שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן סז
שלום וכ"ט לה"ה הרב המופלג כבוד מו"ה יואל נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק וו"ד קטן יע"א:
ע"ד העגונה אשת כ"ה שלום הנאבד בתבערה ביום הזעם ומצאו בביתו עצמות שרופים וקצת בגד מבגדיו ואיזה כלים שהשתמש בו בחייו כמבואר הכל בג"ע באר היטב:
גרסינן ר"פ האשה שלום האי גברא דאיתלי נורא בי גננא וכו' סבר ר"ח ב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית וכ' אמר רבא וכו' ור"ח בר אבין וכו' ערק לעלמא ע"ש הסוגי' ורש"י לא פי' כל צרכו גם מעט דבריו אשר דיבר צריך פירוש לפירושו ע"כ נפרש תחלה הסוגיא ע"פי פשוט לולי דברי רש"י ז"ל לכאורה נראה מהענין דאשכח גברא חרוכא ופס ידא סמוך לו אינו חרוכא והיתה ניכרת לאשה שהיא מבעלה והוא בכלל חזו גבראי אע"ג דהאי חזו גבראי היינו בתחלת הדליקה שעדיין הי' ניכר לה ושוב כשבאו האנשים כבר הי' חרוך כל צרכו ולא ניכר מ"מ הפס יד שלא נחרכה הי' עדיין ניכרת ואתא ר"ח ב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית וכו' והנה הך דעשינו עלינו הבית אית בי' תרי חששי' א' כדה"ס דהש"ס דהיא אמרי בדדמי וזאת שני' אפי' לא אמרי בדדמי מ"מ שמא נס נעשה לו כדמבואר לעיל וכל אלו החששי' המה בכלל דברי ר"ח ב"א דה"נ איכא למיחש לתרווייהו ואתא רבא ואמר דלתרווייהו ליכא למיחש הכא אמרי חזו גברא א"כ הי' ברור לה שזה שנתלה בו הוא בעלה וליכא למיחש בדדמי וכ"כ רשב"א בחידושיו וכ"כ הגאון מהר"ל מפראג דהאי דאמרה חזו גברא מפיק מחששא דדמי והגאון תי"ט בתשו' גאוני' בתראי סי' יו"ד לא ראה דברי חירשב"א וחשש השני דאיתעביד לי' ניסא ונפיק לזה אמר רבא גברא חרוכא ופס ידא דשדי פי' הרי לפנינו גוף א' שרוף ופס יד הניכר לנו שהי' מזה הנאבד הרי דחלטה בו הדליקה אמרי' שהי' מהאי גופא והוא הוא ונ"ל דוקא שאמרה חזו גבראי ומהמנית שהי' שם גבראי בתחלת הדליקה משו"ה מצרפי' עתה ה"ד עם הגוף דאל"ה אין ראי' ממה שמונח יד סמוך לגוף וגם רבא הי' חושש דלמא בעל היד ערק וגוף חרוך הוא מאיש אחר ועיי' ב"ש סי' י"ז סוף ס"ק ס"ט ומ"ש פני יהושע גיטין כ"ח ע"א גבי מצא בין כליו משו"ה איצטריך הכא שהיא אמרה חזו גבראי בתחלת הדליקה וכבר שלטה בו האור ולדדמי לא חיישינן ושוב מצינו ממנו פס היד הניכרת שהיא ממנו וגם גוף חרוך בהא תלינן זה בזה וקאמר הש"ס ר"ח ב"א הוה ס"ל מ"מ היינו עשינו עלינו הבית דחיישי' לניסא דא' בא להציל ונשרף והוא נמלט מחמת כיסופא דמומא דפס ידיו דשדי' וגם לבדדמי חיישי' דמ"ש חזו גבראי משום דהאשה לא אסקא אדעתא שיהי' שם עוד אחר הבא להציל בעלה ע"כ החליטה בדדמי חזו גבראי אבל באמת איכא למיחש להא ומעולם לא ראתה שליטת האש בגוף בעלה רק פס ידיו שדי' והוא ערק לעלמא והן הנה דברי תי"ט בתשו' גאוני' בתראי הנ"ל ובהא סברא פליגי רבא ור"ח בר אבין:
ושם קכ"א ע"א במתני' ישוב מעשה בעיסא וכו' כ' רשב"א בחידושיו דמיירי ששלשלוהו וקשרוהו ברגלו דאל"ה איכא למיחש האי רגל אחר הוא ואינהו ששלשלוהו הובילוהו המים למרחוק ושם יצא ומייתי ראי' מגברא חרוכא דאפי' רבא לא התיר אלא משום דאמרה חזו גבראי וכו' והשיג על הרמב"ם דמתיר אם השליכו מצודה אחריו והעלו רגלו וה"ה תי' דרמב"ם מיירי בשיש להם סי' מובהק ברגל זה שהוא ממנו ע"ש:
ולכאורה לשון ריב"א צ"ע דהרי הוא בעצמו פי' לעיל דחזו גבראי אתי' להוציאו מחשש בדדמי וזה לא שייך הכא גבי מעשה דעיסא והרי מה שהם בעצמם השליכו האי גברא לים הרי זה כמו שראתה האשה תחלת שליטת אש בבעלה ושוב מה שהוציא רגל מן ארכובה ולמעלה שאינו יכול לחיות בו היינו ממש גברא חרוכא כמו שהי' האשה אומרת שראתה אש שולט בבעלה ושוב מצינו גברא חרוכא ולא חסר במעשה עיסא אלא פס ידא דהיינו שהי' להם להיות סי' ברגל או לכל הפחות עוד אבר א' אפילו אין החיות תלוי בו ויהי' באותו אבר סימן שהוא מזה המושלך באופן שניכר לנו שזה המושלך כבר שלטו בו חית הים ואכלו בשרו וגם העלינו רגל מהארכובה ולמעלה שהוא כעין גברא חרוכא והי' אשה מותרת לרבא אבל השתא דליכא סימן ברגל זה ולא באבר אחר אפי' רבא מודה דלא תלינן שזה הוא כנ"ל והכי ה"ל לרשב"א למימר התם איכא פס ידא משא"כ הכא אבל מ"ש התם אמרה חזו גבראי אינו ענין לכאן דמה שאנחנו השלכנו לים ממלא אותו חסרון דחזו גבראי וצ"ע לכאורה:
ונ"ל כיון דלא הוזכר בעובדא דחרוכא שהי' סי' בפס ידיו רק שמוכח מתוכו שכך הי' ורמז לנו בהאי לישנא דחזו גבראי דקאי נמי אאחר כך שהכירה עדיין הפס יד משא"כ הכא אינו מכיר הרגל כנ"ל כונת הרשב"א דא"כ אינו מובן לדבריו:
ונראה הא דהוצרך לומר מחמת כיסופא ערק לעלמא משום דלולי כן היינו אמרינן חזקה כאן נמצא וכאן הי' כמ"ש רמב"ן ונימוקי יוסף ביבמו' קט"ז גבי יצחק ריש גלותא הגם נראה לי קשה לסמוך אהך סברא באדם דהרי אפי' גודרת אין להם חזקה משום דדרכם לנוע מכ"ש אדם גדול ההולך ונוסע לדעת עצמו ומה שנמצא כזה בפ' המדיר לענין מומין היינו לענין רשות דכאן נמצא ברשות זה וכאן ברשות זה ברשות האב או הבעל ולא תלי' במקום כלל וצ"ע קצת בהרז"ה שם אבל מידי דתלי' במקום לא שייך לומר מוקמי' אדם אחזקי' שכאן נמצא עכ"פ וכאן הי' מאז ועובדא דיצחק ריש גלותא מילתא אחרינא איכא בי' וע"ש במלחמות ה' מ"מ ה"נ הי' לנו לומר כאן נמצא וכאן הי' כי מהיכי תיתי יסע ממקומו וילך לו ע"כ אמר שם דאיכא שום סברא דמחמת כיסופא ערק לעלמא ואין כאן חזקה וכן י"ל הא דהאריך לומר גברא אחריני אתי להצילו ולא אמר בקיצור גברא אחריני הוא היינו משום דאל"ה ה"ל למימר זה שאבד זה הוא שנמצא אע"ג דגם זה נ"ל דלא שייך כ"כ גבי אינשי דניידי מאונא לאונא ושיירותיתם מצויי' בכל אתר והכי בבכורות כ"ה ע"ב פליג רשב"ג דלא אמרי' זה שאבד משום דלמא אינשי אחריני קבר התם ונהי דרבי לא חשש משום דלא שכיחי למיקברי בצינעא עיי' כתובות כ' ע"ב אבל אינשי דניידי ושכיחי דאזלי מהכא להתם גם רבי מודה דליכא למימר זה הוא שנאבד נמצא אבל מ"מ הכא אשר חומת אש סביביו לבית מה"ת לומר דבא אחר לכאן אפילו ביושבת בין ההרי' אמרינ' אין רגל רבים מצויי' שם כ"ש הכא וה"ל זה שנאבד זה נמצא ע"כ הוצרך לומר גברא אתי לאצולי:
מ"מ נראה לי היינו דוקא כעין עובדא דגברי חרוכא דפס ידא שדי אבל אי הי' רגליו חסר אפי' א' מהם אע"ג דמ"מ אפשר שהציל עצמו והשליך א' מרגליו השרופים כמו שהשליך פס ידא אבל לא יוכל לו ליסע ולנוע אל א' המקומו' ולמיערק לעלמא מבלי שידעו אנשי העיר והובילוהו ע"י סוסים ופרדים ובהא ודאי אמרי' כאן נמצא וכאן הי' או זהו שאבד זהו שנמצא ובמעשה דעיס' שהעלו רגלו אם מן הארכובה ולמטה אשתו אסורה התם נפל למים וגלי אשפלוהו והובילוהו מרחוק מאתי' פרסאות ולא נודע מקומו אי' אבל בעובדא דחרוכא אלו הוה עובדא ברגלו לא הוה חיישי' לשמא ערק לעלמא והוה סמכי' אחזקה כאן נמצא וכאן הי' או זהו שנאבד זהו שנמצא כנלע"ד:
זהו העולה מן הסוגי' ע"ד הפשט וכמו שהבין הרשב"א בחידושיו שם שראוי' הי' לפסוק כרבא דהרי סבר ר"ח ב"א קאמרי' משמע דלקושטא דמילתי' ליתי' לדר"ח ב"א אמנם מהרי"ף משמע שפסק כר"ח ב"א להחמיר כי הרי"ף לא גרס סבר ר"ח ב"א אלא רבא אמר נאמנת ור"ח בר אבין אמר אינה נאמנת והלכה כר"ח ב"א כ"כ יש"ש פט"ו דיבמו' סי' וי"ו ומ"מ הא פסק להקל כגירסא שלפנינו והב"ח בתשו' ס"סי נ"ה נמי דעתו לפסוק להקל כרבא אפי' לגי' הרי"ף ע"ש:
ומה שצ"ע בלשון המפורשי' והפוסקי' הוא זה א' לשון רש"י ד"ה פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו עכ"ל ופי' כן אדברי רבא והוא תמוה דאפי' ר"ח ב"א שהזכיר גברא אתי לאצולי עכ"פ הפס יד אינו ממנו אלא מן הבעל וכן הוא כרש"י מהדורא קמא שנדפס אצל הרי"ף ולכאורה אין לו שחר תו קשי' בלשון נימק"י שכ' דפסתא דידא היתה ג"כ שרופה ומחורכת וקשה א"כ מאי אהנית לן אם לא נימא שהי' סי' ניכר בהיד ההיא כי לא שלט בה האש ואי גם היא היתה שרופה הא תו למה לי' די לן בגברא חרוכא תו קשי' על לשון היש"ש הנ"ל שכתב ופסתא דידא שדא פי' במקום אחר רחוק מן הגוף הנשרף רבא אמר נאמנת ע"ש וצ"ע מה רצה בתוספת פירושיו שהי' רחוק מן הגוף הנשרף ואלו הי' קרוב לו מה הי' אמר בדינא דהאי איתתא ודוחק לומר דאז הי' כ"ע מודה דמההוא גופא הוא הא כבר כתבתי לעיל דברי ב"ש סעי' קטן ס"ט בסופו דלא תלינן אפי' קרוב מאוד ובנימק"י כ' בהיפוך שהיתה סמוכה להגוף וצ"ע לכאורה:
ע"כ נלע"ד דאין לנו בזה אלא דברי הרמ"ה שברבנו ירוחם חלק חוה נתי' כ"ג ח"ג וז"ל וכ' הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרי' דשמא מבעלה הוא הפס וברח מברח אבל אם לא הי' שם ידא אלא האיש החרוך או שיש שם פס ידא והיא מהאיש החרוך כגון שלא מצא לו כ"א יד אחת אמרי' דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא וכיון שהיא אמרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרת מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקור עכ"ל ודברי ב"ש סוף ס"ק ק"ס בזה יבואר לפנינו אי"ה:
הנה ס"ל להרמ"ה דודאי אי ליכא הכרח שהי' פה אדם אחר אין שום סברא לתלות בא' שבא להצילו דמי יכנס עצמו לסכנה וכיון שכבר אמרה האשה ראו בעלי ועכ"פ שלטה בו האש והכירה גם פס ידא עכשיו וגברא חרוכא לפנינו בודאי לא יחלק רבא דאשה מותרת אך עובדא הוה שגברא חרוכא ניכר שיש לו ב' זרועותיו וידיו שלמים מוכרחי' מחוברים עמו ועוד פס ידא אחרת מושלכת שם הרי קמן דע"כ אתא גברא אחריני להצילו וקאמר רבא דמסתמא לא נכנס המציל לתוך האש אלא בחוץ עמד והושיט ידו לתוך הפתח או חלון או מקום פתוח להציל חברו ונשרפה ידו והשליכה לשם והלך ובא לו וזה נשרף ולאלומי' מילתא אמר רבא האי גברא אחריני ופס ידו שדי' בי' פי' דפשיטא לי' לרבא שלא נכנס המציל לתוך הבית אלא הושיט ידו לפנים וגם היא לא פלטה ושדי' לפנינו גם כי האיש בעצמו בודאי לא נמלט משו"ה מייתי רבא לאלומי' ראי' שלו מפס ידו והיינו דפירש"י בדברי רבא פס ידו מאיש אחר הבא להצילו כי כן סדר רבא ואמנם ר"ח בר אבין ס"ל בהיפוך דחיישי' שנכנס לתוך הבית ונהפוך הוא שזה ניצל וזה נשרף והיינו דכ' נימוקי יוסף שגם היד שרופה באש דלא צריכי' לה לסימנא כמו בשיטת הרשב"א אדרבא רבא תולה היד בהמציל ומייתי ראי' אפי' היא נשרפה כ"ש מי שהי' בתוך הבית:
ונראה גם המהרש"ל ביש"ש ס"ל השיטה זו שהרי הוא בס' חכמת שלמה הגיה ברש"י לשון הק' דפס יד היא מהבא להציל אלא דלא נחית לדברי רמ"ה שיש לגוף הזה ב' ידי' בהא לא מיירי כי לא בדקנוהו אך היד מושלכת מרחוק מאוד הרבה יותר מאשר דרך לפקוע ע"י האש להלן וא"כ ע"כ מאיש אחר היא הבא להציל ועמד מרחוק דגברא חרוכא הדין מאי בעית ידו רחוק ממנו מי השליכה לשם ומשמעו' דורשי' איכא בין המרש"ל להרמ"ה אבל לדינא שוים ואפי' בזה פסק מהרש"ל כרבא להקל ולהב"ח בתשו' סי' נ"ה ולעולם הלכה כרבא נגד ר"ח בר אבין:
וכיון שזכינו לדין נראה לי דאין כאן מחלוקת דרשב"א גרס סבר ר"ח ב"א למימר ולדידי מיירי שתלינן פס ידא מההוא גברא חרוכא ואין שום הכרח שיש שם אחר להציל ובהא הוה סבר ר"ח ב"א להחמיר ולא עלתה השמועה כך והלכתא כרבא דלא חיישי' לגברי אחריני והרי"ף גרס רבא אמר נאמנת ור"ח ב"א אמר אינה נאמנת והלכה כר"ח ב"א להחמיר ואלא מיירי בשיש שם הכרח שהי' שם גברא אחריני כגון שהיד מונחת רחוק מאוד מגברא חרוכא כמהרש"ל או שיש לגברא בו ידים ועוד בפס ידו מושלכת נמצא לדינא הרשב"א מודה להרי"ף והרי"ף להרשב"א ואין כאן מחלוקת:
ואמנם בודאי נראה דוקא כי איכא תלתא לטיבותא שרין לה' דהיינו שבתחלת הדליקה אמרה היא או מאן דהוא ראו פלוני שנתון בתוך האש לוהט ושוב מצאנו גברא חרוך וגם פס ידא ויש לה סי' שהוא ממנו ובצירוף שלשתן הותרה לעלמא אך הב"ש הוסיף מדילי' שאם אמרה מתחלה ראו פלוני בעלי נשרף לא צריכי' שום סי' ופס ידא כלל וצריך לומר כיון דאמרה להדי שנשרף מהימנן לה אפי' בלא פס ידא אבל אי לא אמרה נשרף אלא שמסובב באש לוהט ואינו יכול לצאת וכדומה לזה בעי' בודאי סימנא בפס ידא כבמעשה דעיסא מדינו של ב"ש מוכרח לפי שיטת הרמ"ה דאי לא הוה פס ידא דאחריני שרי' אתת' אע"ג דליכא סי' וקשה מעשה דשני ת"ח דמייתי רשב"א במעשה דעיסא ועכצ"ל דחזי גבריא דבש"ס היינו חזו שנשרף אח"כ ב"ש:
היוצא מזה לדינא א' אי אמרה ראו בעלי שנשרף ואח"כ מצאו גברא חרוך אפי' ליכא שום סי' דעת הב"ש סוף סק"ט להתיר וכדי הוא לסמוך עליו שהרי המרש"ל מתיר אפי' כשיש התנגדות שנמצא יד רחוק ממנו וגם אין כאן סי' כלל והב"ח ג"כ פסק לעולם כרבא א"כ לכל הפחות באמרה ראו שנשרף ואין כאן הוכחה שבא אחר לשם:
ב' אי איכא תלתא למעליותא שראתה האשה או אחרים שהוא בבית השריפה ואש לוהט סביבותיו ושוב נמצא גברא חרוך וא' מאבריו שיש בו סי' אם אותו האבר הוא הרגל אפי' מן הארכובה ולמטה באופן שלא יכול לרוץ לברוח כרצונו מסתמא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולא יחלוק שום אדם בזה ואם הוא אבר אחר ויש בו סימן להרמ"ה לכ"ע שרי' ולהרשב"א פליגי בזה והלכה כרבא להקל:
ג' אם יש לנו ראי' או שום הכרח שפס יד הוא מאיש אחר ולרש"ל אפי' רק מונחת להלאה רחוק מן הגוף בכל זה פליגי רבא ור"ח ב"א ולרוב הפוסקי' איתתא אסורא ולרש"ל וכן להב"ח סוף סי' נ"ה הלכה כרבא להקל והגאון מה"ו קאפל כ"ץ בתשו' ב"ח סי' ע"ב הקיל עוד יותר ולא הסכים עם הב"ח עיי"ש אמנם דוקא בפסת היד די"ל שהמציל שלח ידו מן החור אבל בא' בשארי אבריו גם רבא מודה לרב חסדא בר אבין ע"כ המציל בעצמו גופו נכנס:
ועתה נבוא לנדון שלפנינו וה' יעזרני הנה לפי עדותינו של ר' דוד אפרי' מפי גוי מסיח לפי תומו דבריו הוא המילנר ועדותו מבואר שיצא מהבית בשעה שכבר קמה נצבה להב אש לפני פתח הבית וגם נסתכן ביציאתו לולי שהפריד בינו ובין הלהב בכובע וציוה על הר"ר שלום שגם הוא יצא ולא שמע אז לקולו ומשמע מדבריו שאז לא נשאר אחר בבית כי אם כ"ה שלום דאלת"ה הו"ל למימר לכולם צאו מתוך ההפיכה ומה שנזכר של ר' סיני בן הר"ר בצלאל שבן השר סופר הפישגאל אמר כי פעם א' הציל עמו ושוב לא רצה לכנוס עמו כי התחילו קני' שרופי' ליפול מהגג והלהב מתלהבת לפני הפתח ור' שלום נכנס לתוך הבית זה איננו סותר עדותו של ר"ד אפרי' מפי המילנר כי באותו הפעם שנכנס ר' שלום והשר לא רצה לכנוס אז מצא שם מילנר לבד בתוך הבית אשר קצותיו אכלה אש והקני' המלהטי' מפלת תמיד לפני פתח הבית באופן שקשה מאוד לצאת ממנו כ"ש שיכנוס איש אחר לתוכו ומצורף לזה עדותו של גיסו הר"ר יוסף בה"ר נתן שהי' מלובש בבגד בשעת השריפה והצלה שנמצא מאותו בגד קצה א' שנשרף ונשאר כאוד מוצל מאש ואמר בסי' מובהק שהי' תפר תחתי' מטפחת הידו שיש בקצותו שטראפען אדומי' שהוא כמו נקב בצד אות פלוני עם שארי כליו שנמצא לשם והשתא כיון שלפי עדותו הי' מלובש בבגד ההוא בשעת השריפה אין כאן מקו' להשאיל כליו לאחר באותו הזמן הבהלה והטרדה ולומר שפשט המלבוש כדי להקל עליו הלוכו בהמשאות על כתיפיו אלו הי' כן לא הי' מניחו בתוך אותו הבית שמצילי' כלי' המוצאי' החוצה ואיך יוסף הוא ויניח כליו ומלבושו לתוכו הי' לו להפשיט ולהניח בבית אחר שהציל כל כליו לתוכו ולא נשאר לנו אלא אולי הציל עצמו ויצא דרך חור והחלון ובין להבת אש ואז הפשיט בגדיו והניח שם כדי שיקל לו לצאת דרך חור קצר ונשרף הבגד והכלי' הי' בתוך כיס הבגד ונמצאו שם והוא נמלט הנה עכ"פ יודעי' אנחנו שהי' ר' שלום בתוך הבית שהי' אש סביבותי' מפנים ואחור ולא יכול להמלט אלא בדוחק נמצא בצירוף העדות האלו הנ"ל כחזו גבראי חזו גבראי וכעובדא דעיסא שהשליך אש לתוך הים והנה מה שמצאו עצמות אדם שרופי' וקברום היינו גברא חרוכא בלי ספק:
והנה קול האות האחרון פסידא דידי מצאו רגל א' בתוך השטיוול אלו הי' בו שום סי' הי' מקום להתיר אליב' דכ"ע דהרי רגל ביבשה עדיף משאר אברי' כמ"ש לעיל אך מה שאמר הנער שהקאבציס בתוך השטיוול שמעוטף וכרוך רגליו בהנה המה של קנבוס בל"א וכן הי' לא ידעתי מנהגי גלילות אולי שכיח טובא קאבציס של קאנבוס ואפילו כי סי' חיור וסימוק לא הוי ואולי אפי' א' מאלף לא יתלבש בכמות אלה ויהי' איך שי' לא יצאנו מחשש שאלה שהרי אין הנער מעיד שראה הקבציס בשעת הדליקה בבהלה וא"כ קשה לו לסמוך ע"ז:
והנה בתשו' ב"ח סי' ע"ב הגאון מו"ה קאפל כ"ץ ז"ל רצה לחדש בשעת השריפה מסברא דלמא יברח ויערוק לעלמא ולא יבא לביתו לנחם אשתו ובני ביתו ולא הסכים הב"ח ז"ל כי מי יודע איזה דבר הי' טמון בלבו ובקש לברוח ולא מצא מקום עד עתה בשעת הרעש ע"ש. והנה האמת רש"י בכתו' כ"ב ע"ב ד"ה באומרת ברי לי שאין לבי נקפה שאלו היה קיים היה בא עכ"ל והר"ן נחלק ע"ז בחוזק היד ע"ש ורש"י נמי לא קאמר אלא שהי' סומכת על ברי זה ופטורה מאשם תלוי אבל אנחנו לא נתיר על טעם זה ויפה השיג הב"ח על הגאון ז"ל אך צריך לדחוק באריכות לשון הש"ס והואיל ונפיל בי' מומא מחמת כיסופא עריק ואזיל לעלמא משמע אי לאו סברת כיסופא לא היינו חוששים דעריק לעלמא ואולי דקדק הש"ס נפיל נורא בי' גננא בשלהי הילולא כתי' כי יקח איש אשה חדשה וגו' נקי יהי' לביתו שנה א' ושימח את אשתו אשר לקח וא"כ לא נחשדו בני ישראל לערוק בתוך ימי הילולא היכי דלא הרגשנו שום קטטה ביניהם והוא בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא דמי למים שאין להם סוף שבמי' הובילוהו מרחוק ממילא משו"ה אפי' בימי הילולא חיישינ' אבל שיברח הוא בשעת הרעש כזה יכולי' לצרף סברת הגאון מו"ה קאפל ז"ל לולי מחמת כיסופא משו"ה הוצרך הש"ס לומר מחמת כיסופא דוקא:
והיותר נראה לפי מ"ש לעיל דהיכי דאכלה אש סביבותיו שפיר איכא חזקה כאן נמצא וכאן הי' וחזקה זה שאבד זה נמצא רק משו' סברא מחמת כיסופא וכתבתי דוקא בפיסת יד אמרינן כן דנקל לו למערק לעלמא אבל נפל מומא וחסרון בפיסת הרגל לא אלא אמרינן חזקה כאן נמצא וזה שאבד זה שנמצא כאשר בארתי לעיל. והשתא הכא כבר נודע לנו שעכ"פ הי' בתוך המבוכה הגדולה וגם מצינו גברא חרוכא והשתא ממ"נ אי אין רגל זה ממנו ונשאר גופו שלם מהיכי יעריק לעלמ' דנימא כאן נמצא ומצורף לזה לפי מכתבו דמעלתו הי' זה ד' שבועות אחר חתונתו בעוד אהבה עזה בין הזיווג והוה ממש כעובדא דש"ס בימי הילולא בתוך יב"ח אשר נקי יהי' לביתו שנה א' א"כ אי לי' בי' מומא מה"ת יערוק לעלמא ולומר דלמא אתיליד בי' מומא ואנחנו לא נדע זה לא נזכר בש"ס כ"א כשיש לפנינו פסידא אבל מספק לא חיישי' למומא דנוקמה גופא אחזקתו או חי או שרוף בלי מום:
ואם הרגל ממנו ואתילד בי' מומא הא כבר כתבנו בחסרון דרגל לא נימא דערק לעלמא אפי' מחמת כיסופא נמצא רגל זה בסימנו הגרוע יצורף להיתירא נפסיד עם סי' טוב ולכשיבדוק עירו וסביבותי' ולא נפקד מהם שום אדם באותה דליקה כ"א זה אזי יציע הדברי' עוד לפני א' מרבותינו גאוני הדור ואם יסכים להתיר למטונא שיבא מכשורי ואז ישבו ב"ד של ג' ויתירו האשה כמבואר בב"ש ס"ק קכ"ד וה' יורנו מתורתו נפלאות הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום ד' ט' כסליו תקפ"ד לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: