שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן קכא
במאי דבדק לן מר ני' באלמנה שנכנסה לחופה בנדתה ומתה קודם טהרתה אי בעלה כהן מטמא לה ומתאבל עלי' ועוד מסופק מר ני' אפי' בחופת בתולה נדה שמתה קודם טהרתה דאפשר להקל באבילות דרבנן והוא ציוה לי להשיב בקיצור בלי אריכות ושגם אין הענין סובל לפלפל בו הרבה ע"כ תוכן דברי פר"מ:
אומר אני אם מפני סבל ענין האריכות הוא צורך גדול ועמוק עד מאוד ומי יכילנו כי הגאון שער המלך חבר קונטרס באריכות נפלא על ענין חופת האלמנה וחופת נדה ומעמיק הענין בו כדרכו וגם מורי הגאון בהפלא"ה למס' קידושין בקונטרס אחרון בסימנים הנצרכים לזה האריך העמיק עיונו ג"כ באלו ואין אדם יי"ח בענין זה עד אשר יצא ידי כולם וצריך לזה זמן מה עכ"פ ואיזה דפים ניירות ויעיי' בח"ץ סי' קכ"ד:
אך להיות מצותו עוברת עלי להשיב בקיצור פקודתו שמרה רוחי להניח הדברים כפשוטן לחוות דעתי הקלושה עפ"י פסקו של הרב ב"ש ומג"א סי' של"ט ומ"מ אי אפשר בלי פלפלת כל שהוא והנה הרב ב"ש סי' נ"ז בתחלתו העלה דאפי' אלמנה שהיא נדה מ"מ כניסתה לבית בעלה ומסירת עצמה לו קנאה ליורשה מיהת ודוקא אי הי' החופה בבית אבי' לא קנאה עד שתבעל או ייחוד הראוי לכך אבל הליכתה עם הבעל לביתו קנאה עכ"פ ליורשה דלא גרע ממסר האב לשלוחי הבעל והטעם דאחולי אחלי ירושתה להבעל אלו דבריו והנה לפ"ז הי' מקום אתנו לומר דממילא מטמא לה נמי דהא ביבמות פ' ע"ב בעי הש"ס למפשט דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה אפי' בקום ועשה מהא דתני' בקידושי קטנה דרבנן יורשה ומיטמא לה והא הכא מדאורי' אבי' ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל ומשני הפקר ב"ד הפקר תו פריך הש"ס ומטמא לה הא מדאורי' אבי' מטמא לה ומדרבנן מטמא לה הבעל ומסיק משום דה"ל מת מצוה דכיון דקרובי' לא ירתילה קרי להו ולא ענו וה"ל כמת מצוה ע"ש והנה הרמב"ם פ"ב מה' שמחות פסק דכל כהן מטמא לאשתו מדברי סופרי' בעלמא מהטעם הנ"ל דכיון דירושת הבעל מדרבנן עכ"פ ה"ל כמת מצוה דלא ירצו קרובי' להזדקק לקרובה ע"ש ונ"ל דאזיל לשיטתי' דס"ל פי"ב מאישות דמזונות דאורי' דשארה היינו מזונות וכן תרגום אונקלס זיונה וכן פסק עוד שם דירושת הבעל לאו דאורי' דשארות דפ' נחלות לאו היינו אשתו וע"ש בהשגות וכן מפרש נמי שארו דפ' אמור קרוביו כדמתרגם אונקלס גם שם ולא אשתו וכן לא יטמא בעל בעמיו להחלו יפרש ג"כ כאונקלס לא יסתאב רבא בעמי' ר"ל מי שהוא בעל ורב וגדול בעמו שהוא הכהן שהוא המקודש והנכבד בעמיו אינו ראוי' שיטמא בעמיו וכ"כ רמב"ן שם ונמצא שלא הוזכרה אשתו לענין טומאה וירושה כלל מן התורה ואמנם הרמב"ן בפ' משפטים ס"ל דמזונות לאו דאורייתא ומפרש שארה קרוב בשרה שלא ישן הוא בבגדו והיא בבגדה וע"ש ולדידי' כל שארו דקרא היינו אשתו והכל דאורייתא:
ונראה דיש ראי' קצת להרמב"ם מסוגי' דיבמות הנ"ל דקאמר הש"ס והא מן התורה אבי' ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל וקשה הא בקטנה איירינן ומיירי בשמת אבי' דאי בחיי אבי' הרי קידושי' קידושי דאורי' אע"כ כשמת אבי' ומאי אבי' ירית דקאמר והאמנם כי משכחת נמי יתומה בחיי האב אבל מי דחקו להש"ס לנקוט בכה"ג ורש"י הרגיש בזה ופי' כלומר קרובי אבי' אבל קשה מי הוה סני לומר אחי' במקום אבי' וכן קשה לקמן דקאמ' מדאורי' אבי' מטמא לה ואמאי לא קאמר אחי' מטמא לה וראיתי במשנה למלך פ"ב מאבל בזה דברים נפלאי' אזכירם בסוף הקונטרס שלא להפסיק באמצע הפרק ונראה דמזה הוכיח הרמב"ם דסתמא דתלמודא ס"ל דירושת הבעל וטומאת הבעל אפילו לאשתו הגדולה נמי לאו דאורייתא אלא שהש"ס מייתי ברייתא מקטנה שנתקדשה מקדושי דרבנן מכח כ"ש דה"ל תרי דרבנן דירושת וטומאת הבעל אפילו בקידושי דאוריית' המה רק דרבנן ובקדושי דרבנן ה"ל תרי דרבנן ואפ"ה הי' כח בידם לעקור דבר מן התורה וכיון דהקו' היא גם מאשתו דאורי' ע"כ נקט אבי' שהוא כולל אבי' וקרובי אבי' ועל הכל הקשה דה"ל עקירת דבר מן התורה ועל כולם משני משום דה"ל כעין מת מצוה זה נ"ל בדעת הרמב"ם ז"ל:
מ"מ מבואר מדבריו דטומאת הבעל לאשתו היא מטעם ירושה וא"כ ה"ה בחופת אלמנה נדה שנכנסה לביתו דכיון שיורשה מטמא לה דמ"ש מאשתו ממש דמטמא מה"ט ואפי' להחולקי' על הרמב"ם וסוברים דטומאת הבעל לאשתו מן התורה מ"מ באלמנה כנ"ל יודו דלא גריעי מנשואי קטנה דרבנן דכיון דיורשה מטמא לה הה"נ באלמנה נדה שאחר שנכנסה לביתו דכיון דיורשה מטמא לה ומכ"ש בתולה נדה בכי האי גוני דיורשה ומטמא לה אחר שכבר נכנסה לביתו:
ולפ"ז הה"נ איפכא אם עדיין היא אחר החופה בבית אבי' לא מיבעי' באלמנה נדה אלא אפי' בתולה נדה נמי לא יטמא לה בעלה דלענין ירושה בכי האי גוני אין לנו להוציא מיורשי' המוחזקי' והם ודאי והבעל ספק אין לנו להוציא נגד דעת הרמב"ם דס"ל חופת נדה אינה קונה ועיי' מזה בשער המלך בקונטרס חופת חתני' סוף סעי' ד' וכיון שהם יורשי' ולא הבעל ממילא שלא יטמא לה בעלה כלל כן הי' נראה לכאורה:
איברא כד מעיינין שפיר הא ליתא דא"כ תקשי הרמב"ם דס"ל כנ"ל והרי הרב ב"ש כ' שם בשמו דמסר האב לשלוחי הבעל אינו קונה אלא ליורשה ולא לטמא לה ויהי' הרמב"ם סתור מני' ובי' אע"כ נ"ל דודאי לא דמי למת מצוה ממש דא"כ הגע עצמך הכותב כל נכסיו לכהן והניח את קרוביו יהי' הכהן מטמא לו משום דקרי לקרוביו ולא יענוהו משום שלא הניח להם ליורשו ובזה לא יטעה אדם בעולם אע"כ דוקא היכי דתקינו רבנן ועקרו ירושה דאוריתא ממקומה ונתנוהו להבעל הוצרכו לתקן ג"כ שיטמא לה הבעל שלא תבוא הפסד לאשה על ידם שהקרובים לא יתעסקו בקבורתה ועשו חז"ל אותה כמת מצוה וכן יש להבין מדברי התוס' יבמות פ"ט סוף ע"ב יע"ש וא"כ הכא בנדה שנכנסה לבית בעלה או שמסר האב לשלוחי הבעל דאינה ככניסה רק לענין ירושה מטעם מחילה דאחולי אוחיל א"כ פשיטא ופשיטא שאין שום ה"א שיהי' בעלה מטמא לה:
ולא מיבעי' להרמב"ם דטומאת הבעל לאשתו מדרבנן בעלמא הוא אבל מן התורה הי' עובר בלאו דעל כל נפשות מת לא יבוא וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דאע"ג דאיכא פוסקים דלא חשו להך דהירושלמי דחופת אלמנה וכן פליגי אחופת נדה ולדדהו מ"ע איכא לטמאות לה מ"מ כיון דפלוגתת הפוסקים שב וא"ת עדיף ואפי' להפוסקים החולקים וס"ל טומאת הבעל לאשתו דאורי' מ"מ הכא מספיקא לא יטמא לה וממילא נמי שאסור להתאבל עליה משום שיבוא מזה מכשול לענין טומאה וכמ"ש תוס' כעין זה בחולין י"ב ע"א דהקלו באבלות שלא יבוא להקל בחליצה וע"ש ובשבת פראד"מ קל"ה ע"ב ומיהו כל זה בשלא ידע שהיא נדה אבל אם כנסה וידע שהיא נדה וכנסה ע"מ לבוא עליה אח"כ בזה יעיי' מ"ש רמ"א סוף סי' ס"א ויש בזה כמה עיוני' וכבר כתבתי לעיל שצריך לזה זמן מה ועיון עמוק:
ומ"מ דברי ב"ש שהתחלנו בו צ"ע מ"ש דאחולי אוחיל תינח בש"ס דמיירי ממסר האב שהאב מוחל ירושתו את בתו לבעל בתו אבל אלמנה שמכנסת עצמה שמן התורה קרובי אביה יורשים אותה מאן מחיל מאן שביק וכי מי נתן כח בידה להפקיע יורשי' דאורי' לתתה לאחר וצ"ע:
ויעדתי לעיל לעמוד על דברי משנה למלך דפ"ב מאבל שנסתפק אי אח מטמא לאחותו ארוסה באירוסי' דרבנן ומסיק דחייב לטמא לה דע"כ ל"א שבעל מטמא לה אלא משום ירושה אבל אחי' אין כח ביד חכמים לעקור מ"ע דלה יטמא ודבריו תמוהים דהש"ס מיירי בקום ועשה לטמא לה ובזה אין כח ביד חכמים אי לאו משום דיורשה וה"ל מת מצוה אבל אחי' דשב וא"ת הוא שלא יקיים מ"ע של לה יטמא האי יש כח ביד חכמים כמבואר שם:
תו כ' שם דבאחותו נשואה דרבנן אפי' לא נבעלה פשוט דאינו מטמא לה וזה מוכח מדאמר הש"ס דמדאוריתא אבי' מטמא לה ולא אמר אחי' מטמא לה אע"כ אחי' אפי' מן התורה אינו מטמא לה אע"ג שלא נבעלה ה"ל בחזקת מפותה ע"ש ונעלם ממנו דברי רש"י שכ' אבי' היינו קרובי אבי' דהרי בקטנה לא שייך אבי' דאם הי' לה אב הי' קידושי' דאורי' וה"ל למימר הכי מדאמר הש"ס כלל הך דאבי' מטמא לה בשלמא הא דקאמר מן התורה אבי' ירית לה א"ש דה"פ דהא אית לה יורשי' דאורי' ואפקוע רבנן להירושה מיורשי' דאוריתא אבל הא דמה"ת אבי' מטמא לה הוא שפת יתר דעיקור הקו' ממה שמן התורה אין זה הבעל מטמא לה אע"כ גם המקשן נזהר מזה דלא נימא כיון שהיא בחזקת בעולה ה"ל כמפותה שאין אחי' מטמאין לה וה"ל ממילא כמת מצוה ע"כ אמר והא מן התורה בית אבי' מטמא לה ודלא כמשנה למלך הנ"ל דאיננה בחזקת בעולה והרי יש לה קוברי' ומ"ט תיקנו לה טומאה מבעלה ותי' הש"ס אע"ג דמן התורה מיטמאו לה מ"מ קרי להו ולא ענו משו' שהפקעו מהם הירושה:
ואגב אני אומר לעורר במ"ש הרמב"ם דאחותו מאביו אפילו נשואה שאינו מטמא לה מ"מ מתאבל עלי' מן התורה שכ' הרמב"ן על זה לא מצינו לו שום צד סמך ומקום טענה והלח"מ כ' גם בעיני כל אדם יפלא ולפע"ד שמצאתי לו סמך מילמדנו פ' חקת הביאו הילקוט שם וז"ל הבאר הי' עולה בזכות מרים שנא' ותמת שם מרים ומיד ולא הי' שם מים לעדה וכיון שנסתלק הבאר התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן שנאמר ויקהלו כל העדה על משה ועל אהרן והי' משה ואהרן יושבי' ומתאבלי' על מרים א"ל הקב"ה בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא עמוד וקח מטך וכו' וע"ש הרי מבואר שהי' בזמן התורה אבלים על אחותם מרים הנשואה לכלב אלא שה"ל להתנות שתהי' גם אחותו מאמו כי התם שהיתה אחותם מאב ואם וכעין סברת ר' יואל שבמרדכי דמס' מ"ק שהביא הרב"י סי' שע"ד וכעין זה כ' ג"כ בכתבי מהר"א סי' קע"ב לענין שניות לעריות יע"ש:
ושמעתי דרוש נאה מפי מורי הגאון בעל הפלא"ה ני' על מדרש יען לא האמנתם בי' הי' לכם ללמוד עליו פרק א' או הלכה א' והי' נותן מימיו ואמר דה"פ דחז"ל פי' וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים שמרמז נמי על תורה שהלכו ג"י בלא תורה וע"ז תקנו קריאת בה"ב וא"כ ה"נ ולא הי' מים לעדה אעפ"י שהוא פשוטו מ"מ מרמז נמי שע"י מיתת מרים נתבטלו מת"ת ע"י שהי' משה ואהרן אבלים ונאסרו בת"ת וא"ל הקב"ה שהי' להם ללמוד עמהם עכ"פ פרק א' ר"ל ואלו מגלחין או הלכה א' ר"ל הלכות שמחות ומצינו שהי' להקדמונים מסכתות עם פרקי' מסודרי' כמו ע"ז דאאע"ה ת' פרקים הוה אלו דבריו ודפח"ח ואסיים בטוב וה' ישמחנו ויראנו נפלאות מתורתו הכ"ד א"נ לנצח דש"ת. מ"ד יום א' י"ג שבט תקס"הל.
משה"ק סופר מפפד"מ: