שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן סט
ה' עמך גבור החיל תלמידי המובהק הרב המא"הג המופלג כש"ת מהו' פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק נייאזאטץ יע"א:
הגיעני נועם מכתבך ושאול באחת ע"ד ג' אחים א' מהם נשא אשה ואחר ד' חדשים שבק חיים לכ"ח והניח אשתו מעוברת כפי הנראה כי פסק וסתה מיד אחרי הנשואי' וכן הי' שילדה ה' חדשים אחר מיתת הבעל דהיינו ט' חדשים לנשואי' ולפסיקת וסתה והי' בן קיימא כפי הנרא' כי נגמרו שעריו וציפרניו אך לא האריך הולד ימי' כי מת אחר ד' ימים ללידתו ושוב מת גם אח א' משני אחים הנותרי' ונשארה האשה ספק זקינה לאח השלישי וזה הי' קיטע שחתכו רופאי' רגלו הימני' וכ' מעלתך וז"ל וחתכו הרופאי' את הארכובה התחתונה עד השוק ממש עכ"ל ובסוף דברי אגרתך כ' וז"ל ותמונת הקב הוא כך למטה מגיע עד הארץ ובתוך הקב הוא נותן את שוקו ומצד חוץ דהיינו העץ מגיע עד ידו הימני' ושם הוא נקשור ברצועו' סביב הגוף וסומך ידו על העץ והולך ובשעת חליצה בלי ספק שלא מהני זה שהרי הקשירות למעלה מארכובה עכ"ל בענין זה ונפשו בשאלתך להודיע דעתי הקלושה בהיתר היבמה הלז שהיא ילדה ורכה בשנים שלא תתעגן ח"ו:
ולהיות כי באה בשאלה דברי' סתומי' שצריכי' ביאור ע"כ אמר הנה ג' אברי' ברגל אדם תחתונו נקרא פרסת הרגל ארכו מאצבעו' הרגלים עד עקבו וגובהו מהקרקע עד אסתוירא שקורין קניכע"ל בל"א ורש"י קורין לו קביל"א בלע"ז ומשם מתחיל השוק גבי אדם התחלתו מהאסתוירא קניכע"ל עד הארכובה שקורין קני"א בל"א והיינו באדם אבל בבהמה נקרא גם זה העצם רגל והוא הארכוב' הנמכרת עם הראש אבל באדם הוה זה שוק ודבר זה לחלק בין בהמה לאדם אם שהוא מוכרח בהרבה מקומות מ"מ מפורש בתוס' במנחות ל"ז ע"א סוף ד"ה קבורת ועיי' לשון רש"י שבת נ"ד ע"א עד כבלא פרק התחתון שקורין קוי"לא עכ"ל והיינו קבילא דשמעתין שהוא קניכעל ועל זה כתב תוס' שם עד שוק והכל חד דסוף הקבילא הוא תחילת השוק ועיי' רש"י מנחות ל"ג ע"א ד"ה אסתוירא וד"ה עבידא וכו' ע"ש ואמנם במקום סיום השוק בארכובה קני"א בל"א מתחיל הירך באדם ובבהמה שוק ששם דיני צומת הגידין וחתכת השוק ובחצי זה העצם יש עוד ארכובה שאינו ניכר מבחוץ אלא בגמל אבל בשארי בהמות אינו ניכר עד שיוסר משם הבשר שעל גביו ושם הוא סיום שוק של בהמה ומתחיל הירך שהוא עצם הקליות וסופו תחוב בגוף ושם מקום גיד הנשה על כף זה הירך ונקרא קיסר ביין ועיי' מ"ש כ"מ פ"ח משחיטה הל' י"ד וביבמות ק"ג ע"א דפריך משליתה היוצאת מבין רגליה ומשני עקביו נועצו' בין ירכותי' ויולדת פי' ויוצא השלי' בין פרסת רגלי' ממש משא"כ אי לא הי' העקבות מגיעות לירכותי' והי' יוצא בין שני עמודי רגלי' הי' נקרא יוצא מבין שוק ולא מבין רגלי' והכלל לא נקרא באדם רגל אלא הפרסה התחתונה והעמוד נקרא שוק ומהארכובה ולמעלה נקרא ירך ועיי' מתני' ר"פ הרואה כתם ושם נ"ח ע"א רש"י ותוספות ד"ה מקום חבק ובמ"כ מתוי"ט ספ"ק דאהלות ד"ה בקורסל ששגה והרכיב איברי אדם עם איברי בהמה ולא דק במ"ש תוס' מנחות הנ"ל:
והנה ביבמות ק"ג ע"א אר"פ האי אסתוירא עד ארעא נחית וכו' ורב אשי דחי דלמא כל דלהדי כרעא ככרעא דמי ע"ש ופי' הדבר כי בשר תחתית הרגל הוא גוף אחד כנראה לעין כל אך עצם ארכובת האסתויר' מופרד מעצמות הרגל שלפניו ופליגי ר"פ ס"ל דעצם האסתוירא עד ארעא נחית פי' הבשר שתחתיו שייך לו באופן שבשר העקב ותחתיתו אסתוירא יחשב וא"כ היינו רגל והשוק שבנוי על עצם האסתוירא הוא מעל רגל דאלת"ה אלא הבשר שבתחתי' העקב שייך לבשר שלהלן שבפני הרגל ולא לאסתוירא וא"כ האסתוירא שטמון בתוכו הוא ע"ג הרגל והשוק שעליו מעל דמעל אע"כ אסתוירי שייך לאותו בשר ואסתוירי גופא רגל הוא ורב אשי דחי דלעולם אין האסתוירי מן הרגל אך גם אינינו מעל לרגל כיון דעומד להדי כרעא פי' בשוק עם הרגל הבולט להלן אע"ג שהוא ע"ג בשר שבתחתי' העקב מ"מ עומד בהדי' ובשוה עם כרעא היינו שאר הרגל:
ונראה נפקותא לדינא דלר"פ אסתוירא מקרי רגל א"כ להפוסקי' דקיטע אינו חולץ אם נחתך רגל עד האסתוירא והאסתוירא קיים חולץ דאכתי איכא רגל כמ"ש רמב"ן דאי שוק איקרי רגל הי' לנו להכשיר נחתך רגלו משום דקצת רגל קיים היינו שוק אלא משום דלא מצי דחיס ע"ש והכא בנשתייר אסתוירא דמצי דחיס חלוץ שפיר אמנם לרב אשי דלא מקרי רגל א"כ פסול למיחלוץ:
ונ"ל עוד נ"מ לרב אשי עיקר כרעא מה שבין אצבעו' לבשר שתחתי' העקב שהרי האסתוירא עומד על בשר העקב ולא מקרי מעל משום שהוא בשוה עם שאר הרגל הבולט לחוץ וא"כ אי מדחיס כרעי' אארעי' סגי לי' ומצי למדחיס הך בשר התחתון שבין האצבעו' לעקב אבל לר"פ יש לומר עיקר כרעא הוא העקב ובעי' למידחס דוקא העקב ומאן דמסגי אבשר האמצעי לא חלוץ כמאן דמסגי אאצבעו' לרמב"ם ע"ש:
וראיתי ביש"ש פ' מצות חליצה סי' ט"ו כ' בשם א"ז צריך שיהי' המנעל גובה עד שיכסה האסתוירא וכ' עליו רש"ל דפסק כר"פ וכיון דאסתוירא נמי מן הרגל צריך לכתחילה שיכסה כל הרגל שוב מצאתי כ' יש"ש שבמרדכי ר"פ מצות חליצה מייתי בשם ראבי"ה וטוב שיהי' המנעל נמוך מן האסתוירא כדתנן מן הארכובה ולמעלה פסולה והגיה מהרש"ל שצ"ל מן הארכובה ולמטה כשירה משמע כשירה ולכתחילה לא ס"ל כרב אשי דאסתוירא איננו רגל וה"ל כחולץ מן השוק ע"כ טוב להנמיך לכתחילה שיהי' המנעל למטה מהאסתוירא ע"ש ולפע"ד נוסחא מוטעת נזדמנה למהרש"ל כי במרדכי שלפנינו כתב בשם ראבי"ה וצריך שיהי' המנעול נמוך מן הארכובה כדתנן מן הארכובה ולמעלה פסולה וקאי אהארכובה עליונה ומן האסתוירא לא מיירי כלל ומייתי מסיפא למעלה מן הארכובה פסולה ואין כאן מחלוקת ואף ס' התרומה סי' קל"ג כ' וצריך שהמנעל לא יהי' ארוך עד למעלה מן הארכובה כדתנן למעלה מן הארכובה פסולה וטעמא משום דהוי מעל דמעל אבל השוק אינו קרוי מעל דמעל משום דאסתוירא עד ארעא נחית עכ"ל הרי כולם פסקו כר"פ דס"ל רב אשי דיחוי בעלמא קאמר שוב מצאתי בקיצור פסקי מרדכי שחיבר הגאון מו' יוסף איטלנגן שנת שי"ט שם כ' כנוסחת מהרש"ל הנ"ל:
וראיתי בס' החינוך סי' תקצ"ט דבר נפלא וז"ל ויזהר שלא יהי' מנעל ארוך כ"כ שיעלה למעלה מן הארכובה שזה ג"כ הוא מעל דמעל אבל למטה מן הארכובה אינו ודאי מעל דמעל עכ"ל ולשון זה אין לו שחר מה לשון אינו ודאי ואולי מספקא אי הלכה כר"פ או כרב אשי אע"ג דגם לרב אשי לא הוי מעל דמעל מ"מ לכתחילה הי' לו להנמיך למטה מהאסתוירא כגי' מהרש"ל בראבי' ולר"פ אדרב' יש להגבי' למעלה אאסתוירא ע"כ כ' אינו ודאי מעל דמעל וצ"ע:
אמנם ראיתי בירושלמי דמייתי תו' ורא"ש ביבמות ק"ג כיני מתני' בקושר למעלה מארכובה הקשה והכתי' ורחצו בני אהרן ידיהם ורגליה' ותנן ברגל עד הסובך ומשני דהכא שאני כתי' מעל רגלו ומשמע דקו' זו תלי' במ"ש כיני מתני' בקושר וכן משמע להדי' מתוס' מנחות ל"ז ע"א סוף ד"ה קיבורת הנ"ל דהעתיקו גם הך כיני מתני' בקושר משמע דשייך להך קושי' והי' נ"ל דהואיל דארכובה דמתני' היינו ארכובת הסובך שהוא האסתוירא כמ"ש רא"ש בתשובה דכל פירקי האיברים נקראים ארכובה והביאו תוס' פ' בהמה המקשה במשנת בהמה שנחתכו רגלי' ע"ש וה"א נחתך למטה מסובך כשר דנשאר האסתוירא ורגל הוא וכר"פ ולמעלה פסול דלא נשאר אלא שוק ופסל לחליצה אבל השתא דאמר כיני מתני' בקושר ואין שום סברא לקשור למטה מהסבך ואין שם מקום קשירת הרצועות וע"כ למטה מארכובה עליונה קאמר וזהו השוק ושם כשר והקשה מורחצו וכו' ומשני דהכא מעל רגלו כתיב ושוק הוי מעל רגלו והשת' לפ"ז צריך להבין באמת מ"ט דחק ירושלמי ומוקי לי' בקושר ולא בנחתך למטה מאסתוירא כשר דעדיין האסתוירא קיי' אע"כ צ"ל ס"ל כרב אשי דאסתוירא לא מיקרי רגל ודוקא כי איתא לרגל וקושר למעלה מאסתוירא לא מיקרי מעל דמעל משום דכל להדי כרעא ככרעא דמי אבל אי ליתא לרגל האסתוירא לא מיקרי רגל:
ויש מקום עיון בש"ס דילן דפריך מבעלי קבין ומאי קושייתו דלמא משנתינו שנחתך למטה מארכובת הסובך וכשר ובעלי קבין היינו שנחתך גם האסתוירא ואין לומר דפשיטא לי' דאסתוירא לא מיקרי רגל כמ"ש בירושלמי דהא השתא לא ידע פירושו דרגל אלא בעי למילף מבעלי קבין דברייתא וא"כ נימא כנ"ל והא בשמעתין לא קאמר דמיירי בקושר וצ"ע לכאורה ומזה הכרח לשיטת הרי"ף ורמב"ם ותוס' דאמימר דפוסל חליצת מאן דמסגי אלוחתא משום דחיסא כ"ש קיטע דלא דחיס ובעי' דחיסה עכ"פ בבשר שבין אצבעו' לעקב וכמ"ש לעיל בדרב אשי וא"כ מתני' ע"כ בקושר וכירושלמי ופריך שפיר דהרי אין דרך לקשור למטה מאסתוירא ומוכח גם מש"ס דילן כרב אשי:
והנה רמב"ם כ' מי שרגלו עקומה וכו' או שהולך על אצבעו' רגליו ולא הזכיר כלל אלוחתא דש"ס שנהפך העליון לתחתון ותחתון לעליון ואי דאתי' מק"ו דהנך א"כ קשה מנ"ל לרמב"ם זה החידוש דלמא דוקא בנהפך דלא דחיס כלל אבל הני דדחסי במקצת רגלו חלוץ וכן פסק בתשו' ר' אהרן ששון ס"סי קמ"ג באמת וכ' דרמב"ם דעת יחיד בזה ומה שנ"ל אמת נכון בזה מ"ש מגדל עוז דרמב"ם מפרש אלוחתא אצבעו' רגלם שנקראי' לוחות בלשונם וא"ש עד שבתחילה עלה בדעתי דגם רבינו חננאל שבתוספות נמי מפרש כן לוחתי' אצבעות ורש"י לשיטתו דמפרש לוחו' שנהפך כרעי' לא הו"מ למימר משום דחסא דמדנקט לוחות שנהפך לגמרי אפי' נהפך מקצת או הולך עלי אצבעות נמי ע"כ מפרש משום דהתחתון הוא עליון ואין כאן רגל ור"ח פי' לוחות אצבעו' ע"כ פי' משום דחסא שוב ראיתי דבערוך ערך לחת פי' כפרש"י וראב"ד שנהפך רגלו ומ"מ יהיב טעמא משום דחסא וגם במרדכי ר"פ מצות חליצה בשם ר"ח משמע שר"ח מפרש לוחות כפירש"י ע"ש א"כ הדרנא בי אבל עכ"פ אמת דרמב"ם מפרש כמגדל עוז לוחת' אצבעו' רגליו ומכ"ש מי שרגליו עקומה או קצת הפוכה דאע"ג דכל הנך יכולי' למדחס ע"י הדחק מ"מ פסול דדחיסה גמורה בעי' כיון שהוא מן התורה לרי"ף ורמב"ם ומטעם שכ' הגאון מוה' זלמן עמריך זצ"ל בס' שש זרעוני ערוגה דמדלא כתי' לשון של נעלך או ושלף איש נעלו ושינה וכ' לשון חליצה שמורה על דבר הנשלף בכח עצום ע"י דחיסא דילי' וכיון שהוא מן התורה בעי' דחיסא מעלי' ומשו"ה פסול אפי' הולך על אצבעו' אלא לפ"ז אכתי תיקשי לימא רבותא טפי אפי' הולך על צד כפות רגלו מה שבין אצבעו' לעקיבו נמי לא חלץ דלא מצי למידחס בשר עקיבו אע"כ כרב אשי דבאמצע רגלו סגי דמשו"ה לא מיקרי אסתוירא מעל משום דקאי להדי הך כרעא ומוכח כרב אשי:
ונשאר לנו מהנ"ל פלוגת' בין הפוסקים אי הלכה כר"פ או כרב אשי ומיהו במנעל גבוה או נמוך ליכא נפקותא לדינא דכבר דחה מהרש"ל ביש"ש ואמר דלמעלה מארכובה כשר אפי' לכתחילה וכן מנעל שחופה רוב הרגל כשר אפי' לכתחילה וליכא נפקותא אלא בנחתכה רגלו עד האסתוירא דלרב אשי לא חלוץ ולר"פ חלוץ:
ועתה מ"ש מעלתך דנחתך הרגל עד השוק ממש אי האי ממש לאו דוקא והוא רק עד האסתוירא א"כ לכמה פוסקים מכשירי' נקטעה רגלו ולהפוסלי' נמי הא כמה פוסקי' כרב פפא ואסתוירי רגל מיקרי אע"ג דלרמב"ם דפסק כרב אשי לא חליץ ועשינו לו סמוכי' משני תלמודיי' בבלי וירושלמי מ"מ כדאי הי' הנך פוסקי' החולקי' לסמוך עלייהו בשעת הדחק ועיגון כזה אבל אם עד השוק ממש דוקא הוא וניטל גם האסתויר' א"כ פלי' בפלוגתא לרש"י וראב"ד ורא"ש ולר"ח ורשב"א ורז"ה קיטע חולץ ולתוס' ורי"ף ורמב"ן לא חליץ וצע"ג למעשה אפי' בספק חליצה ונדבר מזה להלן אי"ה:
אך שבתי וראיתי מסוף דבריך ניכר שכתב מעלתך שסומך ידו על עץ שעולה למעלה ונקשר בגופו כמו שהעתקתי הנה בודאי אי לא נחתך אלא עד השוק בסוף האסתוירא אע"פ דמסגי גם בסיוע העץ שסומך עליו מ"מ היינו קב הקיטע לשיטת תוס' שבת ס"ה ע"ב וביומא ע"ח ע"ב דעיקר משענתו על עץ הסמוכו' ומ"מ חולץ בקב הקיטע כיון שהלך בו קצת עכ"פ מיהו אין משם ראי' די"ל תוס' לטעמי' דס"ל קיטע לא חליץ וקב הקיטע מיירי דיהיב לאחריני וחליץ ולפי' הר"י פורת ביומא ושבת הנ"ל בלא"ה ע"כ צ"ל דיהיב לאחריני דהרי הוא אינו הולך כלל על אותו הקב ורש"י דלא מוקי לי' דיהיב לאחריני אלא הקיטע בעצמו חולץ בו מ"מ הא לרש"י אינו סומך על שום עץ ואפשר הסומך על עץ גם לרש"י פסול דאין זה נעל:
יהי' איך שיהי' לא נראה לי דע"י חתיכת פרסת רגלו יהי' צריך עץ וגם לקשור הקשרים בוופו דוקא אע"כ מ"ש מעלתך נחתך עד שוקו ממש שלא בדקדוק כ"כ אלא נחתך עד ירכו ממש ואי האי ממש דוקא שלא נשארו שיורי מהשוק כלל ונחתך בתוך הארכובה וראש יריכו נסמך על חקיקת הקב אין כאן מקום לשאלה דהרי אין אדם יכול לחלוק על הירושלמי דמפרש למתני' בקושר למעלה מארכובה ופי' הרא"ש בנחתך רגלו ולא נשאר מהשוק מקום לקשור בו קשריו והוא אינו יכול לילך בלי קשירה הו"ל כחולץ למעלה מארכובה ופסול ולכאורה זה מוכח בפי' המשנה לפמ"ש רא"ש פ' בהמה המקשה אמתני' דהתם סתירת הדיוקים למעלה מארכובה פסול הא תנן הארכובה כשר ולמטה מארכובה כשר הא תוך ארכובה פסול ע"ש לכן סבירא לי' לרא"ש אליבא דירושלמי דלמטה מארכובה מיירי בנחתך כשר הא תוך ארכוב' פסול וסיפא מיירי בקושר למעלה מארכובה שנשאר מהשוק כדי לחלוץ בו אך לא כדי לקשור וקושר למעלה מארכובה פסול הא קושר בתוך ארכובה כשר כיון שנשאר מן השוק כדי לחלוץ אע"ג דהקשרי' בעינן בתוך ארכובה כשר כנלע"ד וא"כ הכא דאפי' נשאר קצת מהשוק שנחלץ בו רק הקשרים המה למעל' מארכובה פסולה מכ"ש שאין נשאר כלל מהשוק ויהי' החליצה מן הירך הו"ל המנעל שם כחולצת חלוקו ומלבושיו וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' אפי' לא תצטרך חליצה רק לחומרא בעלמא אין מקום ולא התחלה כלל אמנם אם אולי האי ממש אין בו ממש ולא נחתך עד הירך ממש ונשאר מקום בשוק לחלוץ בו ויכול לילך קצת בלי הני קשרי' או יכול לקושרם בתוך ארכובה עכ"פ דנפלין ברברתי הנ"ל אי קיטע חליץ או לא ובעלמא כה"ג הי' דעתי נוטה לדעת הגאון בית מאיר סי' קס"ט דכל כה"ג מצוה ליבם גם בז"הז דרכי' דרכי נועם כתיב וכדעביד עובדא הגאון שבות יעקב דלא כשב יעקב ע"ש אך הכא איכא זבורא בעקרבא שילדה ולד שנגמרה לו שעריו וציפרניו ומת בתוך שלשים א"כ ליבומי' לא יכול אך גם בזה באו דברי מעלתך סתומי' בלא ביאור אי חלה ומת או פיהק ומת או נפל מן הגג וכדומה והי' לך לבאר ולא לסתום:
והנה בשבת קל"ו ע"א מסקי' פיהק ומת כ"ע לא פליגי דלאו ודאי בן קיימא הוא והרי"ף לא מייתי להאי וכ' רמב"ן במלחמו' ה' דס"ל חלה הרי הוא כפיהק ומדאמרי' שם בסמוך מת בתוך שלשים או נישאת לישראל חולצת ואי נישאת לכהן לא תחלוץ וסתם מת היינו חלה ומת ולרי"ף היינו חלה היינו פיהק ש"מ דרבא ורב משרשי' ורבינא כולהו ס"ל בפיהק נמי פליגי רבנן ובאשת כהן לא תחלוץ ולפ"ז אפי' בפיהק ממש נמי אוקמא אדאורי' ואמנם ר"ז הלוי ס"ל חלה הרי הוא כאכלו ארי וההוא דמת בתוך שלשי' אפי' מיירי בחלה מ"מ אין ראי' דאין הלכתא כאביי בפיהק ולפ"ז לרז"ה בפיהק הוי ספיקא דאוריי' אבל מ"מ בחלה ומת תוך שלשי' ממ"נ תשתרי אשת כהן בלא חליצה אם הוא בכלל אכלו ארי כהרז"ה הרי הלכה כרבנן בהא ואי הוא כפיהק כהרי"ף הרי פליג רבא וסיעתו על אביי נמצא שרי' ממ"נ וכן כ' רמב"ם חלה ואכלו ארי בחד בבא דספיקא הוי ובספ"ב מייבום כ' שאותן הספיקות שהזכיר לעיל בפ"א אם אשת כהן היא לא תחלוץ וכן הטור סי' קנ"ו כייל חלה עם אכלו ארי והיינו כנ"ל:
אך הרבינו יונה ס"ל חלה הרי הוא כפיהק כמ"ש רמב"ן ג"כ אך ס"ל דמת בתוך שלשים מיירי באכלו ארי ולפ"ז בחלה ומת בתוך למ"ד הוי ספיקא דאורייתא וזה ע"כ שיטת בה"ג דמייתי רמב"ן אלא שכ' הא דמת בתוך למ"ד מיירי ביום למ"ד ומשו"ה מקיל באשת כהן ורמב"ן כ' עליו שהוא שיבוש דמבואר בבכורו' דיום שלשי' כלפניו וביבמות פ' החולץ כתב תוס' בשם רש"י כן והקשו ג"כ כנ"ל ולא זכיתי להבין דהמעיין שם בסוגי' יראה דר"ע ס"ל דבכור ועירוכי' הוי ב' כתובי' הבאי' כאחד דהני הוי יום למ"ד כלפניו משא"כ בעלמא אלא דבהא פליגי ת"ק ור"ע לר"ע מספקא לי' אי ילפי' בכורי דורו' מבכורי מדבר או לא ילפי' משום ב' כתובים ולת"ק פשיטא לי' דבכורי דורו' ילפי' מבכורי מדבר אע"ג דהוי ב' כתובים אבל כ"ע מודי' דהוי ב' כתובי' ולא ילפי' מיני' בעלמא והנה לרשב"ג דס"ל טעמא דקרח דפדויו מבן חדש תפדה משום חשש נפל הוא וא"כ כיון דקיי"ל דילפינן בכור מבכורי מדבר א"כ כל בכור יום שלשים כלפניו וכיון דהטעם הוא משום חשש נפל ממילא מוכח דטבע כך הוא שסימן נפל הוא למ"ד יום שלשים כלפניו ועיין מהרש"א שם אך לרבנן דלא ילפי מבכור דס"ל התם גזירת הכתוב הוא וכ"כ להדי' תשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז ואמנם מ"מ ס"ל מסברת חוץ דבפיהק בתוך שלשי' יום הוי סי' לנפל אבל לא מבכור ילפי' א"כ הני שלשי' דנפל ממעטי מב' כתובים דיום שלשים הוא כלאחר שלשים ודוקא בכור מבכור ילפי' אבל בעלמא יום שלשים כלאחר שלשים וא"כ נמצינו למדין כי היכא דאכלו ארי בתוך שלשים הוי בן קיימא לרבנן דלא ילפי' מפדויו מבן חדש תפדה ה"ה נמי אפי' פיהק ביום שלשים דלרבנן הנך שלשי' דנפלי' יום שלשים כלאחריו אמנם לרשב"ג כיון דאכלו ארי בתוך שלשי' הוי נפל משום דדריש טעמא דקרא דבכור מטעם נפל וכפירש"י במתני' ודבכור ה"נ יום שלשי' כלפניו מה"ט גופא והשתא כי היכי באכלו ארי בתוך שלשים או נישאת לכהן לא תחלוץ ה"ה אי פיהק או חלה דהוי כפיהק ומת ביום שלשים נמי אי ניסת לכהן לא תחלוץ ודברי ה"ג ורש"י ברורי' לפע"ד ודברי רמב"ן ותוס' פ' החולץ תמוהי':
שבתי וראיתי דס"ל דרש"י ורמב"ן ר"פ כי תשא פליגו דרשי ס"ל שנות אדם מונין מתשרי ורמב"ן פליג דהא בעירוכין בעי' מעל"ע והיינו מדכתיב ומעלה ובכל מיניני מדבר נמי כתיב ומעלה ע"ש וצ"ל רש"י ס"ל דלא מדכתיב ומעלה נפקא לן מעל"ע אלא כמ"ש תוס' בעירוכין י"ט ע"א ע"ש וא"כ במנייני מדבר אע"ג דכתיב ומעלה מ"מ לא בעי מעל"ע אלא מתשרי מנינין ולפ"ז לרמב"ן י"ל דבהא פליגי ת"ק ור"ע דלת"ק לא הוי שני כתובי' דמעלה דעירובין אצטריך מעל"ע ומעלה דפקד בן זכר למילף מיני' בכל התורה ביום שלשים כלפניו ויפה השיג הרמב"ן לשיטתו וא"כ רש"י לשיטתו יפה פסק כה"ג ולא חייש לקו' הרמב"ן:
ויל"ד עכ"פ לר"ע מפורש דאיכא שני כתובים ויודה הרמב"ן דלר"ע לא דריש ומעלה למעל"ע ומונין שנות אנשים מתשרי ותיקשי קו' רמב"ן ר"פ כי תשא וכי לא מתו מעם רב כזה ונ"ל דס"ל לר"ע כמ"ד בילקוט וברבה נשא פ' ז' ע"ש דביום מ"ת פסקו מיתה ונעשו חירות ממלאך המות ולא חזר עד אחר מתאוננים בשנה שנית והיינו דקאמר ר"ע בסוכה כ"ה ע"ב מישאל ואלצפן הי' ולא אמר מתו מצוה הי' אלא דסבר לי' לא מת אחד עד שנה שני' ואמנם רמב"ן סבר לי' להלכתא כמ"ד התם בילקוט דאחר העגל מיד חזרו למומן ומתו וכדמשמע סתמא דתלמודא פ"ק דע"ז חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון ע"ש משו"ה הקשה על רש"י וכי לא מתו ואין להאריך בזה מ"מ עמדנו תלי"ת על פלוגתת רש"י ורמב"ן וא"כ איכא ה"ג ורש"י ורבינו יונה דכולהי ס"ל חלה הרי הוא כפיהק ואפ"ה הלכה דמודו רבנן לרשב"ג בפיהק או חלה ומת בתוך שלשים דהוי ספיקא דאוריי' ומי יקיל ראש להתיר נגד עמודי עולם ובפרט בה"ג דכל דבריו דברי קבלה ובאמת מלשון רש"י ד"ה שפיהק וכו' לא משמע קצת כן מ"מ י"ל ע"פי מ"ש במלחמות ה' ע"ש וכ"כ הרב"י בשם הריב"ש דרש"י ס"ל חלה הוה כפיהק ע"ש:
ואע"ג דכל אלו הנאמרי' היינו בסתם תינוקת שהם ספק בן ח' ספק בן ט' אבל בידעינן בודאי שכלו לו חדשיו מ"מ לא משכחת כלו לו חדשיו בודאי אלא בעל ופי' כמ"ש הטור וכל הפוסקי' פה א' ועיי' ריב"ש סי' תמ"ו וגם רש"י פי' כן בשבת קל"ו ע"א ד"ה לא נצרכי' וכו' ע"ש וביבמו' ס"ט ע"ב ד"ה עד וכו' ומה שפירש בנידה למ"ד ע"א במתני' מ' יום לטבילתו ר"ל לטבילת לידה כן כתבתי בגליון ש"ס שלי ושוב מצאתי כן בסדרי טהרה סי' קצ"ד סק"ז עכ"פ אין פסיקת וסתה ראי' כלל וכמ"ש ריב"ש סי' תמ"ו הנ"ל וא"כ נידן שלפנינו הרי הוא כהמון כל הולדות שהם ספק בן ח' ספק בן ט' וכיון שמת תוך שלשים א"א לפוטרו בלא חליצה ולא להתירה ליבם:
אך מ"ש מעלתך שנגמרו שעריו וצפרניו והנה בתוס' יבמות פ' ע"ב מבואר דפשיטא להו דרבי ורשב"ג אהדדי אתמר דבעי' גמרו וגם שיהי' שלשים יום ואפי' בסתם ולד דהרי כ' שם שהוכרח דרשב"ג קאי גם אסתם ולדות דאל"ה מה בא להוסיף על רבי א"כ מבואר מזה דרבי ורשב"ג חדא נינהו ולא בא להוסיף אלא סתם ולדות נמי בעי' תרוויי' וכ"כ הטור להדי' והב"י כ' שלא ידע מנ"ל הא והנה מבואר כן וכבר עמדו האחרונים בזה וראי' ברורה לשיטה זו מ"ש תוס' שבת קל"ו ויבמות שם דא"כ לא משכחת לרשב"ג בן ח' שיהא אסור לטלטל פי' אי אפי' בלא גמרו משכחת שיהי' בן קיימא ע"י שישהא מ' יום א"כ אמאי לא יהא מותר לטלטלו על ספק קטן כזה שמא יחי' שלשים יום כמ"ש תוס' פ' ע"א ד"ה והא תני' ואם הי' יכול להיות בן קיימא לא הי' אסור לטלטלה ומה שכ' תוס' שם בסוף הדיבור ומילתא דלא שכיחא היא ואסור לטלטל עכ"ל אינינו סתירה לתחילת דבריהם וכמו שחישב מהרש"א במהדורא בתרא ונדחק ולא עלתה בידו ע"ש די"ל בהס"ד הוס"ל לש"ס דרבי אבוהו כללא כייל כל בן ח' אפי' בעל ופי' והוא בן י"ח אפשר לו לחיות וממתיני' לו עד כ' שנה וא"כ אפי' יהי' מציאות רחוק מ"מ קשה מ"ט יהי' אסור לטלטלו כיון שאפשר לחיות אמנם הש"ס מסיק דכל ודאי בן ח' א"א לחיות בשום אופן ואסור לטלטלו אך אי גמרו שעריו וציפרניו אית בי' ספק רחוק דלימא אינו בן ח' אלא הן ז' ואשתהי ולהיות סברת שיהוי לרבנן סברא רחוקה מאוד בעי שיחי' ג"כ עשרים שנה וזהו הוא ההפרש שבין רבי לרבנן דלרבי חשש שיהוי חששא קרובה דבגמר שעריו וציפרניו ושיהוי שלשים יום סגי שנאמר אשתהי וא"כ ה"ה אשה שפירש בעלה ממנה יב"ח בחזקת כשירה דילה לחוד תלינן באשתהי משא"כ לרבנן דאע"ג דנגמרו שעריו עדיין לא תלינן באשתהי משום שהוא חשש רחוק מאוד ואע"ג דנגמרו שעריו לפנינו מ"מ לא תלינן בשיהוי ה"ה שאין לתלות באשתהי בחזקת כשירות שלה לחוד ומשו"ה לא אתי' רבה תוספאה כת"ק ולפי אותה סברא אסור לטלטלו כיון שכל בן ח' אסור לטלטלו רק זה הואיל וחזי' בי' גמר שערות איכא למיחש שמא בן ז' הוא ואשתהי והוא חשש רחוק וצריך מיתון עשרים שנה וכולי האי ואולי בודאי שפיר הוא דאסור לטלטלו ואין כאן סתירה ולעולם כלל מוכח הוא דכל שאפשר לו לחיות מותר לטלטלו והשתא אי ס"ד דרשב"ג אפי' בלא גמרו מספקא לי' בבן קיימא אפי' בודאי בן ח' וממתיני' לו רק שלשים יום איך אפשר שיהי' אסור לטלטלו וכל רואה בתוספתא יראה ויבין דא"א לפרש באופן אחר דרשב"ג ורבי ארישא קאי דבן ח' אסור לטלטלו ועל זה שאל איזה בן ח' ואמר ת"ק כל שלא כלו וכו' ורבי אמר כל שגמרו וכו' ורשב"ג אומר כל ששהו ואלא שהתוס' כ' דס"ל לש"ס דרשב"ג קאי נמי אסתם ולדות מדמייתי קרא דופדויו מבן חדש תפדה ועוד מדאמר כל ששהה אבל אבן ח' בודאי דקאי ארישא דאסור לטלטלו ויש לתמוה בזה על הגאון עצי ארזים סי' ד' ס"ק כ"ד וע"ש והאמת כמ"ש והשתא כיון דע"כ קאי ארישא דבן ח' אסור לטלטלו וכללא הוא כל שאפשר שיחי' אינו כאבן א"כ לא משכחת לרשב"ג אסור לטלטלו אלא בלא גמרו ורשב"ג מיירי בגמרו דבעי נמי שלשים ורבי ורשב"ג אהדדי אתמר וכהתוס':
וראיתי דבר מתמי' בש"ג פראד"מ בשם המרדכי פי' מחודש בדברי ת"ק איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו פי' שממתיני' לבן ח' עד זמן שיכלו לו ט' חדשים באויר העולם ואז יהי' בן קיימא ויש בזה להקל ולהחמיר דלהש"ס דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' ואריך זמן לפעמים ב' חדשי' אם הפילוהו בתחלת חדש השמיני ממתין לו קרוב ב' חדשים ולרשב"ג סגי בשלשים יום ואמנם להפוסקים דבז"הז יולדת למקוטעי' א"כ סגי' בפחות מחדש א' עד כלות חדש הח' ועוד יום א' בחדש הט' ולרשב"ג בעי דוקא שלשים יום והנה דברי המרדכי האלו נמצאו בפראד"מ סימן ת"כ שכ' בן ח' אסור לטלטלו עד שיכלו לו חדשיו משמע דהכונה כש"ג הנ"ל:
והנה אם כוונתו שאם יחי' עד כלות חדשי עיבורו ה"ז סימן שבן ז' ואישתהי תיקשי מהש"ס דלפ"ז רבה תוספאה כת"ק. נמי אתי' וצ"ל דאה"נ דבן ח' הוא ואינו ראוי לחיות מבטן ומלידה אך עבדין לי' סמאי בע"הז וחי ומש"ה אסור לטלטלו דעדיין אבן הוא ולא נגמר בגולמי כלים שאינם ראוין למלאכתם שאינם ניטלין בשבת ואם ישהה עד כלות חדשי עיבורו פנים חדשות באו לכאן ולא מצאתי לו חבר בפוסקים והוא דבר חדש:
וקצת יש סיוע לזה בפירש"י יבמות פ' ע"ב אמו שוחה עליו ומניקתו מפני סכנה פירש"י סכנת האם והבן והוכיח לזה דאלו משום אם לחוד תניק ילד אחר או תחבולה אחרת כמנהג נשים שמתו בניהם ואי משום בן לחוד מ"ש דנקיט אמו שוחה עליו אפי' אחרת נמי אע"כ בצירוף שניהם התירו האם והבן יחדיו מ"מ מוכח קצת שאינו מת ממש ויש תקוה להחיותו וכסברת מרדכי הנ"ל ובתשובה אחרת נתקשיתי בספק בן ז' ספק בן ח' דמוהלין אותו ממ"נ לא הבנתי אי מחללין שבת על פיקוח נפשו או לא אי מחללין עליו שבת ואין הולכין אחר הרוב בפ"נ ומכ"ש בספק א"כ איך נימולו ממ"נ דילמא יסתכן אחר המילה ונצטרך לחלל שבת על הספק ואי אין מחללין שבת על פ"נ של זה כדעת הסמ"ג ומייתי לי' ד"מ בי"ד סס"י רס"ו א"כ איך נמולהו ממ"נ ואחר המילה יסתכן ובשבת א"א להמציא לו רפואה דאין מחללין עליו שבת וימות ואולי בן ז' הוא והרי אפי' בן ח' וודאי כ' רש"י דעושין תקנת מפני סכנת הבן ומיהו בש"ס אפשר לומר דאה"נ מלין אותו סמוך לליל מוצאי שבת ממש באופן שאחר המילה יוצאי' כוכבים ויוכל להתעסק ברפואתו אך מסתימת הפוסקי' לא משמע כן אלא מלין אותו בבקר בבקר ועוד למאי דקיי"ל בין השמשות תרי תילתא או תלתא רבעי מיל ונמול אותו קודם זה הזמן גם זה זמן רב הוא וצע"ג ואין כאן מקומו וגם ממהל היכי מהלינן דש"ס אסוגי' דעלמא ומעשים בכל יום קאי והתם בודאי מולין אותו ביום ולזה י"ל דסתם ולד ודאי מחללי' על פ"נ מדינא:
נחזור להנ"ל דיש הכרח לשיטת תוס' דרבי ורשב"ג אהדדי אתמר ועוד נ"ל קצת ראי' מהס"ד דשבת קל"ו ע"א דפליגו בפיהק ורשב"ג מודה באכלו ארי' ולכאורה צ"ע הא רשב"ג עיקרו קאי אבן ח' ודאי אלא שכולל גם סתם ולדות ובבן ח' ודאי אין ספק דבעי' שום קצת ברור עכ"פ שנסתפק בו אולי אישתהי ומכ"ש שלא נאמר וודאי אישתהי בלי שום ראי' ואיך א"כ אם אכלו ארי' בתוך שלשים וגם שעריו לא נגמרו והוא ודאי בן ח' איך יעלה על הדעת שנסתפק בו שהוא בן קיימא ואישתהי וע"כ בבן ח' ודאי אין חילוק בין אכלו ארי' לפיהק וא"כ ה"ה בספק וסתם ולדות דהרי בחדא מחתא מחתינהו רשב"ג וא"כ איך ס"ד דבאכלו ארי' מודה רשב"ג אע"כ צ"ל דרשב"ג מיירי בגמרו סימניו ושפיר י"ל אפי' וודאי בן ח' הואיל וגמרו סימניו אי לא דפיהק ומת הי' מחזיקו רשב"ג לבן קיימא ולא מיירי אלא בפיהק אלא די"ל דהיינו להס"ד אבל למסקנא דר"פ ור"ה ברי' דר"י דפליגי באכלו ארי' ובפיהק גם רבנן מודו י"ל דרשב"ג לא קאי אגמרו ורבי לא קאי אשלשים יום אבל ראי' ראשונה מוכרחת לכאורה:
איברא דעת הרבה מהראשונים כהרמב"ם לפי מה שהבין ה"ה פ"א מיבום דגמרו לחוד סגי מן התורה ועדיף משלשים ורשב"ג מודה לרבי ולא מיירי רשב"ג אלא בלא גמרו וא"כ קשה כנ"ל והנה עיי' פ"א ממילה שכ' רמב"ם בן ז' שנולד שלם מחללינן עליו שבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין ממ"נ אי בן ז' שלם הוא וכו' והקשה הכ"מ אי שלם הוא ונגמרו שעריו אפילו בן ח' ודאי נמי והנלע"ד לפי מה שהבנתי מדקדוק לשון רש"י יבמות פ' ע"א ד"ה ובן ח' וכו' אעפ"י שגמר שערו וצפרניו כשנולד עכ"ל משמע דוקא שראינו הסימני' בשעה שנולד נולדו הסימני' משא"כ אם נגמרו אח"כ משיצא לאויר העולם אין כאן ראי' שכלו לו חדשיו דאוירא דעלמא גרים לי' ולעולם נפל הוא וכן בדין דהרי לרש"י ותוס' הוי ספק נפל עד עשרים שנה וכי ס"ד דיהי' גדול ובן י"ט שנה ולא נגמרו לו שעריו וציפרניו אע"כ הגמר של אחר לידה לא מעלה ולא מוריד וסברא נכונה היא:
ואמנם נראה הרי"ף ורמב"ם אינם מפורשי' כפירש"י אלא כרמב"ן בס' תולדות אדם ובמלחמות ה' דר' אבוה אלא גמרו קאי וגרסינן בש"ס בלא נגמרו שעריו ועשרים שנה לא קאי אבן ח' אלא אסריס ואילוני' והכי קאמר ר' אבוה סי' בן ח' דהיינו שאינו מבורר לנו שהוא בן ח' אלא ע"י סי' שלא נגמרו שעריו ועי"ז אנו רוצים להוכיח שהוא בן ח' אין עושין מעשה על היכר אותן סי' להתירה ליבם ע"ש והיא שיטה מחוורת ומרווחת בזה שיהי' סי' סריס ואילוני' שוה לסי' בן ח' דתרווייהו סי' לגרוע הוא זה שהוא סריס וזה שהוא נפל משא"כ לרש"י סי' סריס הם לגרוע ובן ח' הוא למעליותא שיהי' בן קיימא והוא דחוק והנה א"כ לשיטה זו אין הכרח שיהי' סימני' מיד בשעת לידה שהרי כ' שנה לא קאי אבן ח' אלא אסריס וא"כ י"ל סי' גמר שערות מועילין אפי' אחר שיצא לאויר העולם מ"מ מסברא נ"ל אפי' בלי הכרח כל שנולד לפנינו ושערו לקוי וצפרניו אינם נגמרי' הרי הוא נפל ואין מועלת במה שיגמרו אח"כ (אם לא שידע בוודאי שכלו לו ט' חדשי' כגון שבעל ופי') וראי' ברורה לזה שהרי בפ"א מהל' יבום כ' רמב"ם וילדה ויצא ולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שילדה וכו' ולא הזכיר כלל דבעי גמרו סי' וכ' ה"ה שרמז במ"ש וילדה ויצא ולד דאי לא נגמרו לאו ולד הוא אלא הפילה נפל ע"ש ומעתה כיון שגמירת סי' נרמזו בלשון ילדה ע"כ צריכי' להיות' בשעת לידה ולא אח"כ ובאמת דין זה אינו מבואר בפוסקי' אבל הוא אמת לענ"ד והשתא בסתם ולדות שלא השגיחו עליו ביום לידתו אי נגמרו או לא ואח"כ מצאו שערו וציפרניו שגמרו אמרי' מסתמא כן נולד דכיון דאין ריעותא לפנינו אזלי' בתר רוב נשים בני קימא יולדת לט' חדשים ומספיקא לא מפקי' לי' מרובא כיון דליכא ריעותא לפנינו ואך אי וודאי לאו בן ט' הוא אלא ספק בן ז' ספק בן ח' ולא השגיחו עליו ביום לידתו ולאח"כ מצאו בו גמר סי' בהא יש לספק אי נימא כבר הי' בו אותו סי' ביום לידתו ובן ז' הוא ושלם הוא וכרוב נשים דבני קיימא יולדת אי נימא בן שמונה הוא וכרוב נשים לט' יולדת ולא לז' והאי נפל ששגרתו אמו הוא כמ"ש סברא זו מהרי"ק שרש ק"ג והואיל ואיכא רובא לכאן ורובא לכאן חיישי' שמא גמר שעריו הי' אח"כ אלא מ"מ מלין אותו ממ"נ ולא עוד אלא אפי' נולד ודאי בן ז' כגון שבעל ופי' דבבן ט' כי האי גוונא אפי' לא נגמרו שעריו ולד מעליתא הוא דאין אחר כילוי חדשיו הרהור של כלום ומ"מ בבן ז' אי איכא ריעותא דלא נגמרו חיישי' שמא נפל הוא ובן ששה ואשתהי כיון שלא נגמרו שעריו בפנינו ואיכא ריעותא גדולה דלא סמכי' אחר רובא דבני קיימא יולדת כיון דעכ"פ היא ממיעוטא דלאו לט' יולדת והשתא דברי רמב"ם פ"א ממילה מבוארי' היטיב בנולד לז' ושלם הוא פי' שראינו גמר שעריו ביום הלידה מלין אותו בוודאי בשבת ואי ס' בן ז' וס' בן ח' ובכלל הספק שהוא שלם בפנינו אלא שלא בדקנוהו ביום הלידה מלין אותו ממ"נ אי בן ז' הוא ושלם הוא פי' שאותן שערות הי' ביום הלידה הרי מלין אותו ואי בן ח' הוא פי' ואינינו שלם שאותן שערות לא הי' ביום הלידה הרי מחתך בבשר בעלמא ודברי רמב"ם מבוארי' בלי שום פקפוק מיהו מה שהחליט רמב"ם דחתיכת בשר בן ח' הוי כמחתך בשר בעלמא היינו דסמך על שינוי דש"ס והרי"ף לא מייתי לי' ועי' חי' רשב"א בשבת וכ"כ ראב"ן דף ס"ו ע"ב סי' ש"ל וז"ל ואהאי לא סמכי' דדיחוי' הוא ולא עיקור דאשנוי' לא נסמך ע"ש ועוד מצאתי בירושלמי סוף פ' נושאי' על האנוסה לבתר דמייתי הך ממ"נ דמחתך בבשר בעלמא הוא מסיים במסקנא רבנן דקסרי אמרי' ר' יעקב בר רסיו שאל מי יימר דמותר לחתוך בשר שלא לצורך ר"ל בשר בן ח' דגם זה נקרא חבורה ונשאר שם כן במסקנא וגם בש"ס דילן מייתי תנאי דפליגי בהכי לפירש"י עיין חי' רשב"א א"כ למעשה צ"ע בהא אבל עכ"פ זכינו להבין דברי רמב"ם וכוונתו והשתא מיושב נמי קו' הנ"ל דלרשב"ג נמי משכחת לי' בן ח' שאסור לטלטלו בן ח' שראינו שלא נגמרו שערות ביום שנולד וע"כ לא קאמר רמב"ם דשלשים לא בעי סי' גמרו אלא באם גמרו לפנינו ולא ידענו אי נולד כך או לא אי שהה שלשים אמרי' מסתמא נולד כך אבל אי נולד לפנינו בלי סי' אין לך ריעותא גדולה מזו ולא מספקי' לי' כלל שיהי' שלשים ואסור לטלטלו:
ולפ"ז נ"ל דה"ה בסתם ולדות שלנו שבעל ולא פי' וכלם המה ספק בן ח' ספק בן ט' ונגמרו שעריו לפנינו אלא שלא ידענו אי נולד כך או לא דאמרי' מכח רוב נשים בני קיימא לט' יולדת ונולד שלם מ"מ היינו כשהוא חי לפנינו אבל בפיהק ומת וה"ה לחלה להפוסקי' דחלה כפיהק דהוה ריעותא דא' מאלף בני' מתים בנוער בחק אימותם וספק עצום הוא לומר שלא נגמרו שערותיו ביום לידתו ונפל הוא:
ומיהו וודאי נפל לא הוי דאפי' נולד מת כ' טור בשם רבינו פרץ דאיכא לספוקי שחלה ומת במעי אמו כמקרה שארי בריאי' וראיתו מנזיר י"ג ע"א ראי' גדולה היא ונלמוד הימנה ומ"ש ב"י שהוא נגד ש"ס ר"פ החולץ לפום רהיטא כ"כ כמ"ש יש"ש פ' הערל ומ"ש ב"י בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. תמוה בעיני וכי לשון בני אדם הוא לומר על בן הנולד מת יש לי בן שזה נדר הריני נזיר אם יהי' לי בן כדומה שלא ימצא שום מקום ושום זמן שיאמר כן וגם אי ניזל בתר כונת הנודר אנן סהדי שכוונתו הי' על בן ממש ולא על מת במעי אמו והשתא דברי ש"ס התם תמוהים ואפי' לשון התורה ליכא מבורר בזה ומכ"ש היכי דלשון בני אדם מבורר אין הולכין אחר לשון תורה ודין זה בש"ס תמוה לכאורה אך י"ל דאחר דהנהיגו חכמי ישראל לענין יבום וכיוצא אם נולד מת לאוסרה ליבם משום חשש בן וכרבינו פרץ עי"ז נקרא בלשון ישראל בן ועי"ז יש ספק בנודר וכה"ג כ' לח"מ פ"ט דנדרים לענין בשר עוף דלאחר שאסרוהו חכמים בחלב מיקרי בשר בלשון ב"א וזה גם כן כוונת תוס' דנדרים ס"ג ע"ב שנדפס בגליון ש"ס פ' ע"א דבתר דתיקנו פורי' ומגלה באדר שני משום סמיכות גאולה לגאולה שוב נקרא בלשון בני ישראל אדר שני אדר סתם ע"ש שכן כוונתם וה"נ דכוונתם וזה הוא כונת רבינו פרץ לפע"ד ועיי' שיטה מקובצת דנזיר בשם רבינו עזריאל ומכ"ש בנולד חי ופיהק ומת אפי' לא נודע שנגמרו שעריו ביום לידתו שאין להחליט' לנפל ולהתיר אמו ליבם ודברי רמ"ה שבטור תמוהים והשתא ננקוט חומרא מתנייתא אי בדקו התינוק הזה ביום לידתו ונגמרו שעריו וציפרניו ביומו אע"ג שהוא מסתם ילדים שהמה ספק בן ח' ספק בן ט' אף ע"ג דחלה הי' ומת בתוך שלשים ולכמה פוסקי' הו"ל כפיהק ובפיהק כתבתי דגם לרמב"ם בעי' גמרו לפנינו ביום לידתו מ"מ אם יצורף לזה שיש לו להיבם שיורי פתיתי' בשוקו למטה מארכובה אפשר הי' לסמוך ולחלוץ בקב הקיטע העשוי מעור אע"ג דלרמב"ם וסיעתו אין הקיטע חולץ מ"מ לדידי' חלה הו"ל כאכלו ארי' ומן התורה לא בעי חליצה כלל ואיפשר לומר דבמקום עיגון כזה קיל מנישאי' לכהן ואע"ג דלה"ג וסיעתו ה"ל חלה כפיהק ואסורה מן התורה מספק דבעי' גמרו וגם שהה דאפילו נגמרו ביומו לא מהני והכא הוי כלא שהה כיון דחלה ה"ל כפיהוק מ"מ היינו להתירו בלא חליצה אבל הכא הי' אפשר לסמוך אכמה פוסקים דקיטע חולץ אם נקשרו הקשרים למטה מהארכובה תאמת אם הי' אפשר להמציא להתירה בלא חליצה כלל או אפי' ליבם הי' יותר ניחא מלחלוץ ע"י קיטע פן יאמרו קמו בי' רבנן שקיטע חולץ כמ"ש תוס' בשבת קל"ו ע"ב לענין אשת כהן אבל זה אין שום ה"א אך בצירף ב' הקולות שהולד נגמרו שערו ביום לידתו וחלה ומת וגם חליצת הקיטע שקושרי' למטה מן הארכובה הי' אפשר להתיר אך דבר זה נמסר לגדולי ישראל ולא לרבנים כמוני ומי אנכי ע"כ אם יסכימו ב' גדולי הדור להנ"ל למטונאי שיבא מכשורי וה' יורני נפלאות מתורתו הכ"ד. פ"ב כאור בקר ליום ד' ה' אדר ראשון תקפ"ד לפ"ק. משה"ק סופר מפפד"מ: