שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן צג

אודת האי צורבא מרבנן דנקטע לו חצי אבר מהפרק העליון של אגודל אם מותר לצרפו לחמשה המצורפי' לחליצה יש לעיין בזה בשני דברים א' שרש ומקור הדין שיהי' בעל מום פסול לחליצה וזאת שנית אם זהו נקרא מום:

הנה דין זה לא נמצא אלא בסדר חליצה של ד"מ כ' בשם מהרי"ח שכל החמשה יהי' מחשובי קהל ומום אין בהם והקשה הרמ"א דבר"פ מצות חליצה מוכח דאפי' סומא הוה בעי לאכשורי אי לאו קרא לעיני הזקנים וכמה גאונים מתירי' אפי' סומא באחת מעיניו לבר מראבי' דס"ל לעיני הזקנים לשון רבים שני עינים אבל שאר מום מה"ת יפסל ועל זה כ' רמ"א אמנם לעיל סי' ק"ל כתבתי בשם מהרי"ל דבעל מום לא יתיר אשת איש לעלמא ואפשר דה"ה כאן עכ"ל ושם כ"כ לענין עידי הגט ע"ש ופסקו בש"ע בהגה' שם והנה ערבך ערבא צריך דגם שם צריך טעם וסברא מ"ט דפשיטא לי' למהרי"ל דבעל מום לא יתיר אשת איש לעלמא ואמאי והנה בסדר גט שלישי אות ג' כ' שלא יהי' א' מדייני הגט בעל מום והנה עשו רבנן האי מילתא כהלכתא בלא טעמא ומי יבוא אחרי המלכי' את אשר כבר עשוהו וחקרתי ודקדקתי ושאלתי פי חכמים ואין פותר:

ואמינא איזל בתר סברא דבשלהי יבמות תני' להדי' דעידי נשים כדיני נפשות דמי ואפי' למאי דקיי"ל התם כמ"ד דלא בעי דרישה וחקירה משום דאיכא כתובה למשקל כבר כ' מהרש"ל בתשובה טעם לזה דמה"ת ניקיל כיון דאיכא נמי כתובה למשקל הא עכ"פ איכא נמי דיני נפשות ע"ש סי' ל"ג ועב"י בח"מ רס"י למ"ד ועל הכלל לא הקילו חכמים אלא לענין דרישה וחקירה כיון שכבר עקרו דין תורה בענין זה גבי דיני ממונות הקלו בכל אלו אבל לעולם כ"ע לא פליגו דכדיני נפשות דמי וא"כ הא בב"ד דדיני נפשות בעי' כולך יפה רעיתך ומום אין בך א"כ ה"ה בב"ד דמתיר א"א לעלמא דהיינו בסדר גט ג' מהשליח להאשה דה"ל קיום ובעי' ג' א"כ בעי' ב"ד הראוי לדיני נפשות ואע"ג דהתם סנהדרי' של כ"ג והכא בשלשה סגי התם היינו טעמא כיון דעכשיו אכתי ליכא נפשות רק דאפשר דאתי לידו נפשות משו"ה סגי בשלשה ונהי דסגי בג' מ"מ לענין שאר מילי בעי' כמו דיני נפשות שלא יהי' בהם מום ותדעי שהרי בר"פ מצות חליצה משמע דחליצה אע"ג דסגי בשלשה מדכתי' זקנו מ"מ הי' סברא דבעי' כולך יפה רעיתי ע"ש זה מה שנ"ל להסביר טעמו של בעל סדר גט שלישי:

ואמנם מ"ש מהרי"ל שלא להתיר א"א לעלמא ע"י עידי' בעלי מומין אין לומר דס"ל דעידי בעלי מומין פסולי' להעיד עדות ד"נ דזה מוכח דליתא דהרי בסנהדרי' מ"ה ע"ב מבואר דגדמון מעיקרא כשרי' להעיד עדות נפשות וע"כ צריך אני לומר דגזר מהרי"ל עידי גט אטו דייני גט שלא יאמרו התרנו אשת איש ע"י בעלי מומין ולא יבחנו בין עדים לדיינים ואע"ג דבדיני נפשות ממש לא גזרי' בכי האי גוני התם משום דא"א בענין אחר ומה יעשו שני בעלי מומין שראו באחד שהרג את הנפש והה"נ בעל מום שראה שמת בעלה יכול להעיד ולא גזרינן היכי דלא אפשר אבל עידי הגט דאפשר לייחד עדים המנוקי' מכל מום גזר מהרי"ל ז"ל זה מה שנלפע"ד:

וזה בעצמו דברי מהרי"ח בחליצה וכי היכי דגזר מהרי"ל עידי הגט אטו דייני גט ה"נ גזר איהו דייני חליצה אטו דייני גט אע"ג דבחליצה גופי' ליכא דיני נפשות ובב"ב קל"ה ע"א קרו ליבמה לשוק אשת איש אשגרת לישנא והרשב"ם שם דמפרש לי' בחיוב חנק ממש הוא תמו' יע"ש אבל עכ"פ מסתיין דהש"ס נקט לה בלישנא דא"א וא"כ איכא למיחש דמיחלף בב"ד של גט ואין להקשות א"כ אי מכולך יפה ילפת לבעי' נמי מיוחסי' והרי אפי' כהנים שבזמנינו אינם אלא כהני חזקה וא"כ לא משכחת לי' כלל בזה"ז י"ל היא הנותנת דהיכי דלא אפשר לא גזרו ואין לומר א"כ בב"ד של גט מיד השליח ליד האשה דבעי' ב"ד מדינא ולא משום גזירה ליבעי מיוחסי' וליכא י"ל דקיום שטרות דרבנן וה"ל ב"ד דרבנן אע"ג דמחמרי' כעין דאורי' כיון דאית בי' דיני נפשות מ"מ בדרבנן סמכי' אחזקת משפחה שכל המשפחות בחזקת כשרות וזה מבואר פ' האשה שנתארמלה למעיין שם היטב זהו מה שנלע"ד ומיושב ק' רמ"א מר"פ מצות חליצה דהתם אדאורי' קאי:

ולפ"ז יש יותר להקל בהדיינים מהשני' הנוספים דדיינים דבעי' עכ"פ שיודעי' להקרות לא שכיחי כולי האי יש להקל ולהכשיר אפי' בעלי מומין אם לא ימצא אחרת משא"כ הנוספים שאפי' עמי הארץ כשרים מה אכפת ליקח בעל מום הלא יכול ליקח אחר במקומו והנה מלשון מהרי"ח שכ' שיהי' מחשובי הקהל ומום אין בהם דנקט לשון הקרא כולך יפה רעיתי ומום אין בהם משמע כנ"ל דמאותו טעם פסל להו:

ואמנם בגדר המום נראה פשוט דכל הפוסל לכהן לעבודה פוסל גם לסנהדרי' ואפשר דחמירי טפי מדכתיב כולך יפה משמע אפי' ריבדא דכוסילתא ועיי' חלק צ"ג ע"ב ומ"ש מעלתו א"כ איטר לפסל י"ל למ"ד אטר מום הוא אה"נ אלא אנן לא קיי"ל הכי אלא משום שאין לו ימין לשרת בו ויעיי' פלוגתא זו בר"ן רפג"ה ובב"י א"ע סי' קס"ט והנה מעלתו כ' מלשון הרמב"ם פ"ח מביאת מקדש ה' י"א מי שחסר אצבעו ולא כ' מקצת אצבעו וכן שם בהלכה י"ג מי שחסר אצבע אחד מאצבעות רגליו משמע כולו ולא מקצתו הנה מעלתו צדק בהבנת לשון הרמב"ם ועדיין יש לומר נהי אם חסר פרק א' מפרקי האצבע אינו מפסיד עד שיחסר אצבע כולו מ"מ חסר חצי פרק ונשאר חציו גרע טפי דה"ל שבר בעצם מהעצמות שבגלוי דה"ל מום בפני עצמו כמבואר ס"פ דלעיל ועוד יותר נראה דהרמב"ם אזל בזה עפ"י דרכו בהלכות טרפות דחסר היינו מתחלת ברייתו ובהא הא דמקיל דאם נברא חסר פרק א' מפרקי האצבעות אינו מום עד שיהי' נברא חסר אצבע אבל בניטל אפי' פרק א' פסול בכהנים וסנהדרין ומכ"ש בניטל חצי אצבע דהוה נמי שבר בעצם:

כל כך נדחקתי לקיים דברי רמ"א בהבנת לשון מהרי"ח וכ"כ בלבוש וסדר חליצה שבכנה"ג שנדפס בסוף ספר גט פשוט ומשמע כי כל מום פוסל אבל לולי כן הי' ראוי לשמוע דברי הדיין המופלא מה' חיים הרש נ"י שכוונת מהרי"ח אמומי עין וכל שום מום לא יהי בעין שלהם אבל בשארי איברי' אין קפידא והיות כי אפי' לפי הבנת רמ"א ועפ"י מה שפירשתי אני בטעמא דמלתא ליכא אלא גזרה לגזירה דהיינו ב' הנוספי' אטו דייני' גופא ואינה אטו דייני גט ובגט גופי' לא הוה אלא קיום דרבנן בעלמא ע"כ המיקל וסומך עצמו על פירושו של מה' חיים הרש הנ"ל ומכשיר בעל מום בגופו להיות משנים הנוספי' בחליצה לא הפסיד ובלבד שלא יהי' שום מום בעיניו שהוא קרוב לדאורי' בדייני חליצה גופי' הנה הארכתי קצת לעשות רצונו חפצתי והי' זה שלום וכולך יפה רעיתי ואחתום בברכה. משה"ק סופר מפפד"מ: