שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן נב
ילמדנו רבינו מה משפט שליח אחד שהביא הגט לאשה שפירש בעלה ממנה זה שנתים ימים ובהיות השליח בדרך יצא קול שהאשה הרה לזנונים מן השליח ובבוא השליח עם הגט חקרוהו ב"ד על ככה ויען כי הרשעה ממנה ואם יתן לו אבי האשה שני מאות זהו' יקח אותה לאשה ויענו המסדרי' ההמה עליו כי בהיות כן אסורה עליו עולמי' וכשמוע הנבל את דבריהם חזר בו ואמר שהכל שוא וכיזב שהאשה אינינה מעוברת כלל ורק למען הוציא ממון מן אבי האשה אמר כן ובדקו האשה ע"י מילדת אחת (קומידאטס העבאמע) והעידה בדבריה שאינה מעוברת כלל וכמשלש חדשים אחרי כן נגלה חרפתם והוכר עוברה ומענה בפי האשה כי אחרי שהגיע הגט לידה זנתה עם השליח וכן הגיד הנבל ההוא ג"כ ובא לקחת אותה לאשה ושאל השואל אם מותרת לו, ע"כ העתק השאלה:
ע"ד שליח הגט שהבי' הרשאה בידו כנהוג ואמר בפ"נ ועתה רוצה לישא את האשה המגורשת יפה כ' לפי מה דקיי"ל רס"י קמ"ב כהריב"ש סי' שי"ח דצריך לומר בפ"נ אע"ג דאית לי' הרשאה א"כ הדר ה"ל ככל שליח המבי' גט ממה"י דמבואר במתני' פ"ב דיבמות דלא ישאנה ובש"ע סי' י"ב וטעם הריב"ש משום דכי אתי בעל ומערער בעי' קיום מעלי' ולא סגי בהרשאה אלא קיום ככל השטרו' וכיון שכן השתא נמי דעדיין לא מערער הבעל כיון שאלו מערער בעי' עדי קיום ואינם מצוים לקיימו עבדי רבנן כאלו כבר ערער ולא מתכשר אלא באמירת בפ"נ. והנה המהרש"ל ביבמות פ"ב סי' כ' (ומעלתו רמז עליו) מייתי בשם הרא"ש דאם עדי' החתומי' על הגט הי' בשעת גירושין באותה העיר ושליח אמר בפ"נ ונתגרשה על פיו אע"ג שאח"כ נתקיים בחותמין נמי מ"מ לא ישיאנה השליח משום דכל שלא הי' עדי' בשעת גירושין לקיים הגט אזי חכמי' דיינו לי' כאלו הבעל מערער ואין עדים מצויין לקיים ואין לסדר הגט אלא ע"י עדות השליח ושוב לא ישאנה והיש"ש תמה על סברתו והיינו כשהי' עדים באותה העיר בשעת נתינת הגט ונהי שלא באו לב"ד מ"מ הרי עדים מצויין לקיימו ולא הי' צריך לומר בפ"נ ומ"ט לא ישאנה אבל מודה מהרש"ל באידך דינו של הרא"ש כשלא הי' עדים באותה העיר אע"ג שאחר זמן אירע שנתקויים ע"י עידי' מ"מ לא ישיאנה השליח כיון שאז לא הי' מצויין לקיימו ונכנס בתיקון חכמי' לומר בפ"נ המעיי' בלשון יש"ש יראה דאהא לחוד פליג אם הי' באותה העיר והי' מצויין לקיימו בשעת נתינה ולא חל עליו תקנת חכמי' כלל:
ועוד נלמוד ממהרש"ל ע"כ לא פליג אלא הואיל ונתקיים בחותמיו אבל אי לא נתקיים בחותמיו אע"ג דעדים מצויין לקיימו מ"מ כיון שאנו סומכי' על עדותו של שליח ואין אנו מטריחי' לקיימו ע"י עדיו ממילא לא ישא האשה ולפ"ז יש לקיים דברי הב"ש סי' י"ב ס"ק ד' שכ' בזמניהם בארץ ישראל שהי' עדים מצוין לקיימו מותר לישא האשה אע"ג דאי אמר בפ"נ הועילה אמירתו כדאמרי' דאי עבדת אהנית מ"מ מותר לישא ומעלתו כ' שנעלמה ממנו דברי חי' רשב"א פ"ב דיבמו' שכ' להדי' אפי' בא"י כיון דאי עבד אהני לא ישא וכן כ' בס' בית מאיר ולפע"ד לקיים דברי שניהם דודאי אי בעינן למיסמך על השליח ולא נטריח לקיימו בעדי' המצויין א"כ אהני אמירתו אז לא ישא האשה אבל אי רוצה לישא האשה ולבטל אמירתו ויהי' כאלו לא אמר נמי רשאי ואם יבוא הבעל ויערער הרי עדים מצוי' משא"כ בח"ל אפי' יתקיים ע"י עדים כיון שבשעת נתינה לא הי' עדי' מצוין וחכמים עשאוהו קודם ערעור כאחר הערעור לא הי' רשאי ליתן הגט בלי עדותו ממילא לא ישיאנה וה"ה עם הרשאה ומטעם הריב"ש הנ"ל באופן שפשוט שהשליח שאמר בפ"נ בח"ל אעפ"י שיש בידו הרשאה לא ישיאנה:
ושוב נוסף לזה בעובדא שלפנינו שיצא קול שזינתה עם השליח והשליח הודה ואמר שאם יתן אבי' לו מאתים זהו' ישאנה אחר הגירושי' ושוב כשאמרו הב"ד לו שאסורה לו חזר בו ואמר שלא בא עלי' רק שאמר כן להוציא ממון סך נדן מאבי' ואחר שקיבלה גט ממנו כמשלש חדשי' הוכר עוברה ומודי' שניהם שממנו מעוברת אחר גירושי' ורוצה לישא אותה פשוט שאינו נאמן דהרי מתחלה הודה שבא עלי' ונאסרה לבועל אין האמתלא אחרונה מספקת להתירה לו כמו שרמז מעלתו על דברי צמח צדק סי' ק"ד דכ' שם במי שנתן אמתלא מחמת בושה כפר בתחלה וגם שירא שיכפנו לישא באפס דמי' ועתה שהפריזה לו דמים הודה שממנו נתעברה וחשש הגאון הנ"ל שמא מחמת אהבת ממון דחשדי לי' אומר אמתלא של שקר ומייתי לי' מלשון רמב"ם שאמתלא שאין בה ממש לא הוה אמתלא וה"נ אין בה ממש ולא מהימן אלו דברי הגאון צ"צ הנ"ל ובס' הגאון זכרון יוסף חא"ע סי' ד' הקשה א"כ בכתו' כ"ב נמי נימא דאמתלא אין בה ממש דיצרא תקפה עתה וחוזרת ואומרת פנוי' אני ונתנה אמתלא של שקר שהאנשים הי' הגונים וכן בטהורה אני יצרא אלבשה ולמדה לומר לא הי' בי כח ובמ"כ אלף לא דבר נכונה ודברי הגאון צ"צ דברי א"ח המה דהרי זה העיד על עצמו שאומר שקר מטעם אהבת ממון וא"כ הוא אומר שמשום כן שיקר בנפשו שלא בא עלי' משום שמא לא יתנו לו נדן א"כ אנחנו נחשוד אוחו דלמא משום אהבת ממון אומר עתה שקר שבא עלי' והי מיניהו מפקת ואפי' אם אומר מחמת בושה כיזב בראשונה והנה עדיין לא נסתלק' אותה הבושה וע"כ יאמר אהבת ממון או יסורי תפיסה שקלו יותר מן הבושה א"כ אם נאמר שכיזב בתחילה מפני בושה הקלה ק"ו דאיכא למיחש שיכזב באחרונה מפני יסורי' או אהבת ממון החמורי' אצלו יותר ע"כ האי אמתלא אין בו ממש משא"כ אמתלא שקפצו עליו אנשי' שאינם הגוני' ועכשיו נסתלק אותו החשש וכן אמרה טמאה אני מחמת אפיסת הכח ועכשיו נתוסיף לה כח מאי ראי' יש לנו שיצרא אלבשה וא"נ אלבשה יצרא היכן ראינו שנחשדה לשקר משום הלבשת יצר דלמא האמת אהוב לה יותר ע"כ היה אמתלא שיש בו ממש ודברי צ"צ נכונים וברורים:
וא"כ ק"ו לנדון שלפנינו דהשתא התם הסברא נוטה יותר להאמין דבריו האחרונים דלא בנקל אדם חציף לפרש חטאיו ולהודות עליהם ברבים (עיין יבמות כ"ה ע"ב תוס' ד"ה ואין וכו') ודבריו הראשוני' קרובי' מחמת בושה כיחש דאשרי נשוי פשע אפ"ה לא הועיל אמתלא כיון שגילה על עצמו שעכ"פ מחמת ממון עביד לשקורי א"כ כ"ש בנידון שלפנינו דנהפוך דהשתא דמשקר מאהבת ממון לומר שבא על א"א כ"ש שמחמת ממון יכפור ויאמר לא פעלתי און וראיתי בשאילת יעב"ץ ח"ב סס"י קי"ב דכ' דהיכי דאמר לפני ב"ד שוב לא מהני שום אמתלא דה"ל חוזר וטוען ודבריו תמוהי' מה כח ב"ד יפה טפי מאיניש דעלמא גבי איסורי' דוקא גבי ממון דברי' שבין אדם לחברו אבל לענין שוי' נפשי' חתיכה דאיסורא מה לי ב"ד או אחר:
וגם הרי נטען מהאשה הזאת ולא גרע מלעז בעלמא דלא ישאנה כמ"ש ב"ש סי' י"א סק"ז וכ"ש הכא שכבר החזיק הלעז והוכיח סופו על תחלתו שהרי עכ"פ שניהם מודי' שבא עלי' אחר הגט לכל הפחות והרי היא קשורה בו ככלב והשתא ע"י נישואי' של היתר מחזיקי' הלעז של איסור למפרע דמטעם כך הנטען על השפחה לא ישאנה כ"ש דע"י זנות בנדותה ובתוך ימי הבחנה מנתינת הגט שיוחזק הלעז של איסור למפרע ואסור לכנוס לכתחלה מיהת וזה פשוט דעכ"פ אסורה להשליח:
אך אי שרי' לעלמא בהאי גיטא דבא לידה ע"י זה השליח שיצא עליו קול שזינה עמה כ' פר"מ דלכל השיטות בסנהדרי' כ"ו ע"ב עכ"פ החשוד על העריות ברנון וקול בעלמא פסול לעדות אשה לאפוקי דהוה חשוד לאותו דבר דלא דנו ולא מעידו ויפה כ' אלא שיש להוסיף עוד דהרב"י בח"מ סי' ל"ד התנה בזה תנאי אי קיי"ל כר"מ דהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והנה אי קיי"ל כר"מ או לא תלי' באשלי רברבי ויעי' מ"ש ש"ך י"ד סי' קי"ט סקי"ח ומסיק דלעדות כ"ע מודים בפסול החשוד משום דנוגע בדבר מ"מ מלשון הרב"י לא משמע כן וצ"ל דס"ל דנהי דאיהו חשיד איהי מי חשידא שתשמע לו וה"ל כמעיד בשל אחרי' וסברא כזו בט"ז א"ע סי' ז' סק"ד גבי שבוי' ע"ש ובשגם דהרב"י קאי לשיטת הסוברים דש"ס מיירי בבא על ערוה ממש והוא הוסיף מדעתו דאפילו חשוד ברנון בעלמא נמי פסול לעדות אשה וא"כ מסתיין דפסול לר"מ דחשוד פסול להעיד בשל אחרים והא נמי בשל אחרים דמי ולמאי דקי"ל כרשב"ג דמעיד בשל אחרים אפשר עכ"פ בחשוד ורנון בעלמא יעיד אפי' לאפוקי כנלע"ד דעת הרב"י מ"מ היינו בחשוד על עריות דעלמא אבל הכא דחשוד על איתתא דא והוא והיא נכנסי' בסירא בזה לית דין ולית דיין דפסול לאפוקי משום חשש נגיעה וזה מוכח שלהי נדרים למעיין שם ופשוט:
וכ' מעלתו דמדפסיל לאפוקי והיינו להעיד שמת בעלה כפירש"י כ"ש דפסול להביא גיטה להעיד בפ"נ ובפ"נ כמ"ש ה"ה ק"ו זה פ"ו מגירושי' הלכה ז' ומ"ש לח"מ נימא ה' נשים יוכיחו שכשרים להבי' גט ופסולי' לעדות מיתה יפה כ' מעלתו אלא שלא ביאר יפה לתרץ לשון המשנה ספ"ב דגטין שכתב מוכיח וגם לשון ש"ס דיליף אשה עצמה המביאה גיטה בק"ו מחמש נשים:
ולפע"ד יתבאר על נכון בעזה"י דפסול דה' נשים אינו לא מחמת קורבה ולא מחמת עבירה רק מחמת נגיעה שהשנאה מקלקלת השורה ורוצה בקלקולה של זה וא"כ במיתה דאם יבוא הבעל ברגליו הצא מזה ומזה וכל הדרכי' האלו בה הועילו מעשי' הרעים וה"ל נגיעת בעדות ופסולה משא"כ בגט אחר שאמרה בפ"נ אי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' א"כ לא הועילו מעשי' הרעי' אין כאן נגיעה וכשרה וכבר כ' רשב"א בחי' ספ"ב דגטין דבמאי דאפקת מהאי ביתא אינו נגיעה בעדות ע"ש אלא לכאורה ניחוש בגט נמי זייפה הגט בעדי' מזוייפי' שיבואו ויאמרו אין זה כתב ידינו או שהחתימה עדי' שהי' באותו היום במקום אחר ויביא הבעל עדים ויזימו' נמצא נתקלקלה זו ואכתי איכא נגיעה לתרץ זה אמרה המשנה שהכתב מוכיח פי' אנן קיי"ל לא חציף איניש לזיופא ומפני כן בא"י מתירי' אשה להנשא בלא שום קיום ובלא שום בפ"נ ולא חיישינן שמא מזויף הוא אא"כ יבוא הבעל לפנינו ויערער אבל אנן לא חיישינן דאוזיף והיינו משום דחזקה דאורי' היא כמ"ש תוס' ריש גטין וכמה גדול כחה של חזקה זו שהרי אפי' בממון שאין הולכי' אחר הרוב מוציאי' ממון בהך חזקה מן התורה דלא חציף לזיופא אלא חכמי' חיישי' למיעוטא דמזייפא ואותן המיעוטי' יוציאו שט"ח על כל היתומי' ולקוחות דעלמא כי חוטא א' יאבד טובי' הרבה ע"כ טענינן ליתמי ולקוחו' מזוייף משום לא שבקת חי כמ"ש תוס' ריש גטין דאע"ג דרובא לא מזייפי מ"מ המיעוט דמזייפי יפסידו כל זוזי דיתמי ולקוחו' ומה"ט דאיכא מיעוטא דמזייפי צדקו נמי דברי רבנו אביגדור דאם טען מזוייף בודאי בעי קיום מן התורה דהרי טוען ברי לי שאתה מן המיעוט ובכי האי גוני אפי' לרב אין הולכי' אחר הרוב ועיי' תוס' ב"ב צ"ב ע"א סוף ד"ה ולחזי וכו' יע"ש הנה פירשתי דרך אגב הני מילי דבעי ברורי ועכ"פ אלימי הך חזקה טובא וא"כ הכתב שביד אשה מה' נשים יראה לנו שלא זייפה אותו כי לא חציפא לזיופא ונהי אי הוה אתי הבעל ומערער לא הוה משכחינן עדים לקיימו ודנוהו רבנן מיד כאלו מערער לפנינו עכ"פ באומרה בפ"נ סגי ולא חיישי' לקלקול הנ"ל ומשו"ה הוצרכה מתני' לומר שהכתב מוכיח ועיי' תוס' גטין כ"ג ע"ב ד"ה אדרבא וכו' ומיהו צריך ליישב קצת מ"ט בא"י לא מועיל כ' מוכיח ועשאוהו כשטרות דעלמא דכולהו בעי קיום מן הסתם:
וממילא יליף ש"ס ק"ו מה' נשים שמתוך נגיעה שלהם פסולים להעיד שמת בעלה מ"מ לא חיישי' לאותה נגיעה בעצמה בגט ושתוכל לקלקל כנ"ל לא חיישי' להא מפני שהכתב מוכיח כ"ש האשה עצמה שכשרה להעיד מת בעלה ולא חיישי' לנגיעה של עצמה שרוצה להתנסבה משום דאמרי' מתוך חומר וכו' מכ"ש היכי דאיכא נמי המוכיח וחומר בהדיה מכ"ש שלא נחוש לזיוף. משא"כ בפיסול בעלי עבירה אפי' נניח שהכתב מוכיח דלא חציף לזיופא אפי' בעל עבירה מ"מ הרי במקום שאין עדי' מצויין עשאוהו חכמי' כאלו מערער בפנינו ולא סמכי' אחזקה דלא חציף בלא קיום או בפ"נ דהוה כמו קיום וכמו שאינו נאמן אפי' לומר שמת בעלה מכ"ש שלא יאומן על הקיום אי הוה מערער הבעל לפנינו דבשלמא בה' נשים כיון דאחר שאמרה בפ"נ ותאומן שוב לא מצי לקלקלה ממילא בטלה נגיעה שלה משא"כ הכא אפי' אי נאמין לו אכתי איכא נגיעה שלו שרוצה שתהי' פנוי' ושכיחא לי' א"כ הוה ק"ו השתא מילתא דעבידא לאיגלוי' לא מהימן כ"ש גירושין דלא עבידא לגלוי' מה תאמר הכא איכא כ' מוכיח כיון דה"ל כאלו הבעל מערער לפנינו ליכא כ' מוכיח ואמירתו בפ"נ לא מועיל כיון שנוגע אפי' אי לא נשגיח בערעורו של בעל מבואר מזה דהחשוד על העריות אינו נאמן להבי' גט שאינו מקוים וכן מבואר מלשון ספ"ב דגטין דכל שאינו נאמן מת בעלה אינו נאמן להבי' גט וכן מבואר מלשון ר' ירוחם נכ"ד ח"ג דהפסולי' מדבריהם כשם שכשרים לעדות אשה כשרים להבי' גט ע"ש משמע הא הפסולי' כגון שחשודי' על עריות אפי' ע"י קול דרבנן כיון דהוה נוגעי' בדבר פסולי' לעדות אשה וה"ה להבאת הגט:
אמנם הכא הא אית לי' הרשאה וכ' ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ד בפשיטות דביש בידו הרשאה תו לא צריך דהריב"ש לחומרא בעלמא הצריך שיאמר נמי בפ"נ אלא תו כ' להרא"ש ריש גטין מוכיח דבהרשאה בידו מיירי ש"ע ואפ"ה לא מהימן ושוב בס"ק מ"ה הקשה אהרא"ש דס"ל בא"י דלא בעי למימר בפ"נ יכול להבי' גט ומ"ש מיש בידו הרשאה יע"ש:
ואני תמה כי המתבונן בלשון הרא"ש ריש גטין וכוונתו יראה לאישורו דכך הי' אומר דודאי אי הי' בידו גט מקוים לא היינו מסופקים כלל בשליחות דגיטו בידו מה בעי כמו כל שליש נאמן על מה שבידו אך הואיל ואינינו מקוים והנה בא"י דלא חששו כלל לזיוף ה"ה דלא חששו לחשש שמא לא עשאו שליח מטעם הנ"ל דבא"י הניחו על דין תורה כאלו הוא מקוים והכתב מוכיח על שליחותו והה"נ בח"ל אם הרשאה בידו דהוה כמקוים א"כ אין ספק בשליחותו כלל רק בח"ל היכי שאין בידו הרשאה וחכמים עשאו כאלו הבעל מערער לפנינו ואין כאן גט מקויים לפנינו ואיכא לספוקי שמא אינינו שליח ועל זה כ' כי היכי דהימנוהו על בפ"נ הימנוהו נמי אהא כלומר מן התורה הוא כמקוים וממילא הוא שליח ומדרבנן דבעי קיום הרי קיומו עמו שאומר בפ"נ וממילא הוא שליח ומעתה לא הבנתי ק' הב"ש סקמ"ד בבעל עבירה שמקיימו בחותמיו ממילא אין כאן ספק בשליחות וה"ה בהרשאה מוספקת ודברי ב"ש הנ"ל גם דברי משנה למלך פ"ו מגירושי' הלכה ז' צלע"ג ע"כ אם ההרשאה מקויימת היתה בשעת נתינת הגט או שהי' עדים בעיר מצויין לקיים ההרשאה הגט כשר ואין לפסול מטעם הקול ואפי' להיש פוסלים בסימן קמ"א סעי' ל"ג שהוא הרמב"ם שפוסל אלא מטעם נגיעה ומודה הרמב"ם דראוי' לשליחות היכי שמקויים או איכא הרשאה אך אי לא הי' אפשר להתקיים באותו היום א"כ לא הי' הגט ראוי' להנתן ביומו דדיינינן לי' כאלו הבעל מערער לפנינו וכמ"ש לעיל בשם רא"ש שביש"ש פ"ב דיבמו' והקיום דהשתא אינו מועיל שהגט כבר נקרע א"כ לכאורה פסולה הנתינה דאז וצריך להתישב קצת בדבר אם מועיל קיום ההרשאה כמו קיום הגט עצמו להכשיר למפרע ונ"ל דמועיל נמי דמ"ש:
מתוך הדברים למדנו דנוגע פסול לומר בפ"נ דהרי קיי"ל בכל התורה השונא כשר לעדות דאוריי' כמבואר בש"ע ח"מ רס"י ל"ג ואמאי פסול עדות ה' נשים אלו לעדות בפ"נ דרבנן לולי שהכתב מוכיח ובא"י פסולין לגמרי אעפ"י שהקיום דרבנן אע"כ לאו מטעם שנאה אלא מטעם נגיעה פסולי' וכנ"ל והשונא כשר להעיד בדבר שאינו נוגע לשנאתו ועי' נב"י מהדורא תנינא חא"ה סי' קכ"ח שכ' נגיעה אינו פוסל בעדות בפ"נ ומייתי לי' מאשה ועבד עצמם שמביאי' גיטם ואומרי' בפ"נ ומהתימה שהרי בגטין ה' ע"א אמרו שהאשה עצמה שמביאה גיטה אינה אלא משום שלא תחלוק בשליחות א"כ מאי ראי' משם ומ"ש צרתה נוגע בעדות שתרויח עונה שלה עי"ז יש לתמוה א"כ תקשי לי' באמת אמאי נאמנת הא מבואר בא"י דמצי מקלקלא לה אינה נאמנת א"כ ה"נ מקלקלה לה להוציאה מבית בעלה אע"כ אין זה נגיעה כמ"ש רשב"א שכתבתי לעיל דאין ברור לה שהרי אם יוציא זו יקח אחרת תחתי' והוא פשוט:
ודברי תוס' בשם ירושלמי בגטין ט"ו ע"ב ד"ה אני הוא וכו' דסיימו דאין זה נוגע בעדות ממש עכ"ל יתפרש כך דהכא איכא ב' מיני נגיעות א' שהשליח נוגע באומר אני הוא עד שני כדי שלא תהי' שליחותו לבטלה ובאמת לא חשו חכמים גבי בפ"נ לנגיעה זו דאפי' למ"ד בעלמא אין שליח נעשה עד מטעם נגיעה כמ"ש פני יהושע בשם ירושלמי מ"מ הם אמרו בשליח הגט שלא לחוש לזה דא"כ בטלת כל אמירת בפ"נ וע"כ משום עגונה הקילו לומר בפ"נ והה"נ הי' ראוי' להקל לומר אני עד השני רק מטעם אשר יבואר אי"ה ורשב"א בתשו' סי' קס"א כ' דשליח אשר הוא בא בשכר נמי לא מקרי נוגע מטעם זה דכל מה שנוגע לענין שליחות לא פסלו משום נגיעה ומשום תקנת עגונה דא"כ לא תמצא שליח גט לעולם וגם ההולך בטובת הנאה בלי תשלום ממון נמי נחת רוח לפניו שנעשה רצונו ואיכא נגיעה אלא שחכמי' אוקמוה בהא אדאורי' שהכתב מוכיח ומייתי רשב"א ראי' שם שאפי' ה' נשים האמינו אע"ג דאיכא נגיעה כמו שבארנו לעיל דאם הגט מזוייף באמת יבואו עדים ויזומו את העדים החתומי' ואפ"ה סמכוהו אכתב מוכיח שאינו מזוייף וה"נ דכוותי' ולק"מ קו' גט פשוט סי' ק"כ ססק"ט על מהריב"ל ח"ד סי' כ' יע"ש:
נחזור להנ"ל זהו נגיעה א' שהשליח נחת ינחת בו שנעשה מלאכתו ע"כ יאמר אני עד השני הי' ראוי' לפוסלו אלא שבענין שליחות התירו ושוב איכא נגיעה אחרת שע"י שהוא באמת עד השני ניחא לו לומר בפ"נ כדי שתתקיים עדותו של הראשון ג"כ וגם זה אינו נגיעה באמת מטעם שכ' חי' רשב"א מש"ס דכתו' לחזי' ח"י אחספא וכו' אלא מ"מ הכא פסול משום דתיקון חכמים כן הוא בכל דוכתא או כולי' בתיקון חכמים או כולי' בדין תורה חוץ היכי דמחזי כחוכא וטלולא כמו דמקשה הש"ס השתא אי מסיק איהו וכו' פי' והוה כחוכא אבל הכא גבי אני הוא עד השני אינינו כחוכא משום דאיכא למיתלי בצד נגיעה ולא יהי' כחוכא בעיני הבריות:
הארכתי בזה אע"ג דהוא פשוט כי נראה לפרש בזה כוונת הריב"ש סי' י"ח אשר עמעמו בה הרבה ולפע"ד הכל בנוי על הנ"ל דעיקור דבריו בראשיתו דקיום הרשאה אינו כמו קיום הגט דוקא בי תרי דאתיוהו דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן אבל להבי' עמו הרשאה שכיח וגזרו בי' רבנן קיום א"כ או בתיקון חכמים או בקיום הגט ושלא ליהוי כחוכא דמה לי הך קיום או הך קיום ע"כ כ' דעכ"פ איכא שום הפרש דהרי אי יערער הבעל ויאמר מזוייף איך נסמוך על עדי ההרשאה כי אולי השליח אבד גטו וזייף לו גט אחר והנה הב"ח בתשו' סי' ק"ב הקשה הא לא חיישי' לנפילה וגם בנב"י הנ"ל תמה בזה ולא דמי להדדי כי עוכלי לדנא האי נפילה דהתם רוצה לומר למציאה לא חיישי' שנפל מפלוני ומצא זה אפי' לא יהי' נפילה דיחיד עכ"פ לא חיישי' שמצא זה מה שנפל מאחר אבל הכא חיישי' שע"י שום סבה שנתקלקל גטו ע"י אבידה או שריפה או שום אופן וזייף לו גט אחר ובודאי איכא כמה עקולי ופשורי דשכיחי גבי כל אדם ואמנם נהי קושייתם לק"מ מ"מ לא בנה ריב"ש בנין על חשש הזה דאפי' יהי' נפילה שכיחי מ"מ זיוף לא שכיחי אפי' להנאת רבבות ממון מכ"ש משום האי הנאה פורתא לגמור שליחותו ויתיר אשת איש לעלמא אך הריב"ש לא אמרו אלא דלא הוי כחוכא אם נאמר או בתקון חכמים או בקיום הגט ולא בקיום הרשאה וכ' דעכ"פ איכא שום נפקותא בהנ"ל וע"ד שכ' תוס' בשם ירושלמי הנ"ל:
שוב כ' ריב"ש דאפי' הרמ"ה שבטור סי' קמ"ב גבי סומא ויעיי' ב"ש ס"ק כ"א שם שהתיר ע"י עדי שליחות פי' ולא חש דאו בקיום או בתיקון חכמים וי"ל הא הרמ"ה החמיר ומשום חצי דבר יהי' אותם העדי' עצמם עדי מסירת הגט ליד האשה א"כ הוה מידי דלא שכיח כמו בי תרי דאתיהו דלא גזרו בי' רבנן אבל להתיר ע"י קיום הרשאה שלא לחוש לרמ"ה משום חצי דבר הוה מידי דשכיחא וגזרו בי' רבנן ובעי' או כולו בקיום או כולו בתקנתא דרבנן והא דלא חש ריב"ש להא דחצי דבר או כמ"ש ב"ש סקכ"א שם או כיון דמן התורה הגט כשר ורק מדרבנן בעי קיום לא הוה חצי דבר ומיושב קו' ד"מ וגם הריב"ש בעצמו סיים בסוף שאינו אלא לחומר' מ"מ לעיקור הדין במקום עיגון לכל הפחות איכא למיסמך על קיום ההרשאה והד"מ קיצר בהעתקת הריב"ש וכמו שכתבתי הוא העיקור לפע"ד:
ומה שרצה מעלתו לפסול הגט עוד עפ"י דעת הראב"ן סי' כ"ז ובמרדכי דב"ב סי' תקכ"ח דבע"א המסייעו אדם משים ע"ר וס"ל למעלתו מכ"ש קול המסייע שהרי אין מגו להכחיש הקול ואלו להכחיש העד מועיל מגו במחילת כבודו לא דמי התם טעמא משום דיותר אדם מעיז לכפור ע"א דיאמרו הבריות מאי אולמא דהאי מהאי משא"כ לכפור הקול היוצא מהרבה ב"א זהו העזה ביותר משא"כ שיטת ראב"ן הוא בדאיכא ע"א הרי הוא מצטרף עם אותו הבעל דבר וה"ל ב' עדים לפוסלו אבל אין לצרפו עם הקול דאין קול מצטרף לעד לפסול אדם מעדות כנלע"ד.
ואעתיק פה קצת מחי' מה שנלע"ד על הראב"ן הנ"ל בכתובות י"ח ע"ב:
העדים שאמרו כ"י הוא זה וכו' נמשך אלעיל מודה ר"י בהאי מגו ובעדים שאמרו וכו' ועיי' לקמן כ"ב ע"ב עביד ש"ס צריכותא משום דליכא דררא דממונא ורש"י מפרש דהחששא שבתחלה הי' דעתו לומר שדה זו של אביך הי' ותו לא ושוב נמלך ואמר ולקחתי' ממנו וזה לשטתו דלא מיירי בהלה תובעו אבל להתוס' בהלה תובעו שדה זו של אבא הי' והוא משיב רק לקחתי ממנו לא שייך חשש חזרה ע"כ פי' בשם ר"ח פי' אחר ע"ש מ"מ פירש"י צ"ע גבי ב' עדים איך נחוש שכל א' מהם כיון לדעתו של חברו לחזור מדבריו ולומר אנוסי' היינו השתא מגו דבי תרי לא אמרי' מכ"ש לכוון ממילא מחשבתם בלתי אם נועדו ועי' גיטין י"ט ע"ב דר"פ הוציא ממון עפ"י אומדנא כזה בשטרי פרסאה ע"י כותיים ע"ש ועכ"פ הוה רבותא טפי אי הוה תנן ע"א אומר כ"י הוא זה ואנוס הייתי וצ"ע:
ד"ה כתב ידינו הוא זה כ' הראב"ן משנתינו סתמא כחכמים דרבי לקמן כ' ע"ב דכל א' מעיד על כ"י של עצמו ולא על של חברו ע"ש ולכאורה נעלמה כונתו ומצאתי לו בסי' כ"ז שכ' גבי נסכא דר"א דמשו"ה אמרינן נעשה כגזלן אע"ג דאין אדם נעשה רשע וגזלן עפ"י עצמו מ"מ הכא ע"א מסייע לו שחטוף נעשה רשע עפ"י עצמו וסיועת ע"א ואה"נ בפלוני רבעני לרצוני אי ע"א מסייע לו שנעשה לרצונו נעשה רשע ע"ש ומייתי במרדכי ב"ב סי' תקכ"ח ויבואר עוד לקמן אי"ה והשתא לפ"ז אי משנתינו כרבי אתי' דכ"י הוא זה ר"ל כל א' אומר כן שצריך להעיד גם על של חבירו א"כ אנוסי' היינו ג"כ לשון העדים כן הוא כל א' מעיד על אונסו של חברו וא"כ ה"ל לכל אחד עד אחד מסייעו ומשים עצמו רשע וא"כ מ"ט דרבא דפליג ארמי בר חמא אע"כ בעי לאוקמא סתמא כרבנן וכתב ידינו אינו לשון העדים אלא התנא אומר כן אבל כל א' אומר על עצמו כ"י הוא זה ואנוס הייתי ומשו"ה אין אדם מע"ר ובזה י"ל מה שמקשים הא רמי בר חמא טעה בתרתי א' דמשים ע"ר ב' דחוזר ומגיד ורבא לא דחי לו אלא חדא ומ"ט הדר בי' מתרתי ולהנ"ל י"ל לא נעלם מרמי בר חמא דאין אדם מע"ר אך לפום מאי דהוה ס"ל חוזר ומגיד א"כ ע"כ משנתינו במחמת ממון ורישא כרבי כל א' מעיד גם על חברו ומשים ע"ר מיהו ברישא דאיכא מגו מהימן למפסל שטרא ובסיפא דליכא מיגו לא מהימן וכשדחה רבא דה"ל חוזר ומגיד ומתוקם לי' סיפא במחמת נפשו' שוב ממילא נימא דלא מתוקים במחמת ממון בשום אופן משום דסתמא כהלכתא כרבנן ואין א' מעיד על חברו ואין אדם מע"ר וק"ל ובזה יובן לקמן כ"א ע"א מהו דתימא הלכה כרבי וכו' פי' דה"א כס"ד דרמי ב"ח דסתם מתני' כוותי' דרבי קמ"ל ומדברי ראב"ן הנ"ל מוכח דע"א המסייעו עדיף אפי' ממגו דאי בעי שתיק דע"י מגו לא משוו נפשי' רשע וע"י ע"א המסייע משים ע"ר וצ"ע:
והנה הראב"ן סי' כ"ז כתב להוכיח שיטתו דהיכי דע"א מסייעו משים ע"ר מדלא נקטינן בסנהדרין דבר והיפוכו פלוני רבעני ואני רבעתי לפלוני וקמ"ל טובא דאע"ג דאין קישוי אלא לדעת נמצא כשהוא רבע לפלוני גם העד שעמו יודע שהי' לרצונו ואפ"ה אינו משים ע"ר אע"כ בכי האי גוני מע"ר והרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז הנ"ל בנה יסוד על קושי' זו ונראה דלא ניחא לי בתי' ראב"ן דס"ל כיון דאפי' מגו לא מהני להשים ע"ר כ"ש ע"א ע"כ הוליד רשב"א חדשות בשלמא פלוני רבעני לרצוני כשתסיר לרצוני נשאר פלוני רבעני אני רבעתי פלוני אם תסיר אני רבעתי וישאר א"ת פלונ"י לרצוני ואין בזה טעם ולא ריח ע"ש ועיין סמ"ע סי' ל"ז סקס"ד ונב"י קמא בחלק א"ע סי' ע"ב שפך סוללה על רשב"א ולפע"ד המעיי' יראה כי דברי רשב"א נכונים ומה שהקשה על מ"ש רשב"א לדידי אוזפן בריביתא אי מסלקי' לדידי ואמרי' רק אוזיף בריביתא סגי והק' נב"י מי לא בעי מידע אי לישראל אי לגוי נ"ל לומר כיון דעכ"פ ריבית גוי אסור מדרבנן בזמן הש"ס נמצא מיפסל מדרבנן מכאן ולהבא וע"י הכרזה עכ"פ נמצא זה שאמר סתם פלוני אוזיף בריביתא עכ"פ אין כאן דברים בטלים אלא עדות ונזקקים לחקור את מי הלוה לגוי או לישראל ואחר שנחקור הדבר ויבורר של ישראל הלוה נפסל מ"הת בלא הכרזה משא"כ ברבעתי את פלוני לרצוני אם נסתלק תיבת רבעתי וישאר את פלוני לרצוני הוה כמהתל ואין נזקקי' לו כלל ועיי' תומים סי' מ"ו סקמ"ב וק"ל. פ"ב עש"ק ד' תמוז קפ"ל משה"ק סופר מפפד"מ: