שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן נח
תיתי שלמא רבא משמי' לי"נ הרב המאה"ג הותיק המפורסם כקש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קמאהרן יע"א:
מכתבו הנעים הגיעני ביום שמחת תורה וכה אמר מעלתו גופא דעובדא באיש ואשתו מבני קהלתו עברו מעברה לעבור נהר ואגע דאנע ועל המעברות עוד בני אדם ובהמה רבה ויהי בעברם נפל האיש למים ולא ראוהו עוד ואמרה האשה שיש לה בו סי' ב' כתמי עדשים א' בעגבותיו וא' בצלעותיו וגם המפתח הארגז של סחורה הי' אתו עמו בנפלו למים ויהי ט' ימים אח"ז נמצא איש אחד בנהר סמוך לעירו כמו מיל חבול ופצע בפניו באופן שלא הי' להם בו שום ט"ע אך הקברנים מצאו בו אותן כתמי עדשים במקומות ההמה שאמרה האשה וגם המפתח של הארגז נמצא אתו עמו וגם הי' להם היכר בטלית קטן עם ציצית שהי' מלובש ומעלתו נ"י חתר למצוא היתר וכל ספרי צדיקי' הי' פתוחים לפניו והאריך קצת למעניתו וביקש ממני לעיין גם אנכי למצוא היתר להעלובה הנ"ל:
ואני טרם אחלה לדבר צריכי' לעיין אי קיימי הך אתתא בספק איסור דאורייתא או דרבנן אח"כ נעיי' מה יהי' עלי' מסימני גופו מב' כתמי עדשים ואח"כ מסימני כליו מפתח וטלית קטן וה' אלקי' יעזור לי ויתמכני ומכל מכשול וטעות יצילני ועל האמת יעמידני:
הנה לכאורה מבואר מאוד דמים שאל"ס איסורא דרבנן בעלמא הוא דמשום כן אי נשאת לא תצא וא"כ כל ספק שיולד אח"כ יש לנטות ולהקל ובלא"ה בעיגונא דאתתא כח דהתירא עדיף אך כל זה אי שהה שיעור יציאת נפש דבמים שיש להם סוף כה"ג שרי אפי' לכתחילה ובאין להם סוף רבנן חשו שמא עלה ממים במקום אחר נגד הרוב כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא וביבמות קכ"א ע"א ד"ה ולא היא וע"ש ע"ב ד"ה אין מזכירין וכו' אך אם לא שהו בכדי יציאת הנפש כ' בתשו' המיוחסת סי' קכ"ח להדי' דהוה ספיקא דאורייתא כספינה שנשברה בים שנותני' חומרי חיים וחומרי מתים והביאו הב"י סימן י"ז ססל"ה ורמ"א בהג"ה שם סעי' ל"ד ויעיי' שם בב"ש ס"ק ק"ה והנה בדברי מעלתו לא נזכר מזה כלל ששהו עליו בכדי יציאת הנפש:
ועוד נ"ל כיון שלא נזכר כלל בדבר השאלה מי המעיד בנפילת המים משמע בודאי שלא הועד עליו אלא מהאשה בעצמה שהיתה עמו על המעבורת ואנשי' אחרים אפשר שהי' א"נ ולא הסיחו לפי תומם וא"כ אפי' אמרה להדי' ששהתה בשיעור יציאת הנפש נ"ל דלא מהימנת משום דאמרה בדדמי דמים כמלחמה דמי וטעתה בשיעור יציאות הנפש ואע"ג דע"א במלחמה אי מהימן או לא הוא איבעי' דלא איפשטי' ביבמות קט"ו ופסקו הרי"ף לקולא והתם מדמי' מים למלחמה היינו ע"א דעלמא משום דאפשטין דלא אמר בדדמי' וגם אינו משקר (ועיי' מ"ש פני יהושע בקידושין ס"ג ע"ב) אבל אשה עצמה דאמרה בדדמי ולא מהימנית במלחמה ה"ה דלא מהימנית במים היכי דשייך בדדמי והכא איכא למטעי בשיעורא דיציאת הנפש:
גם שהדבר פשוט בעיני דשייך בדדמי בכה"ג עוד אביא ראי' על זה דהא בס"ד דש"ס התם אמר והא מים כמלחמה דמי וקתני השיא רבי את נשותיהם ולכאורה נראה דהפשטן הזה טעה בדרב אשי לקמן קכ"א ע"א דצורבא מרבנן קלא אית לי' ולא שייך דין מים שאל"ס ודחה הש"ס ותסברא משאל"ס נינהו כמסקנא דלקמן ל"ש צורבא מרבנן ל"ש אינש אחריני ודיעבד אין לכתחילה לא מ"מ צריך להבין כיון דלדעת הפשטן ליכא כאן משום משאל"ס א"כ מה בדדמי שייך כיון שראוהו נפל למים הרי אשתו מותרת אע"כ צ"ל דשייך דמיון בשיעור יציאת הנפש בוודאי לשיטת רי"ף ע"פי פי' של מלחמות ה' שם דע"א אינו אומר בדדמי אלא דחשדי' שמשקר ורק האשה דדוקא היא תאמר בדדמי נ"ל דהפשטן הכי קאמר דלמא אמת הוא שנפל למים ומיד יצאו הת"ח והני נשי שקרי נינהו ואיתתא דדהו לא דיקי כיון שתשמע שנפלו למים תאמר בדדמי וכה"ג כ' רמב"ן שם א"כ לא מוכח מידי טועי' בדמיון השיעור מ"מ לשטת הרז"ה והראב"ד שם דקאי אהעד ולא אהאשה וכן ס"ל לתוס' שם כמשמע מפירושם ד"ה דקאמרי' סימן וכו' ע"ש וק"ל אם כן מוכח כמ"ש ואפשר דבפי' הש"ס גם הרמב"ן מודה כי פי' הנ"ל הוא דוחק:
עוד נ"ל ראי' ברורה לזה דהא כ' האחרונים דלמ"ד נמי סי' דרבנן ולא יועילו באיסורא מ"מ באיסורא דרבנן מועיל דהם אמרו והם אמרו:
והנודע ביהודה הביא ראי' מחשובת הרא"ש כלל ב' סימן ב' שהקשה אהרמב"ם דפסק דליכא בכלאים דהנהגה אלא בטהורה עם טמאה דומי' דלא תחרוש בשור וחמור דקרא אבל ב' מיני טהורים או טמאים ליכא אלא אי' דרבנן והקשה הרא"ש מש"ס דחולין ע"ט דקאמר ש"מ ס"ל לר' אבא אין חוששין לזרע האב וסי' דאוריי' והשתא להרמב"ם א"נ סי' דרבנן מ"מ שפיר סמך ר' אבא אסי' פרידות דב' מיני' טמאים נינהו ואע"כ דלא כהרמב"ם א"כ מוכח מהרא"ש כיון דלא תי' קושייתו דס"ל דסי' דרבנן לא יועילו אלא בממון משום הפקר ב"ד אבל באיסור כלל לא ש"מ דפשיטא להרא"ש שאין זה שום סברא אלו דברי נודע ביהודה:
ואני הוספתי לומר דודאי לא יחלוק הרמב"ם על זאת הסברא אלא דהוה ס"ל בפי' הש"ס דחולין דלא כפירש"י שם אלא ה"פ אא"ב סי' דאורייתא והמרביע ב' פרידות דלא שוו בסימן לוקי' דברי לנו דשני מיני' הם א"כ בהנהגה דרבנן נמי צריכי' לבדוק כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא ע"י סי' אבל אי נימא סי' לאו דאורייתא ואין לוקין על היכר סי' בהרבעה ש"מ אפילו רוב לא הוה דאל"ה הוה לוקין א"כ בהנהגה דרבנן מה צורך לעיין בהנך דדמי אפי' לא ידמו בסי' מה בכך ספיקא דרבנן דליכא למיקם עלי' הוא:
ויש קצת הוכחה לזה הפי' ממ"ש רשב"א שם דש"מ אין חוששין לזרע האב דקאמר הש"ס התם רוצה שמע מיני' מספקא לי' אי חוששין או לא ע"ש וקשה א"כ איך מוכח סי' דאוריי' דלמא סי' לאו דאורייתא למסמך עלי' אלא ספיקא בעלמא משוו וכיון דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב ה"ל ס"ס ומשו"ה סמיך אסי' אע"כ ההוכח' בש"ס היא בהיפוך דא"כ למה צריך היכר סי' כלל כיון שהוא ספק ספיק' לרשב"א ולרמב"ם ספק דרבנן ומשו"ה לא חשש הרמב"ם לקו' הרא"ש ולעולם בגופי' דמלתא כ"ע מודים דלמ"ד סימן דרבנן מ"מ באיסורא דרבנן סגי בסימן אמצעי אע"פי שאינו מובהק וזה הוא דלא כמ"ש התומי' סי' ס"ה ס"ס קי"ב וע"ש:
ואחרי ההנחה הזאת צ"ע במ"ש תוס' ביבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי' סי' ואי סי' לאו דאורייתא מיירי הכא בסי' מובהקי' וכו' וקשה הא במים שאל"ס קיימי' דליכא רק איסור' דרבנן ומועיל אפי' סי' שאינו מובהק דרבנן אע"כ כנ"ל כיון דהשתא קיימי' דע"א אומר בדדמי וחיישי' שטעה בשיעור' דיציאת הנפש ה"ל ספק דאוריי' ובעי' סי' דאוריי' וא"ש:
נמצא לפ"ז בנ"ד ה"ל ספיקא דאורייתא כך הי' נ"ל לכאורה והאמת כי ביש"ש פי"ד דיבמות סימן ז' משמע קצת דלא שייך בדדמי בשיעור יציאת הנפש אבל מה אעשה וראי' ברורות יתנו עידיהן ויצדקו:
ואמנם בכל זאת נ"ל דליכא אלא חששא דרבנן בעלמא דהרי מעיקרא מטעם רוב אתאינן עלה רצוני לומר דבשהה עד שיעור יציאת הנפש אכתי לא שרי מדאורייתא אלא מטעם רוב שאינם עולים משם ומשו"ה כי לא שהו עליו באותו השיעור ה"ל ספק שקול וה"ל איסורא דאוריי' וא"כ כי איכא רובא אחריתי אע"פי שלא שהה שיעור הנ"ל מ"מ ה"ל דרבנן דמה לי הך רובא או הך רובא והנה נלע"ד דכל זה הי' בימיהם דהי' שייך לומר ב' חששות או שהמים הובילוהו מרחוק לנוד וא"א שיודע הדבר לבני ביתו ומכ"ש בים דגלי אשפילוהו כביבמות קכ"א ע"א או שע"י החבלה נחסר ממנו אבר ובוש לחזור אל ביתו כעובדא דגברא חרוכא דשדי פיסת ידא ביבמות ק"א ע"א וכהפוסקי' כרבא שם:
והנה בנ"ד בים לא טבע דנימא גלי אשפילוהו והובילוהו מעבר לנהר גוזן וכה"ג ורק חשש ששט ע"י שיבולת הנהר אל מקום פלוני אלמוני וידוע שלע"ע נשתנו הזמני' בענין זה ממה שהי' בימיהם שעתה קביע בי דואר במתא בכל המדינות הידועות ואפי' מארצות תוגרמה מגיע הכתב אלינו בזמן קצר מאוד ואלו הי' עולה מהמים בכל מקום שהוא הי' מודיע לביתו ע"י איגרת ואו הי' מפקיע הקול אפי' ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג והנה ביבמות קכ"א בעי רב אשי למימר דצורבא דאית לי' קלא שרי' אפי' לכתחילה במשאל"ס ואע"ג דלית הלכתא כוותי' בהא היינו להתיר לכתחילה ועוד אפשר דלא נתפשט הקול בכל מקום אבל השתא בזמנינו א"א שלא יתפשט הקול ע"י ב"ד דקביע א"כ לכ"ע בדיעבד עכ"פ אם נישאת לא תצא ולכתחילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן:
וכן חשש השני שמא מחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא גם זה נשתנו הזמנים דברי לנו אפי' אי נשברו כל איבריו הי' בא או מודיע לבני ביתו ולא הי' בזה שום כיסופא וגדולה מזה כ' רש"י בכתובות כ"ב ע"ב גבי ב' אומרים מת וב' אומרי' לא מת ונישאת לא' מעידי' ואומרת ברי לי לא תצא פי' ברי לי שאם הי' קיים הי' בא וע"כ צ"ל שברי לה שאם נמי יהי' מחוסר אברים במקום שהוא מ"מ ברי לה לפי טבעו ומהותו שהי' בא והר"ן נמי דפליג התם וכ' אפירש"י שאינו מחוור שאין זה ברי דכיון שאינה יודעת בבירור אכתי באשם תלוי קאי היינו התם דאיכא עכ"פ ב' שאומרים לא מת ואיך נכחישם ע"פי ברי כזה ועוד דאית לן לאוקמי גברא בחזקת חי דאפי' רוב חולים לחיים אבל הכא שנפל למים לפנינו ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים והוה ספק שקול מיהת וכיון שברי לכולנו שבז"הז אלו הי' קיים הי' בא ולא הי' נמנע מחמת כיסופא לכל הפחות הי' מודיע הדבר בכתב לבני ביתו ונהי דמ"מ יש לתת סבות המונעות מכל הנ"ל וא"א להתיר האשה בכך מ"מ אותן הסיבות אינן אלא מיעוט וא"נ נניח דהוה מיעוט המצוי מ"מ רובא לאו הכי הוא ומצורף לזה דהא עכ"פ נודע לנו בברור לפי טבע הענין דבשעת מעשה לא זזו משם זמן רב וחפשו הספנים חפש מחופש להוציא ולא עלה בידם כי דרכם עתה בזמנינו וה"ל כאלו נודע לנו בברור ששהו כדי יציאת הנפש וצירוף כל הסברות הנ"ל מועילות לפע"ד להוציא האשה עכ"פ מחשש איסורא דאורייתא וליכא אלא איסורא דרבנן וגדולה מזו במרדכי דסוף יבמות סי' צ"א תשוב' מהר"א מורדן שרצו הגאונים להתיר אשה במשאל"ס באומדנות ונסתיעו מסברא ר"א בצורבא מרבנן ונהי דפליגי התם היינו להתיר לכתחילה דרבנן החמירו ע"ש אבל מן התורה שרי בוודאי כנלפע"ד ברור בעזה"י:
ועתה נבוא אל השני' לדון בסי' גופו ב' כתמי עדשים בעקבותיו ובצלעותיו יש בכאן לדון על ג' דברי' א' אסי' עדשים גופי' ב' מקום עמידתם ג' אמנין וכיוון המקום ביחד:
והנה בדבריו לא הזכיר כלל שראתה האשה העדשים והכירום בט"ע שהם הם אותם שהי' בבעלה דודאי שייך ט"ע בסימן גופי' דאי ס"ד כל שאמר' סתם יש לו סי' פלוני ופלוני מהני א"כ מה קאמר שומא עשוי' להשתנות אחר מיתה מה שינויי שייך כאן כיון שמצאו השומא שהזכירה האשה סגי' אע"כ כיון דודאי לכ"ע שומא מצוי בבן גילו להך לישנא לכ"ע ולאידך לישנ' לרבנן א"כ צריכ' לעיין בהשומא בעינה ותכירנה בט"ע אם זו היא השומא בעצמה שהי' בבעלה או שהעדים עכ"פ יספרו לה צורת השומא וטבעה והיא תכיר מהנך הדברים שהיא היא וכיון שעשוי' להשתנות אחר מיתה א"א לשפוט עלי' וזה נ"ל פי' הא"ז שהביא תה"ד סי' רל"ט דפתח בסי' וסיים בט"ע ודחק בתה"ד ולפי הנ"ל י"ל דר"ל ט"ע של הסימן:
וזה נ"ל נמי כוונות רש"י דחולי' ע"ט גבי פרידות דקאמרי' וסי' דאוריי' ופרש"י סי' דמהדרין אבידה בסי' ובחי' ר"ן הקשה בשם רמב"ן מה ענין אבידה לכאן התם חוששין לרמאי דמחזי חזי ואמר וזה לא שייך הכא בפרידות ולכן פי' הוא ז"ל בפשיטו' דהני סי' דפרידות דאודנא וגנובתי' וקלא סי' דאוריית' נינהי כדלעיל פא"ט גבי סי' ביצים ולפענ"ד א"א לפרש כן דא"כ לעיל מני' דאכתי לא פשיטא להש"ס דסי' דאוריית' אהא דקאמר התם דלא ידעי' מיכא דאימא מה ניהו פריך בפשיטות ולבדוק בסי' דאמר אביי וכו' ואמר ר"פ וכו' ולא מייתי הא דר' אבא כלל וקשה מאי פסקא דלמא הני סי' לאו דאוריית' נינהו ומה לו לדחוק בשינויי דחיקא באלמות וגדמות אע"כ פשיטא להש"ס דהני סי' הילכתא גמירי להו מן התורה אלא דבכלל איבעי סי' אי דאורייתא או לא יש ג' ספיקות א' אי ניחוש לרמאי דמחזי חזי ואמר. ב' לאתרמי סי' כסימן כיון שהוא סי' אמצעי. ג' דעכ"פ בעי היכר וט"ע שזהו דומה ממש לאותו סי' שהיא נותן באבידה כי אולי יטעה בדמיונו בזהו והכא בפרידות אה"נ דרמאי ואתרמאי לא שייך וליכא למפשט מזה לאבידה כלל:
ובודאי בהנך דסי' אודנא וגנובתא ניכר היטב לעין כל לא שייך נמי טעות בט"ע אבל אם אי אפשר לבדוק באוזן וזנב כגון בגדמת וצריך לבדוק בט"ע דקלא אי צניף או לא ולפעמים נמי היא אלמת קצת וצריך עיונא רבא ואפי"ה אמר ר' אבא לשמעי' עיין בהנך דדמי' להדדי משמע אפילו אי בעי עיונא נמי יסמוך על ט"ע שיש לו בהנהי סי' ולא חשש לטעות בדמיון א"כ מוכח מזה עכ"פ דסי' דאורייתא לענין זה היכי דלא שייך חשש אחר דרמאי ואתרמאי וא"ש הא דפריך לעיל לבדוק בסי' ולא הו"מ לשנויי סימן לאו דאורייתא דסי' פרידות קים להו דדאורייתא נינהו ואי משום היכר הסימן בט"ע מה ט"ע שייך אי לא הוה מוקמי' באלמת וגדמת משו"ה משני באלמת וגדמת:
ובנ"ד שלא ראתה הכתמים ולא סיפרה תוארם שניכרים בט"ע רק כתמי עדשים סתם נ"ל דאפילו להרמב"ם דמשמע לי' דס"ל סי' דאורייתא כמבואר בדבריו בפ"ז מהל' נחלות ופי"ג מגזילה ואבידה ורק משום חומר' דא"א מחמרי' ובמקום אחר הארכתי ליישב כל פסקיו בעזה"י בענין זה וא"כ זה"ל רק דרבנן בעלמא לא נחמיר בסי' אמצעי מ"מ הני כתמי עדשים דשכיחי טובא בהרבה בני אדם אפילו סי' אמצעי לא הוה אלא כארוך וגוץ וכמ"ש בתשו' הרא"ש בסי' דפניו אדומי' ולא דמי למ"ש מהר"ם פאדוי סי' ך' להתיר אשה ע"י סי' עדשי' בתוך העין דזהו ודאי סימן מובהק הוא דבתוך העין לא ימצא אפי' לאחד מאלף אבל בשארי מקומות בגוף לא ובהדי' אמרי' שומא מצוי' בבן גילו וה"ה לכל הסימנים הנולדים עמו מצויי' הם בבן גילו ועוד א"נ ראתה והכיר' הסי' בט"ע מ"מ כיון שלא נזכר בדבריו שלא שהה אחר יציאתו מהמים ומסתמ' שהה שעה א' כמ"ש הפוסקים וא"כ חיישינן לאשתנות הסי' כמבואר לפי גי' שלפנינו ביבמו' קט"ו ע"ב חזינהו לאלתר ואמרי סי' ואפי' לגירס' מרדכי א"נ דאמרי סי' י"ל דמוקי לי' בסי' מובהקי' ביותר יתיר וחסר דלא שייך בי' שינוי אבל בנ"ד לא ועיי' ב"ש ס"ק פ"ה דבריו תמוהי' דהתוס' בודאי לא גרסי כהמרדכי אמנם לתי' של ר"י ס"ל דמשום צירוף ט"ע האמינו לסי' י"ל דאפילו אינו מובהק נמי לא בעיני' לאלתר והכא משום ט"ע בעינין לאלתר וק"ל ואם נבוא לסמוך עמ"ש הרד"ך הביאו הרב"י דאפשר דכשצמצמה מקום השומא דקאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני סימן מובהק לי' וה"נ צמצמה המקום וכ"כ מעלתו ממקומו תברא שהרי כ' במקום פלוני באבר פלוני וסיים שם לזה דקדק רש"י באלו מציאת וכ' שומא באבר פלוני ולא במקום פלוני משום דא"כ ה"ל סימן מובהק שמע מיני' דתרווייהו בעינן וכ"כ כל האחרונים פה א' וכולי האי ואולי שהרי בכל זה כתב הרד"ך ואפשר והדין עמו שהרי עיקור ראיתם הוא מש"ס דגיטין נקב בצד אות פלוני ומזה הוציאו לחלק בצד תיבה פלוני לא הוה סי' מובהק אבל בצד אות פלוני שבצד תיבה פלוני הוה סימן מובהק וה"הנ במקום שבאבר פלוני ולפע"ד גוף זה הדין מפוקפק מאוד בלא"ה מן האחרונים כ' שאין לסמוך כלל על שום סימן אפילו מובהק שבמובהקי' כמ"ש בתשו' מהר"א מזרחי והובא בקונטרס עגונות של הרב ב"ש סי' קטן ך' אלא שם בס"ק צ"א מחליט דלא כוותי' והנה כל מעיי' בלשון העיטור יראה שכן כונתו לחלק בין גט שמועיל סי' מובהק ובין מיתה והוא מובא בב"י אלא שכולם החליטו שא"א לפרש פשוטו מפני הקושיא הנופלת עליו ואני אפרש לפע"ד דלכאורה מוכח דשום סימן מובהק לא יועיל דאלת"ה אמאי דחיק לשינויי ביבמו' ק"א דחזינהו לאלתר כיון דעכ"פ מסיק וקאמרי סימן ובודאי לכ"ע איכא סי' מובהקי' ביותר דלא שייך בי' שינויי' וא"כ לימא דקאמרי סי' מובהקים ביותר ואפי' שלא לאלתר אע"כ לפי זאת הגי' מוכח דשום סי' לא יועיל ודוקא ע"י ט"ע דפרצוף פנים עם החוטם אלא דהכא הוה חיישי' לבדדמי הי' מצרפי' לזה היכר הסי' להאמין עי"ז בט"ע ומשו"ה בעי' לאלתר משום ט"ע ומוכח כהעיטור ולפ"ז צריך לומר בגט דמועיל נקב בצד אות פלוני היינו משום דאיכא נמי שמו ושמה ונהי דחיישינן לשני יוסף ב"ש מ"מ בצירוף הסי' מובהק מועיל להתיר אבל לא זולת ומבואר שם נמי דאי סי' דרבנן לא מועיל סי' שאינו מובהק כגון נקב סתם אע"ג דאיכא שמו ושמה ולא אמרי' דע"י זה הצירוף נעשה כמובהק ויועיל דהרי אמרי' ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמ' לא מספקא לי' סי' אי דאוריית' אי דרבנן והא"ש דפריך הש"ס ביבמות ק"כ בפשיטות למ"ד סימן דרבנן ממצאו קשור בכיס ולא הו"מ לשנויי שאני התם דאיכא נמי שמו ושמה משום דסימן דרבנן לא יועיל אפילו עם צירוף שמו ושמה ולא נשאר עליו שום ק' אלא ממאי דמשני הש"ס בשומא סי' מובהק קמיפלגי דמשמע דאי הוה סי' מובהק מועיל ולזה נ"ל כיון דעכ"פ מוכח מעובדא דשני ת"ח דשום סי' לא יועיל רק היכי דאיכא נמי שמו ושמה א"כ יש לדחוק ולומר נמי דהך דשומא מיירי בכה"ג כשהעידו על א' שיצא מאתם ממקום פלוני והי' בו שומא במקום פלוני דאי לא שומא הי' חיישינן לשני ששמותיהם שוות כעובדא דיצחק ריש גלותא יבמות קט"ו ע"ב ואמנם אי יהבי' בי' סי' אי סימן שאינו מובהק הוא אכתי אינו מועיל למ"ד סי' לאו דאוריית' כמו נקב בעלמא בגט דלמ"ד סי' ל"ד אינו מועיל ואי שומא סי' מובהק הוא מועיל בצירוף שמו ושם עירו דאזל מקורטבא לאספמי' ולק"מ וזהו נ"ל שיטת בעל העיטור:
ונהי דלדינא לא נ"ל כן דעת הרי"ף והרמב"ם דהרי לדידהו לא חיישינן לע"א שאמר בדדמי וכמ"ש והאריך הרמב"ן במלחמות ה' וה"ה פי"ג מגירושי' רק שמשקר והאשה תידוק בדדמי ולדדהו צריך לדחוק בשינויי' דהש"ס דחזינהו לאלתר וקאמרי' סי' מה מועיל אמירה דהני הא חיישי' למשקר ונדחק בזה בה"ה:
ולפע"ד י"ל עוד דהשתא למסקנא מיירי דהני מאה נשי לא ראו הנפילה למים מעולם ורק מדאסקינהו קמן והכירום בט"ע ובסימניהם מזה נתברר להם שהם הם אותם ת"ח שבאו בספינה ע"ש ר"י בן סימא והא דקתני בבריית' שטבעו לא שידענו כן אלא ע"פי עדות הנשים ההמה שנתקבלו בב"ד של רבי נתברר לנו שטבעו והשתא לא שייך למיחש לשקר דהא אשה דיקא ומנסבא ואין לומר שלא תידוק אלא עד שנתברר לה נפילתם למים ואח"כ תאמרי בדדמי שמתו וכמ"ש רמב"ן שם ז"א דממ"נ אי ניחוש שהעדים משקרים א"כ מה"ת לומר כלל שנפלו למים מעולם ומסתמא כשתידוק האשה לא יודע כלל שנפלו למים מעולם ולא תאמר בדדמי כן נ"ל לפי שיטתם ולא לדחקו של ה"ה בזה ע"ש:
יהי' איך שיהי' לפי זאת השטה אין להוכיח דסימן לא יועיל ואדרבא מוכח בהיפוך דהא השתא א"א לומר שהי' שם ט"ע דא"כ מה צורך לסי' דהא לא אמרו בדדמי אע"כ סי' לחוד וא"כ מה צורך לסי' מ"ט לא מוקי לי' דחזנהי לאלתר ובט"ע בלא סי' דהא ע"א לא אמר בדדמי אע"כ צ"ל דגרסי כגי' המרדכי א"נ דאמרי' סי' וה"ל או ט"ע ולאלתר או סימן מובהק ושלא לאלתר וא"כ מוכח דסי' מהני וא"כ לאידך פוסקי' נמי דלא ס"ל כהרי"ף ה"ה הרז"ה והראב"ד מ"מ מי סני דמפרשי נמי או בסימן וכמ"ש ב"ש ס"ק פ"ג הנ"ל וא"כ לדינא לא נדחוק לפרש שומא סי' מובהק בהזכיר שמו אלא בכל ענין מהני ומכ"ש דנ"ל פשוט דהרמב"ם ס"ל סי' דאוריית' לגמרי ומן התורה יועיל אפי' סי' אמצעי:
מ"מ מה שבקשו להוסיף ולומר דאפי' סימן אמצעי יחזור למובהק ע"י צמצום המקום ולמילף מגט קשה מנ"ל דלמא שאני התם דאיכא צמצום טפי טובא דהיינו גט בשמו ושמה והנקב בצד אות שבתיבה פלונית ומנ"ל להתיר בל"ז בסימן אמצעי ובודאי אי איכא עוד צדדים להתיר בלא"ה ומכ"ש במשאל"ס דרבנן המחמיר בסי' אמצעי וצמצם מקום הוא מן המתמיהי' אבל מ"מ הבו דלא לוסיף בנ"ד דלא כיוונה מקום ואפי' האבר לא כיוונה לומר בצלע פלוני אלא בצלעותיו ועקבותיו ואפי' ימין ושמאל לא אמרה והכי הול"ל בצלע חומש שבצד ימין בראשה סמוכה לחולי' וכדומה יש ב' כתם עדשה ואז אי הי' מכירה העדשה בט"ע הי' סי' אמצעי ע"י צמצם מקום והי' מועיל אבל השתא איכא תרתי לריעות' לא מצאתי מקום להתיר:
אמנם מה שראוי לסמוך עליו במה שאמרה מספר ב' כתמי עדשים במקומות ההמה דה"ל מנין ומקום אפילו בלא צמצום דזה נ"ל דומה למ"ש הרמב"ם שם הלכה כ"ז וכן אם יצאו עשרה ב"א כאחד ממקום למקום והן אסורי' בקולר וכו' והוא מש"ס שלהי יבמות ס' ב"א שהלכו לכרכום ביתר והסכימו רוב האחרונים שטעם ההיתר כיון המנין והמקום וה"נ כיונה מנין ב' במקום פלוני ולזה לא צריך שום צמצום דהרי מקום כרכום לא מצומצם הי' ואע"ג דהרבה אחרונים פליגי על זה וס"ל דלאו מטעם כיוון המנין והמקום משווינין לי' סי' ועיי' מ"ש בצמח צדק סימן מ"ב ומזה הטעם נ"ל הצריך במהר"א מזרחי המובא בקונטרס עגונות סי' צ"א ג' נקבי' כמין סגולתא דוקא וכה"ג ע"ש ולא סגי' לי' סתם במנין ומקום מ"מ להנך פוסקי' נמי נהי דמובהק לא משוי לי' סי' אמצעי מיהו הוה ובנ"ד שהוכחנו שהוא רק חשש דרבנן מועיל ס" אמצעי אפי' למ"ד סי' דרבנן ומכ"ש דלהרמב"ם דאורייתא נמי הוה ומדרבנן בעלמא בעי' מובהקים והכא משום חומרא דא"א והכא דחששא בעלמא הוא באו ונסמוך עליהן להתיר:
ומ"מ עדיין לבי נוקפני ומיראי הוראה וטוב יותר אם יצא הדבר להתיר בלי שום פקפוק ע"כ נחזי נשית לבנו אל סי' כליו מפתח ובגד טלית קטן והנה לא הזכיר מה הי' בשארי מלבושיו אולי הי' בלוי' וסחובי' ונרקבו ע"י המים באופן שלא הכירו אפי' צבע מלבוש העליון גם לא הזכיר במה הי' ההיכר כי המפתח אם לא הי' ניכר אלא ע"י שפתח מנעול הארגז אין זה סי' כלל כמובן ואי הי' סימן מובהק במפתח או בטלית קטן הוה סי' טוב אלא שהי' צריך להודיע לדון עליו איזהו סימן מובהק ואם בט"ע הכירה האשה הכלים האלו או א' מהם יש לדון הא במשאל"ס אמרה בדדמי כמו במלחמה ולא מהימני אט"ע כמבואר בלשון התוס' בעובדא דב' ת"ח דבט"ע דנין להאמינה דאמרינן בדדמי ובדבר מומט יאמרו שאלו בעליהן של אלו עכ"ל:
ונ"ל דרש"י נמי דמפרש דאי לאו סימן חיישינן דלמא אחרי' נינהו לפי שהמים משני' צורת הפנים ואין ניכר כל כך עכ"ל משמע דאלו הי' ניכר לא חיישינן לאמרה בדדמי מ"מ א"א לפרש כפשוטו דמה יענה על ק' התוספות דש"ס ערוך הוא דמיא צמתי אע"כ ס"ל לרש"י נמי כפי' התוס' דמשו"ה לא סמכינן אט"ע משום דאמרי בדדמי אלא ס"ל דט"ע גמור שלא נשתנה כלל לא שייך טעות בדמיון כלל ודבר הנראה וניכר במעט עיון הוא ולא הוה צריך לסי' אך כיון שהמים עכ"פ משנים קצת ואינו ניכר כל כך לכן דקדק רש"י בצחותו ונהי שאינו מהפך צורת הפנים לגמרי כלל כמו שיהוי דיבשה שאפי' ב' עדים אינם יכולים להכירו אפי' ע"י דיוק ועיון מ"מ קצת מיהת משתנה דהרי להרי"ף לאחר חמשה ימים משתנה לגמרי ולהרמב"ם לזמן מרובה מיהת ואם כן בתוך הזמן משתנה קצת עכ"פ ונהי דע"י דיוק ניכר מ"מ היכי דאיכא למיחש בדדמי לא מהימן ובעי סימן כן נ"ל לפי דרכו של רש"י ז"ל וא"כ בנ"ד ט"ע במפתח שהוא ברזל דבר קשה העומד בפני המים בודאי מועיל לרש"י דט"ע גמור לא שייך בי' בדדמי אמנם אי הי' הט"ע בטלית קטן הרי קמן דשארי מלבושים נרקבו במים מבלי הכיר אותם כלל אם כן א"א שלא יהי' בו עכ"פ ג"כ שינוי קצת ושייך בי' אמירה בדדמי לכאורה:
אבל מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה דעת רוב האחרוני' שחוששין לשאלה אע"ג דהש"ך בח"מ סי' ס"ה סס"ק כ"ו נוטה להקל מ"מ הוא בעצמו הניח בצ"ע ולא שבקינן ספיקותו מפני דעת הרא"ש והטור והכרעת הש"ע והאחרונים ז"ל והנה מ"ש מעלתו מפתח לא משלי אינשי לא ידעתי למה דשכיח טובא דמישלי מפתח לחברו לפתוח מנעל שלו הסגור ונאבד המפתח ומכ"ש בזה שנפל למים וחיישי' דעלה במקום אחר רחוק ומה לו שם ולמפתח שלו ולמה לא ישאלנו לאחר במדינה אחרת מיהו טלית קטן דעת מהר"י מטראני דלא מישלי אינשי:
וכן אי הי' אולי סי' בכל בגדיו נמי דעת מהר"י מטראני דלא שייך שאלה מ"מ מה יושיענו זה הא דעת הריטב"א הביאו הרב"י בתשו' דאפי' כלים דלא מושלי חיישי' לשאלה וכן בש"ע סי' י"ז לא מייתי כלל התירא בכלים דלא מושלי אינשי אלא שהב"ש הקשה בס"ק ס"ט דהא בש"ס מדמה סי' כיס וארנקי דלא מושלי דגט לסי' מיתה ובש"ע סי' קל"ב גבי גט פסק להך דכיס וארנקי וא"כ מ"ש בסי' י"ז בעידי מיתה דחשש לדעת הריטב"א:
ולפע"נד דלק"מ דבשיטה מקובצת דב"מ מדקדק מ"ט דאמרינן חיישינן לשאלה ולא למכירה או כה"ג ותי' משום דמנא לי' לזה שהלוקח שלו אבד את החמור המלובש באוכף אבל בשאלה י"ל שזה המשאיל תבע אוכפו מהשואל ושמע ממנו שאבד חמורו עם אוכפו ע"ש ומעתה אני אומר דביבמות גבי מיתה דאמרינן חיישי' לשאלה אשגירת לישני' דאבדה ודכיס וארנקי נקט דהתם עיקור החשש הוא משום שאלה דווקא אבל הכא במצא מת והכירו בסי' כליו אין העיקור משום שאלה כמו שהקשה בנודע ביהודה דהא חזקה מה שביד אדם הוא שלו אבל העיקור משום מכירה ואבידה וכמ"ש באמת בחלקת מחוקק ס"ק מ"ב וזה שייך בכל הכלים ואפילו בטלית קטן ואפי' בכל כליו מי לא אפשר שהחליף מלבושיו באחרים ולא שייך לא מושלי אינשי כלל ועיי' ב"ב מ"ו ע"א ובטוש"ע ח"מ סי' קל"ו ולא חלקו שם בין כלים לכלים דבכולם שייך מכירה והא"ש פסק הש"ע דבסימן י"ז חיישינן למכירה וחליפי' וכה"ג לכן אפי' כלים דלא מושלי אינשי נמי משא"כ בסימן קל"ב דמיירי מאבידה דעיקור החשש משום שאלה שפיר י"ל בכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה וא"כ מי יבוא לסמוך להחל אחרי הכרעת הש"ע:
והנה מהר"ל מפראג המציא היכי דאיכא סי' אמצעי בגופו וט"ע או סי' מובהק בכליו מועיל ממ"נ אי סי' דאורייתא האיכא סי' בגופו ואי סי' לאו דאורייתא לא אתאינן בש"ס כלל לחשש שאלה וסמכי' אט"ע או סימן מובהק שבכליו והב"ש דחה דאי סי' לאו דאורייתא דחיישינן לאתרמאי סימן כסי' מכ"ש דחיישי' לשאלה ע"ש ס"ק ס"ט ובתשו' נודע ביהודה הקשה אסברתי' ב"ש דאם כן כי פריך הש"ס חמור בסי' אוכף היכי מהדרי' ניחוש לשאלה משמע שרצה להוכיח להחזיק דבריו הראשוני' דסי' לאו דאוריית' וא"כ הא מכ"ש דקשה היכי מהדרין בסי' אוכף ניחוש לשאלה:
וכן יש להקשות בב"מ דבעי למפשט סי' דאוריי' מחמור בסי' אוכף ודחי הש"ס לא בעדי אוכף ולעולם סימן לאו דאורייתא ולפי הב"ש הנ"ל קשה אי סי' ל"ד ניחוש לשאלה ומה מועילי' עדי אוכף לחמור:
ולפע"ד ליישב עפמ"ש בצ"צ במי שנמצא הרוג ואצלו סדור תפלה שהי' שאול לו מאחר והבעלי' הכירו הסידור שלהם שאשתו מותרת דלא ניחוש לשאלה דהא אין השואל רשאי להשאיל והא אפי' תשב"ר יודעי' ולא ניחוש חשוד אינשי בגזלותא להשאיל המושאל אצלם וא"כ י"ל הקו' השני' הנ"ל והכי קאמר בעדי אוכף המעידי' שהי' מושאל אצלו מאיש אחר וקמ"ל קרא דלא חיישי' שהשאילו לאחר ואין לומר א"כ פשיטא ומאי למימרא דהא עדיף מסימן מובהק וכמשמע מבעל צ"צ הנ"ל די"ל דהוה סד"א כיון דהשתא קיימי' אי סי' ל"ד דחיישי' לרמאי דמחזי חזי ואמר ה"א ה"נ ניחוש שהי' שואל וחזר והשאיל שלא ברשות קמ"ל דלא מכמה טעמים חדא באבידה גופי' אפשר דלא חיישינן לרמאי דאחזוקו אינשי בגנבי לא מחזקיני' אלא משום דלמא אתרמי סי' כסי' אמצעי חיישי' ועוד א"נ חיישי' לרמאי ממש היינו באבידה דמורה התירה דהוה ייאוש בבעלים משא"כ להשאיל המושאל וא"נ חיישי' לגנב ממש היינו לגנב וליהנות בדבר אבל להשאיל לאחרים אין אדם חוטא ולא לו וכל זה קמ"ל קרא ושפיר משני בעדי אוכף וממילא מתרצת נמי ק' ראשונה דלהך דאמר סי' דאוריי' רק דחיישי' לשאלה שפיר הקשה אי ס"ד סי' דאוריית' ואפ"ה חיישינן לשאלה שפיר קשה א"כ חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה דא"ל ע"י עדים שהוא מושאל אצלו דא"כ קרא למה לי השתא בסי' אמצעי סמכי' ולא ניחוש לרמאי באבידה דמורה התירא וגם כל הנאה שלו לא חיישי רחמנא לרמאי מכ"ש דלא ניחוש לשואל המשאיל וע"כ לאו בהכי איירי ושפיר הקשה למ"ד סי' דאורייתא אבל אי ס"ד לאו דאורייתא א"ש בפשיטות דניחוש לשאלה וכדעת הב"ש הנ"ל:
ולפע"ד להביא ראי' ברורה דלמ"ד סי' דרבנן ע"כ אתאינן לחשש שאלה דהא לחד לישני בבכורות מ"ו ע"ב מבואר דמן התורה סגי בפרצוף פנים לחוד היינו פדחת בלא חוטם ובמתני' דבעי פרצוף עם החוטם היינו משום חומרא דאשת איש (ומאי דדחי התם עד החוטם לא קאי) ואם כן קשה הא במשנתינו משמע דאפי' איכא פרצוף פנים בלא חוטם אע"ג דאז מן התורה אזדא לי' איסור א"א אפי"ה לא מהני סימן בגופו וכליו וק' אמאי נהוי נמי סי' דרבנן מ"מ הא באיסור דרבנן מועילים סי' דרבנן וה"נ איסור דרבנן הוא ועכצ"ל אה"נ דהש"ס הומ"ל ולטעמיך אי נמי סי' דרבנן מ"ט לא יעידו על סי' גופו וכליו אלא משום דאיכא לישנא בבכורת דמן התורה בעי' פרצוף פנים עם החוטם משו"ה לא אמר ולטעמיך מ"מ מבואר דלהך לישנא אתאינן נמי לכל הנך שינוי' ללישנ' דסי' ל"ד ואתאינן נמי לחשש שאלה ואזדא לי' ממ"נ של מהר"ל פראג ואין לסמוך עליו בזה כלל במכ"ה:
אכתי פש לן חדא סמא טבא סברת הגאון חכם צבי ז"ל ונקיטו בי' כל האחרונים בשיפולי גלימי' דסי' אמצעי שבגוף עם סי' מובהק או ט"ע בכלי מועיל משום דה"ל שאלה דיחיד שהשאיל כליו דוקא למי שאתרמי לו סי' אמצעי בגופו כמותו ובתומי' סי' ס"ה סקי"ב כ' דכיס וארנקי אע"ג דאיכא גט ששמו ושמה כ' בתוכו לא מקרי שאלה דיחיד דכיון דמיירי בהוחזקו ב' יב"ש ממילא חיישי' נמי ליב"ש אחרינא וה"ל שאלה דרבי' משא"כ בסי' הגוף לא מוחזק לן עוד א' בסי' כזה ע"ש ונ"ל להביא ראי' דמהר"ל מפראג הובא בב"ש הנ"ל הקשה אי ס"ד דלמ"ד סי' ל"ד חיישי' לשאלה א"כ מ"ט נקט במתני' בגופו ובכליו דהוה לאו דאורייתא נימא ט"ע דאורייתא בכליו נמי לא מהני משום שאלה:
ולפענ"ד לק"מ לפי הנ"ל דהכי קאמר אפי' סי' בגופו וגם בכליו מ"מ לא מהני דסי' דרבנן לא מהני אפי' צירוף כמה סי' אמצעי הא סימן בגופו וט"ע או סי' מובהק בכליו מהני דתו לא חיישי' לשאלה דכליו משום דאיכא נמי סי' אמצעי בגופו ה"ל שאלה דיחיד וכדברי הח"צ היותכן בנדון שלפנינו דהסי' שבגופו עם המנין וכיוון המקום דאפשר דהוה סי' מובהק ולכל הפחות מידי סי' אמצעי לא נפקו ובמים שאל"ס דרבנן אפשר לסמוך אהני לחוד אפי' לא שהה עליו עד כדי שיעור יציאת הנפש ומכ"ש דאיכא נמי סי' מובהק או ט"ע בא' מכליו או אפשר בכולם דה"ל כמו שאלה דיחיד ומכ"ש דהכא שראו אותו נופל למים ואי ניחוש לשאלה צריכים לומר שזה עלה מהמי' והשאיל כליו לאחר שנפל ג"כ למים הוה ג"כ כעין נפילה דיחיד וכולי האי לא חיישי' לכ"ע לפע"ד ע"כ אם יסכים עמדי עוד א' מבעלי הוראה המפורסמים אפי' מטעמים אחרים הריני נוטה לסבול שיבי מכשורי ודרינא בהדי' להתיר האשה הזאת ואחר שתמתין ימי הבחנה תשתרי לכל גבר דיתיצבין וה' יצילני משגיאות הכ"ד הטרוד מאוד כותב בחפזי החותם פה ק"ק מ"ד א' דר"ח מרחשון תקס"ח לפק. מש"הק סופר מפפד"מ: