שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קלא
שלום וכ"ט לתלמידי הרב המאה"ג המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מה"ו מאיר נ"י אבדק"ק יארמוט יע"א:
נעימות ימינו הגיעני ביום ט"ב והי' לי לנחמה והי' מעוכב בן יומו ושוב הקפוני חבלי טרדון ואחר עד עתה והנני כמצותו להעתיק הנה אות באות שאלתו בדברי ריבות בשערי בין איש לאשתו ואכתוב עליו הנלע"ד עפ"י מיצוי דת תה"ק כאשר נפשו היפה איותה למען יראו העמים והשרים יופי ביצוע דפר"מ שנכנס בפושרי' והלא מי פושרי' יפין לו להבעל הזה ומדוע יהי' כים נגרש השקט לא יכול. פה הועתק לשון השאלה וז"ל: יורינו רבינו בחסדו משפט אשה אחת בת גדולי' וגם בעלה הראשון הי' נכבד גדול ואחרי כי נתאלמנה נישאת לא' מאנשי המסחר מיושבי עירנו והיתה עמו כמו עשר שנים וכמה פעמים באה לפנינו בקובלנא על בעלה אשר ימרר חיי' בהכאות וגידופין ומפני כבודה נתפייסה בכל פעם לבלתי לעמוד עמו בדין עד כי זה איזה חדשים אמר כי א"א לו עוד להתפרנס כלל ממעשי ידיו מפני חסרוני גופו אשר באמת ישנם בו ימים כבירים גם בטרם נשאו האשה (וילך ויפרע את הקפותיו אשר בהן החי' את ביתו והוא מתגולל אצל בנותיו מאשתו הראשונה אשר לפ"ד האשה הן הנה אשר הי' בעוכרי' כמה פעמי' והנה יש לאיש בית אחד שויו לערך אלף זהו' וכלי בית מועטי') והאשה טוענת כי הבריח ממונו ויש ביד האשה התנאים האחרונים כתוב בהם כי הכניסה לו ג' מאות זהו' שיין וכתוב בתנאים כי הוסיף לה אך מסך התוספות לא נזכר שם רק נשמע מלשון התנאי חזרה בג' שנים הראשונים כי יש לה כתובה ותוספות אבל הבעל הודה שיש לה כתובה מסך חמש מאות זהו' עוד יש בידו מבנה של האשה הלזו סך ד' מאות זהו' וגם זה החוב נזכר בתנאים מבלי סך ידוע אבל הראו לפנינו ח"כ אחד חתום בחתימת ידו והוא מאוחר איזה חדשים לנישואין אבל גם בזה הודה הבעל עוד בא לפנינו שטר חוב אחד הוציאו האפטרופוס של יתומי' בעירנו על סך ג' מאות זהו' אשר זמנו הי' מוקדם לנישואי האשה אבל נתברר עפ"י העדי' והאפטרופוס כי בערמה הקדימו הזמן ועין ראתה אותם תעיד כי באמת כן הוא אך החוב הודה הבעל וגם בזה כי נראה ערמתו של הבעל איך העמיק סרה להוציא אשתו ריקם כי השטר חתום בחתימת ידו ומדעתו נעשה כל השטר והנה האשה תובעת כתובתה ומעות בנה והבעל בתחילה אמר כן כי א"א לו להתפרנס ובפירוש אמר כי הכופים אותו יתחייבו בנפשו ועתה טוען כי רצונו למכור החלק הטוב והיפה לאחד מחתניו לוקחי בנותיו והוא עם אשתו ידור בחלק השני מהבית ולשלם את חוב בנה ומהנותר יחי' את ביתו לחם צר ואין בנותר מן הבית כדי שיעבוד כתובתה ומכ"ש כדי פירעון סך החוב אשר להיתומי' מסך שלש מאות זהו' ועתה ילמדינו רבינו ושכפמ"ה איך לדייני דייני להאי דינא עכ"ל שאלה הנ"ל:
אומר אני אי לקמאי דידי הוה אתי' האי דינא הייתי מורה ובא שהבד"ץ ימכרו הבית עד שעת טריפת שני היתומי' אותם שיש להם שטר מסך ג' מאות ואותם שיש להם מסך ד' מאות ולפי שומת הבית ששוה אלף זהו' בשופי א"כ נשאר בשופי סך ג' מאות על הבית וספיקן של אותן שבעה מאות כי אם ימצאו לו בני חורין עד יום הטריפה ובכלל ישאר הבית להקונה אותו וגם אחר הטריפה נשאר עכ"פ החוב על המוכר דאחריות הדרא עלי' א"כ לע"ד יומכר הבית בהרבה יותר מסך הנ"ל ואותו הסך יונח ביד בד"ץ ויזונו ממנו את האשה כפי שומת הבקיאי' אשר לא תספיק לה מעשי ידי' ותיזון ולא לפי כבוד משפחתה כראוי לה ואין להבעל שום זכות ויפוי כח בהני זוזי שמוכרי' למזונותי' ואחר שכבר כלו הני זוזי ישבע שאין לו ושלא הבריח ושלא יבריח ואו יגרש וישאר הכתובה עד כי ירחיב גבולו או יזון כי תשיג ידו ותוכל להשביעו כל זמן ועידן שתרגיש שהרויח כדין כל הנשבעי' אין לי וסך כתובתה ותוספו' שליש שתשאר חוב עליו הוא ת"ן שיי"ן ואמנם לא תטרוף סך זה מקרקע הנ"ל משום שהיא עצמה מוכרת למזונות אינו בדין שתטרוף לכתובתה כבש"ע סי' צ"ג ס"ק י"ט זה הי' נ"ל עפ"י דברי תה"ק והרב המאה"ג נכנס בפושרי' לטובת הבעל ברצון האשה שיתן לה מיד גט וכתובה רק סך ת' זהו' ו"ו וגם הוצאת הגט יהי' על האשה וזה הטוב והישר בעיני אלקי' ואדם בלי ספק ולא יהרהר ויערער כ"א השוכן חררים כבערבה ערער ומכל מדע ריק ונוער:
ועתה אפרש שיחתי הרב"י סי' ע' מייתי בקיצור דברי תשו' הרשב"א סי' תת"ץ ומיד סמך לו רמז לעיי' בתשו' מיי' השייכי' להלכות סי' ל"א והמעיי' בפנים בשני תשו' אלו יראה דתשובת מהר"מ מיירי שהבעל תבע להאשה שתמחול שיעבוד כתובתה כדי שיכול למכור הקרקעות למזונו' ויזון הוא עמה ע"ז השיב הר"מ שאין יכול לכופה אלא אם אינו יכול לזונה ולפרנסה ימכרו ב"ד הקרקעות ויתנו לה מזונו' על יד על יד לא לפי כבוד משפחתה אלא כמשרה ע"י שליש ושוב לא תגבה הקרקע לכתובתה והוא מש"ס פ' אלמנה ניזוני' ובש"ע סימן צ"ג סק"ט ובתשו' רשב"א מיירי שהאשה תובעת לבעל שימכור קרקעותיו למזונותי' והשיב אם הפירות מספיקי' למזונות שניהם לא תוכל לכופו למכור הקרקע כיון שיכולי' לזון הפירות והקרן קיים מה"ת תכלה קרנו אמנם אם אין הפירו' מספיקי' מוכרי' מן הקרקע ואז אין הבעל ניזון כלל והקרן פוחת והולך ועצה טובה קמ"ל שלא תזון בריוח אלא תצמצם שלא תכלה קרנא ותקרא רעבתנותא ודברי רשב"א ודברי ר"מ בר ברוך עולי' בקנה א':
ומ"ש מכ"ת ממתני' דשלהי פיאה הי' ממושכני' לבעל חוב או לכתובות אשה וכ' ב"ח בי"ד סי' רנ"ג דבכלי ששם לה בכתובתה מיירי ועל זה בנה מעלתו דייק מ"ט לא אשמועי' בקרקע המשועבד לכתובתה וכ"ת דקרקע מחוייב למוכרה עד שעת טריפה משא"כ כלים שעשאן שומא בכתובה שאינו יכול למכור כלל א"כ מנ"ל להירושלמי מכאן דמיירי אפי' באין בעל דוחק דומי' דאשה נשואה הא באלו הכלים שאין לו רשות למוכרם אין לך דוחק גדול מזה שהיא מוחית בו ומעכבתו מלמוכרם עוד כ' דפשיטא לו שאם יש לה כתובה ותוספת וכשתמחול שיעבודה תוכל להתפרנס אסור לה לאכול מתנו' עניים שהרי יש לה ותמחול שיעבודה:
הנה דבריו בנויים על דברי הר"ש שכ' שם דמאתים זוז מספיקי' לו ולאשתו לפרנסת שנה א' וע"ז בנה יסודו איך תאכל היא לקט שכחה ופאה והרי יש לה ואני אומר אפילו יש לה רבואות ע"מ שאין לבעלה רשות בהן נותני' להבעל לקט שכחה ופיאה שיתפרנסו שניהם ולא שנותני' לה שהרי היא עשירה אך לו נותני' כדי שיכול להספיק לאשתו וכתי' די מחסורו אשר יחסר לו להשיאו אשה מכ"ש כשיש לו אשה ואם אינו זן ומפרנס תצא ממנו אפי' יש לה כמה אלפי' מ"מ היא תובעת מזונותי' ממנו ואם לא יתן לה הרי הי' מורדת בו ויוצאת ממנו על כרחו ע"כ מחוייבי' ליתן לו לקט שכחה ופיאה להספיק לו ולאשתו והיא אינו נהני' מהצדקה כ"א הוא נהנה והיא אוכלת אצלו חיובו שחייב לזונה ומאי איכפת לה תיתי מהי תיתי:
ומאי דמוכיח הירושלמי דמיירי בבע"ח שאינו דוחק היינו משום דרישא דמתני' לא מיירי מקרקע וכלים אלא מסך מאתים מעות מזומנים וכן הוא להדי' בלשון הרמב"ם פ"ט ממתנ' עניים סוף הלכה י"ג הי' בידו מעות וכו' ופשוט דאין לה שום תביעה בחיים על המעות המזומני' וא"כ ה"ל בע"ח שאין דוחק ואפ"ה מותר ליטול ושפיר דייק הירושלמי ואמנם הב"ח קאי אלשון הטור ששינה לשון המשנה וכ' יש לו בית וכלי בית הרבה והי' עלי' חוב או הם ממושכני' לכתובת אשה משום דאין דרך לייחד מעות מזומני' לכתובת אשה בחייו עיי' ס"פ האשה שנפלו ובתוס' ד"ה בתחילה וכו' ע"כ שינה הטור וכ' בית או כלים וע"ז כ' הב"ח איך שייך כלים שיחד לכתובתה ופי' שעשה לה שום והשתא לק"מ קו' מעלתו דבטור באמת כ' בית שהוא קרקע ובמתני' לא מיירי לא מקרקע ולא מטלטלי' אלא ממעות ומשם הוכיח הירושלמי דינו ואמת נכון הדבר שאם יש לו קרקע יתר על בית דירתו וכשמוכרה עד שעת טריפת הכתובה עולה דמי המכירה למאתים אינו יכול ליטול אבל היא אינה צריכה למחול משיעבודה שום דבר והוא יטול מתנת עניים ויפרנס אותה ממתנותיו:
ואמנם אם כל זאת לא יספיק ולא יכול לפרנסו עס"פ המדיר ס"ל לרב האומר אינו זן ואינו מפרנס כופין להוציא ובשוטי' כמבואר בתוספ' ובפוסקים ושמואל אמר עד שיכפוה לגרש יכפוה לזון ובירושלמי ס"פ המגרש איתא לריח הפה כופין לחיי נפש לא כ"ש וצ"ל דפליגי רב ושמואל אי זה מקרי חיי נפש כיון שיש לו ואינו רוצה והיא צריכה לבוא לב"ד לתבוע מזונותי' רב ס"ל דגם זה בכלל חיי נפש כמ"ש הרא"ש שם מש"ס יבמות אשה בושה לבוא לב"ד והורגת בנה ושמואל ס"ל לחלק התם יושבת תחת בעלה שני בושה לבוא לב"ד עם יורשי בעלה הראשון משום בנה מבעלה הראשון אבל הכא לתבוע מבעל זה בעצמו אינה בושה וגם להחיות נפשה ואין כאן חיי נפש ומינה היינו בשיש לו ואינו רוצה לזונה וע"י כפי' תוכל להמציא מזונותי' אבל בשאינו יכול לזונה כי אין לו אפי' לחם צר ותמות ברעב אפי' שמואל מודה דק"ו מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ"ש ואפשר אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מ"מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עלי' אבל כשכופי' עתה לגרשה תוכל להנשא לאחר המפרנסה כיון דאית להו מידעם והיינו דדקדק הרמב"ם וכ' בפ' י"ב מאישות הלכ' י"א וז"ל הי' עני ביותר ואין יכול ליתן לה אפי' לחם שהיא צריכה לו כופי' אותו להוציא ותהי' כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן לומר דווקא כשאין לו אבל בשיש לו ואינו רוצה אין כופי' כשמואל ובאין לו נמי דוקא שאין לו אפי' לחם צר דה"ל חיי נפש ודקדק לומר אין לו לומר אפי' יש לה כיון שאין לו ליתן ההתחייבות שלו ה"ל גבי דידה חיי נפש וכנ"ל:
אמנם רבינו ירוחם הקשה מ"ש משארי בע"ח שאם אין לו פטור והכא שאין לו אמאי נכוף להוציא ומשו"ה פליג רמ"א אהמחבר סי' ע' ס"ג ובאמת הרשב"א דמייתי הרא"ש ור"ן ס"פ המדיר נזהר מקו' זו וכ' ואינו רוצה להשכיר ולהרויח פי' בוודאי אם יש לו נכסי' כופין ויורדין לנכסיו ואין כאן חיי נפש ואם אין לו וגם אם הוא חולה ואינו יכול להשכיר ולהרויח אעפ"י שהוא חיי נפש מ"מ לא גרע משאר בע"ח שאפי' המלוה מת ברעב אם אין לו להלוה פטור אך הכא מיירי כשיכול להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וקשה לכופו שירויח ויעשה מלאכה והוא אינו רוצה וה"ל חיי נפש והוא ה"ל פושע ולכן כופי' לכ"ע ולק"מ קו' רבינו ירוחם ומשו"ה בסי' קנ"ד שכ' המחבר כלשון הרשב"א לא הגיה הרמ"א כלום משא"כ בסי' ע' סתם המחבר כרמב"ם הגיה רמ"א כרבינו ירוחם:
אך הרמב"ם והמחבר סי' ע' סתמו דבריהם משמע אפילו כשאינו יכול להשתכר ולהרויח והוא חולה ואונס אפ"ה כופי' להוציא וק' קו' רבינו ירוחם והנה בכ"מ תירץ דבבע"ח אינו יכול להושיע ומה נעשה ואין לו אבל הכא הלא יכול לגרשה ולא תהי' אגידא בי' והגאון בית מאיר כ"כ מסברא דנפשי' והחליט להלכה כמו רמב"ם והמחבר וכ"כ בס' ישועות יעקב:
ולפע"ד לא נעלם זה מרשב"א ורבינו ירוחם אלא דהא במלוה ולוה קיי"ל אין גופו משועבד לו כלל ואם לא ימצא נכסים אינו יכול לשעבד בגופו כמבואר בש"ע סי' צ"ו ס"ק מ"ו ואשתו כגופו והוא צריך לה ואיך נוציא אשתו ממנו עבור חובו שאין לו לשלם ואפי' כלים שעושי' בהם אוכל נפש אין ממשכני' וכר וכסת צריך להחזיר ואיך נוציא אשתו ממנו בחובו זה הוא דקשי' להו לרבינו ירוחם ורשב"א וקו' גדולה הי' לכאורה:
איברא יש לחלק בשלמא הלואה דעלמא מילתא אחריתי הי' ולהוצאה ניתנו ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו אבל הכא המזונות היינו האשה בעצמה דנישאי' לו אדעתא דמזונו' ואם אין מזונות אין אישות ונישואי' שפיר כופי' ונוטלי' ממנו אשתו הגע עצמך אדם שהשאיל לחברו רחיים ורכב ועושה בהן חיי נפשו ולא שזקפן עליו במלוה אלא השאיל לו ועבר זמן השאלה וכי נאמר לא נכוף אותו להחזיר לו מפני שעושה בהן חיי נפשו אתמהה ה"נ דכוותי' הוא גופי' הנישואי' חיוב המזונות וכיון שאינו יכול לזונה אפי' באונס נכוף אותו להחזיר האשה על מקומה הראשון דהיינו שיגרשנה ותהי' פנוי' ולא אגידא בי' מיהו י"ל זהו דוקא להרמב"ם וסיעתו דס"ל מזונות דאורי' צדקו דברינו אך להפוסקים דס"ל מזונו' דרבנן אין הנישואי' ומזונות תליא זב"ז כ"כ וק' שפיר קו' רבינו ירוחם ובזה ניחא דאמר ר"ה אמר רב האומר איני זן ולא אמר מי שאין לו לזון וכן הקשה ח"מ סק"י ולהנ"ל י"ל ר"ה לטעמי' דס"ל מזוני עיקור ומ"י תחת מזונו' א"כ מזונות דרבנן משו"ה קאמר דווקא אומר איני זן מיהו יש לפקפק על זה אכתי הומ"ל באינו רוצה להשתכר ולהרויח כמ"ש רשב"א ואין לומר דהיינו אומר איני זן שאין לו ואינו רוצה להרויח א"כ איך יחלוק שמואל על ר"ה דרחוק לכוף ע"ז שירויח אם אינו רוצה וה"ל חיי נפש מ"מ מ"ש נ"ל עיקור לדינא ויראה דלזה סיים רמב"ם ויהי' כתובה עליו חוב לרבותא לא די שכופין אותו לגרש אשתו ולא נחוש לקו' רבינו ירוחם אלא גם כתובתה ישלם לכשתשיג ידו:
ע"כ מי שיש לו ואינו רוצה לזונה אין כופי' להוציא ומי שאין לו ואינו רוצה להרויח כופי' בשוטי' להוציא ומי שאינו יכול להרויח שהוא חולה ואינו פושע תלי' למ"ד מזונו' דאורי' כופין בשוטים ולמ"ד לאו דאורי' אין לכוף בשוטי' עכ"פ ואמנם במילי כופי' ובזה מיושב סתירת המחבר בסי' ע' מיירי מכפי' בעלמא ע"כ סתם כרמב"ם ובסי' קנ"ד מיירי מכפי' בשוטים דומי' דאינך התם ע"כ כתב כרשב"א:
ואם עבר ואנס על הגט באומר איני זן כ' מעלתו שמשמע מהתוס' ב"ב מ"ח ע"ב ד"ה קדיש בביאה וכו' דכשר בדיעבד דהא כ' תוס' דמשו"ה פסול ולא הוה תלוהו וזבין מה שמרויח שאר כסות ועונה דאין זה ריוח שהרי רוצה ליתן שאר כסות ועונה נמצא לפ"ז האומר איני זן ואינו רוצה ליתן לה ואנסוהו לגרש אפי' יהי' שלא כדין מ"מ ה"ל תלוה וזבין ומגורשת אלו דברי מעלתו ולע"ד לק"מ ממ"נ הוא סבור באלמותו יחזיק ברוע מעלליו ולא יתן לה מזונות א"כ לא הרויח כלום בכפי' לגרש שהרי סבור הי' שתשאר אשתו תחתיו בלא מזונות ואם ידע שסוף ב"ד יכופהו לזון אלא דרצה לצערה ביני וביני א"כ רצה הוא לזון ולפרנס ולקיים אשתו ולא לגרשה וסבור וקיבל הכפי' על המזונות אמנם מ"ש מעלתו בפי' הירושלמי דמייתי תוס' בגטין פ"ח ע"ב דאמר אפילו אמר איני זן דמאי אפי' ונדחקו תוס' וכ' מעלתו קמ"ל אפי' איני זן דה"א דה"ל כתלוהו וזבין מטעם הנ"ל קמ"ל אפ"ה אינו גט. ראוי למי שאמרו ודפח"ח:
וכל זה בעשוי ע"י ארמאים אבל ע"י ישראל אפי' שלא כדין כשר מה"ת להרמב"ם פ"ב מגירושין הלכה כ' א"כ הכא באינו יכול להרויח מפני חולי דלרמב"ם אפי' לכתחילה כופי' וא"כ לשאר הפוסקי' נמיאי עבר וכפוהו על הגט אפשר אפילו מדרבנן כשר ומ"ש לח"מ שם על פסק הרמב"ם כתבתי בזה בחידושי' שלפנינו שלפע"ד דברי נכונים והריני מעתיק פה:
וז"ל בח"ה דמ"ח ע"א גט המעושה בישראל כשר וכו' ערמב"ם דפסק כר' משרשי' דמה"ת כשר בין שלא כדין דישראל בין כדין דגוי ומדרבנן הוא דפסול ושלא כדין דגוי אפי' ריח הגט אין בו וכבר כתבו כל המפרשי' והמעיי' בדבריו יראה דס"ל כדין דישראל אינו נכנס בגדר האונס כלל דאדרבא אמרי' יצרא אנסי' שלא רצה לעשות כדין לשמוע לקול דייני ישראל ועכשיו שנאנס ליתן גט לא עשינו עמו אלא להוציאו מאונס היצר ולהביאו להעמידו על דעת עצמו שהוא ישראל ונראה אפי' במומר שייך הא דמה שהוא מומר היינו אונס היצר ואעפ"י שחטא ישראל הוא וכל זה נכלל בכלל תי' הש"ס מצוה לשמוע דברי חכמים ולזה אין צריכי' לאגב אונסי' גמר ומקנה:
אמנם בשלא כדין דגוי דאיכא כולי' לריעותא לא מהני אגב אונסא גמר ומקנה משום דהוה שלא כדין דגוי ה"ל כתלוה ויהיב דלא הוה מתנתו מתנה איברא בחדא למעליותא וחדא לטיבותא דהיינו בכדין דנכרי ושלא כדין דישראל בתרוויי' אי לאו דהוה אמרי' אגב אונסא גמר ומקנה לא הוה גט מה"ת דבשלא כדין דישראל אע"ג דדעתו סומכת על דייני ישראל אע"ג שטעו בדין מ"מ הי' גופי' אונס הוא שטעה ואי לאו דאמרי' אגב אונס גמר ומקנה לא הוה גט אלא הואיל וקיי"ל אגב אונס גמר ומקני מועיל הכא מה"ת ולא הוי תלוה ויהיב כיון דעכ"פ מצוה עביד ששומע לדייני ישראל ועוד שלדעתו לא מפסיד מידי שסבור שכל דייני ישראל יפסקו כן נמצא מה"ת הוה גט ורבנן פסלוהו הואיל והי' עכ"פ שלא כדין וכן נמי בכדין דגוי אי לאו דאגב אונסא גמר ומקנה לא הוה גט מה"ת דלא שייך לומר יצרא אנסי' כיון דאפי' לא אנסי' יצרי' והוה צדיק גמור לא הי' צריך לשמוע לדיניהם ודי לו שאם יאמרו לו דייני ישראל שישמע אליהם אך הואיל ואגב אונסי' גמר ומקנה הוה גט מה"ת ולא מקרי יהיב כיון דעכ"פ בדין הוא ולא תשאר תחתיו האשה שהרי אם תלך לדייני ישראל נמי יכופוהו להוציא משו"ה הוה גט מה"ת ומדרבנן פסלוהו:
והשתא התם בגטין לא הוה צריך למימר דר' משרשי' ס"ל גוי בר עישוי הוא ותקשי לי' קושי' הש"ס דשם מוקמי' לי' בבדותא אלא הומ"ל כנ"ל אלא דהתם הוה קאי לשנויי' דברי ר"נ אמר שמואל ע"ש ור"נ הא לית לי' תלוה וזבין זביני' זבינא כדמסקי' בשמעתין לר"ה דקיי"ל כוותי' גם דר' משרשי' הילכתא היא ולא משום דגוי בר עישוי הוא אלא מטעם הנ"ל וא"ש פסק הרמב"ם וק"ל עכ"ל העתק משם:
תבנא לדינא דאם לא ישמע האיש לקול האות הראשון כאשר יבצעו תמימות פאר מעלתו ובד"ץ ולא ישמע לקול האות האחרון כאשר כתבנו עפ"י תה"ק יתן פאר מעלתו רשות לכופו לעשות מה שישראל אומר וע"ד המבואר בסמ"ע סי' כ"ו סק"ח וה' ירים קרנו וכסאו הגבה למעלה כנפשו היפה ונפש א"נ. פ"ב יום ה' ט"ז מנחם תקפג"ל.
משה"ק סופר מפפד"מ:
מעשה באשה אחת שבאה להרב ואמרה איך שהילד שלה אינו מבעלה כי בעלה אינו ראוי להוליד מחמת שאין לו בצים ופעם אחת הלכו כולם מהבית היינו הבעל שלה הלך לעסקו לחייט אחד וחמי' הלך עם אשתו לסעודת תנאים ונשארה היא לבדה וסבתא אם חרשת מאוד ואחר חצות לילה דפק איש אחד וקראה בשמה שתפתח לו הדלת וסברה שהוא בעלה ופתחה לו הדלת באישון לילה ואפלה ושבה למטתה והוא הי' אחי בעלה וכאשר שבה למטתה בא גם הוא למטתה ובא עלי' והיא לא הכירו אח"כ התחיל לספר עמה והרגישה שהוא אחי בעלה ואמרה לו מה עשית והבאת עלי חטאה גדולה והוא לא פנה לדברי' ורצה לבוא עליה פעם שנית ורבתה עמו וברחה ממנו והוא רץ אחרי' ואח"כ שבה למטתה ואנסה פעם שנית ובא עלי' ונתחבטה עמו בכל כחה ולא הועילה כי חזק הוא ממנה ושאלנו אותה למה לא צעקה והשיבה כי הסבתא אינו שומעת כלל ודירתה עומדת ברחוב ורחוקה מבתים אחרי' ושאלנו אותה אם היית צועקת אולי הי' מתיירא פן ישמע לאיש אחד אשר במקרה הולך סביב הבית הזה והשיבה אמת הדבר שלא צעקתי אך לא נפל הדבר הזה ברעיוני לצעוק כי סר שכלי מעלי לעשות כן ועתה הבעל אומר שאינו מאמין כלל לדברי' ואחי בעלה מכחיש אותה בפניו ואומר לא היו דברים מעולם ושניהם הבעל והאשה מבקשים אולי יש היתר שידורו יחד כמקדם כי אוהבים זא"ז והבעל אומר שהיא צנועה במדותי':
שלום וכ"ט לידידי ה"ה הרב החרוץ המופלג מופלא עושה פלא כש"ת מה"ו יוסף יואל נ"י:
אשר איותה נפשו היפה לחוות דעתי העני' בנידון האשה אשר העריך פר"מ הנה לא ביאר יפה אם אין לו ביצים שנכרתו בידי אדם והרי הוא פצוע וכרות ופסול בקהל ואם נולד כך שאלתי פי מומחי' ואמרו שלא נמצא מציאות זה בספריהם כלל אבל אפשר שהם למעלה סגורים בבטן ולא יצאו לחוץ לתוך הכיס וזה אפשר להוליד ודבריהם צ"ע בש"ס בכורות מ' ע"א וע"כ אין להחליט לומר שא"א להוליד הבעל הזה לעשות הבן ממזר וודאי כי אפשר שביצים סגורים ודבוקי' בכסלי' אך לא נשאלתי על זה רק ענין היתר האשה לבעלה שטוענת נאנסתי מ"ש מעלתו חזקה אשה מזנה מהפכת ומזנה והוא מש"ס יבמות ל"ה ע"א והתם אמרי' אימור לא נתהפכה יפה יפה ומעלתו סמך על הריב"ש שכ"כ בסי' תמ"ז והנה הריב"ש כ' בעובדא דילי' ביבמה לשוק דתלי' בחזקת כשרות שלא זינתה אפי' פנוי' ותולין בבעלה ואשתהי מה תאמר אשתהי לא שכיח ומשו"ה תאמר שזינתה פנוי' הא כל מזנה מהפכה צ"ל לא נתהפכה יפה יפה א"כ בכל זה צריכי' לומר מידי דלא שכיחא או לא נתהפכה יפה יפה או אשתהי א"כ חזקת כשרות וצדקת מכריע להתירה לשוק והכא ליכא חזקת כשרות כאשר אוכיח לבסוף אי"ה ועל מתהפכת לחוד אין לסמוך ומכ"ש הכא שאפשר לה לתלות בבעלה ולומר ביציו סגורי' ומבואר בש"ס דשומשי גברא וכו' וכולן מזנות ותולות בבעליהן:
אבל נ"ל אתתא דא שרי' לבעלה מטעם שאבאר אי"ה ולא עיינתי בכל האחרונים שהביא פר"מ גם ס' קרן אור לא נשמע ולא נראה בינינו אך אבאר הך דינא דנאמנות האשה מש"ס ופוסקים בעז"הי מה שנלע"ד להלכה ולמעשה אומר ואם יסכימו עמדי למטינא שיבא מכשורי:
דע כי ספק זנות א"א קיל מכל איסורי' שבתורה וחמיר מכל איסורי' שבתורה קיל היינו אפי' למ"ד ס' דאוריית' מן התורה לחומרא מ"מ אין אשה נאסרת על בעלה אלא בדאיכא רגלי' לדבר שקינא לה ונסתרה אבל בלא"ה אין אוסרי' אפי' יחוד עם גוי אא"כ ראו כדרך המנאפים וב"ד לא מפקי בעידי כיעור ולעומת זה ברגלים לדבר שקינא לה ונסתרה וכיוצא בזה היינו ס' סוטה חמיר מכל ספיקא דאורייתא ומדקרי' רחמנא טומאה ילפי' מיני' דס' טומאת אפי' בליכא רגלים מ"מ טומאה חמיר כמו סוטה שיש רגלים לדבר ואפי' מרבה ספקות כל היום כלה הכל טמא חוץ מספק ביאה טהור לר"א ואין כאן מקומו:
אחר הוצעה זו הנה ז"ל הב"ח סי' ס"ח אות ח' והקשה במרדכי הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או שיראו כדרך מנאפי' אבל ראה שנתייחדה עם הגוי קיי"ל אין אוסרים על הייחוד וכו' וכ' הב"ח ואפשר לתרץ הקושי' הראשונה דהאי שטוען טענת בתולים וברי' לו שלא היתה בתולה והיא מכחשתו לא גרע מא"ל ע"א אשתך זינתה דאי מהימן לי' כבי תרי צריכי להוציאה כהעובדא דהאי סמיא וכאלו ראה דרך מנאפים עכ"ל הב"ח ואמנם ט"ז כ' א"א שהקשה המרדכי כן שהרי זו היא קו' ש"ס בסוגי' דפ"פ ומשני פ"פ כעדי' דמי עי ש וחלילה לחשוב על ב"ח טועה כל כך בדבר פשוט:
ועיי' תוס' סוטה כ"ה ע"ב סוף ד"ה ב"ה אומרים וכו' וז"ל ופלוגתא דהתם הנושא אשה ולא מצא לה בתולים לא שייך להכא וכו' והכא לא שייך לומר לב"ה העמד אשה על חזקתה ואימר לא זינתה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק עכ"ל הרי ס"ל לתוס' אפי' בוודאי נבעלה רק ספק אונס ס' רצון לא הוה ס' סוטה משום דאין רגלים שנבעלה ברצון נהי נבעלה אבל ברצון אין רגלים לדבר בשלמא קינא לה ונסתרה ושהה כדי טומאה יש רגלים על הבעילה ויש רגלים על הרצון אבל הכא נהי שנבעלה בוודאי שהרי פתח פתוח כעדי בעילה דמי ועוד שהיא עצמה אומרת שהיא דרוסת איש אלא שבאונס הי' מ"מ אין לנו שום רגלים לדבר שהי' ברצון כן מבואר בכוונת תוס' ויש ללמוד ק"ו מזה שאם הי' ס' אינה תחתיו פשיטא דלא מיחשב ספק סוטה דס' אינו תחתיו קיל לענין זה מודאי תחחיו וס' אונס וס' רצון כן מבואר מדברי תוס' אלו:
אך ברשב"א בתה"א בית ד' שער ב' דפוס וויען דף ע"ד ע"א במשמרת הבית כשרצה הרא"ה בב"ה לומר דס"ס דפ"פ הס' הראשון מותר מן התורה כ' עליו משמרת הבית וז"ל גם זו שגגה מכמה טעמים חדא כל שאתה מעמיד אותה על חזקתה העמדנה שלא נבעלה עד עכשיו ואין לומר שלא תחתיו זינתה וכו' ועוד שזו וודאי בס' א' אסורה היא מדאורי' משום ס' סוטה ואילו א"א שראינו שנבעלה אין תולין ד"ת להקל משום חזקה דכשרות שהרי שור שחוט לפניך ואין כאן אלא חדא ס' ס' באונס ספק ברצון וס' דאוריי' לחומרא עכ"ל הרי ס' אונס ס' רצון פשיטא לי' דהוה ס' סוטה ויליף מיני' אפי' לס' אינה תחתיו וזהו נראה כפלוגתא מהיפוך להיפוך מדעת תוס' סוטה הנ"ל וכן מוכח ממה שהקשו תוס' בסוגי דפ"פ אספק תחתיו באשת כהן נוקמא בחזקת היתר וכן הקשו אס' אשת ישראל ס' אונס נוקמא בחזקת היתר ואלו הי' זה כס' סוטה לא יועיל חזקת היתר וכן לא יועיל ס"ס וכמ"ש פני יהושע בשמעתין:
אמנם האמת יורה דרכו כל דברי חכמים קיימים ואין כאן מחלוקת כלל דוודאי כל שאין רגלים לדבר קיל לן ספק זנות משארי ספיקות דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה וזו היא הקושי שהבין הב"ח בכוונת המרדכי דנהי דהש"ס פריך לי' ומשני פ"פ כעדים דמי היינו כעדי בעילה אבל לא כעדי רצון תחתיו דמי וא"כ אכתי נשארה ק' ש"ס בדוכתא הא אין אשה נאסרת בס' א' אלא ע"י קינוי וסתירה וקו' גדולה ועצומה היא ועל זה תי' הב"ח אה"נ אי היתה טוענת נאנסתי הי' מותרת לבעלה בלי פקפוק דאין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה והן הנה דברי תוס' סוטה כ"ה ע"ב אך הכא מדלא טענה נאנסתי אלא מכחשת או אומרת אתה באת עלי הרי קמן כעין רגלי' לדבר שהיא דרוסת איש ברצון ולזה נתכוון רשב"א במ"ה הנ"ל דקאי אסוגי' דפ"פ מצאתי והיא מכחשת וע"ז כ' דהספק הראשון הוה ס' דאוריי' ומייתי דהוה כמו אשה שנבעלה לפנינו ולא ידענו אי באונס אי ברצון שאין אנו מתירי' אותה ע"י חזקת כשרותה לומר וודאי הי' באונס זה לא אמרי' אבל לא מיירי רשב"א כשהיא אומרת ברי נאנסתי שאז אין ההיתר מחמת חזקתה אלא מחמת טענתה ושוב תלי' בחזקת עיר וחזקת שדה וכמ"ש רמב"ן פ' תצא בד"ה עיי"ש ועכ"פ ע"י חזקת כשרות לחוד לא תשתרי דהוה כמו רגלים לדבר כיון שלא טענה מה שראוי לטעון:
ומ"מ נ"ל דהך ספק חמיר מפני שלא טענה מה שהי' לה לטעון ומשו"ה אינה בכלל קולא דס' זנות הנ"ל ומיתסרא עי"ז מ"מ ס' סוטה ממש כמו רגלים לדבר ממש נמי לא הוא דנימא דלא יועיל ס"ס או חזקת היתר משו"ה בפ"פ מצאתי והיא מכחשת בס' אסורה אע"ג בעלמא אין אשה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה ובס"ס שרי אע"ג דבסוטה היכא דאיכא רגלים לדבר לא מהני כמה ספיקות מ"מ הכא לא הוה רגלים לדבר ממש כמו בסוטה ומשו"ה הקשה תוס' דנוקמא אחזקת היתר ותירצו בס' אינו תחתיו איכא חזקת הגוף מתנגדת ובס' אונס איכא רוב רצון מתנגד ועיין נב"י תנינא חי"ד סי' ל"ח קו' שארי הרב הגאון מה"ו משה טוב' זצ"ל עיי"ש מיהו בלאה"נ לק"מ דגם ממתני דקדשתיך מוכח כן כמ"ש השטה מקובצת דמי לא עסקי' דפליגי בס' קרוב לו ס' קרוב לה ואין להאריך:
היוצא מדברינו אלו דאשה אפי' אין לה שום מיגו וטוענת נאנסתי כיון דלא איתרע טענתה נאמנת דאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה ואין כאן רגלים לדבר ומיהו נ"ל כיון דאמר בירושלמי דרוב רצון גרוע הוא נהי רגלים לדבר ליכא ואין הב"ד מוציאי' אלא בעדים ברורים או רגלים לדבר מ"מ לא גרע מדבר מכוער שמצוה על הבעל להוציא אבל ב"ד לא מפקי וזהו ההפרש שבין ש"ס דילן להירושלמי בש"ס דילן קאמר ר"א נאמן לאוסרה עליו וכ' הראשונים בשיטה מקובצת דלשון זה משמע שהב"ד אוסרה ובי דינא בעדים הוא כמ"ש ספ"ב דיבמות ע"כ שרי' באשת ישראל ביותר מג' שנים ויום א' שאז אינו נאמן לאוסרה עליו ע"י כפיית ב"ד ובירושלמי אינו אומר לאוסרה עליו אלא אסורה לו לעצמו שהוא יחוש משום דבר כיעור אבל ב"ד לא מפקי מיני' וק"ל:
והנה לכאורה נראה דרש"י פליג על זה דרש"י פי' דר"א דאמר נאמן לאוסרה אבל לא להפסיד כתובתה וכ' פ"י דמשמע לו זה מדאמרי' נאמן לאוסרה עליו דייקא אבל לא לדידן אם ימות הבעל הזה מותרת לכהונה אי ס"ד אית לן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה באופן שעי"ז מפסידה כתובתה ה"נ יאומן עלינו לפוסלה מכהונה אע"כ לית לי' לר"א הך חזקה כ"כ פ"י ואס"ד ס"ל לרש"י כהנ"ל א"כ י"ל שתאומן לעלמא במגו שהיתה טוענת נאנסתי או מוכת עץ אני ונהי לגבי דידי' לא מהני מגו שהרי הוא יודע שמצא פ"פ מ"מ לדידן תאומן ולעולם נאמן להפסיד כתובת' מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ובמגו שלה לא תוציא ממון ממנו אבל לדידן מהימנת במגו להתירה לכהנים דעלמא ומשו"ה אר"א נאמן לאוסרה עליו דוקא ומנ"ל לרש"י דאינו נאמן להפסידה כתובתה לזה י"ל לעולם נמי רש"י ס"ל הכי אלא נהי אם טענה נאנסתי או מוכת עץ אני נאמנת מ"מ אינו מגו דאינו טוענת ברצון לבזויי' נפשה שנאנסה ומוכת עץ לא שכיחא ומגו דלא שכיחא לא אמרי' בשלומא נאנסתי במגו דמוכת עץ אמרי' דתרווייהו טענות גרועות נינהו אבל להכחישו במגו דנאנסתי או מוכת עץ לא אמרי':
ובהא דכ' ראשונים עפ"י הירושלמי דמ"ע לא שכיחא ותוס' כ' מש"ס דכולהו חבוטי מיחבטי ועפ"י שרצה להשוותם ולולי דבריו יותר נ"ל דש"ס קאמר כולהי חבוטי מיחבטו ורואות ומראות לאִמָן ופי' רש"י ותוס' והאם פוסקת עליהן בשעת נישואי' שפ"פ נמצא האי דלא פסקה האם עלי' הא לא שכיחא ועוד מסברא נ"ל דתרי מיני מוכת עץ כמבואר בלשון רמב"ם יש שנתחב עץ באותו מקום ויש שנתחבטו על הארץ או פסיעתן גסות כדאי' פ' במה אשה גבי בזכות ואותן שעץ נתחב פתח פתוח ואותן שנתחבטו או פוסעות פסיעה גסה מוציאו' דם ופתחן סתום וחבטא שכיח דכולהי חבוטי מחבטא אך יען מצא פ"פ ע"כ ע"י עץ וזה לא שכיחא וכרבינו חננאל. יהי' איך שיהי' מוכת עץ לא שכיחא ואונס מבזה נפשה ע"כ לא אמרי' מגו ולעולם רש"י ס"ל כהנ"ל:
וכל זה הוצרכתי לפי הבנת פ"י דרש"י ס"ל אליבא דר"א דאינו נאמן להפסידה כתובתה וכשאני לעצמי אומר דהא שמעתי' מיירי אחר שאמר פ"פ מצאתי חוזר בו וקמ"ל כיון דשוי' אנפשי' חתיכה דאי' שוב אינו נאמן לחזור בו בלי אמתלא מוספקת ועל זה סובב הסוגי' והשתא נהי אם עומד בדבורו פ"פ מצא נאמן להפסידה כתובתה מ"מ עכשיו שחוזר בו נהי דאינו נאמן להתירה מאחר שכבר הי' נאמן לאוסרה עליו מ"מ לענין ממון נאמן בחזירתו לחייב עצמו במאתים וצריך לגרשה ליתן לה מאתים כנלע"ד עיקר לדינא:
נחזור להנ"ל לפע"ד גם רש"י מודה דנאמנות לטעון נאנסתי בלי שום מיגו אי ליכא רגלים לדבר שנתרצית והטעם כי כללא הוא אין נאסרת על בעלה אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה ואמנם ה"ה שכ' בדעת הרמב"ם נגד זה כבר כ' פ"י ובקו"א ביאר יותר דלא אמר הרמב"ם אלא באשת כהן ומשום יחוס כהונה וכדמשמע נמי מלשונו בפי' המשנה אבל באשת ישראל מודה:
היות כן אני תמה על לשון רבינו יונה שברא"ש בסוגי' דפ"פ דמשמע דאתי עלה מטעם ברי ושמא ברי עדיף כמו ברי ושמא גבי תביעת ממון וצע"ג בשלומא בממון שמא של התובע הוא להכחיש ולהתנגד ברי של תובע שזה אומר ברי לי שנתחייבת לי וזה אומר אינינו ברי לי ולא תוציא ממני ממון אבל הכא לענין איסור זה אומר פ"פ מצאתי ואינינו יודע אם ע"ד איסור או ע"ד היתר והיא האשה שיודעת האמת תאמר וכשאומרת לא מצאת פ"פ הוא יודע בנפשו שמשקרת אבל כשאומרת נאנסתי או מ"ע אני שוב אין הוא מסתפק כלל ומאמין להכי אין הבעל בא לברר איך הי' מעשה הא למה זה דומה לחתיכה ס' חלב ס' שומן ואני שואל לבקי ומכיר ואומר לי זה שומן אין זה בגדר ברי ושמא ונהי דאינו דומה דהכא אין להאמינה מטעם ע"א נאמן באיסו' כיון שהיא בעצמה היא האיסור וההיתר אבל עכ"פ ענין ברי ושמא אין כאן אלא אין אשה נאסרת על בעלה בלי רגלים לדבר ובשגם אלים ברי לר"ג היכא שאין שמא מנגדתו ולא צריך שום חזקה ומגו לזה:
ונראה גם הרא"ש ס"ל הכי וכדפסק הטור אך בא על ר' יונה מכח דברי עצמו דאתי עלה מטעם ברי ושמא דגבי ממון ומשו"ה לא כ' אלא באשת ישראל ולא באשת כהן וס"ל להרא"ש משום דלא מהימן בברי ושמא אלא בצירוף מגו או חזקה וס"ל דחזקה בוודאי ליכא כמ"ש תוס' נגד חזקת היתר איכא חזקת הגוף ומיגו ליכא דנאנסה שלא תחתיו הוה טענה מעלי' שהרי נאמנת מאיש פלוני וכהן ולא מהימנת במגו דמוכת עץ דלא שכיח והוה מיגו גרוע כנ"ל ואך באשת ישראל פחות מבת ג' קאמר ר' יונה וע"ז קאמר ר"א דאי מטעם ברי ושמא הא לא מהימן אלא ע"י מיגו וחזקה והכא ליכא חזקה דרוב רצון ומיגו ליכא כאשר אבאר בעזה"י. דהנה נאנסתי במגו דמ"ע אינו מגו אלא טענה מעולה דלא ניחא לבזות נפשה לפסול מכהונה ומבואר לקמן רפ"ב דר"י לית לי' האי מיגו משום דאיערומי קא מערמא כפירש"י שם:
ולר"נ ור"א צ"ל ס"ל אין אשה מערמת לבזות נפשה לפסול מכהונה בשביל ריוח מנה ומאתים כי הצר שוה בנזק והיינו להרויח מנה ומאתים אבל להתגרש מבעלה שהיא יושבת עכשיו תחתיו שפיר מערמת וטוענת נאנסתי תחתיו שפוסלה מכהונה כדי שתשאר תחת בעלה הלז ומה איכפת לה אם אחר מיתתו לא תנשא לכהן נמצא אין כאן מיגו וחזקה ליכא נגד רוב רצון דבשלומא בממון אמרי' ברי וחזקה ורוב רצון אינו מתנגד דה"ל אינו יודע אם פרעתיך כמ"ש מהרי"ט ומהר"מ שיף וקרוב לזה בפ"י אבל לענין איסור ס"ל להרא"ש דרוב רצון הגרוע דוחה הברי כשם שחזקת הגוף דוחה הברי גבי אשת כהן ושוב חזר בו הרא"ש כשהגיע לראוהו מעוברת דשם ליכא שום חזקה דאפי' להתוס' דס"ל גבי אם ינאי דחזקת אם שאינה לפנינו מועיל להבת מ"מ במעוברת הא מי לא עסקי' שאין להם חזקת כהונה כלל כגון שהיא גרושה ושוב ראוהו מעוברת ואפ"ה נאמנת על הבת ואלים לי' ברי אפי' ברוב פסולים בלי שום חזקה ומטעם הנ"ל שאין השמא מתנגד נגד הברי ומכ"ש הכא להוציא אשה מבעלה בעי' רגלים כעין קינוי וסתירה ועוד הא ברי לר"ג עדיף מס"ס ובס"ס נדחה רוב רצון כיון שהוא גרוע כ"ש ברי שדחה רוב רצון ע"כ הדר בי' הרא"ש ופסק כרבינו יונה:
מיהו מ"ש דרוב רצון גרוע נ"ל דלא סמך עלה רא"ש יען ראיתי בתוס' הרא"ש דתי' קו' תוס' בהא דס' רצון וס' אונס ותי' דרוב רצון אינו מתנגד לחזקת היתר דהר"י י"ל אינו תחתיו ואת"ל חזקת הגוף והי' תחתיו מ"מ אימא באונס נמצא חזקת' אינו נגרע ע"י רוב רצון לחוד אלא בצירוף חזקת הגוף וברוב כי הא לא אמרי' רובא עדיף מחזקה עיי"ש נמצא להרא"ש י"ל רצון הוה רוב גמור מ"מ רוב כל הפוסקים לא ס"ל הכי:
ודע דהר"ן כ' אטעמא דמ"ע דמשו"ה נאמנות משום דמוקי' אחזקת כשרות וצ"ע דלא כ"כ גם אטענה דנאנסתי ועוד חזקת כשרות הוה חזקה דאתי' מכח רובא דרוב ישראל כשרי' וצדיקי' ולזה לא יתנגד רוב רצון וה"ל כתרי רובא דסתרי וה"ל ס' שקול וצ"ע:
אמנם ראיתי בחי' מהרי"ט שהוכיח בראיות ברורות מהש"ס דלא מוקמי' כלל בחזקת כשרות עיי"ש וראיותיו עצומות אך טעמא בעי נ"ל כיון שנאנסה א"כ ע"כ מסתמא היתה במקום שאינו משתמר שאין ראוי לבת ישראל להיות שמה בלי ס' וכדאיתא בספרי ופירש"י בחומש גבי נערה המאורסה כי בשדה מצאה פרצה קורא לגנב מי גרם לה שנאנסה הואיל ויצאה השדה נמצא כל שנבעלה הרי יצאה מחזקת כשרות רוב בנות ישראל וכהוכחת מהרי"ט הנ"ל והר"ן לא כ"כ אלא בטענת מ"ע דנוכל לומר שלא יצאה חוץ לגדר כשרותה אבל זולת זה אין לה חזקת רוב כשרות אלא חזקת היתר לבעלה ולכהונה:
מ"מ בהא סלקינן דלרוב או לכל הפוסקים אשת ישראל שאומרת נאנסתי אפי' אין לה שום מיגו מ"מ לא מפקי' מבעלה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י עסקי קינוי וסתירה וכמו שהארכתי לעיל כנלע"ד נכון בעזה"י ותל"מ ע"כ עפ"י האמור גם אשה זו שאומרת נאנסה מותרת לבעלה ונידון הבן עדיין צ"ע ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' כ"ה למב"י תקצ"ד לפ"ק.
משה"ק סופר מפפ"ד"מ: