שהיא לא נתנה אצבע בין שיניו אינו בדין שתאסר עליו:
אמנם ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח האריך מאוד בזה והנה שם הקשה ק' הר"ן דנדרים איך התירו חכמים לשמש עמה והיא אומרת טמאה אני לך ואסורה עליו וצ"ל דה"ל שב ואל תעשה וזה תינח באשה דהוה קרקע עולם אבל אם הוא אמר ידעתי שזינתה איך מאכילי' לו דבר האסור בקום ועשה וסהדי במרומים כי כבר הקשיתי ק' זו מכמה שנים וע"כ אמרתי דאינהו סברי כאידך תי' דהר"ן שם דכל המשועבד לחברו לאו כל כמיניהו להפקיע שעבודו למיעבד אנפשי' חתיכה דאיסורא והאשה משועבדת לו וא"כ ה"נ י"ל באיש כיון שאחר תקנת הגאון כל אשה הנישאי' על דעת התקנה היא נישאית וה"ל כאלו נשתעבד לה שלא לגרשה בע"כ וא"א לו להפקיע עצמו משיעבודו ע"י שווי' נפשי' חתיכא דאיסורא וא"כ לפ"ז לאידך דלית לי' האי תירוצא אלא תי' קמא הנ"ל דיש כח ביד חכמי' לעקור בשב ואל תעשה א"כ הכא שהוא אומר שזינתה אסורה לו באמת אפי' לא נתנה אצבע בין שיניו משום דה"ל קום ועשה וא"כ הי' אוסר בנדון דידן אלא דאינהו מיירי בשלא אמר כן מחמת קטטה אבל היכי שאומר כן בשעת קטטה הרי מבואר ברמ"א שם אפי' איכא ע"א שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריו אם מחמת קטטה אמר כן לאו כל כמיני' מכ"ש הכא ועוד נ"ל דאינהו לא מיירי אלא בשעומד בדבריו ורוצה בגירושי' וצווח כי כרוכי' שהיא אסורה עליו וא"כ איך נאכילהו בעל כרחו דבר האסור לו אבל הכא שהוא חוזר בו ושומר בריא לי שהיא מותרת לו פשיטא שאין לכוף להוציא בשגם שיש עכ"פ ג"כ קצת אמתלא פשוט שבצירוף כל הנ"ל תהי' מותרת לבעלה:
אמנם לא דברנו אלא מהיתר אשה לבעלה דאיכא תרתי לטיבותא חדא מצד חרגמ"ה ואידך מצד האמתלא ומ"ש הרתה לזנונים אפשר שנאנסה אמנם להתיר הולד שאמר עליו שהרתה לזנונים צ"ע דהרי האב נאמן לשוי' ממזר וא"כ צריך אמתלא נכונה וברורה דומי' דבית המכס דפי"נ קכ"ז ע"ב ואולי הואיל ואומרו בכעס ליכא למיחש למידי עיי' בש"ע ח"מ סס"י של"ג ברמ"א ועיי' מ"ש ספר תורת חיים ר"פ גט פשוט אתרא דכהנים האי וקפידי טובא ומגרשיי' נשיי' דמשמע דליתא לסברא הנ"ל ועי' בצמח צדק סי' פ"ב ובתשו' מהר"ם זישקינד סי' כ"ו:
והנה דין זה הוא רחב ועמוק מאוד וצריך עיון ומתנון ולא נשאלתי על זה גם אולי אם ישאל את הבעל יאמר עליו אמתלא נכונה ע"כ אניח מזה ואם עוד יצטרך הדברי' נראה מה לעשות אי"ה ובזה אסיים בכל חותמי ברכות. פ"ב מש"ק נגהי ליום כ"ח אדר ראשון תק"ע לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: