שו"ת חתם סופר/אבן העזר/חלק ראשון/סימן יד
יהא שלמא רבא וחיים וכ"ט לה"ה מהו' הרב הגאון המאוה"ג המפורסם כערוגת הבושם כקש"ת מו"ה שמחה נתן עלינבערג אב"ד ור"מ דק"ק מאנשציזק יע"א:
יקרתו הגיעני אודת שאלה אשר נשאלה לפני פר"מ כ"ת והציע לפנינו פלפול רב ועצום בין הדרתו ובין הרב השואל והדברים עתיקים וחריפים ומתוקים ובקש ממני לחות דעתי הקלושה מה היא בענין זה וז"ל השאלה א' מבחורי חמד כבר תמניסר אירע בו מעשה ביום שנכנס בבריתו של אאע"ה א' מהאומנים נכשל ידו ונעשה אומנתו שלא כדרך הארץ ומחמת זה לא מצאה המילה תעלות ימים רבים עד שהוצרכו להשתדל ע"י רופאים וכאשר נעשה לו מיני מרחצאות וניתן לו משקים סממנים ותאכל בתחתיות האבר למעלה מהעטרה ממש כמין סדק קטן עד שברבות הימים כי גדל הנער כבן תשע שנים נסתם נקב השתן לגמרי ומימי רגליו שותתין רק דרך הנקב הנעשה בלבד עד הלום ואין שום היכר כלל לנקב השתן כאלו לא הי' מעולם וגם כי לא טהור מקרה לילה הכל יוצא דרך אותו הנקב לבד ושאל השואל מה דינו לבוא לקהל ישראל עכ"ל השאלה אות באות:
הנה הדין הזה צ"ע ואחרי העיון יפרד והי' לארבעה ראשים.
א' במה שנסתם הנקב השתן ומוציא מותרותיו בנקב שנתחדש לו.
ב' במה שיש לו ריבוי שערות באותו מקום והוא לא הגיע לכלל עשרים שנה.
ג' דין ספק פצוע דכא אשר קצת גאוני זמנינו רצו להמציא קולא עי"ז ולא נ"ל.
ד' תוכן ענין המכה הנזכרת אם יש בה חשש פצוע דכא וכרות או לא. ואבאר א' לאחת כיד ה' הטובה עלי והוא יצילני משגיאה ומכשול ויוריני דרך אמת בתורתו הקדושה:
(א) על סתימת נקב השתן ז"ל תשו' הרא"ש דמייתי ב"י סי' ה' על מי שלא הי' לו נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטיל מים וגם אין לו כ"א ביצה א' איכא לספוקי אם הוא מוליד או אם אינו מוליד אם הגיע חלול ועובר הזרע עפ"י האמה וחוזר לנקב ויוציא אז אינו יורה כחץ אלא שותתו ואינו מזריע אבל אם מנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו הנקב ואעפ"י שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע משום דהוה אברזא דחביתא דאיתא בגמ' ומ"מ אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לבוא בקהל דגרסי' פ' הערל אר"י אמר שמואל פ"ד ביד"ש כשר וכו' וב"ש סי' ה' בסק"ט כ' ואם נסתם שביל של ש"ז כשר לדעתו וצ"ע אם נשא אם כופין להוציא עכ"ל נתכוון לתשו' הרא"ש הנ"ל:
הנה הטיל לנו ג' ספיקות א' אם הקנה חלול. ב' אפשר שיורה כחץ או לא. ג' אי מתחמם בעומק הרחם ולדמותו לברזא דחביתא או לא ולפע"ד בנידון שלפנינו אין שום א' מהספיקות הנ"ל דספק חלול היינו בעובדא דילי' שהי' מולידה ומבטן והריון ואימא כך הולידה הטבע פי האמה סתומה והקנה חלול וכנ"ל אבל הכא שהטיל מים מפי האמה כדרכו עד אחר כמה שנים ונסתם מאליו ואינו ניכר כלל והיינו משום שמי רגליה לקחו דרכן דרך הנקב ושבתו החלקים מעשות מלאכתם היינו הקנה שמנקב והלאה ונקב השתן שבתו מעבודת פעולתן ונהר יחרב ויבש עי"ז נסתם פי האמה לגמרי בשב ואל תעשה ואינו ניכר כלל והשתא ומה הנקב שבפנינו נסתם ואינו ניכר ק"ו הקנה החלול שבפנים ואת"ל שהקנה לא נסתם ומי רגלים עוברי' דרך הליכתן עד סמוך לפי האמה איך נסתם פי האמה מעיקרא כל זמן שהי' פתוח ומצאו מי רגלים דרכם בשביל הראוי להם מ"ט חזרו לאחוריהם דרך נקב המכה עד שנסתם נקב פי האמה אע"כ זמן רב שתתו דרך נקב המכה ועי"ז נחרב ויבש הקנה ופי האמה ונסתם לגמרי נמצא במה שאנו רואין שנקב פי האמה נסתם לגמרי אין ספק שגם שביל מי רגלים נסתם לגמרי אעפ"י שעדיין יש לפקפק דלמא שביל הזרע שבקנה לא נסתם מ"מ הוא חשש רחוק ואין זה ספיקא של הרא"ש הנ"ל ובהכי מתישב תשו' הרשב"ש דמייתי ב"י סי' ה' דלא הוה נגד תשו' הרא"ש דהתם מיירי בלא נסתם פי האמה ושביל מי רגלים פתוחי' משו"ה החמיר משא"כ בנידון הרא"ש:
הספק השני שכ' הרא"ש אפשר שיורה כחץ היינו מפני שיריי' כחץ הוא מחמת שהטפין עוברי' דרך שביל קצר וצר ונדחקי' בכח גברא כאיש גבורתו דרך פתח צר עי"ז יורה כחץ כדרך כל מוציאי' מים ע"י קנה חלול וצר שזורק למרחוק אבל תחילת יציאת הזרע ממקורו איננו יורה כחץ עד שנכנס למקום צר ובעובדא דרא"ש לא לחנם דקדק שהי' הנקב סמוך לכיס ולא הי' די באורך הקנה שמכיס עד הנקב לדחוק הטיפה להוציאו בכח לזרקו למרחוק ע"כ אמר הרא"ש בדרך אפשר שיש בו די להורות כחץ ונ"מ אם יולדו לו בנים לא נאמר צא ובדוק אלא נתברר שיורה כחץ אבל נידון שלפנינו שלפי הנראה הנקב הוא סמוך לעטרה מקום שיד המוהלים ממשמשין ובאין קרוב לודאי בלי ספק שיורה כחץ שם אם נסתם הקנה משם ואילך ולפמ"ש לעיל שלע"ד נסתם הקנה א"כ יורה נמי כחץ:
הספק השלישי נסתפק הרא"ש אם מתהמם בעומק הרחם דאפשר דדמי לברזא דחביתא הוא ענין אחר והוא דביבמות ע"ה ע"ב אמרי' כקולמוס פי' שנחתך מעובי הגיד ונתדקדק ונתקצר מעוביו בראש הגיד כעין קולמס שהוא חד ודק בראשו ואין עובי הגיד נוגע בכותלי הרחם מחמת דקותו ואינו מתחמם בראשו והוה סד"א דאינו מורה כחץ ומסיק דכשר מדי דהוה אברזא דחביתא פירש"י שקצר מלפניו ואינו נוגע בכותלי הנקב שבתביות מלפניו וכשהוא תוחבו ובא עד עוביו נוגע כך אע"ג שאין ראש הגיד נוגע מפניו מתחמם הוא מחמת נגיעת אחוריו עכ"ל רש"י והכא חייש הרא"ש נהי שהגיד שלם מ"מ י"ל שהפגישה בכותלי הרחם והחימום אינו מועיל אלא במקום הוצאת זרע אבל אבר שממקום הנקב ולמעלה אינו אלא כדלדול בעלמא והכא שהנקב הוא הרחק מאוד מראשיתו סמוך להכיס ולעולם לא יגיע לעומק הרחם הא לא דמי לכקולמוס דש"ס דדמי לברזא דחביתא דהתם נהי תחלתו וראשו אינו מתחמם מ"מ מה שאחריו מתחמם בעומק הרחם אבל זה שהוצאת טפה הוא הרחק מאוד באדם ולא יגיע לעומק ה"א שא"א להתחמם קמ"ל הרא"ש שהוא באפשרות ואם יוליד בנים לא נסתפק בהם ויש"ש סס"י י"ג כ' דדמיון רחוק הוא זה לדמותו לברזא וסיים ומ"מ כשר הוא ור"ל בעובדא דרא"ש דהוה ביד"ש אבל בידי אדם פסול להיש"ש הואיל והוא סמוך לכיס ממש ואמנם בנידון שלפנינו שמזריע סמוך לראש הגיד ואלו הי' נחתך שם כקולמוס הי' דומה לברזא דחביתא ה"נ להא דמי:
באופן שי"ל שאין כאן ג' ספיקות להחמיר כמו שחשבו בתשו' האחרונים גאוני זמנינו ז"ל וכיון שזכינו לדין דאפשר דיורה כחץ י"ל שמותר בקהל אע"ג דפשוט דכרות ופצוע אפי' יורה כחץ פסולי' בקהל מ"מ פסול דניקב שאני דלא החליטו בש"ס לפוסלו סתמא אלא ניקב פסול מפני שהוא שותת מבואר דאין כל הנקבי' בכלל פצוע וכרות וכן משמע מתשו' הרא"ש עצמו מדאיכפל למימר בין כך ובין כך כשר בקהל כיון שהוא ביד"ש וק' מאי שייכי' הכא אטו מפסולי והכשר קהל איירינן הלא לא איירי אלא אי יורה כחץ אי לא לענין הכשר ולד ופסול קהל לא תלי' ביירי' חץ ומה רצה הרא"ש בזה אע"כ גבי נקב שאני דהכל תלוי ביריי' חץ ואי אינו שותת ממילא לא הוה פצוע דכא:
ואגב אמינא אנא מה שיל"ד בש"ס נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דקשה הל"ל סתם קרום שעלה מחמת מכה בטרפות דהרי מבואר ר"פ בהמה המקשה דכל טרפה שבעולם אין לו תקנה והנלע"ד דהנה ר"א ממיץ מייתי ראי' מירושלמי דפצוע דכא אינו חוזר להכשירו וא"כ ק' בש"ס ניקב פסול נסתם כשר איך אפשר שיתכשר אח"כ פסולו ומשום כך ס"ל פסול אולד קאי נגד רוב הפוסקים ונ"ל ליישב קושיתו עפ"י מ"ש הר"ן פא"ט שהקשה אחר שאין שום טרפות חוזר להכשירו א"כ ניקב הריאה ונסרך כסדרן איך יכשר ותי' דאותו הנקב שהי' ראוי לסרך כסדרן אותו נקב אינו פוסל מעיקרא וכשר הוא אלא שאין אנו בקיאי' איזה נקב ראוי לסירכא כסדרן ע"כ מספיקא אנו פוסלין כל הנקבי' טרם שעלתה בהם סירכא כסדרן יע"ש והנה כשעלה קרום חזק וסותם הנקב הי' לנו לומר שזה הקרום מברר לנו ספיקותינו שזה הנקב איננו מנקבי' הפוסלים שאלולי כן לא עלה בו קרו' הזה ואין אנו אומרי' כן אלא אפ"ה פסול עד שיעלה בו סרכות כסדרן ממש. היות כן אומר אני דבניקב הגיד נמי אין כל הנקבי' בכלל פ"ד ואותו שהוא בכלל פ"ד אינו חוזר לעולם כעדותו של ירושלמי שאין פ"ד חוזר ואותו שחוזר ע"י קרום שאינו נקרע ע"י יתברר שלא הי' נקב זה פ"ד לעולם אפי' כשהי' פתוח ומפני שאין אנו בקיאי' אנו פוסלין כל נקב שהוא שותת ונסתם כשר מפני שהוא מבורר למפרע שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו אין הכוונה שכבר שהי' פסול באמת חוזר להכשירו כי אין פ"ד חוזר אלא פסול אצלינו מחמת ספק וחוזר להתברר ע"י עליית קרום משא"כ בריאה דוקא שאין הספק מתברר ע"י קרום ומזה ראי' דס"ל להני גאונים דספק פ"ד פסול בקהל וכאשר יבואר לקמן אי"ה:
ונ"ל דקדוק לשון הש"ס דקאמר בכולי שמעתתין פסולה לשון נקבה ובניקב קאמר ניקב פסול ולא פסולה ולרא"מ א"ש דבכולי' שמעתי' לא מיירי מדבר ידוע אלא קאי אהלכה ודין בעלמא שזו פסולה בהלכות כרות וזו כשרה משא"כ הכא הוא דן על הולד אם הוא פסול או כשר ונקט לשון פסול אבל להחולקי' על רא"מ ק' ולהנ"ל ניחא דאין הנקב מוחלט שהוא פצוע דכא או כרות אך אנו צריכי' לדון על הנקב הלז אם הנקב הזה הוא נקב פסול או נקב כשר וא"ש. ואם כדברינו כן הוא א"כ אע"ג דפ"ד מותר בנתינה מ"מ ניקב הגיד אסור בה דלמא יחזור להכשרו ואגלאי מילתא דלא הי' פ"ד מעולם ועיי' יבמות ע"ה ע"ב מסיק מהא ליכא למשמע ולהנ"ל י"ל הדיוקים וק"ל:
ולפי האמור הא דאמר נסתם כשר וזהו שחוזר להכשרו לאו דוקא נסתם ע"י קרום ה"ה נסתם הקנה חלול שמהנקב ואילך נמי חוזר להכשרו והא דאמר ש"ס נסתם הנקב ולא נסתם הקנה משום דש"ס מיירי בנקב קטן כפי' רש"י בד"ה ניקב נקב קטן שנסתם בכ"ש וכו' ע"ש ואותן נקבי' כמה פעמים מי רגלים עוברי' על גבו' ויוצאי' דרך פי האמה ואין דרך שיסתם הקנה החלול אבל אה"נ נקב גדול שעל ידו שותתן מ"ר בפגעם בו ולא יכלו להגיע להקנה משם ואילך נסתם הקנה מאליו ושוב חוזר להכשרו. אלא דלפי הנ"ל דאיתא פ"ד אינו חוזר צריך ג"כ כנ"ל שאם יסחום הקנה איגלאי למפרע שמעולם לא הי' הנקב בגדר פ"ד אלא שאין כל הנקבי' ראוי' שיוסתם הקנה על ידיהם וכמ"ש לעיל בקרום שסותם הנקבי' ודוחק וצ"ע ועכ"פ אין ראי' לסמוך להתיר על דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דאע"ג דאנו מדמין לא נעשה מעשה על זה לחוד. ונבוא אל השני:
(ב) שיש לו שערות הרבה באותו מקום דין זה נבעו האחרונים מלשון רמב"ם פ"ב מאשות הל' י"ד וז"ל אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהעכום עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהי' בן י"ג שנים ויום א' נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם וכ' הגאון בית מאיר שיצא לו לרמב"ם כן מברייתא דיבמות פ' ע"א אין הסריס נידון כבן סורר ומורה לפי שאין סו"מ נידון אלא בחתימת זקן התחתון ונכון הוא. והנה כ' לח"מ שם דסריס אדם דהכא היינו אפי' ביד"ש רק שהי' לו שעת הכושר שעה א' ע"ש משמע דפשיטא לי' דסריס חמה יש לו סי' שערות בזמנו וליתי' וכן משמע מברייתא דבן סו"מ הנ"ל דסתם כל סריס אינו נעשה בן סו"מ אך הרמב"ם שם מהלכה י"א ועד י"ד לא מיירי מסריס ודאי שנחתכו גידיו וביצו לפנינו אלא ע"י סימנים אנו רוצים לברר שהוא סריס והיינו שנולד סריס כי אלו היינו רואי' בו שום חסרון באברי' היינו יודעי' שהוא סריס ולא צריכי' לסי' סריס אך מיירי במי שע"י סי' סריס אנו רוצים לברר שהוא סריס ע"כ קאמר שפיר שאפשר שיהי' בו סי' סריס ומ"מ יביא שערות קודם כ' שנה ואז נתברר שאינו סריס והסימנים המה שנוים בעלמא אך לאחר ך' יש חילוק כמ"ש שם רמב"ם ואם יתברר שהוא סריס נקרא סריס חמה כנ"ל וע"ז קאמר אבל סריס אדם שנעשה בו מעשה בפנינו שאין אנו מסופקי' בו והוא ודאי סריס אין צריכי' להמתין כי בודאי לא יבוא סי' לעולם וה"ה סריס חמה כה"ג אלא דלא שכיח שנולד כך בחסרון גיד ושארי חסרונות בביצים אפשר דוקא כשנטל אינו מולידי' אבל נברא כך מוליד ואיננו סריס כלל:
ונ"ל עוד דדקדק הרמב"ם לא יבוא סי' לעולם ולא אמר לא יביא שערות לעולם להורות נתן כי שערות יביא אפי' הרבה אך לא סימנים פי' כי אין השערות סי' אלא עד כ' שנים וזה לא יביא בזה הזמן ומה שמביא אח"כ אינו סימן אלא שערות וכן יש להבין ממ"ש תוס' יבמות פ' ע"ב ובקדושין ל"ה ריש ע"ב ע"ש:
מ"מ מבואר מזה דסריס לא יהי' לו שערות קודם עשרים שנה ונהי דבסריס ודאי ליכא למיסמך עלה כגון עד"מ נכרת הגיד ומגדל שערות לא נימא שאינו סריס ולא עוד אלא אפי' בפלוגתת פוסקי' ומייתי שערות לא נאמר מדהביא שערות איגלאי מילתא הלכה כאידך מ"ד די"ל כמ"ש רשב"א דבודאי טרפה אפי' ירבו כחול ימים לא מתכשר ואפי' בפלוגתא ולימא איך לדעתי הוא ודאי טרפה ולא יועיל חיותו ועי' בהגה' שנדפסה בפנים בטי"ד סי' מ"ח וה"נ דכוותי' אפי' לברר ס' פלוגתא לא יכריעו הבאת שערות אך להכריע ס' בגוף הענין אם הנקב הזה ראוי להעלות ארוכה או שיסתם או שכבר נסתם הקנה ואיננו פ"ד זה יכולי' להכריע ע"י ריבוי שערות כי אלו הי' סריס לא הרבה שערות קודם כ' שנה וכבר כ' בית מאיר וגם בית אפרים שאין לחוש לשומא ע"ש:
אלא שהדבר צע"ג איך אפשר שלא נזכר בש"ס ובשום פוסק ראשונים ואחרונים דין זה דשערות אצל דיני פסול קהל ולא הוזכר אלא לענין סימני גדלות ולא לשתמיט בש"ס בהכי מרזב וקולמס ונקב וברזי' סילוא שנזכר שגדלו שערותיו או יעיין בשערות ואיך נעלם מכל רבותינו אשר מעולם לא נעלה להם רז עד שגילה לנו הגאון מראדוויל בס' נב"י קמא חא"ע סי' ד' ע"כ חוכך אני אולי אלו הסי' היו כמו סי' ביצים כד וחד דמסיק ר"ז בחולין ס"ד ע"א סי' לאו דאוריית' פירש"י הנך סימני ביצים לאו הל"מ הם ואין לסמוך עליהם עכ"ל ובחולין ע"ט ריש ע"ב מסיק וסי' דאורייתא פי' כן אותן הסי' הם דאורייתא הל"מ רברבן אודני וזוטרי גנובתין מוכח דיש סימני' בש"ס שאין לסמוך עליהם להקל וכן כל סימני אתרוג שבידינו מסורות אין לסמוך כי אינם סי' דאורייתא והני נמי דכוותייהו ומנ"ל להקל בשל תורה:
וצריך אני לבאר לשון הירושלמי ביבמות ס"פ יוד פשיטא הדא מילתא פחות מבן כ' שהביא ב' שערות למפרע הוא נעשה איש ויותר מבן עשרים שהביא ב' שערות מכאן ואילך הוא נעשה איש מה פליגן בבן כ' שמואל אמר למפרע הוא נעשה איש ורב אמר מכאן ואילך הוא איש. מתניתא פליגי על דין ועל דין הסריס אינו נעשה בן סו"מ שאין בו הקפת זקן ויתרה בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשיו כמאן דאמר אין מקבלי' התראות על הספק עכ"ל והנה הירושלמי הזה כפשוטו אין לו שחר דאיך אפשר דסתם אדם המאחר לבוא שערות נאמר שנעשה גדול למפרע מבן י"ג א"כ שערות למה לנו כלל לימא כל אדם שהגיע לכלל שנותיו הרי הוא גדול וז"א דלא קיי"ל כחזקה דרבא רק למיאון. וגם חזקה היא שנאמר הי' לו ונשרו אבל לומר נעשה איש למפרע הוא תמוה ובפני משה לא הרגיש בזה וע"כ נלע"ד הירושלמי מיירי במי שנולדו בו סי' סריס דמיירי בי' לעיל מיני' אבל אינו סריס בודאי אלא סי' סריס נולדו בו ושוב הביא שערות קודם כ' ומזה נתברר שאינו סריס וסי' סריס שלו שינוי בעלמא בגופו הוא וביבמות פ' ע"א איתא ונולדו בו סי' סריס והביא ב' שערות פליגי רב ושמואל ופירש"י ב' שערות לאו דוקא ולירושלמי הוא דוקא אלא שבירושלמי גרסי' בהיפוך ברב ושמואל מש"ס דילן דלרב קטן הי' באותה שעה וכ"פ רמב"ם ולחנם נתלבט בנב"י בזה וס"ל לירושלמי דמ"מ אהני לן הני שינוי' שבגופו שתלינן איחור הבאת סי' גדלות בשינוי גופו הללו ונאמר איש הוא למפרע ואלו לא הי' בו שינוי' אלו הוה אמרי' השתא הוא דנתגדל מדלא אקדמו שערות ואתאי בזמנן אבל השתא תלינן השינוי בגופו עיכבו צאת השערות ולעולם גדול הוא למפרע ואם אחר כ' הביא לא נעש' גדול שאין כח השינוי' לעכב יותר מכ' שנים ובשנת ך' פליגי רב ושמואל כנלע"ד פי' הירושלמי אלא דצ"ע מאי פריך הירושלמי על דין ועל דין מברייתא דבן סו"מ התם מיירי בסריס בודאי דאינו מביא סי' לעולם וצע"ג. ע"כ קשה לי לסמוך גם על זה. ונבוא אל השלישי בעזה"י:
(ג) ספק פ"ד אי לקולא או לחומרא במס' קדושין ע"ב ע"ב ה' קהלי כתיבי וכו' כ' רש"י ותוס' דלא חשוב פ"ד שהוא פסול גוף ולא חשיב אלא ה' קהלי דפסול משפחה וצ"ל מ"מ למסקנא דג' מהני קהלי אתו לאורוי' דבין כהנים בין לוים וישראלי' איקרי קהל ה' א"כ ממילא קהל ה' דפצוע דכא נמי הכי מתפרש כיון דסתם ישראל נקרא קהל ה' אעפ"י שאינו לא כהן ולא לוי א"כ בכל מקום דכתיב קהל ה' אפי' בפצוע דכא נמי לא יבוא בין בכהנים בין בלוים ובין בישראלי' ולא אתי קהל ה' דפ"ד למעוטי אלא ממזר ועמוני ומואבי שאינם קהל ה' ומותרי' בפ"ד אפי' אי פ"ד אסור בהם ונימא בקדושי' קיימא מ"מ הם מותרי' בפ"ד ונ"מ לפ"ד ממזר מותר בממזרת ועמוני ומואבי אבל כהנים לוים וישראלי' שוים אך ב' קהלי אחריני דדרשי' מיני' קהל ודאי ולא קהל ספק וממזר ודאי ולא ספק זה לא נדרש ממשמעות אלא מייתורי והני ה' פסולי קהל דאייתר בהו ב' קהלי דרשי' להתיר ספיקא דהני חמשה וכיון דהי מיניהו מפקת ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דכולם ספיקותן מותרי' אבל פ"ד דליכא ייתורי ספיקו בודאי אסור בלי ספק ככל ספיקא דאורייתא:
אך הראב"ד הביאו רטב"א בחי' קדושין שם דאדרבא קהל ה' דפ"ד הוא ממנינא דה' קהלי ומפסיק קהל ה' דכתיב גבי מצרי ואדומי דבעשה ולא בלאו אותו לא הוה בכלל ה' קהלי ע"ש נמצא לפ"ז ספק פ"ד מותר וס' מצרי ואדומי אסור ובזה מיושב ק' תוס' יבמות ע"ח ע"א ד"ה מצרי שנית וכו' שהקשו ישא שתוקי ולהנ"ל א"ש מצרי אסור בשתוקי לכאורה אך תוס' לשיטתיהו הקשו שפיר:
ולכאורה יל"ד בש"ס קידושין דקאמר חד למשרי ממזר בשתוקי וכו' מ"ש ממזר דנקוט טפי מאינך עמוני ומואבי מצרי ואדומי הנ"ל סתם למשרי ספיקן בודאן או בהיפוך כלשון משנתינו ולכאורה י"ל לרבותא נקיט דהוה סד"א תלתא קהל ה' קמייתא לכהנים ולוים וישראלים אתאינן ובתרייתא דאייתרי דהיינו עמוני ומצרי אתי להתיר ספיקן אבל ממזר דמוקדם בקרא ספיקו אסור קמ"ל דאפי' ס' ממזר מותר דכולהו בחדא מחתא מחתנהו כנלע"ד והשתא אס"ד כהראב"ד הנ"ל דפ"ד הוא בכלל ה' קהלי והוא מוקדם בקרא טפי מממזר הו"ל למנקט ס' פ"ד ואי פ"ד פשיטא לי' להתיר ספיקא א"כ כ"ש ממזר דבתרי' אע"כ דלא כראב"ד ויש לדחוק דה"א פ"ד דקיל שאינו פסול משפחה הוא דמוקמי' שריותא דספיקא אמסתבר ולא אממזר דחמיר קמ"ל אפי' ס' ממזר שרי ודוחק:
וקצת י"ל דקדוק בקידושין ע"ד ע"ב אדתנן התם כל האסורי' לבוא בקהל מותרי' זה בזה מסיק רבא גר עמוני ומואבי א"ב ע"ש והקשה ב"ש רס"י ה' לימא פ"ד אסור לבוא ומותר זע"ז למאן דס"ל מותר בממזרת וק' זו י"ל משום דא"כ מ"ט דר' יהודה דאוסר כדדחיק ש"ס אעפ"י שר' יהודה אוסר גר בממזרת ע"ש ולק"מ ק' ב"ש לכאורה אך הא קשי' מ"ט פרט עמוני ומואבי ושביק מצרי ואדומי אע"כ משום דלא שייך סיפי' ספיקן בודאן ופשיטא לי' דמצרי ואדומי ספק אסור כריטב"א הנ"ל וממילא פ"ד ספיקו מותר דהא בהא תלי' מ"מ אין זה הכרח נגד שיטת רש"י וחוס' די"ל נקיט עמוני ומואבי ה"ה מצרי ואדומי ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל ואין כאן ראי':
נשאר בידינו פלוגתא בדאורייתא וראוי למיזל להחמיר ומכ"ש דלעולם הלכה כהתוספ' אפי' נגד הרי"ף כידוע כמ"ש סמ"ע סי' כ"ה ומייתי לי' מג"א סי' תמ"ז ועוד הא כל הפוסקי' שוים דס' מצרי ואדומי שוה לשתוקי ס' ממזר דמותר מן התורה ואינו אלא מדרבנן ממילא משמע ס' פ"ד אסור ואין גם א' מפוסקי' ראשונים דהשמיענו חידוש זה דס' פ"ד מותר מן התורה:
ומה שנתלו איזה גאונים גדולי אחרונים בהרמב"ם פי"ו מהי' ביאה שכ' לא גזרו בספיקות באיסורי קהל לא ירדתי לסוף דעתם ז"ל ואבאר פסקי רמב"ם בענין זה בעזה"י:
הנה דברי רמב"ם בזה רפי"ו מא"ב דפ"ד כהן מותר בגיורת שאינו אלא דברי קבלה וגם לאו שאינו שוה בכל ופ"ד אפי' ישראל אסור בממזרת ומותרים בנחינה שאינם אלא מגזירת יב"נ ודהע"ה כמ"ש פי"ג ה' כ"ב ע"ש והספיקות מותרי' בפ"ד שלא גזרו אי' ספיקות באיסורי' קהל אלו דברי הרמב"ם עפ"י דברי ה"ה שם ועיין חלקת מחוקק וב"ש ר"ס ה' והקשו מ"ט פסק איבעי' של ר' ששת לקולא ביבמות ע"ו ע"א הא רמב"ם ס"ל נתינים בגירותן דרבנן ואזדא לי' פשיטותו של ר"ש וכ' מ"ו בס' המקנה וכן בשעה"מ וכ"כ בתשו' בית אפרים דרמב"ם תמך עצמו אסוגי' דיבמות נ"ז ע"א כפי' המורה דמייתי רש"י שם ד"ה או דלמא קדושה וכו' ע"ש ונכון הוא אך שהקשו מ"ט לא קאמר ש"ס ביבמות ע"ח מאי דבעי' לי' לר"ש פשיטא להו לר' יוחנן ולר' אושעי' וצ"ע. ולפע"ד דביבמות ס"א ע"ב וחכמי' אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת פירש"י גיורת דנבעלת בגיורה לנכרים ע"ש מבואר מזה דהיינו דוקא נכרי' המגיירת עתה אבל גר הנושא גיורת אפי' עד מאה דורות עד עולם דקיי"ל כראב"ד דלעולם אסורה לכהן א"א לומר דהוה זונה מטעם הנ"ל אלא מקרא דדברי קבלה דיחזקאל נפקא לן מזרע בת ישראל עד שתהי' אמה מישראל ואע"ג דכ' הרמב"ם דכל זה בכלל זונה היינו פגום מ"מ מדברי קבלה נפקא לן פגימתה ובזה יתפרשו דברי ה"ה פי"ח מאי' ביאה וכן הבינם ב"ש רס"י ה':
ועתה אומר אני נהי לרבנן יבמות ס"א ע"ב הנ"ל ס"ל גיורת חזקת זונה דאורייתא היא שנבעלה בגיותה. מ"מ לראב"י דמחמיר ואוסר אפי' זרע גר שנשא גיורת עד עולם והכי קיי"ל ומפיק מקרא דיחזקאל דדברי קבלה י"ל אפי' גיורת דמתגיירת השתא לפנינו נמי אינינה בחזקת זונה דאורייתא אלא הכל מקרא דדברי קבלה והשתא י"ל ביבמות נ"ז ע"א דפשיטא להו לר' יוחנן ור"א דפ"ד כהן נושא גיורת היינו לראב"י דאלבייהו קיימו התם והוה רק לאו דדברי קבלה אבל ר' ששת קבעי לי' בגיורת ממש ולמד משום חזקת זונה דאורייתא וה"ה דהו"מ למבעי פ"ד ישראל בממזרת אלא באת"ל קבעי אפי' תאמר ישראל בממזרת דהוה לאו השוה בכל אסור מ"מ כהן בגיורת דאינו שוה בכל ומיהו זונה דאוריית' הוה מהו ופשיט ר"ש מנתינה וס"ל כהדר אמר רבא דנתינה דאורייתא ומותר לפ"ד ישראל וה"ה ממזרת ומכ"ש כהן בגיורת אמנם לדינא קיי"ל נתינה לאו דאוריית' ולא איפשטא בעי' דר' ששת ונהי דלענין כהן בגיורת לא נפקא לן מידי דקיי"ל כראב"י ולא הוה אלא דברי קבלה וסמכי' אפשיטותייהו דר"י ודר"א מ"מ ישראל בממזרת אסור ועוד אפי' בלאווין שאינם שוים בכל המפורשים בתורה נמי אסור ולא הותר אלא בגיורת דדברי קבלה ובנתינה דרבנן:
והוסיף רמב"ם ה"ה דלא גזרו על הספיקות ותמהו האחרונים הא ממזר נמי אסור בקהל וגזרו עליו שלא ישא שתוקי ועוד תקשו נהי לא גזרו עליו עכ"פ הספיקות לא ינשאו לפ"ד דלמא ישראלית כשרה היא ונשאית לודאי פ"ד ועוד בירושלמי אית' לחד מ"ד דמתני' כל האסורי' לבוא בקהל מותרי' זב"ז פ"ד בכלל ע"ש וקתני ספיקן בודאן אסור הרי להך מ"ד גזרו על הספיקות בפ"ד ובהא לא פליג אידך מ"ד כ"ז בתשו' נב"י ובית אפרים ולפע"ד לק"מ דהנה כבר כ' מהרי"ט דהא דהתירה תורה ספיקות אלו לא מטעם ספיקו להקל אלא כודאי שוי' רחמנא וכבר הלכו בו נמושות אבל לא פרשוהו יפה במ"כ דהענין בזה ס' פסולי קהל אפי' אי קמי שמיא גליא דממזר הוא כל שאין בני אדם יודעי' הרי הוא מותר ממש ועדיף מס' ערלה בת"ל וכן מצינו קולא במשפחה שנטמעה אפי' קמי שמי' גליא אפ"ה אלי' תנביא אסור לו לגלותה ועיי' היטב תי"ט סוף עדיות והה"נ ספיקות אך נהי דאינם ס' פסולי' מ"מ קהל ה' נמי לא מקרי והרי הם כבריה בפ"ע כאנדירוגנס וכו' למ"ד והרי הם כגרים מותרים עם זה ועם זה אינם לא קהל ה' וגם לא פסולי' נמצא מן התורה כשם שגר מותר בפ"ד גם הספק מותר בפ"ד אפי' תהי' השתוקית שראלי' גמורה מ"מ כיון שיצאה מכלל פסול ולכלל כשר לא באה ואין כאן שום ספק בעולם:
והנה כשגזרו רבין על הספיקות לא עליהם החמירו אלא על ישראל כשר לא ישא ספיקין והי' ראוי שלא לגזור על ממזר כיון שאינו בר קהל אינו ראוי לגזור עליו וגם על השתוקי' אין לגזור שלא תנשא לממזר שהיא כמו גיורת ואין לגזור עליו אך כיון דבחדא מחתא מחתינהו קרא ספיקן בודאן ובלשון תנאי ובלשון ב"א ע"כ גזרו על הספיקות בודאן סתם ואי לא הא לא קיימא הא וממילא נאסרה שתוקי' בממזר כשם שנאסרה בישראל ודאי:
והשתא פ"ד בודאי אין ראוי לגזור עליו בפ"ע דהרי איננו מכשירי קהלי רק תלי' אי פ"ד מותר בממזרת ובכלל כל הפסולי' לבוא בקהל מותרי' זע"ז אם פ"ד בכלל זה משום דמותר בממזרת ואפשר דס"ל להך מ"ד כהראב"ד דבכלל ה' קהלי הוא א"כ כשנמנו ואסרו לישראל ודאי לישא ספיקו ובחדא גזירה גזרו גם על פסולי ודאי שלא ישא ספק בכלל אותו מנין הי' פ"ד שהרי הוא בכלל פסולי המותרי' זע"ז וכולי' חדא גזירה היא משא"כ למאי דקיי"ל כאידך מ"ד דפ"ד אסור בממזרת דקדושי' קאי ואינו אלא פסול גוף וא"כ אינו בכלל חדא גזירה כשאסרו ספיקן בודאי ישראל ונאסר ממזר עמהם אבל פ"ד אע"ג דעדיף קדושתי' מממזר מ"מ מן התורה הספיקות מותרות לו כנ"ל שהם בריה בפ"ע כגיורת ורבנן לא נמנו לאסור ספיקות אאיסורי קהל וכנ"ל והכל נכון בעזה"י:
ולפ"ז אי הי' פ"ד בכלל ה' קהלי הי' ראוי לאסור לו ספיקות בכלל גזירות ספיקן בודאן ומדפשיט לרמב"ם להתיר ש"מ דס"ל נמי כרש"י ותוס' דלא כהריטב"א וס' פ"ד אסור מספיקא דאורייתא לפ"ז לפע"ד ונבוא אל הרביעית בעזה"י:
ד' בתכונת המכה אם אית בי' משום פ"ד או לא יש בזה ג' ענינים א' משום דרא"מ דס"ל נקב איננו פ"ד ב' ע"י חולה הוה כבי"ש ומותר והכא סופו ע"י תחבושת וסממנים נשרף הבשר וניקב מאליו ג' לא ניקב מעל"ע:
הנה לסמוך על רא"מ יפה כ' פר"מ נהי דכ' ב"ש אי נישאית לא תצא אבל איך אפשר להתיר לכתחילה במקום שרוב פוסקי' חולקי' אך מ"ש פר"מ להוכיח מש"ס דלא כרא"מ האמנם כי אין זה ראוי לדידי ולכיוצא בי לדחות דברי ראשון מפני קו' שק' לנו על דבריו לא זו הדרך ואמנם הקשה אדם קשה דא"כ ביבמות דף ע"ט ע"ב דדחיק כגון שנשא אחיו גיורת ואס"ד כרא"מ נימא דמיירי שנסתם ע"י נקב דאינו מוליד ומותר בקהל אלו דברי פר"מ וה"ה דהו"מ להקשות אדר"ע גופי' דאמר אני אפרש סריס אדם וכו' סריס חמה וכו' לימא אני אפרש תרוויי' סריס אדם ניקב חולץ כרות ופ"ד אינו חולץ ומזה רצה להוכיח דלא כרא"מ. ומהתימה על רוב חכמתו מ"ט לא הקשה כן אהרמב"ם וסייעתו לימא סריס חולי חולץ סריס ע"י מעשה אדם אינו חולץ ועוד יותר קשה למאי דפשיטא לתוס' סוטה כ"ו ע"א דשותה כוס עקרון אינו מוליד ומותר בקהל א"כ לימא סריס דכוס עקרין חולץ:
וע"כ צ"ל סתם סריס כל מיני סריס משמע א"כ ה"נ לרא"מ לק"מ אבל שינוי דחיקי לא משנינן הרואה יראה דלק"מ לא זה ולא זה דהא ר"ע דאמר חולצין ולא מיבמין משום דאמר ר' יהושע חולץ ולאו דוקא ר' יהושע דהא ר' יהושע דלא ידע שום טעם וסברא הי' סבור דרבותי' דאמרו חולצן משום איידי דאין חולצן כמ"ש תוספ' אך ר"ע דידע טעם רבותיו כדמפרש וידע דאי הוה תני לא מייבם לא הוה טעינן למימר אבל חולצן דאין לחלק וע"כ רישא דחולצן דרבותיו עיקור ומשום דאינהו ס"ל קהל גרים איקרו קהל וחייבי לאוין חולצן ולא מתייבמין ואיידי דאמרו רבותיו כך אמר איהו נמי סריס אדם חולץ אבל אס"ד מיירי בהני סריסי' דלית בי' אי' קהל כגון נקב לרא"מ וע"י חולי לרמב"ם וכוס עזקרין לכ"ע א"כ אמאי נקטו רבותיו חולצין יבומי נמי מייבם והיא פשוט מאוד:
מ"מ אמת נכון הדבר שאין לבנות בנין על ס' רא"מ אך דעת הרמב"ם והרבה פוסקי' שמחמת חולי הוה כבי"ש ומותר בקהל ומה שנסתפקו בדעת רש"י ז"ל נלע"ד דרש"י כרמב"ם ס"ל ממ"ש רש"י בסוטה כ"א ע"א במתני' פירש"י ד"ה אשת סריס כגון שנסתרס אחר שנבעלה דקדק מה שכיבת בעל לשכיבת בועל עכ"ל ושס כ"ו ע"א ברש"י ד"ה מבלעדי אישך משמע דאשה בר הכי הוא קמ"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל הא דאתי וסריס בר הכי הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא ובסריס חמה קאמ' דמותר לקיימה וכו' והנה רת"י נראה כסותר עצמו כמו שהרגיש בגליון מוהר"י ברלין ז"ל וגם קו' תוספ' דהא בעל כוס עקרין מותר בקהל ונלע"ד דמבלעדי אישך משמע שעדיין ראוי להיות איש בר שכיבה אעפ"י שאינו ראוי להזריע מ"מ בר שכיבה מקרי אישך זגם צריך שקדמה שכיבת בעל לבועל ואותה בעילה קדמה צריכה שתהי' שכיבת זרע דכתיב בבועל שכבת זרע ונמצא בעי' שפ"א הי' ראוי להזריע ועתה עכ"פ צריך להיות ראוי לשכיבה עכ"פ ושותה כוס עקרין אונו מתקשה כלל ורמב"ן פ' וישב תמה על סריס פרעה איך הזדקק לפוטיפרע ע"ש וס"ל לרש"י דסוטה ע"כ לא איירי בכוס עיקרין דא"כ אינו איש שהרי אינו בר שכיבה אע"כ בנסתרס באברי זרע שראוי לשכיבה ומיירי שנסתרס אחר שבא עליו כבר פ"א קודם הבועל והי' אז ראוי להזריע וקדמה שכיבת זרע של בעל לבועל וגם עתה עדיין ראוי לשכיבה ולקישוי אך לפ"ז אסור בקהל לכן כ' רש"י דלא נסתרס ע"י פועל אדם אלא ע"י חמה ואינו רוצה לומר חמה שלא הי' לו שעת הכושר אלא סריס חולי קרי לי' בכאן סריס חמה שמותר בקהל והי' פ"א ראוי להזריע וגם עתה ראוי לשכיבה וש"מ רש"י כרמב"ם ס"ל:
והנה בש"ס אמרי' מדקרי' פצוע ש"מ בי"ש כשר פירש"י אי הוה כתיב הפצוע ה"א ממעי אמו ע"ש ובערוך פי' מדלא כתיב פצע משמע ע"י אדם כמו פרעוה אהרן ונדפס כן בגליון ש"ס ולכאורה נ"מ לרש"י לא ממעט אלא ממעי אמו ממש ולערוך כל שלא נעשה ע"י אדם ופעולתו ושוב מפיק מהקישא דממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם ובירושלמי איכא מ"ד בהיפוך מאי ממזר ע"י שמים בתחלת יצירתו אף פ"ד ומדברי בית מאיר למדתי דתרוויי' צריכי אי מפצוע ה"א אפי' ע"י רעמים מכ"ש ע"י חולי פסול דעכ"פ לאו פצוע מעיקרו ממעי אמו הוא לכן ילפי' מממזר וא"א לומר מה ממזר בי"ש אם הוה צריכי' ממעי אמו כמו בי"ש דממזר דהוא מלידה ומבטן ומהריון וזה א"א דהא עכ"פ כתיב עצוע דממעט ממעי אמו וע"כ ילפי' מממזר בידי אדם וא"כ בעי' בידי אדם ממש דומי' דממזר פגישת אדם באדם לכאורה:
ואיתא בירושלמי הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה מי מסייתי בה והרי הוא בידי אדם כמו בי"ש וז"ל פני משה שם מאן דפסל בי"ש ע"י חולי מיירי ולפיכך קרי לי' בי"ש אעפ"י שהיא ניטלת בי"א מחכך או מסייתי כמו מחכך ומסתת והרי הוא בי"א ולפיכך פסיל כמו שהוא בי"ש כלומר להני קרי לי' בי"ש מפני שבאת לו ע"י חולי אבל פסול הוא דאין כשר בי"ש אלא כשהוא לקוי ממעי אמו או ע"י רעמי' וברד עכ"ל פני משה והנה להרמב"ם וסייעתו דע"י חולי כשר לא יתכן זה עכלע"ד דהך מ"ד ס"ל ממזר בי"ש וגם בידי אדם מי יכול להכחיש זה ע"כ ס"ל כל שתחלתו בי"ש וסופו בידי אדם אינו דומה לממזר שתחלתו ע"י אדם וגמרו בי"ש ע"כ אם אדם פצע בו והוליד לו חולי ועי"ז ממילא נפצע בי"ש פסול דהיינו ממזר ממש אך אי משמים נולדו בו חטטים וחתכו הרופאים וממסמסו בו אינו דומה לממזר וכשר והוה בידי אדם כבי"ש וכשר ודלא כפני משה וא"ש לשיטת הרמב"ם דע"י חולי כשר אפי' גמרו בידי אדם וע"י אדם פסול אפי' גמרו ע"י חולי אלא דיש לדון ולומר לפי' הערוך בשם ר"ח אי לא הוה כתיב אלא פצוע ולא ילפותא דממזר ה"א דוקא בידי אדם ממש בעי' כמו כי פרעוה אהרן ונמצאת אתי' הקישא דממזר להחמיר דתחלתו בידי אדם אעפ"י שגמרו בי"ש נמי פסול וכיון דלא אתי אלא מממזר א"כ נימא דן מינה ומינה מה ממזר ספיקו כשר ה"נ הך פ"ד אע"ג דפ"ד בעלמא ספיקו להחמיר אבל האי דגמרו בי"ש ספיקו להקל ותלי' אי אמרי' דון מינה ומינה בהקישא והוא פלוגתת בה"ז בזבחי' עם מהרש"ל ומהרש"א פ' כיצד הרגל כ"ה ע"ב ובררו יפה בסוף ס' באר יעקב אלא שאינינו פה עמי שאני חוץ לעירי בקרית יערים. מיהו צל"ע בנידון שלפנינו אי הוה גמרו בי"ש כיון שהתחבושת והסממנים שהניחו הרופאי לשרפוהו כמניח גחלת על לבו של חברו ועי' דמיונו הרבה בסנהדרין ע"ז ע"א וכולי האי ואולי:
והשלישי' מה שאינו ניקב מעל"ע הנה עיניו הבדולחי' פקוחות לראות דברי יש"ש סי' י"א ודברי ב"ש סק"ט וחלילה לנו לומר אדברי תוס' שלפנינו לא ר"י חתום עלי' מפני שמרדכי כ' בשמו בלישנא אחרינא וגם אין לנו לעשות פלוגתא כלל בין ר"י שבתוס' למרדכי וגם כל מ"ש היש"ש שם המצאות וסברות מעצמו שלא הוזכרו בש"ס ואינם מקובלי' בידו מי יכול לסמוך והאמת יורה דרכו כאשר אבאר בעזה"י:
הנה שורש הדין נבנה על תוס' יבמות ע"ה ע"ב ד"ה ניקב למטה מהעטרה והמרדכי שם ויפה כ' היש"ש סתם ניקב שבש"ס הוא מפולש אך לא מעל"ע רק ניקב לבית חללו ואמנם הכא בעליונו של גיד כיון דכמרזב כשרה א"כ נהי דהנקב הוא נקב גמור לבית חללו מ"מ כשר מטעם המפורש בש"ס בכמרזב אך בתחתיו של גיד פשוט שפסול לבית חללו גובתא דזרעא וזה הי' פשוט לתוס' וכל זה פשוט לאיסור באמצעיתו של גיד למעלה מעטרה דבעליונו כשר ובתחתיתו פסול אך אם ניקב בתחתונו עד חללו במקום שעליון כנגדו למטה מעטרה בזה י"ל להכשיר משום שכנגדו למטה מעטרה ומסקי' בש"ס דליתא דאמר ר' אסי אריב"ל עטרה כ"ש מעכב זה הוא הדין הברור אך בש"ס לא מיירי מזה אלא מיירי שהנקב התחיל בעליונו במקום שהעטרה רחבה היינו למטה מהעטרה ונקוב ויורד מעל"ע עד לתחתיתו שם הוא למעלה מעטרה זהו לשון הש"ס נקבה למעלה מעטרה שכנגדו למטה מעטרה מבואר שהנקב התחיל בעליונו ברוחב העטרה וע"ז כ' תוס' אי לא הוה ניקב מעל"ע ת"ל דה"ל כמרזב דקיי"ל כשר ולא יחלוק ריב"ל אהלכתא דכל מקום הלכה כריב"ל אע"כ הי' ניקוב מעל"ע נמצא לפ"ז למאי דפוסל ריב"ל הי' פוסל אפי' בלא ניקב העליון תיפוק לי' דניקב בחחתיתו עד גובתא דזרעא אלא תוס' כ' לפי לשון ש"ס דהכי איתשל בבי מדרשא ועוד בש"ס אשמועי' רבותא שפיר דאפי' ניקוב מעל"ע הכשיר ר"ח בר אבא אבל למאי דפסל ריב"ל אין נקב שבצד העליון לא מעלה ולא מוריד דאי לא ניקב מעל"ע כשר כברזא ואי ניקב מעל"ע בלא"ה פסול משום נקב תחתיתו עד גובתא דזרעא נמצא לדינא אין פלוגתא בין ר"י שבתוס' לר"י שבמרדכי אלא במרדכי מיירי מעיקור הדין ובתוס' מפרש לפי לשון הגמ' וכל מעיין בצדק יראה כי כן הוא:
ונ"ל גם לרש"י פשיטא לי' שכן הוא כל נקב בעליונו כשר כמרזב ובתחתיותו פסול כשיגיע עד גובתא אך היינו שלא כנגד העטרה אבל כנגד העטרה ס"ל לא יחלוק ריב"ל להכשיר כיון שבעליונו של אותו מקום הוא עטרה ע"כ פירש"י שהנקב באלכסון מתחיל בתחתיתו נגד העטרה ומסיים בעליונו למעלה מעטרה וא"כ הני נקבי' כל א' יש לו צד היתר העליון התירו כמרזב והתחתון הוא כנגד עטרה ומשו"ה בעי רחב"א לאכשורי ומ"מ פסל ריב"ל כיון שעכ"פ מפולש ועובר בפנימותו למעלה מעטרה אבל לדינא דנקב בתחתי' לא בעי' אלא מפולש לגובתא דקנה לא נחלקו הראשונים וכן הלכה:
ומעתה אין בידינו להתיר נידון שלפנינו מצד תכונת נקיבת הגיד וגם לא מטעם ס' פ"ד אלו הי' בו ספק רק מטעם דברי תשוב' הרא"ש שכתבתי בתחלת דברינו ומצורף קצת לזה ריבוי השערות שכתבתי לעיל ואני לעצמי לא הייתי מתיר כי מה כחי באי' דאורייתא רק אם נראה להרבנים המופלגים להתיר אחר שיעיינו בדברי אלו ורואי' מה ביני לביניהם ונראה להם להתיר ומצוה רבה להפך בזכותו בענין זה להציל מחטא ומכ"ש בזכותא דצורבא מרבנן יהי ה' עמכם בדבר הלכה וינחינו בדרך אמת בתורתו ואחתום בברכה הכ"ד מחותנו א"נ. יערגן הסמוכה לק"ק פ"ב נגהי ליום ה' אדר"ח אלול תק"ץ לפ"ק.
משה"ק סופר מפפד"מ: