שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק שני/סימן מו
שנית להחכם הנ"ל:
השתא הכא קבלתי נועם מכתבו מכ"ח אדר תניין העבר ושם נאמר בבקשה להשיבו מהר לכשיגיעו על י"ט ולהיותי רוצה ברצון ירא ה' לא אחרתי כלל ועם הטרדות הרבות הגדולות ההמה אשר כעת סבבוני אהבה רבה דוחקת הבשר להשיבו ורק לעשות סניגורי' על דברי בקיצור נמרץ. הנה עיקור פלפול בנוי על מה דקתני בבריתא הגט בטל דמשמע מן התורה האמת שסימן זה הניח הרמב"ם בספרו לשנות בדרך קצרה ועשה סימני' לתורה כל מקום שנאמר בטל הוא מן התורה ופסול הוא מדרבנן אבל במשנה ובריתא ליתא להני כללא והנה ר"י פוסל עד שיהי' כתיבתו וחתימתו בתלוש כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול והרי אלו מן התורה פסולי' וה"ה בהיפוך בטל בדרבנן וכ"כ הכ"מ פ"ב מגירושין סוף הלכה ה' אהך בריתא גופה שאנו בה שס"ל להרמב"ם שאפשר לפרש בטל לאו דוקא אלא מדרבנן בעלמא ומכ"ש אם נאמר פסולי דבריתא מדאורי' נינהי חוץ מפסול חתימה ותנא בטל משום אינך שאין בזה גמגום והפסד כלל:
ומ"ש התלמיד הותיק נ"י אמ"ש הרב"ש רס"י קכ"ג וז"ל והתוס' ס"ל דא"צ שליחות וכתב קאי אסופר ומה שצריך לצוות בעצמו להסופר משום כשלא שמע מהבעל הוה כאלו כותב בסתם ושלא לשמה לפירושם קשה למה תני' בבריתא הגט בטל הא לא הוה אלא חשש בעלמא ומדרבנן עכ"ל הרב"ש והוקשה לו מנ"ל דלהתוס' אינו פסול אפי' מן התורה ושכן משמע מלשון מרדכי יבמות ס"פ ר"ג אלו תוכן דבריו ואני תמה איך יפסל זה מן התורה ואפי' מדרבנן וזה לשון המרדכי ס"פ ר"ג ואע"ג דמשמע בגטין בכתיבת הגט לא בעי' שליחות מדמכשרי' לכתיבת הגט חש"ו אע"ג דלאו בני שליחות נינהי מ"מ דעת הבעל בעי' משום וכתב לה לשמה עכ"ל והכוונה בזה שאם יכתוב אדם גט לשם אשה פלונית טרם שידע שהבעל רוצה לגרש אשתו אעפ"י שאמר בפיו הריני כותב לשם גירושי אשה פלונית מ"מ הוה שלא לשמה כיון דסתם אשה לאו לגירושי' עומדת ולא שייך לומר לשם גירושי אשה פלונית אבל אחר שנודע לו שהבעל רוצה בגירושי אשתו וגם הבעל יודע שזה הסופר כותב לה גט אעפ"י שלא מינוהו שליח לכתוב מ"מ הוה כשר מן התורה כיון דמינוי שליחות לא בעי' ולשמה אמר הסופר בשעת כתיבה ולגירושי' בגט זה עומדת שהרי הבעל רוצה לגרשה ויודע שהסופר כותב לה גט ורוצה בכך תו לא בעי מינוי שליחות ומ"מ כ' המרדכי של ענין זה הוה קצת כעין שליחות שלא יכול לכתוב בשעה שאינו יכול לגרשה:
וראי' ברורה לדברי מש"ס קידושין ט' ע"ב דקיי"ל כר"פ התם דשטר ארוסין בעי' מדעתה דילפי' מגט דבעי' דעת המקנה היינו דעת הבעל ה"נ בעי' דעת האשה והנה באירוסי' אין שום ה"א שבעי' שליחות האשה שתצוה לסופר לכתוב לה שטר אירוסי' וגדולה מזה נסתפק הרב"ש בסי' ל"ו סק"ג דאם נתרצית האשה להתקדש ורק לא ידע הסופר אם בכסף או בשטר והלך וכתב לה שטר אם מקרי גם זה מדעתה א"כ מכ"ש דלא בעי' מינוי דידה שתמנה אותו לשליח לכתוב ואפ"ה מקרי לשמה וה"נ בגירושי' לא בעי אלא דעת הבעל לא מינוי שליחותו וה"ל לשמה מן התורה וא"א שיפסול אלא מדרבנן ושפיר הקשה הרב"ש הא בבריתא קתני בטל והנה אם הפי' כפשוטו דלא שייך בבריתא בטל על פסול דרבנן נעלמו ממנו דברי הכ"מ הנ"ל אבל הנ"ל שס"ל שאפי' פסול גמור דרבנן ליכא כיון שהסופר אומר להדי' הריני כותב לשם אשה פלונית ואין כאן רק חששא כיון שלא מינוהו שליח בפירוש מחזי כשלא מדעת ואיך יוצדק על זה אפי' פסול מכ"ש בטל כנלע"ד:
ומה שתפס על מה שחדשתי דאשה אינה מתגרשת בע"כ בעידי חתימה אלא משום דגם מתחלה נתקדשה ע"ד כך שהבעל יגרשנה בעל כרחה לרצונו משום דאל"כ ה"ל שטר שנכתב שלא ברצון המתחייב לפסול משום מפיהם ולא מפי כתבם והקשה על זה שחרור עבד לר"מ מאי איכא למימר דס"ל חוב הוא שיצא לחירות י"ל דעבד כל זמן שלא הגיע השחרור לידו הרי כמקנה קנינו מטלטליו ובהמותיו ואלו רוצה למוכרו לאחר בשטר ואפי' תהי' המכירה ההיא בע"כ של העבד וכי ס"ד שצריך שיוכתב השטר מכירה ברצון העבד דהרי הוא כמוכר בהמה שלו וה"נ מוכר הבהמה לבן חורין כי בשעת מסירת הגט הוא כבהמה ובקבלה נעשה בן חורין וקונה עצמו ולא שייך בזה מתחייב והסברא דקה ונכונה:
ומ"ש מדברי התשובה המובאת בב"י סס"י קל"ד דדיבור אחרון מבטל הראשון גבי מודעא וסובר לומר הה"נ גבי אשה בשעת גירושין תחזור ממה שנתרצית בשעת קידושין ועי"ז חשב שנתבטלו הקידושין למפרע חלילה לו לחשוב עלי כן שיהי' כל הגירושי' מן התורה כביטול קידושין אבל לא דמי כלל לדבור אחרון המבטל הראשון דפשיטא דכל אדם שלא השתעבד עצמו לדבר יכול לחזור מדבורו כמה פעמים אבל אשה שבשעת קידושין נשתעבדה לבעלה ע"ד כך שהיא מוריק כחה לו שבכל עת שירצה לגרשה יהי' יכולת בידו מבלי רצונה כי כן גזר הקב"ה שככה יהי' א"כ שוב לא תוכל לחזור בו ומטעם זה מועיל פסק ב"ד אע"ג דאם אין בעלי הדין עומדי' לפני הדייני' אין להם אלא דין עדים א"כ מה מועיל מכתבם ה"ל עדות מפי כתבם דהרי המתחיייב בדין אינו מרוצה שיכתבו פס"ד אע"כ משום שמתחלה באו לשניהם לדין ונשתעבדו זה לזה או אפי' בתחלת העסק שביניהם נשתעבדו על שם כך ותו לא יכלו לחזור בו [ועיין בח"ס חאה"ע ח"ר סי' ק"ג]:
ובלאה"נ אין אנו צריכי' לשום דוחק דהא מכח סתירת הקרא באנו לידי מידה זו ר"ל דכתב מפיהם ולא מפי כתבם א"כ גט כריתות היכי משכחת לי' ועל זה אנו מתרצי' כשנעשה מרצון המתחייב לא מקרי מפי כתבם וע"כ כוונת ברצון המתחייב בתחלת המעשה אעפ"י שיחזור אח"כ לאפוקי אם לא נתרצה מעולם דאל"ה עדיין לא הועלנו כלום דהרי גט שלא ברצון המתחייב הוא אע"כ לא צריכנא אלא שיתרצה פ"א ולא יכול לחזור בו אח"כ אם נשתעבד לכך:
ומ"ש מאונס שגרש תמהתי הלא לא אמרתי אלא במגרש בעידי חתימה לחוד ר"ל ואין העדים לפני הב"ד להכיר חתימתם ולהעיד על גוף המעשה דודאי אי הי' כל גט על זה האופן שחותמי' בו עדים ואותם העדים עצמם עומדי' לפנינו ומעידי' החתמנו הבעל על זה הגט ואנו זוכרים עדיין המעשה אז לא מקרי מפי כתבם דזה פשוט דזה מקרי מפיהם דכשר אפי' בממון ואפי' בזכרון דברי' בעלמא אלא דקרא לא מיירי בהכי אלא בחתימת עדי' לחוד מבלי שיעידו בפנינו ומשו"ה כ' הרז"ה דה"ל מפי כתבם ומשו"ה כתבתי בסוף ד"ה ובתשובה א' הארכתי וכו' כתבתי וז"ל מיהו אכתי הו"מ לאוקמי קרא בשעידי חתימה לפנינו ומעידי' על החתימה וזוכרי' אותה אלא דקרא לא מיירי בהכי דהרי ה"נ הו"מ לאוקמי קרא בששניהם רוצים בגירושי' ועמ"ש פר"ח ריש הלכות גטין עכ"ל שם ורצוני דמסתמא כל הפרשה מיירי בלשונה דוכתב משמע שאין כאן אלא עידי חתימה ומיירי שהוא מגרשה ע"י ערות דבר בע"כ ומשו"ה פריך הירושלמי וא"כ אונס דקרא מיירי בהנ"ל שגרשה ע"י עדים שבפנינו ומכ"ש אי נאמר דמן התורה חתימה תעיד כמאה עדים תו לא צריך לשום דוחק ויעיי' במ"ש חי' רשב"א סוף פ"ק דמגילה שם הארכתי בזה:
ושמעתי ממורי הגאון החסיד כבוד מה"ו נתן אדלער זצ"ל בזה דבר נאה ומתקבל בש"ס ר"פ המגרש פ"ג ע"ב השיב ר"ש ב"ר אלעזר תשובה לדברי ר"א וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר וקשה הלא אין זה תשובה לעיקור דברי ר"א אלא למה שמודה ר"א במגרש אשתו וא"כ אי השיב לבטל ההודאה כ"ש שהוספת ומה שייך השיב לדברי ר"א ותי' ז"ל לפי דברי הירושלמי הנ"ל דפריך איך משכחת לא יכול ולא בעי לאוקמא בששניהם רוצים ע"כ צריכי' לומר דמסתמא כל הפרשה בחדא גוני מיירי והנה ר"א שמותי נמי מפרש בערות דבר דוקא ואיהו הא דריש והיתה לאיש שלא התירה אלא לאחר ומיירי כל הפרשה במי שמצא ערות דבר וגרשה והתנה שתהי' אסירה לכל העולם ורק התירה לאחר ונישאי' לאותו האחר ומת או גרשה מחמת ערוה לא יכול בעלה הראשון לשוב לקחתה וק' הא קיי"ל במחזיר גרושתו אינו חייב עד שיקדש ובעיל מדכתי' לקחתה כמבואר פרק עשרה יוחסין וקשה איך משכחת קידושי' הא בעי' דאהני מידי בקידושי' כמבואר שם פ"ג ע"ב אמר אביי אם איתא לדר' אבא ע"ש והכא הא לא אהני בקידושי' דלכ"ע עדיין אסורה מהויי' ראשונה שלו שהרי לא התירה אלא לזה האחר והאחר הלז מת וא"כ לא אהני מידי קידושי' ואיך משכחת לי' לא יכול אע"כ צ"ל ע"י קידושי השני מותרת לכל העולם שנאסרה עליהם והיינו ממש מודה ר"א וכו' וע"ז השיב ר"ש בר"א וכי היכן מצינו שזה אוסר וזה מתיר וממילא נסתרו כל דברי ר"א ושייך שפיר השיב ודפח"ח ואשים קנצי למילין ואסיים בשמחת החג הכ"ד. מ"ד נגהי ליום ב' ט' ניסן תקסה"ל.
משה"ק סופר מפפד"מ: