שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן סט

שלום וכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב המא"הג החרוץ המפורסם שלשלת היחוס כמו"ה אלעזר סג"ל נ"י רבאב"ד בוויען הבירה:

יקרת שני מכתביו הבאים זא"ז הגיעוני נידון היתר אשת ליב הארוואט עם גביות עדות וזאת שנית את"ל להתיר האשה מכבלי עיגון עדיין יש ספק אם הבן יאמר קדיש אחריו הואיל ואיבד עצמו לדעת והנה בהיתר העגונה יפה כ' מעלתו ורוב דבריו מכוונים להלכ' להתירה לעלמא ואבאר קצת בקיצור כי אין צורך להאריך כי כבר הלכו נמושו' בהתירי' הללו ופלפלת כ"ש למאי חזי ומ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש וממילא רווחא שמעתתא בעז"הי יהי ה' עמנו לכוון הלכה אל האמת:

גרסי' במס' שבועות מ"ו ע"א אר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטיל דיקלא דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד ע"ש ונ"ל מזה יצא לו למהרש"ל ז"ל מ"ש הב"ח בשמו בי"ד סי' שמ"ה ומייתי לי' ש"ך שם סק"ב דאפי' אמר ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ולא ראוהו עולה פי' ואח"כ מצאוהו מת מ"מ כל שלא ראוהו עולה איננו בחזקת מאבד עצמו לדעת ע"ש והיינו מטעם הנ"ל דעביד איניש דגזים ולא עביד וע"כ נוראו' נפלאתי על הגאון נב"י קמא ח"א סי' מ"ד דבעובדא דידי' רצה להתיר עגונה ע"י הוכיח תחלתו על סופו ע"ש ותמוהים דבריו ע"כ לא אמרינן פ"ב דחולין ל"ט ע"ב אלא באומר כתבו גט ואח"כ נפל לפנינו מן הגג אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו של עצמו פי' שהוא עצמו אמר כתבו גט והוא עצמו נפל ומת א"כ ב' המעשי' שעשה הוא בעצמו מוכיחי' זע"ז אבל אם אמר כתבו גט ואח"כ נמצא א' מת ולא ידענו שזה הוא לא נאמר הוכיח תחלתו שאמר כתבו מוכיח על סופו של זה שנמצא מת ונאמר זה הוא וכן אם אמר להדי' ראו שאני נופל ומת ואח"כ מצינו א' מת וכי נתיר אשתו של זה אם אין כאן סי' מובהקי' ונאמר הוכיח תחלתו של זה על סוף זה שנמצא שהוא ישתקע הדבר ולא יאמר וגדולה מזה סברת מהרש"ל הנ"ל כשאומר ראו שאני עולה לגג וכו' ושוב מצאוהו עצמו מת כל שלא ראינוהו עלה נאמר גזים ולא עביד ומעצמו מת ודברי נב"י תמוהים וחלילה לסמוך על הוראה זו:

וראיתי בס' הגאון מהר"מ מינץ פנים חדשות שכ' מי שהפיל עצמו למים שאל"ס יש להקל דלמאי ניחוש דלמא גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק ז"א דהרי בשט נפשו להפיל עצמו למים ומואס בחייו גם בזה אני חוכך אע"ג דעשה כאשר זמם וי"ל תו לא חיישי' דנמלך ויש סיוע לזה מתוס' חולין ל"ט ע"א ד"ה ריש לקיש ע"ש מ"מ י"ל כיון שכבר נטבע והגיע לשערי מות נתחרט וכשהפלוה גלי ים שמח לקראתם וערק ואזל לעלמא:

ועכ"פ בנידון שלפנינו אע"ג דכתב ושנה ושילש שהולך לאבדון ויש קיום המכירי' כתיבת ידו בכתב ישראל אשר אם בכי האי גוני הי' כתוב בשטר פלוני מת בכתב ישראל מקוי' הי' מקום להתיר אשתו כמבואר בטוש"ע סי' י"ז וברי"ף שלהי יבמות ובפ' מי שאחזו מ"מ כיון שהוא עצמו בחייו כתיב כל זאת נאמר גזים ולא עביד וערק לעלמא מפני נוגשיו ושריו:

אמנם יש כאן ב' עדים דלרוב הפוסקים לא אמרי בדדמי עיי' רי"ף ורז"ה ומלחמות ה' ר"פ האשה שלום והם הכירוהו בט"ע כל מלבושיו ויש מהם בסימנים גם כן ועוד כבר כתבתי במקום א' דאע"ג דחיורי וסומקי לא הוה אפי' סי' אמצעי היינו כולם סומקי וכולם חיורי אבל כשהוא מלובש כמה מלבושיו ומצאו מלבוש פלוני סומקי ופלוני חיורי ופלוני אוכמי צירוף המלבושים בצבעיהן הוה סימן וכל זה נמצא בעדות העדים הללו ולמהרי"ט בכל מלבושיו לא חיישי' לא לשאלה ולא חליפי' להחליף כל מלבושיו הוא דבר בטל וע"ש ח"ב בא"ע ס"סי ל"ה יע"ש ונלע"ד הכא יש לנו סניף גדול ביותר כיון שעכ"פ הניח מכתב בארגז שהולך למות להודיע כן לאשתו ובניו ועוד לקח עמו באמתחתו אשר לבש תכריך מכתב שכל המוצאו ידע שהוא פלוני ופלוני ושזו אשתו והשתא אי ס"ד גזם ולא עבד וחזר בו והני מלבושי' שאל לאחרי' או מכר או שללוהו לא הוה ערק לעלמא כיון שידע שבהמצא אותו כתב תטחון לאחר אשתו ויותר אשת איש לעלמא בוודאי הי' עושה כל טצדקי או לחזור לביתו או ליתן ידיעה ע"י דואר או שום תחבול' שלא תצא מכשול על ידו ע"כ ליכא למיחש לשאלה ומכירה וגניבה לכאורה:

ויצורף לזה הואיל ושני עדים שאינם אומרים מאומד וגם לא ראו הטביע' אע"פי שיצא קול שנמצא כתוב באגרת שהניח בארגז שמפני נושיו נוטל חייו מן העולם מ"מ אזני שמעו אז מהרבה מרבית אנשים אומרו שגוזמא בעלמא ובורח הוא על הרי בתר וא"כ לא הוה כראו הטביעה וידוע דעת הרא"ש כשלא ראו הטביעה אזי מעידי' אפי' שהה אחר שהוציאו מן המים בשגם שהכירו בט"ע כל גופו ופרצוף פניו שלם ולר"ת בס' הישר מעידי' על זה ואע"פי שרבו החולקי' מפני הקושיו' ומשו"ה לא עשאו הרב"י בש"ע כ"א לסניף להתירי' אחרי' הם לא ראו ס' הישר גם בעלי תוס' לא ראוהו ואלו ראו לא הי' חולקי' עליו [כמ"ש לעיל] ומכ"ש כשלא ראו הטביעה דמשמע מהרא"ש דכ"ע מודו לר"ת וכבר כ' זה במהרי"ט ח"ב ח"מ סי' ל"א ד"ה איברא וד"ה ואפשר וכו' ע"ש היטב ובלא"ה כ' הנימוק"י בשם הריטב"א דאיתפח גזרה דרבנן היא פי' כיון דחזינן לפנינו צורתו שלימה יש לנו לומר כך הי' מעולם גוף הלז ולא הי' לו צורה אחרת ונשתנה לזו דמן התורה כל הדברים בחזקתן כמו שהם לפנינו ואם אולי בשהה ג' ימים חזקתו שנשתנה דאחר ג"י משתנה כמאחז"ל אבל ביצא מהמים ושהה שעה א' או שתים אין כאן חזקה וכיון שרואי' שלא נתפח ומכירי' צורתו בט"ע וכל גופו אין לנו לחוש שהי' לזה הגוף צורה אחרת ונשתנה לזו והשתא אי נימא שחולקי' על ר"ת ס"ל אפי' בהיכר גופו ובשני עדים ובלא ראו הטביעה אכתי איכא איסור דרבנן:

נצרף לזה שהי' להם היכר וט"ע במלבושיו כנ"ל וחשש שאלה וגניבה רחוק מאוד בנידון שלפנינו כמ"ש לעיל ואם נאמר בכל זאת שמא השאיל כליו לאחר או שללוהו והלבישו המלבושים לאחר וכי נימא שאותו האחר שהי' מלובש במלבושי' נשתנה דוקא לצורתו של זה שיהי' שוה לזה בפרצוף פניו ומלבושיו כבר קדמוני החכם צבי שזה הוה כמו נפילה דיחיד דלא חיישי' לי' ובזה ט"ע עדיף מסימני' דבסימני' י"ל אולי מקרה נקרה לו גברא דכוותי' בצורותיו והשאיל לו כליו ולא דמי לנפילה דיחיד כיון שנעשה בכוונת מכוון שהשאיל כליו למי שישוה לו בצורותיו אבל הכא בט"ע צריך לומר שבמקרה נשתנה צורתו ויהי' כמותו זה לא אמרינן לכ"ע ועיי' ב"ב קע"ב ע"ב פירש רשב"ם ד"ה ואביי לנפילה דחד וכו' עיי"ש:

ואחר דאית לן כל הני סברות לומר שזה הוא א"כ פשוט די"ל הוכיח סופו של זה על תחלתו שכ' בחיותו שסופו לאבד עצמו לדעת ובכי האי מודינא לנב"י סימן מ"ד הנ"ל ועיי' בש"ע ח"מ סי' שפ"ה ס"ה בהג"ה דאיכא מ"ד דיש מקום אומרי' הוכיח תחלתו ולא אמרי' גזים ע"ש:

וע"כ נלפע"ד דאיתתא דא אשת ליב הנ"ל שרי' לעלמא והיינו שישבו ב"ד של ג' ויעיינו בג"ע ויאמרו לה מותרת היא לעלמא עיי' ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד ועתה מאחר שהותרה לעלמא אי לאו דהוה מאבד עצמו לדעת הי' מותר מעתה להתאבל ולהספידו אבל עכשיו שמחזיקי' אותו למאבד ע"ל כ' בש"ע י"ד סי' שמ"ה שאין מתעסקי' עמו לכל דבר אע"פי שלפמ"ש לעיל אפשר לדון כיון שלא ראוהו מפיל עצמו א"כ י"ל מה שכתב גזים ולא עביד ולבסוף נפל במקרה למים דאע"ג שצרפנו ואמרי' הוכיח סופו על תחלתו היינו דעכ"פ לא ערק לעלמא דהי' לו לחוש שתטחן לאחר אשתו ע"י מכתביו אבל מ"מ אפשר שנפל מעצמו מ"מ לא אכניס עצמי בזה שיהי' הוראה של חידוש אצל העולם והחדש אסור מן התורה בכל מקום ע"כ נניח הדבר כמות שהוא:

אך לענין אמירת בנו קדיש עליו ועל כל שאיבדו ע"ל מעולם יש לדון קצת טרם אענה אומר דבלי ספק שהוא עון פלילי א' מג' החמורות ע"ז ג"ע וש"ד וכל העוברים אפי' מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פי שהי' מצר מאוד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי הע"הב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש ואמר מוטב שיטלנו מי שנותנה ואל ישלוט הוא בעצמו ובזה נזדייף ספר בשמים ראש סי' שמ"ה ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו והנה לרמב"ם אין קורעי' עליו וכ' רמב"ן בתורת האדם ומייתי לי' ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו כאינו עושה מעשה עמיו א"כ אמאי מברכי' ברכת אבלים ועומדים בשורה ע"כ פסק דרק לענין תכריכי' וקבורה אין מתעסקי' עמו אבל הקרובים קורעי'. ולא גילה לן הרמב"ן א"כ אם אינו נדון לענין זה כאינו עושה מעשה עמיו מ"ט אין מתעסקי' עמו לקבורה ותכריכי' וזה ימים כבירי' ראיתי בס' א' דבר הגון שכחתי איה הוא:

והוא כי נהי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההיא הוא רש ועני ומצוה וחיוב לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לא כל כמיני' להטיל עצמו על החתום שבמקום הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו למות ואולי אם יומו יבוא יהי' במקום אחר ובזמן אחר והרי הוא עתה בחיים חיותו כעשיר המטיל עצמו על הציבור ואין מחייבי' להתעסק עמו כך ראיתי ונכון הוא להרמב"ן הנ"ל וצ"ל הא דאין אדם מחויב להכין לו צרכיו בחייו כי לא מקדים איניש פורענתא לנפשי' וגם אינו יודע להיכן רגלוהי מובלין יתי' והרי קמן אאע"ה ידע מאז ומעולם קדושת מערת המכפלה ולא פנה לזה עד שמתו מוטל לפניו ומטעם זה אחז"ל כי מתי מדבר הכינו להם קברים עט"ב ונכנסו לתוכם בחיים ומתו שם כי יודעי' היו שימותו:

ואחר הוצעה זו אומר מה שמרגלא בפומי' דאין אומרי' קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום ודהע"ה אמר ז' פעמים בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מעשה עמיו בחיים חיותו ור' מאיר העלה עשן מקברו והוציאו מגיהנם וא"כ לפי טעם הרמב"ם הי' ראוי לומר קדיש עבורו אך נ"ל נשתרבב המנהג לטעם השני דלא יניחוהו שארי האבילי' לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיני' להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתינו עלינו ואולי הי' חי כמה שנים והי' מת בזמן אחר או במקום אחר ע"כ האבילי' דהשתא מעכבי' בדין:

אלא דלפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלי' יכול לומר קדיש אפי' בשארי מאבד ע"ל מכ"ש הכא דאיכא למימר שלא האביד עצמו כמש"ל ועוד נ"ל דיכול לומר קדיש כל יב"ח דטעמא מאי אומר רק י"א חדש דלא לשוי' לאביו רשע האי גברא שוי נפשי' רשיעי וניחא לי' דתהוי' לי' כפרה וה' הטוב יכפר בעדו ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד המצפה לישועת. פ"ב נגהי ליום ה' בטוב למב"י תקצ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ: