פתיחת התפריט הראשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל קחעריכה

סימן אעריכה

שאלה ילמדנו רבינו ראובן שהיה חייב מעות לשמעון ודחקו לפרוע ולא היה לו והביא לו שתי משכונות בששים זהובים כל אחת בשלושים זהובים ואמר של גוי הם כשיבא הגוי קח הרבית מכאן ואילך ועתה אומר ראובן שהמשכונות לא היו ממושכנות לו אלא ללוי קרובו והוא השאילם לו כדי ליתנם לשמעון להבטיחו על מעותיו ולוי אינו רוצה להפסיד הריוח שלו נמצא לפי דבריו יתן הוא רבית מיד ליד הורני אם תדמהו לתשובת ריב"א אחרי שלוי אומר כדברי ראובן כן הוא או אין לחוש ועוד יורני בענין שני המשכונות כל אחד בשלושים זהובים והאחד יותר טוב מן האחר ועתה ראובן בא לפדות הטוב ואומר שעל מנת כן נתנם לו לפדות אי זה מהם שירצה ושמעון אומר שקבל לפדותם ביחד ולא יתן זה בלא זה איזה מהם ישבע אם המחוייב לישבע יכול להפכה על שכנגדו אם יש שבועה דאורייתא ביניהם והמשכון הרע שוה כמו שליש יותר מן הקרן.

תשובה בני שיחיה דע כי שמעון שהמשכון בידו למה יאמין לראובן ולוי להוציא מתחת ידו הוא יאמין לדברי ראובן הראשונים ולא יחזור המשכון עד שיבא הגוי ויפדנו ועל המשכונות מאחר שכל אחד טוען טענת בריא שכך היה התנאי ישבע מי שהמשכון בידו שהיה התנאי כמו שהוא אומר [או] יהפכנה על שכנגדו ושבועה זו דרבנן היא ודע שנהגתי היתר בזה כל ימי ישראל שהביא לי משכון ואמר של גוי הוא אפילו אמר אחר כך שלי הוא וכן כתב ריב"א בתשובה ואפילו לוה עליו יותר ממה שהוא חייב לו ואפילו אם אינו חייב לו כלום כיון שלא ידע המלוה תחלה שאין הגוי חייב לו או שאינו חייב לו כל כך.


סימן בעריכה

שאלה אדוני מורי ורבי על שאני מטריח עליך כי רבו המתפרצים בנשך ותרבית פרצו דמים בדמים נגעו יד ליד לא ינקה גם כי יהיה מותר כדברי ריב"א ז"ל גם הדבר כי יבא ישראל לבדו בלא גוי בעת הפדיון ומי שחשב עם חברו בדקדוק ונותנו מיד ליד ופעמים אין איש אתם אף כי יאמר שהגוי נותנו לו מה יש לו לגוי עם המלוה ואיך יעשה זה שלוחו והדבר מכוער מאד כי לפעמים נראה לעין ונרגש אשר שקר תרמיתם ומעולם לא לוה לשם גוי והמקילים אומרים שר"ת לא התיר אלא דרך מכירה בשעת הלואה ולסלקו מעליו לגמרי ואומר אף כי יהיה דעתם בסתם על דרך היתר ומקלו יגיד לו כי המון העם עושין כן כל היום ואין מכירין בין ימינם לשמאלם אדרבה חוזרין ומתרעמין שלוקחין מהם רבית קצוצה ועל אשר שאלתיך כבר מן המשכונות כתבת שלא יחזיר המשכון עד שיבא הגוי ויפדנו והם אינם עושין כן אלא פודין בלא גוי כאשר כתבתי וכן בפעם שנתן ואמר שהמשכון הוא של קרובו ולא רצה ליתן רבית אמנם נתנו ביד נאמן אם יאמר לו ליתן מן הדין יתן הודיעני אם יוכל המלוה ליקח הרבית ואומר אם אין לו ליקח מידו שישלח לו על ידי גוי מה תועלת יש שילוה ממנו מיד ליד ויחשב עמו ויקח אז גוי מן השוק ויתנהו על ידו.

תשובה דע לך בני שיחיה ראובן שאומר לשמעון משכון זה של גוי הוא אני צריך למעות עתה תן לי המעות וכאשר יפדנו הגוי קח מעותיך הקרן והרבית [מעתה] והלא זה הוא מותר ואף כי יאמר ראובן אחר כך רמיתיך שלי הוא המשכון לא יאמין לו שמעון ולא יוכל ראובן לתבוע משמעון כלום שהרי הודה כבר שאין לו בגוף המשכון כלום אלא שעבוד בעלמא היה לו עליו כדאיתא פרק הפרה (מ"ט) גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו שזכה במה ששוה המשכון יותר ממה שהיה חייב הגר וכשנתן שמעון מעות לראובן פקע שעבודו של ראובן מן המשכון ואין לו מאומה הילכך אין לו לראובן עם שמעון אלא יאמר שמעון כשיבא הגוי שתאמר לו שהמשכון שלו אקח ממנו הקרן והרבית ולא יקבל מאומה מיד ראובן לא קרן ולא רבית.


סימן געריכה

וששאלת ראובן משכן משכון לשמעון בחזקת שהיה של גוי ואמר לו שיטול רבית מן הגוי ומת ונודע שהמשכון הוא של יהודי היוכלו היורשין ליקח רבית .

תשובה הנה כתב ה"ר יצחק ברבי אשר הלוי ראובן שאמר לשמעון משכון זה משכנו לי הגוי ברבית וצריך אני למעות הילך המשכון ותן לי מעות קח רבית מן הגוי שיפדה ערבונו וכן עשה אחר זמן אמר לו ראובן רמיתיך המשכון שלי הוא הילך מעותיך והחזיר לי משכוני כי לא תקח רבית ממני דינא דמצי שמעון למימר לדבריך הראשונים אני מאמין כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ואף אם ירצה ראובן לישבע שהוא כדבריו מצי אמר ליה דל אנת דל שבועה לא הימניתך עלי בשבועה אלא על דבריך ועל המשכון שבידי סמכתי כשיבא הגוי ויתן לי הקרן והרבית אחזיר לך או לגוי המשכונות וכך ראיתי כל רבותי דנין בו ועושין מעשה הילכך בנדון זה אני אומר ודאי אם היה אפשר להתברר [שהמשכון של ישראל לא יקח רבית מישראל אבל איך אפשר להתברר] אם יאמר הגוי המשכון [אינו] שלי לא מהימנינן ליה ואף אם יברר ראובן שהמשכון הוא שלו כי העדים מכירין בחפץ זה שהיה של ראובן אימר לגוי מכרו ואף כי הוא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו אימר זוזאי אצטריכו ליה וזבניה והודאת פיו מעידה עליו שאמר שבשעה שמשכנו שהיה של גוי ואמרינן שמכרו לגוי וחזר הגוי ומשכנו לידו הילכך לא יכולת להבין שום בירור אם לא שיעידו עדים שראו ראובן קנה החפץ ולא זז ידו מתחת ידינו עד שמשכן אותו החפץ לשמעון ואפילו כי האי גוונא כי אחר שאמר ראובן בשעה שמשכנו לשמעון משכון זה של גוי הוא סמכינן על הודאת פיו ולא אהעדאת עדים כדאיתא בפ' שבועת הדיינים (מ"א) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי זוזאי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה אמר אביי אמאן ניסמוך אהני אינהו אמרי דאוזפיה ואינהו אמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי.


סימן דעריכה

עוד ילמדני ראובן נצרך למעות והביא משכון של גוי לשמעון ואומר לו הלויני הקרן וקח הרבית מעתה והלאה וכשיבא הגוי לפדות יחלקו הריוח כל אחד לפי המגיעו מה איסור יש בו כי ראיתי כתוב בספר המצות ואסור לעשות אם לא דרך מקח ולא ידעתי למה.

תשובה על ראובן שהביא משכון של גוי לשמעון כי באשכנז נוהגין בו היתר דכיון דהקנה ראובן לשמעון כל זכות שהיה לו במשכון ושמעון מקבל הרבית מן הגוי [אף אם לא מכירו לו אלא שמכרו לו ע"מ] ולא אמרינן כשהגוי נותן הרבית לשמעון הוי כאלו קבלו מיד ראובן שהרי הגוי לא נתחייב לשמעון כלום אלא לראובן ובשליחות ראובן הוא נותן הרבית לשמעון בשכר המעות שנתן שמעון לראובן ודמיא להא דפרק איזהו נשך (ע"א) ישראל שלוה מעות מן הגוי ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר ליה תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ולאו דוקא ואני אעלה לך אלא אפילו אמר לו אני אעלה לגוי אסור מדלא מצי לאשכוחי היתרא אלא בהעמידו אצל גוי והיינו טעמא דאסור אפילו נתן הישראל השני הרבית ליד גוי משום דבשליחות הישראל הראשון הוא נותן לו והוי כאלו נתנן ליד הראשון והכי נמי נאמר כשנתן הגוי הרבית לשמעון בשליחות דראובן הוא נותנו לו בשכר המתנת מעותיו לא דמי דהתם הרי מלוה בלא משכון ואין לגוי עסק כלום עם הישראל השני אבל במלוה על המשכון אצל מי שמוצא הגוי משכונו הוא פודהו ואינו נותן רבית בשליחות ראובן אלא לכל מי שמחזיר לו משכונו הוא נותן הרבית וגם כבר הוציא ראובן המשכון מידו ומסרו לשמעון על מנת שיקבל רבית מן הגוי ונסתלק ראובן ואף על פי שעדיין אחריות המשכון על ראובן אם נאבד כי הגוי לא יתבע משמעון כלום בשביל זה אינו נקרא רבית לגבי שמעון כי אם נאבד לשמעון נאבד כי אחריותו עליו אחרי שבא לידו וכ"ש לר"ת שפירש כי מסקנא דשמעתין לא אמרינן שיש שליחות לגוי לחומרא עתה אין לאסור כלל מטעם שליחות ועל משכון הידוע שהוא של ישראל ושלחו ע"י גוי מכוער הדבר שיטול רבית ואם נהגו איסור אף במשכון שאינו ניכר שהוא של ישראל לא תתיר להם.


סימן העריכה

וישראל שמביא לחברו משכון של גוי להלוות עליו לצורך הגוי אין לישראל המלוה עסק עם הגוי [כיון דאין שליחות לגוי] מן הדין לא יוכל הגוי לתבוע המשכון מן הישראל אם מת הסרסור או הלך למדינת הים נמצא שהסרסור הוא הלוה אמנם יש לבעל דין לחלוק [מ"ש] ממשכונו של גוי ביד ראובן שנהגו היתר לומר ראובן לשמעון כך וכך יש לי על משכון זה תן לי המעות וקח את הרבית מעתה והלאה והגוי אין לו עסק עם שמעון ואפילו הכי נהגו היתר וכתב ר"ת ובלבד שיאמר לו ישראל הריני מוכר לך כל זכות ושעבוד שיש לי על משכון זה ואין לי עסק עמך ולא לך עלי דכגון זה לאו הלוואה היא אלא מכר הוא זכות שיש לו בו ואם לאחר זמן רצה השני לחזור וליטול מן הראשון קרן ורבית ולהחזיר לו משכונו מותר מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו והכא נמי נוכל לומר אם אמר הסרסור לישראל משכון זה של גוי קנה לך המשכון ואם יבא אליך הגוי תנהו לו לפדות ואין לי עסק עמך ולא לך לי איפשר שמותר דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה ואיהו דבר קשה להתיר אלא כאשר אמרתי שיהא אחריות של המשכון מיד הגוי ואחריות המעות עד שיגיעו ליד גוי על המלוה ויאמר שאינו מאמינו לסרסור שנאנס או שנאבד אלא בעדים ורבי אליעזר ברבי נתן כתב גוי שאמר לראובן הלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן אצל שמעון ולוה הימנו לצורך הגוי על משכונו של גוי מותר שמעון ליקח ממנו רבית שראובן הוא סרסור ביניהם דנהי דאין ראובן שלוחו של גוי שלוחו של שמעון הוא להלוות מעותיו לגוי ואינו לא לוה ולא מלוה אלא שליח שמעון לקבל מעות הרבית מן הגוי וליתן לו ואפילו אם פדאו ראובן לאותו משכון מיד שמעון במעות שלו ונתן לו רבית אין איסור רבית בדבר שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וראובן לא לוה הוא כדפרישית אלא שליח וקנה שמעון המשכון של גוי במעות שהלוה עליו והוי כאלו מכרו עתה לראובן שהוא נותן לו אבל שלא כהוגן ומנהג רמאות עשה שפדה המשכון מיד שמעון במעותיו שמתחלה על מנת כן הלוה שיהא המשכון בידו עד שיפרעהו הגוי וכן כתב רבינו אבי העזרי גוי שאמר לראובן הלוה לי מעות על משכוני והלך ראובן ולוה משמעון לצורך גוי על משכונו של גוי אי נמי שבקש לו להשיב משכון במקומו ואמר לשמעון זה המשכון של גוי או אמר ליה אני נותן ומזכה משכוני תחת הגוי ונתרצה שמעון מותר לו ליקח הרבית מראובן דהוה ליה שלוחו דשמעון להלוות לגוי וכן כשיזכה לו משכונו ואם כופר ראובן ישבע שהוא כדבריו ויפטר ואפילו אם הגוי אלם ולא פרע לראובן יטול שמעון הרבית אבל אם הזכיר לו שם הגוי האלם הרי ידע שאין דרכו ליתן רבית לא יטול משל ראובן כי ידע ומחיל ואם פודה ראובן ממעות שלו המשכון הרי רמאות ומכל מקום הרבית מותר לו לקבל דהוי כמוכר לו את המשכון ומזכה לו את כל הריוח הראוי לו כדאמרינן בריש המפקיד (ל"ד) נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וזוכה בכפל וכ"ש הכא שמזכה לו הריוח שעתיד לבא מהיום ואפילו הריוח שעמד כבר המשכון זכה וכי קנאה כנגדו וכן פסק רבינו גרשום ואם אמר הגוי לישראל צא ולוה לי מעות מישראל חברך שמותר לו לעשות כן ואדוני אבי נר"ו אינו מתיר אלא על דרך שכתוב למעלה שהמלוה יקבל עליו אחריות המשכון והמעות בעודם ביד השליח וכן כתב הרמ"ה ז"ל שיכול להלוות על ידי חברו לגוי ובלבד שלא יתחייב השליח באחריות המעות אלא כשאר שלוחים אם שומר חנם הוא כשומר חנם אם שומר שכר כשומר שכר אבל כתב אם עשה המלוה שליח את חברו לקבל משכונו של גוי בידו והלוה את הגוי ברבית עליו מותר אף על פי שנתחייב השליח באחריות המשכון השליח לא קא יהיב רבית אלא פקדון הוא דאיכא גביה וקא מחייב נפשיה באונסיה וקיי"ל מתנה שומר חנם להיות כשואל ולא דמי למעות דהלואה דמעות לא הדרי בעינייהו משכון הדר בעיניה כתב רבינו אב"ן וכן כתב רבינו אבי העזרי ז"ל אעפ"י שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון לוה לי מעות מגוי פלוני ברבית וכן עשה מותר לשמעון ליקח רבית מראובן וליתן לגוי לפי ששמעון שליח של ראובן הוא וכי שקיל ההלואה בשליחות דראובן קא שקיל וכי יהיב בשליחות ראובן קא יהיב ואינו לא לוה ולא מלוה ולא ערב וראובן המשלח הוא הלוה.


סימן ועריכה

וששאלת ראובן הביא משכונו לשמעון ואמר לו של גוי הוא והמעות הם לצורך הגוי והאמין לו והלוה לו שוב הזהירו שמעון לפדות המשכון השיבו לכשיתן המעות הגוי יפדנו אמר לו אין לי עסק עם הגוי אם לא תפדהו אמכרהו על פי השופט כאשר אני עושה בשל גוי והתרה בו ראובן שלא למכרו כי אמר הגוי אלם הוא ותסתכן בגופי אם תמכרנו אם שמעון יכול למכור המשכון ואם יבא היזק לראובן אם הוא חייב לסלק הפסדו ואם אינו רשאי למכרו ולא יבא לעולם לא יפסיד מעותיו.

תשובה יראה לי שאין שמעון חייב להציל ראובן בממונו אלא אם ירצה ראובן להציל את עצמו יפדה המשכון או יוסיף משכון לשמעון כדי שלא יפסיד בהמתנה ושוב שאלתיו היאך יפדה המשכון ממנו בלא הגוי הרי לוקח רבית מיד ליד והשיב לי הואיל והאמין לו תחלה שהוא של גוי נמצא שהוא לא לוה כלום אלא שהיה שלוחו של שמעון להלוות לגוי וכשפודהו עתה הרי הוא כאלו הוא קונה ממנו המשכון בכך וכך.

שוב הוגד לי בענין אחר כי שמעון הלוה הוא בעצמו לגוי בלא ראובן ובקש לראובן שילך עמו לגוי לפייסו לפדות המשכון כי היה אלם ולא היה רשאי למכרו ופשר ביניהם הריוח והקרן בסך ידוע ואמר הגוי לראובן תפדה המשכון משמעון ואעלה לך רבית מכאן ואילך שוב נצרך ראובן למעות ואמר לשמעון הנה משכון של גוי פלוני שפדיתי ממך הלויני עליו כפי המעות שנתתי לך והוסיף לו משכונות להיות בטוח ועתה רוצה למכרו כאשר כתבתי וראובן אומר שידע שהמשכון היה של גוי פלוני.

תשובה על השתנות ענין המשכון לא נשתנה בשביל זה הדין אף על פי שיודע שהגוי הוא אלם מ"מ שמעון נסתלק מן הגוי ואינו ירא עוד מאלמותיו וראובן הוא שיש לו עסק עם הגוי יפייס שמעון שלא ימכרנו.


סימן זעריכה

וששאלת ראובן לוה משמעון ק' דינרים גאקישי"ש ובמקומם אינו יוצא ובשעת ההלואה היו נותנין ששה גאקישי"ש בזהוב וראובן טוען שרוצה לפרעו כשעת ההלואה וטען שמעון כי בשעת ההלואה היה לו לראובן גאקישיש אעפ"י שנתיקרו לראובן נתיקרו והיה נראה לך שטענת שמעון טענה כיון שטוען בברי שבשעת ההלואה היה לו לראובן גאקישיש ובהיתר הלוה לו כדאמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ועוד אפילו לא היה לו לראובן גאקישי"ש יכול שמעון להקנות לראובן פרוטה מאותה מטבע בשעת ההלואה ולוה עליה כמה דינרין ואם לא ירצה ליתן לו משלו יקנה לו במתנה על מנת להחזיר וכיון שיכול לעשות בהיתר לא שביק היתרא ועביד איסורא כדאמרינן גבי פרוזבול (פרק השולח ל"ז) דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד דכיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתרא ואכיל איסורא הכא נמי כיון שיכול לעשות בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא.

תשובה לדבריך לא דמי לפרוזבול דפרוזבול תלוי הכל במלוה ואינו צריך ידיעת הלוה ואין הלוה יכול להכחישו ולומר לא כתבו לך פרוזבול וגם עבירה הוא למלוה אם יגבה חובו בלא פרוזבול אבל אין ללוה נשיאות עון אם יפרע חובו בלא פרוזבול הילכך נאמן מלוה לומר פרוזבול היה לי ואבד אף בלא שבועה משום דלא שביק היתרא ואכיל איסורא אבל בנדון זה אם מודה ראובן שהיה לו גאקישי"ש בשעת הלואה לית דין ולית דיין דשרי דהוה ליה הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואם לא היה לו כל כך גאקישי"ש כמו שהלוהו שמעון שרי דעל סאה אחת לוה כמה סאין אבל אם ראובן טוען שלא היה לו גאקישי"ש בשעת ההלואה מה תועיל טענת ברי של שמעון מצי ראובן למיטען קים לי שלא היה בידי גאקישי"ש בשעת הלואה ולא בעינא למיעבד איסורא למיתן לך רבית ומה שכתבת שיקנה המלוה ללוה פרוטה על ידו מי יקנה לו הרי ראובן אומר שלא הקנה לו ואם תאמר על ידי אחר היכי מצי מזכה דבר שהוא חובתו כי יותר חפץ ראובן שלא יהיה לו גאקישי"ש בשעת ההלואה כדי שאם יוקירו הגאקישי"ש שיפרע לו ההלואה וגם לא שייך הכא למימר לא שביק היתרא ואכיל איסורא כמו גבי פרוזבול דפרוזבול איכא ודאי איסור אם יגבה אותו אחר שביעית בלא פרוזבול הילכך אמרינן בודאי צוה לכתוב פרוזבול קודם שביעית אבל בנדון זה לא סליק אדעתיה שיוקירו הגאקישי"ש כדי שידקדק שיהיו לו גאקישי"ש בשעת ההלואה ואם יוקירו הגאקישי"ש מצי לגבות חובו כדי שיעור המטבע היוצא במדינה בלא איסור ולא דמי לפרוזבול כלל.


סימן חעריכה

ששאלת על ראובן שמשכן משכון ע"י גוי ואח"כ שאל ראובן משכונו משמעון נראה לי שאין לראובן טענה וערעור על שמעון בעבור אותו משכון דלאו בעל דברים דידיה הוא ואין לשמעון עסק עם ראובן רק עם הגוי שמשכן לו המשכון שהרי ראובן עצמו לינצל מעונש רבית משכנו ע"י גוי ואי אפשר לו לינצל אם יש לו עסק עם שמעון אלא שמעון הלוה לגוי ברבית וחוזר הגוי ומלוה לראובן ברבית ותורת שליחות אין כאן לומר הגוי עושה שליחותו של ראובן ולכך נתכוון ראובן הילכך בעל דברים דידיה הוא הא ליתא דאין שליחות לגוי והוא ניהו קא שקיל מיניה רביתא אלא על כרחך צריכינן למימר כיון דלינצל מעונש רבית משכן ראובן על ידי גוי לאו בתורת שליחות נתכוון ולאו בעל דברים דידיה הוא כדפרישית לעיל ומה שנדר להחזירו דברים בעלמא הוו בלא מתן מעות ואפילו מי שפרע ליכא וגם דמי קצת (ב"ק קט"ו) לטול דינר והעבירני כי הקהל היו צריכין לו כאשר טוען ולא רצה להשתדל בעניינם אם לא שנדר לו להחזיר [ועל המשכון הידוע שהוא של ישראל ושלחו ביד גוי מכוער הדבר שיטול ריבית ואם נהגו איסור אף במשכון שאינו ניכר שהוא של ישראל אל תתיר להם נאום אשר בה"ר יחיאל זצ"ל] (עי' לעיל סס"י ד').


סימן טעריכה

שאלה ראובן טוען על שמעון שלקח ממנו רבית מיד ליד ושמעון השיב שקבלו מיד גוי .

יפה כתבת דשמעון נאמן בלא שבועה מידי דהוה אפרוזבול ושאל לו השואל דילמא שאני גבי פרוזבול דלא מצי מכחיש ליה דמי יודע אם כתבו פרוזבול לזה אבל בנדון זה הוא מכחישו ואומר שבדרך איסור הלוה ואומר לו מום חמיך וז"ל על כרחך גבי פרוזבול נמי איירי במכחישו דהא סתמא קאמר גמרא (גיטין ל"ז) דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד וקיי"ל דלא כתבו פרוזבול אלא או גדולי הדור לדברי ר"ת או בי דינא דרב אמי ודרב אסי אם כתבו והיכי מצי למימר פרוזבול היה לי ואבד אלא על כרחך אמר ליה לא קבלת עליך שלשה רועי בקר במקום בי דינא דרב אמי ורב אסי והלה מכחישו ואפילו הכי נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד עכ"ל.


סימן יעריכה

שאלה ראובן חפר גומא בחצרו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומת מרתף שמעון וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים.

נראה לי שראובן חייב לסלק היזקו ואף לרבי יוסי דאמר (ב"ב כ"ה) על הניזק להרחיק עצמו היכא דלא הוי גירי דיליה הכא מודה כיון דנפיש היזקא דשמעון וגם תשמיש של שמעון קבוע ואי איפשר לו לסלק את עצמו דאין דירה בלא מרתף וחצר דלא קאמר רבי יוסי אלא בבור ואילן אעפ"י שהבור קדם לאילן לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו משום דסתם בור הוא מים מכונסין ובקל יכול הניזק לסלק עצמו ולהרחיק את בורו מן האילן כ"ה אמה ובור לא הויא כולי האי תשמיש קבוע לכן הקלו בו חכמים וגם לא נפיש היזקא כולי האי תדע לך דהיזק קטן הוא דלא לישתמיט תנא בכולי הרחקות דמתניתין למיתני היכא שסמך באיסור שיתן הניזק למזיק דמים לסלק היזקו מעליו אלא בלא דמים צריך לסלק היזקו לבר מהכא דקתני אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים אלא משום דלא נפיש היזקא וגם אין בור תשמיש קבוע לכן הקילו בו חכמים ליתן דמים לבעל האילן ולהכי פליג רבי יוסי ואמר על הניזק להרחיק את עצמו וזה הטעם ישנו במשרה וירק וחרדל אבל בכולהו הרחקות דמתניתין מודה רבי יוסי דעל המזיק להרחיק את עצמו וכן פר"ח על מתניתין (ב"ב כ"ב) דמרחיקין את הסולם מן השובך ופריך בגמ' לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ופר"ח ז"ל מכדי בריש פירקין בארחוקי משום היזקא קא מיירי אמאי לא קאמר בחד מינייהו לימא דלא כרבי יוסי אלא הכא לחוד שמעינן מינה דפירקין כולה דברי הכל היא ואפילו רבי יוסי מודה דעל המזיק להרחיק את עצמו דהני כולהו דתנן במתניתין (ב"ב י"ז) מרחיקים את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסלעים ואת הזרעים ואת המחרישה ומימי הרגלים והריחים והכירה והתנור וחנות של נחתומין וכיוצא בהן וכותל כנגד כותל והרחקת החלונות משום היזק ראייה ומשום איפולי ואפילו בריש פירקא (ב"ב י"ז) דרבא אוקמה בטוען כל מרא ומרא מרפית לה לארעאי הני כולהו גירי דיליה נינהו דמההיא שעתא אשתכח היזקייהו ואמר רב כהנא מודה ר' יוסי בגירי דיליה ולא פליג אלא באילנא דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין דמזקי ורש"י פירש וטובא מילי איכא במתניתין דודאי לאו כרבי יוסי אלא לומר אף זו סולם ושובך דלא כרבי יוסי גם לפי דבריו משמע דרבי יוסי לא פליג אכל הרחקות דמתניתין והדבר ידוע שזה היזק גדול יותר מכל הני היזקות דמתניתין דמודה בהם ר' יוסי וגם לא דמי לאילן שלימים רבים עתיד ההיזק לבא אחר אשר יגדלו השרשים אבל בנדון זה מיד כשהמים רבים ומתאספים בגומא בוקעים ועוברים לחצר שמעון והוו גירי דיליה ולא דמי להא דאמרינן בפרק הבית והעלייה (קי"ז) הנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעלייה וחד בתחתונה איפחות העליונה כל אימת דהוה משי עילאי ידיה נפלי מיא על התחתון ומזקי ליה על מי לתקן רבי חייא בר אבא אמר על עליון לתקן רבי אלעא ואיתימא רבי חייא ברבי יוסי אמר על תחתון לתקן ומסיק דפליגי בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן מאן דאמר על עליון לתקן סבר כרבנן דאמר על המזיק להרחיק את עצמו ופריך והאמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר מודה רבי יוסי בגירי דיליה ומשני דפסקי והדר נפלי אלמא לא מיקרי גירי דיליה אלא היכא דמיד בא ההיזק לחברו אבל היכא דאיכא הפסק לא מיקרי גירי דיליה ובנדון זה המים בנפילתן מתאספים לתוך הגומא ושוב אחר זמן כשהן רבים בוקעין חומת שמעון ועוברין למרתפו ואיכא הפסד טובא לא דמי כלל דהתם העליון אי איפשר לו לסלק היזקו למקום אחר דאי איפשר לו להיות בלא מים וגם התחתון בקל יכול לתקן המעזיבה ואז אין המים נופלין עליו ובלאו הכי פליגי רבנן ורבי יוסי על מי לתקן רבנן סברי על התחתון משום דמעזיבה אחזוקי תקרה ניהו ועל התחתון בעי לאחזוקי ורבי יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות הוא [ועליון בעי אשוויי] והיכא דהתחתון ניזוק ממימי העליון ומעזיבה יכול לתקן שלא יפלו מי שופכים של נטילת ידי העליון מודה רבי יוסי שעל התחתון לתקן המעזיבה ואז אין מים מועטין עוברין דרך המעזיבה אבל אם העליון משתמש במים רבים שאינן נבלעין כלם במעזיבה ועוברין המעזיבה ומזיקין לתחתון ואף על גב דפסקי והדר נפלי מודה ר' יוסי דאסור כיון דהתחתון אינו יכול לתקן לינצל מהיזק העליון אם לא יעשה כיפת אבנים כולי האי לא אטרחוהו חכמים וצריך העליון לסלק היזקו והלשון מוכיח כן מדקאמר כל אימת דמשי ידיה וכן מצאתי בספר אבי אסף בפרק הבית והעלייה וז"ל והכל לפי הענין וההיזק שמי רחיצה מועטין ראויין לכלות אבל אם יש חפירת מים מרובין אצלו והן מזיקין לו תדיר דרך כותלו הוה ליה גירי דיליה עכ"ל וכן כתב בעל העיטור וז"ל מרחיקין את הסולם מן השובך כו' (ב"ב כ"ב) ומקשינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכתב רב שרירא הכי איתמר קדמנא במתיבתא באדר שנת רפ"ד מ"ש דשבקינן עד הכא בגפת ובזבל וסיד סלעים וזרעים ומחרישה ומימי רגלים ומשרה ותנור וריחים וחנות ורפת בקר קול הנכנס וקול היוצא וסמיכת כותל משום דוושא וחלונות משום היזק ראיה אלא דכולהו גירי דשכיחא אינון וכגון דאגבה לסולם דליכא היזקא בסולם איצטריך למימר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי ומתרץ לה משום גירי דיליה ור"ח ורי"ף ז"ל בתר הני טעמי אזלי דכולה מתניתין משום גירי דיליה ולא דמו לאילן דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין ומסתברא דכולהו הנך דתנינן בפירקין משום ממון הוא שמזיק ממון חברו ולא דמי לאילן ובור דשרשיו פנים חדשות באו לכאן זה סולם דדמי ליה אוקמיה כרבי יוסי ומשום גירי דיליה עכ"ל וגם יש לחלק כאשר כתבתי בתחילה דבור אין היזקו מרובה ובקל יכול להרחיק מן האילן וכן שובך נמי יכול להרחיקו ואין היזקו מרובה ומצוי כל כך כמו שאר הרחקות דמתניתין ולא דמי נדון הלזה להא דאמרינן ואת מימי הרגלים מן הכותל ג' טפחים וכן לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל של לבנים אבל בכותל של אבנים טפח בכדי שלא יזיק והמדקדק בפרק לא יחפור דשיערו חכמים בכל דבר ודבר לפי מה שראוי [להזיק והיכא שידוע קצב וסכום עד היכן ראוי] להזיק כתבו השיעורים והיכא שאין ידוע כתבו בכדי שלא יזיק כדתנן (ב"ב כ"ד) ומרחיק מנטיעותיו של חברו ומנירו בכדי שלא יזיק כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והקפידה תורה שלא יעשה אדם בתוך שלו דבר הגורם היזק לחברו ואמרו חכמים שלכל דבר מועיל חזקה מלבד לנזקין גדולים ולהכי דקדקו הגאונים לומר שר' יוסי מודה בכל הרחקות דמתניתין כדי להחמיר בהרחקות ועוד החמירו יותר בהיזקות דאע"ג דארחיק כשיעור שאמרו חכמים אם הזיק חייב לשלם כדתנן היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה ג' טפחים ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק ומסתברא דהוא הדין בשאר הזיקות דמאי שנא משאר הרחקות הרי לא פשע באשו ששמר גחלתו כמאמר חכמים דאי פשע באשו לא היה אומר רבי שמעון לא אמרו השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם ומאחר שלא פשע אין לחלק בין תנור לשאר הרחקות אלא חכמים לא הזקיקו להרחיק בכל דבר ודבר אלא לפי מה שרגיל להזיק והזהירו למקרב ההיזק שאם על כל זאת יזיק שיתחייב לשלם ושוב מצאתי בספר העיטור ז"ל לא יעמיד אדם תנור וכו' עד ואם הזיק משלם הא דרבי שמעון שיטה היא וקיימא לן כרבנן ואם הזיק משל חבירו משלם מה שהזיק ומסתמא אכולהו שיעורא דתנא עד הכא קאי ומשום דהיזקא דנורא מינכר לכולי עלמא וידוע נזקיה הוא דתנא הכא אבל נזקין דלעיל לא ידיע אבל אי ידיע ומינכרא מילתא לכ"ע חייב דממונא דידיה אזיק עכ"ל וספר אבי אסף מצאתי שאלו מקמיה רב מתתיהו גאון ראובן דאית ליה בירא בצד מצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא ומרחיק מן בירא תלתא פושכי כדאמרו רבנן ואפילו הכי קא מפסיד לבירא דמיא אית מן דינא לארחיק טפי או לא ואמר כי תנן לא יחפור אדם וכו' תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור דסמוך לבור ולא בור סמוך לבאר דבור מים מכונסים ודי בשלשה טפחים דבהכי מחזיקין מימיו משום דמחצבי בהרים ואין נופל כותל שביניהם ואין מזיקות זה לזה אבל בארות אחרות דרפיא ארעהון ועבדי דמתלחלחין ושואבות מים מזו לזו צריך להרחיק בית הכסא מבאר מים חיים של חברו עד חמשים אמה או עד כדי שלא יזיק ויפסיד מי בורו של חברו ועל המזיק להרחיק ואין יכול לומר החזקתי כי אין חזקה לניזקין וכן אמר רב עמרם גאון ז"ל ומוסיף לדקדק מדלא יהבי רבנן שיעור לכל נזיקין ג' טפחים אלא לכל היזק שיעור בפני עצמו כמו שצריך כדתנן נברכת הכובסין ג' טפחים וכו' ואמרינן בגמרא לא שנו אלא מן המחמצן אבל מן הנדיין ד' אמות דכל אחת שיעוריה לפי נזקיה וכן כל הנך דמתניתין סולם ומזחילה שובך ונבלות הילכך ירחיק בית הכסא דיליה עד דאמרי אינשי דלא נגרי שורייני מן טעמא דבית הכסא דלרווחא דמילתא להרחיק נ' אמה כבורסקי עכ"ל הרי כל הגאונים שוין בזה דילמוד סתום מן המפורש ובכל הזיקות שלא נתפרשו בתלמוד שיעור הרחקותיהן בכדי שלא יזיק הילכך אם נראה לעינים שהמים הנאספים לגומת ראובן עוברים למרתפו של שמעון חייב ראובן לסלק היזקו ושלום אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן יאעריכה

ילמדנו רבינו רבית ע"י גוי אסורה או מותרת כי שמעתי מתירין ותולין באותה ששנינו באיזהו נשך (ע"א) גוי שלוה מעות מישראל ובקש להחזירם מצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ורוצין לומר שכך הדין אם אדם שולח משכונות של ישראל ע"י גוי אם לא עמד אצל ישראל מותר ונדברי ר"ת שאומר לפי המסקנא אפילו העמידו אצל ישראל מותר דאין שליחות לגוי אפילו לחומרא ואינו אסור אלא אם כן נשא ונתן ביד שכן הדין כאן שמותר משכונו של גוי לישראל ולהלות עליו ברבית אפי' במעמד שלשתן וכן בשעת הפרעון רק שלא יקבל הישראל הרבית שסבורין לומר שלא אסרה תורה אלא רבית מידו או מיד שלוחו ואף אני אוסיף לדבריהם שאם יתן הרבית על גבי קרקע יהא מותר שהרי לענין גט טלי גיטך מעל גבי קרקע אינו כלום שאינו מידו ולא מיד שלוחו ואין אלו הדברים ראויין לשמוע ואלו היה היתר זה אמת לא היתה שותקת הגמרא מללמדו והיתה תופסת דרך רחוקה בגוי שלוה ובקש להחזיר ואין הנדון דומה לראיה דהתם כשתסלק שליחות הגוי ומעותיו הוא מלוה ברבית אבל כאן כשתסלק שליחות המעות של ישראל הן ואין הגוי עושה אלא מעשה אצטבא או כשמוליך כהולכת הקוף וראיתי כתוב בשם רבינו יצחק שהיה מתיר משום דאימור אקנייה ליה משכונו דלא שביק התירא ואכיל איסורא אבל קשה לי לסמוך על היתר זה במקום שאינם בני תורה ואין חוששין בדבר עד ששולחין ע"י סרסורים יהודים ואינן חוששין ואנא יבא דבריך לגדור גדר בדבר ולעשות סייג.

תשובה באתי בקצרה שלא כשורה המרבה המשרה ארי שבחבורה מפני חשש עיני לא עליך על אודות הרבית ללות ע"י גוי הנה ידעת מה כתוב בתוספות על שם ר"ת דלפי המסקנא דלא אמרינן סיפא לחומרא אלא דינא וכגון שנטל ונתן ביד אבל רש"י ז"ל פירש דלעולם סיפא לחומרא וששליחות לגוי לענין רבית לחומרא ומי יעלה על דעתו להכריע לקולא כר"ת כי ר"ת לא הביא ראיה לדבריו אלא שמצינו בפ' ד' אחים (ל"ד) בשלמא שאינו מתקיים לפי המסקנא והמדקדק בשיטת ד' אחים לא דמי להא ואף לפי דברי רבינו תם היכא דלא לוה הגוי מתחלה לצורך ישראל אלא לצרכו ושוב מצאו ישראל ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו ואפילו אמר נמי אני אעלה לו לישראל הרבית לידו מותר כיון שלוה הגוי מתחלה לצרכו אבל היכא שלוה הגוי מתחלה לצורך ישראל בידיעת המלוה אסור ואף רבינו יצחק לא התיר בתשובה אלא שלא בידיעת המלוה ועל כן סומכין בארצנו אם נעשה מעשה בדיעבד כי מילתא דשכיחא היא במקומנו שמדוחק רוב המסים שולח יהודי משכונו ביד גוי ללות עליו ברבית ולא יוכלו בעלי בתים לעמוד בזה אם ימחו בידם מליקח רבית אבל לכתחלה כשיודע המלוה שיש לישראל שייכות בדבר אסור ללוות ואין להקל בדבר כלל.

את אשר תמהת מה יש בין ידיעת לוה לידיעת מלוה ואם אין ידיעה בתחלה ויש בו בסוף מאי איכא למימר והנה כשתדקדק בדבר תמצא שלא כתבתי אלא על היתר המלוה הלוקח רבית ולא על היתר הלוה אני כתבתי שאם נעשה המעשה בדיעבד לא יוכלו בעלי בתים לעמוד בזה אם ימחו בידם מליקח רבית ודאי לכתחלה אסור ללוה ללות על ידי גוי וכן למלוה להלות ולפרש"י שיש לגוי שליחות לחומרא וגם לר"י אם לא היה דעתו שילוה הגוי לעצמו ויחזור וילוה לישראל ועל משכון שיקנה אותו לגוי אמנם אם לא ידע המלוה שלוה הגוי לצורך ישראל לא יאמין אחר כך לישראל אם יאמר לצרכי לוה הגוי יאמר לו המלוה איני מאמינך לעשות עצמך רשע ללות מישראל ברבית ועדים לא יוכלו להעיד בדבר שאותן מעות עצמן [שנתן] לגוי חזר ונתן ללוה שנוכל לומר שעכבו לעצמו ומעותיו הלוה לו הילכך אין בידינו כח לומר למלוה אל תקח רבית מן הגוי וכן ראיתי כתוב בשם ריב"א ישראל שאמר לישראל וכו' והמדקדק בתשובת ר"י ז"ל דמי לחומרא דקתני סיפא דברייתא דהתם יודעין שניהם בדבר ומתכוין ישראל ליטול רבית הבא מכיסו של ישראל ונראה מתוך דבריו שרוצה לומר הבו דלא לוסיף עלה וסברא טובה היא כיון שאינו אלא חומרא בעלמא כמו שמצינו החומרא בגמרא נאסור ולא נוסיף הילכך ללוה איכא איסורא ולא למלוה ודע כי הצרפתים בארצנו נהגו קולא ברבית ומקלו יגיד לו כי אמרו ר"ת אמר דאין שליחות לגוי אף לחומרא וגדולי ארצנו נהגו כמו שכתבתי לאסור בידיעת המלוה כי הלווים לא שמעו לאוסרים מרוב דחקם ואמר לי לבי מה שהתירו למלוה ליקח רבית היכא שלא ידעו מתחלה היינו טעמא שלא יניחו אם ימחו בידם ומוטב שיהא שוגג ואל יהא מזיד ועתה הנה מצאתי טעם להיתר היכי שלא ידע מתחלה ושלום אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.

[עוד ילמדני ראובן שבא עם גוי לשמעון להלות לו על משכונו וכן עשה ואמר הגוי לשמעון תן המשכון לראובן למכור והוא יתן לך מעותיך ושוב נתן ראובן לשמעון הקרן והריוח בעבור הגוי מה חשש איסור יש בזה הואיל והישראל הלוה מעותיו לגוי אמנם אם ראובן עכב המעות בידו זמן גדול אחר מכירת המשכון ושמעון תובע ריוח עד שהביא מעותיו והגוי אינו רוצה ליתן יותר אלא עד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר אם שמעון יכול ליקחנו בהיתר כי אמר לגוי כשנתן המשכון לראובן דע כי אקח רבית עד שיבאו מעותי לידי אלא שראובן פשע וצריך ליתנם במקום הגוי ואם הוא אסור אם צריך ראובן לברר או לישבע מתי מכרו].

[תשובה איני רואה בכאן איסור תחילה וסוף כיון שהגוי היה בשעת הלואת המעות אין לו לשמעון עסק עם ראובן כלום ואם ראובן עכב בידו המעות של גוי יכוף את ראובן לפרוע רבית מן הגוי ואם הגוי יכוף את ראובן לפרוע הרבית בשביל מעותיו מאי נפקא ליה מיניה לשמעון בזה אין לו עסק עם ראובן כלל אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל].


סימן יבעריכה

וששאלת ראובן הביא משכונות לשמעון ואמר לו שהיו של גוי שרוצה ללות ברבית ובשעת פדיון נתן לו הקרן וטוען ראובן שהמשכונות שלו והמעות היו לצרכו ומיראתו שאם יבקש ממנו להלותו שלא היה מלוהו אמר שהיו של גוי וכחש ושמעון משיב כדבריך כן יקום אם יוכל ליקח רבית.

תחלה אכתוב לך היתר ההלואה ראובן שהביא משכון לשמעון ואמר של גוי הוא דין הוא שתהא אחריות המעות על שמעון עד שיבאו ליד הגוי וכן כשיפרע המעות שמיד כשקבל ראובן המעות שיהיו באחריות שמעון כדי שלא יהא ראובן אלא שליח בעלמא דאם יהא אחריות המעות על ראובן אז הוא לוה משמעון ברבית וחוזר ומלוה לגוי ואם אין שמעון מאמין לראובן יאמר לו תדע שאחריות המעות עלי רק איני מאמינך בדיבורך ובשבועתך שנאנסו או שנאבדו אם לא תביא עדים כשרים ואם בשעת פרעון אמר ראובן המשכון שלי ורמיתיך יאמר לו חלילה שאיני מאמין לך שתעשה עצמך רשע אלא לדיבורך הראשון אני מאמין ולא לדבריך האחרונים ואני מעמיד כל ישראל בחזקת כשרים שאינם לווים ברבית ואיתחזק היתרא ותו לא מהימן וכן השיב רבינו יצחק ברבי אשר הלוי בתשובה ושלום אשר בן הר"ר יחיאל ז"ל.


סימן יגעריכה

שאלה ראובן טען על שמעון היית חייב לגוי אלף זהובים במאתים זהובים רבית לשנה ובאת אלי ואמרת לי אלו המעות שאני חייב לגוי דעתי להחזירם לו אם תרצה תקח אותם ועשה שטר חוב עליך לגוי ואתן לו שטרך וגם משכונים תתן ואתנם לגוי במקום משכונים שלי וכן עשיתי כתבתי שטר חוב עלי באלף ומאתים זהובים לסוף שנה ומסרתים ליד שמעון וגם נתתי לו המשכונים ונתן לי שמעון האלף מידו לידי או ע"י שלוחו והיו בידי אלו המעות עד שנתתי לו מהם חמש מאות זהובים מידי לידו אלו החמש מאות זהובים אני תובע ממנו שיחזירם לי כי רבית קצוצה היא שנתתי לו מידי לידו כי לא ראיתי הגוי לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהוא תלה מעותיו בגוי והלוום לי ברבית ושמעון משיב מה שהוא טוען עלי מאלו הדברים יש כמו שש שנים או יותר איני זכור בזה ואיני יודע שהייתי חייב לאותו גוי שהוא טוען מעות ברבית וגם איני יודע שקבלתי ממנו שום מעות בשביל הגוי לא מן הקרן ולא מן הרבית מכיר אני בעצמי שאני נזהר בדבר זה כי אני יודע שיש בו איסור וגם איני זכור אם נתתי לו המעות.

תשובה תנו רבנן (ב"מ ע"א) מלוה אדם מעותיו של גוי מדעת גוי אבל לא מדעת ישראל כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו חברו ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור ואם העמידו אצל הגוי מותר ופירש רבינו יצחק האי דקאמר ואני אעלה לך לאו דוקא דהכי נמי אם אמר ואני אעלה לגוי אסור דלא משכח התירא [אלא] בהעמידו אצל הגוי והיינו טעמא דכיון דמלוה לחברו מעות שיפרע לגוי רבית בשבילו דהוי רבית כאלו נותנו ליד ישראל ועוד אפילו לא היה המלוה חייב לגוי הרבית כיון שבשכר ההלואה נתן לגוי הרבית על פי המלוה הרי הוא כאלו נותנו למלוה עצמו כמו קידושין תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דמתחייב במה שהמלוה נותן ללוה על פיו חשבינן כאלו נותנו ליד הערב והאי דנקט ואני אעלה לך משום רבותא דסיפא נקטיה דאפילו אמר ואני אעלה לך דנותן הרבית ליד ישראל אפילו הכי בהעמידו אצל גוי מותר והא דהעמידו אצל גוי מפרש בגמרא בנטל ונתן ביד שנטל הגוי מיד ישראל ראשון ונתנו לשני ובענין אחר לא משכח היתרא והאי דאסור דקתני לא שיהא אסור לעשות לכתחלה אלא אפילו אם עשאו רבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין כיון דאחריותן על ישראל הוי כאלו הלוה מעותיו והכי מוכח ממתניתין דמייתי לה על רבית גמורה דקתני מתניתין (ב"מ ע') אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ולווין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב מלוה אדם מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת הישראל אלמא מדעת ישראל הוי רבית גמורה ועוד כמו שפר"י כיון שנתנו הישראל לגוי בצווי הראשון הוי כאלו נותנן ליד ישראל כיון דחזינן דאשה מקודשת בכי האי גונא הילכך בנדון זה אם היה שמעון חייב אותן אלף זהובים לגוי ברבית ונתנם לראובן כדי שיפרע הוא הרבית לגוי רבית קצוצה הוי וחייב להחזיר ואפילו נתן ראובן הרבית לגוי ואף על פי שכתב שטר בשמו לגוי ונתן משכונין דלא משכח גמרא התירא אלא בנשא ונתן הגוי ביד והוא הדין אם היה שמעון חייב המעות לגוי בלא רבית יש לו בו דין זה כיון דבשעה שנתן המעות לראובן היה אחריות המעות עליו הוי לגמרי כאלו הלוה לו מעותיו והכי איתא בירושלמי זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות הגוי מותר הילכך חייב שמעון לישבע שאינו יודע שהוא נתן לו אותן אלף זהובים לא הוא ולא שלוחו ואפילו אם נתנם לו ישבע שאינו יודע שהיה חייב המעות לגוי אלא שהיו פקדון בידו מן הגוי והיה אחריות המעות על הגוי אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן ידעריכה

על רוב שלום תתענגו ששון ושמחה תשיגו מורי שארי הרב יחיאל הכהן וה"ר משה הכהן דקדקתי בנדון הראשון נראה לי מאחר שהקהל היו חייבין לגוי שכרו שצריך הקהל ליתן לראובן השכר שהיו חייבין ליתן לגוי והרבית שעלה עליו אחרי שקבל המשכון מיד הגוי ואין כאן צד איסור רבית אבל אם משכנו הגוי לראובן ביותר מכדי שכרו שהיו חייבין לו הקהל אותו המותר יפסיד ראובן ויחזירנו להקהל בדמי השכר שהיו חייבין ליתן לגוי והרבית כמנהג העיר שעלה עליו כי אם ידע ראובן כמה היו חייבין לו הקהל נמצא המותר לגבייה הוה ליה כגנב מפורסם ולא עשו בו תקנת השוק ואף אם לא ידע הוה ליה גנב ופרע בחובו [ובהקיפו] ולא עשו בו תקנת השוק ואתה ותורתך שלום כנפש אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן טועריכה

שאלה ילמדנו רבינו ראובן הלוה לשמעון חיטין ושעורים ועשה מהם שטר חוב ולא הזכיר בו סכום מעות ועתה באין לטעון הלוה טוען שאין לו ליתן אלא דמי חיטין ושעורים כאשר היו שוין בשעת ההלואה והמלוה טוען שחיטין הלוהו וחיטין יש לו להחזיר הדין עם מי.

תשובה אחרי שכתוב בשטר ראובן הלוה לשמעון חיטין ושעורים בסתם ולא פירש בו ההיתר על איזה סמך הלוה לו דהא קיימא לן אסור ללות סאה בסאה שאם הוקרו החיטין והיה מחזיר לו חטין הוי רבית אלא אם כן היה לו קצת חטין ללוה דקיי"ל אם יש סאה ללוה לוה עליה אפילו כמה סאין ואפילו אין לו ללוה חטין ויצא שער קבוע שהחטה נמכרת בכל מקום בשער ידוע בעיר מותר ללות על סמך שער שבשוק כי סאה בסאה אין בו אלא איסור דרבנן וכיון דשכיחי חטין בעיר לקנות בכל מקום בשער ידוע בעיר מותר ללות ולא אסרו חכמים בזה וכיון שלא פירש ההיתר בשטר היאך הלוה לו צריכין בית דין לחקור אם ידוע שהיה לו לשמעון קצת חיטין או אם היה שער ידוע לחטין בעיר בשעה שהלוהו ואם לאו יחזיר לו מעות כמו שהיתה החטה נמכרת בשעת ההלואה אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.

גם כי באתם בארוכה ושלשתם ורבעתם דבריכם לכתוב מגלה אמתיים ארכה שליפין וגיפופין ובררתם אוכל מתוך פסולת לקצר המלאכה תחלת דברי אבאר לכם הדין מתוך ההלכה גרסינן בפרק איזהו נשך (ע"ב) אמר רב ששת אמר רב הונא אין לוין סאה בסאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל וחטי בהיני וחטי בשילי ויכול לקנות בכל עת שירצה הוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ושקיל וטרי ביה עד דמסיק אמר ליה מעיקרא אמר רב הונא אין לוין כיון דשמעה להא דאמר שמואל בר חייא אמר רב יהודה אמר רבי אלעזר לוין אמר איהו נמי לוין והכי הלכתא דמותר להלוות לחברו חטין ולפרוע לו חטין אף אם הוקרו החטין היכא שיצא שער קבוע במקום שהלוהו והיו חטין תמיד נמצאים לקנות דדמי כעד שיבא בני או עד שאמצא המפתח ואף על גב דהתם החטין הן ברשותו אלא שאין בנו בכאן או שאין המפתח מצוי בידו אבל הכא נהי דהחטין מצוין בבתי המוכרין והשער ידוע מכל מקום אין בידו מעות לקנותם אפילו הכי כיון דלא הוי אלא רבית דרבנן שהרי חטים הלוהו וחטין כמותם מחזיר לו אקילו רבנן ותו גרסינן בההוא פירקא איזהו נשך (ע"ה) אמר רב הונא יש לו סאה לוה עליה סאה סאתים לוה סאתים ר' יצחק אמר אפילו אין לו אלא סאה לוה עליה כמה כורין תני רבי חייא לסיועי לרבי יצחק טיפת יין אין לו טיפת שמן אין לו הא יש לו לוה כמה כורין דחזינן כל סאה שהוא לוה כאלו זו הסאה שיש לו נחלטת תחתיה למלוה וטעמא משום דרבית דרבנן הוי אקילו ביה הרי שני דרכים להיתר במלוה חטין לחברו לפרוע לו חטין אם הוקרו אם היה שער ידוע במקום שהלוהו והיו חטין מצויות לקנות מותר אף אם לא היו חטין ללוה ואם לא היה מקומות שער ידוע להיות חטין מצוין תמיד לקנות והיו ביד הלוה חטין או מכר המלוה ללוה מדה קטנה של חטים קודם שהלוהו מותר לקבל ממנו חטין ומה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י בהלכות לוה ומלוה כשם שמותר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללות סתם פירות ופורעין סתם בלא קביעות זמן על שער שבשוק כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחברו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אף על פי שהוקרו החטים שהרי כשלוה הימנו היה השער ידוע ואלו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן ועוד כתב באותו פרק אף על פי שיש לו מאותו מין או שהיה השער קבוע בשוק הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע סתם באיזה זמן שירצה עד כאן ולא ידעתי מאין הרגלים מה שאסר בקביעות זמן כי למה יגרום הזמן לאסור מאחר שיש שער ידוע בעיר וחטין מצויין לקנות בכל עת אי משום דגרסינן בגמ' (ב"מ ע"ה) אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל וחכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם ועלה בדעת הרב לפרש לוין סתם ופורעין סתם שהלוהו בסתם לפרעו באיזה זמן שירצה אבל קבע לו זמן לפרעון אסור אנו לא קבלנו הפירוש כך אלא משום דקאמר הלל (ב"מ ע"ה) במתניתין לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקירו חטים ונמצאו באות לידי רבית ואמרינן עלה זו דברי הלל שאוסר להלות בסתם בלא עשיית דמים ופורעין סתם אבל לקביעות זמן לא ידענו מאין הרגלים לאסור וגם לא ידענו לחפש אחריו טעם לדבריו זולתי על דרך אמת אם קבע לו זמן ואמר לו לא אקבל המעות קודם בכהאי גוונא היה ראוי לאסור דמאיזה טעם שרינן ללות על שער שבשוק משום שבידו לקנות בכל עת שירצה ויפרע לו ודמי כעד שיבא בני או כעד שאמצא מפתח אבל כשלא יוכל לפרוע לו אלא עד זמן קבוע דמי להלויני כור של חטים עד הגרן דאסור אבל אם קבע לו זמן בסתם האי זמן אהני שלא יוכל המלוה לתבוע הלוואתו קודם הזמן מילתא דפשיטא היא שלא יוכל המלוה לומר איני רוצה שתפרע לי עד בא זמני הילכך שרי ואפילו אם התנה שלא יפרע לו עד אותו הזמן ראוי לאסור ללות על שער שבשוק ומטעמא דפרישנא דלא שייך למימר הא חטי בהיני והא חטי בשילי אבל אם יש לו חטין אין שייך לאסור מטעם זה דטעמא דהתירא כשיש לו חטין משום דסאה שיש לו נחלטת למלוה תחת כל סאה וסאה שמלוה לו והאי טעמא שייך אפילו בקבע לו זמן והרב כתב דבקביעות זמן אסור אף כשיש לו חטין ומההיא דהלויני כור חטין עד הגרן דאסור אף על פי שמסתמא יכול לפורעו קודם הגרן אין ראיה לדבריו דהתם מיירי בשאין שער ידוע בשוק וגם אין לו חטין ולא מיירי דומיא דרישא עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ואי תקשי לך אמאי קאמר הלויני עד הגרן לימא הלויני בסתם דאסור כיון שאין לו חטין ואין שער בעיר איכא למימר דאורחא דמילתא קתני דמי שאין לו חטים ולוה מחברו דרך הוא לומר מחטי גרני אפרע ולהכי נקט זמן הגרן ולא זמן אחר ואחר שנשאתי ונתתי בדברים אלו בדקתי בהשגות שהשיג הראב"ד ז"ל על דברי הרב ומצאתי כתוב בהם הרי זה אסור ללות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שירצה חדוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו או על שער שבשוק יכול ללות סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפילו לזמן קבוע וזו דגמרא ועל המלוה לברור בעדים שהיה שער קבוע בעיר או שהיה לו חטים ללוה קודם שיוציא הממון ממנו ואם אין עדים למלוה והוא טוען טענת בריא שהיה שער בעיר או שהיו לו חטים ללוה ישבע הלוה להכחישו ועל עסק דין זה שראובן הלוה לשמעון חטין בחטים בשטר ובאו לדין לפני זקן אחד וחייב את שמעון והגבה לראובן שטר של חמש מאות זהובים משמעון שהיה לו על לוי חזר שמעון וטען שאינו רוצה ליתן לו חטים שהוא רבית אלא יתן לו דמי חטים כפי מה שהיו שוין בשעה שהלוה ממנו ולא רצה הדיין לקבל טענותיו משום דבשעה ראשונה שתבעו לא ערער בדבר לשווי החטים בין שעת ההלואה לשעת הפרעון וקבל עליו את הדין ואינו יכול עתה לחזור ולטעון דאימר טענתא אגמרוהו אין נראין לי דבריו דבודאי יפה אגמרוהו מה שלא ידע כי היה סבור שיפה פסק לו את הדין וחייבו לפרוע לו חטין וכשאמרו לו שאין לו לשלם חטים אם לא יצא השער (וגם אם יצא השער) וגם לא היו לו חטים יפה היה טוען לסתור את הדין שנפסק לו ועל שדנו ביחיד אם קבלוהו עליהם בעלי דינין הדין דין.

ומה שהוא טוען שתקנו הקהל שלא ידונו בעיר אלא ג' אנשים ידועים ושנים מהם היו קרובים לאלו בעלי דינים ונמצא שהוצרך היחיד לדונו בכח תקנת הקהל אינה טענה שהרי בררו הקהל שלשה ולא תקנו שידון כל אחד לבדו ואם היו כל שלשתן קרובים לבעלי הדינין לא היו דנין אותם שהרי עתה כשנמצאו שנים קרובים נסתלקו השנים בשביל הקורבה נמצא שלא בררו הדיינים אלא בדין תורה מיהו בהא איכא פלוגתא דרבוותא יש פוסקין הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין וה"ה אפי' אחד כדמוכח בריש סנהדרין (ג’) ואין חילוק בין אחד לשנים דרב אחא בר איקא דאמר (שם) דמדאורייתא חד כשר סבר כשמואל דאמר כו' והאי דנקט שמואל שנים שדנו דיניהם דין הוא הדין אפילו חד נמי אלא לאשמועינן דאפילו שנים נקראו בית דין חצוף הילכך לא מבטלינן דינא משום שדן ביחיד אלא משום דהוי רבית אם לא היה לו שער ידוע בעיר וגם לא היו לו חטין ללוה ואם בשביל שהכריחו הדיין לא נדוננו כאבק רבית שאינה יוצאה בדיינים דהיינו דוקא היכא שפרע מדעתו ועוד שעדיין לא פרע שהדיין נתן לו שטר של ת"ק זהובים שהיה לשמעון על אחר ומה שכתוב בשטר לדון בדיני האומות ומטעם זה רוצה לומר שיכול ליקח רבית חלילה שמועיל תנאי לעבור על דברי תורה דאיכא התרת רבית דכל אדם ילוה ברבית ויכתוב בשטר לדון בדיני או"ה ואפי' למ"ד (ב"מ נ"א) המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הני מילי ליפטר ולהחזיק מה שבידו כגון הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ועל מנת שאין לך עלי אונאה אבל אם התנה לעבור על דברי תורה מוטב שתנאי הדיוט יהא בטל ואל יעקר אות אחת מן התורה ועוד דאין לפרש לשון זה שהתנו ליקח ריבית אלא לדון לפני אי זה דיין שירצה וכן מוכח לשון השטר דעל הגבייה קאי סוף דבר כללא דמילתא אני רואה לפסוק דין זה כאלו באו עתה לדין תחלה ואם יברר המלוה בעדים שהיה שער יוצא ועומד במקום ההלואה או שהיו לו חטים ללוה בשעת ההלואה שעה אחת או פחות חייב ליתן לו חטים אפילו אם הוקרו חטים ואם לא יוכל לברר ישבע הלוה שלא היה שער בעיר וגם לא היו לו חטים וישלם דמים כפי ההלואה ואם יתחייב לו חטים וההלואה היתה במקום אחד והתביעה במקום אחר והחטים הם יקרים במקום התביעה ממקום ההלואה יתן לו בשווים של מקום ההלואה כי ההלואה ניתנה ליפרע במקום ההלואה כדתנן בפרק בתרא דבבא קמא (קי"ח) המלוה את חברו בישוב לא יפרע לו במדבר והוא הדין שלא ניתנה ליתבע אלא בשווי מקום ההלואה.


סימן טזעריכה

וששאלת ראובן שאמר לשמעון הלוה לי מאה זהובים עד זמן פלוני וגם אני אלוה לך מאה [או מאתים] זהובים פעם אחרת אם יש כאן צד רבית דע שאסור הוא דכיון שמלוה לו פעם אחרת היינו שכרו על שמלוה לו עתה [דקיי"ל שמור לי ואשמור לך שומר שכר אף טפ"י שאין נותן לו כלום אלא שגם הוא ישמור לו זהו שכרו] ועוד תנן בפ' הרבית (ע"ה) יש רבית דברים לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר מנין לנושה בחברו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שלא יקדים לו שלום ת"ל נשך כל דבר אפילו דיבור אסור וכל שכן אם נודר להלות לו מעות שאסור.


סימן יזעריכה

וששאלת המלוה לעני על משכונו אם היה יכול להשתמש בו ברשותו אם היה משאילו גם בלא הלואה יראה כתוב בבבא מציעא פרק הרבית (ס"ד) מה שדקדק רבינו יצחק בגמרא ממתניתין דהמלוה לחברו לא ידור בחצרו חנם היאך מותר הלוה לעשות שום טובת הנאה למלוה אפילו דברים שהיה עושה לו גם בלא הלואה ואפילו דברים שאין הלוה חסר בו כלום כגון חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאין הלוה חסר ואין המלוה נהנה ואפילו הכי אסור וכתב דבפרהסיא ואוושי טובא כגון לדור בחצרו וליתקף בעבדו הוא דאסור אבל להשאיל לו עליו ואפילו בהמתו כיון שבלאו הכי נמי הוה משאיל מדנקט חצרו ולא נקט ולא ישכיר לו כליו או בהמתו ועוד כתב כל היכא דקודם הלואה היו אוהבין זה את זה כל כך שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר להשאיל גם עתה אחר ההלואה ומתניתין בסתם בני אדם שאין רגילות שיהא עושה הלוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום שאינה אסורה אלא למי שאינו רגיל להקדים לו תחלה.


סימן יחעריכה

וששאלת גוי שהביא משכון לישראל ואומר של יהודי הוא אם יש בו נדנוד עבירה להלותו ואפילו מדרך חסידות.

יראה כתוב פרק הרבית (ע"א) גבי מלוה ישראל מעותיו של גוי וכתוב בה ישראל שאמר לגוי לוה לי מעות מישראל חבירך ומאי דיהבת בהו קרנא ורוחא עלי הוא והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם ולבסוף ידע המלוה שהרבית מוטל על ישראל ליתן לפר"ת שפירש דאין שליחות לגוי אפילו לחומרא מותר ליטול הרבית מן הגוי דישראל המלוה אין לו עם ישראל הלוה כלום דכל מה שהגוי עושה אינו עושה בשליחות ישראל הלוה אלא ישראל המלוה הוא המלוה לגוי והגוי חוזר ומלוה לישראל ולפרש"י ור"ח שיש שליחות לגוי אסור כיון דיש שליחות לגוי נראה כאלו מלוה ישראל מיד ליד ונ"ל דהא דנקט והמלוה אינו יודע שבשביל ישראל הוא לוה אותם היינו לפרש"י ור"ח דאע"ג דלא ידע אסור לענין רבית כיון דיש שליחות לגוי אבל לפירוש רבינו תם אפילו ידע שבשביל ישראל הוא לוה מותר כיון דלא אסר אלא נטל ונתן ביד ורבינו יצחק כתב בתשובה להיתרא דאף אם תמצא לומר דאסור היכא דשויא שליח לא מחזקינן לאינשי ברשיעי דנימא שליח שוייה אלא דעתו היה שילוה הגוי מישראל ויחזור וילוה לו ואפי' פי' בפני עדים שיהא שלוחו לא מחמרינן כולי האי ולא דמי להא דקתני בסיפא דברייתא דהתם שניהם יודעין בדבר ומתכוין הישראל ליטול רבית הבא מכיסו של ישראל אבל הכא לא וליכא איסורא לא לגבי לוה ולא לגבי מלוה ומתוך דברי רבינו יצחק משמע דלא שרי אלא היכא דלא ידע המלוה שהמשכון של ישראל הוא אבל אם ידע אסור ליטול רבית.


סימן יטעריכה

הוא בכלל צ"א סי’ ה’

סימן כעריכה

שאלה ילמדנו רבינו ראובן מכר חצרו לשמעון ואותה חצר היתה ממושכנת ביד לוי בשמונה מאות זהובים והיה לו לראובן לפדותה מממונו ולפי שלא יכול לפדותה בשעת המכר חזק עליו שטר חוב לשמעון באותן שמונה מאות זהובים לזמן קצוב וקבל עליו ראובן שכל זמן שיתעכב מלפדות המשכונה או מלפרוע השמונה מאות זהובים של החוב [באמנה] שישכור חצר אחרת שיתרצה בה שמעון לדור בה עד כדי מאה ושלשים זהובים לשנה ועברו שתי שנים ופרע ראובן משלו שכירות אותה חצר שדר בה שמעון ועכשו נשאר עד זמן פרעון שטר החוב שנה אחת ואמר שמעון לראובן קבלת עליך לפדות המשכונה או לשכור לי חצר אחרת שאתרצה לדור בה ושתפרע השכירות עד מאה ושלושים זהובים לשנה זה קיים לי השיב ראובן זהו רבית ואין לך לקחת ממני רבית לכשיגיע זמן פרעון שטר החוב לסוף השנה אפרע לך חובך או אפדה המשכונה ותגבה מהם מה שקבלת ממני בטענת השכירות.

תשובה רואה אני בנדון זה ששמעון לא הלוה לראובן כלום אלא כתב עליו שטר חוב של שמונה מאות זהובים לשמעון כדי שיהא שמעון בטוח שיפדה ראובן החצר שקנה ממנו וגם שמעון כשקנה החצר מיד ראובן קנאו לדור בו ומחמת שלא היה ראובן יכול לפדות את החצר חייב עצמו לשכור דירה לשמעון עד מאה ושלשים זהובים שידור בה חליפי החצר שקנה ממנו וכן עשה שכר לו חצר לדור בו ואיני רואה כאן רבית כי לא הלוה לו כלום וגם לא בא ליד שמעון שום דבר מראובן אלא שכר לו דירה במקום החצר שהיה חייב לפדות לו נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.


סימן כאעריכה

וששאלת על בעלי היין שהלוו מעות לקהל כדי לעלות את יינם כיון שהיין לא היה שוה למכור בעיר אלא המדה בשני פשוטין והקהל תקנו שימכרו בשלשה פשוטים על מנת שילוו להם מעות מאחר שבעלי היין יש להם שום הנאה בהלואתם כל אגר נטר לי הוי רבית ואסור וכיון דבאיסור נעשית אין בתקנה שלהם וחרם שהחרימו עליהם כלום.


סימן כבעריכה

ילמדני אבי ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון ושמעון טוען שהלוהו בריבית קצוצה וכלל בשטר קרן ורבית יחד ועידי השטר אינם יודעים מזה אמנם אומרים שיברר הדבר בעדים אחרים גם יש פתק שחתום וכתוב בו שראובן נפרע משטר פלוני ומכל הפירות שהיה לו לקבל עד יום פלוני ואינו שטר משכונה כמו שרגילין לעשות בפירות אלא שטר חוב גמור הרי זה השטר מוכיח שהלוהו ברבית ועתה יורני בכל הצדדין שבו אם יתברר בעדים אם יש לקנסו בקרן ורבית כמו שפסקו התוספות בפרקא קמא דב"מ דאפילו לרבנן אינו גובה הקרן הואיל ואין הרבית מפורש בו ואם יש לו להחזיר מה שגבה ואם לא יתברר כי אם על פי הפתק מה הדין ואם יש לנכות מן הקרן כפי פרעון הפתק מי ישבע כי אין מפורש בפתק דמי הפרעון אלא בסתם כמפורש לעיל ואם הם פסולין לשבועה שוב הוגד לי שבאו עדים שהלוהו שלש מאות זהובים בשבעים זהובים לשנה אמנם ע"י שוכר כמו שרגילין אלא שכל זה לא הוזכר בשטר הודיעני הדין על שני פנים.

תשובה כאשר כתבת כן הוא אם יתברר הדבר בעדים שאלו המעות הכתובין בשטר הלוום ברבית אף לרבנן קונסין אותו ואינו גובה אף הקרן מדמוקי רבי יוחנן (ב"מ ע"ב) ההיא דשטרי חוב המוקדמין כרבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון א"כ בשטר חוב נמי אם הקרן והרבית כלול ביחד ואין ניכר מתוך השטר שהוא רבית קנסו רבנן ולא יגבה כלום והיינו כשבאו עדים והעידו שנכלל הרבית עם הקרן אבל אם העידו עדים שהמעות הכתובים בשטר הם כולן קרן אלא שפסק בעל פה ליתן לו רבית לא קנסו רבנן כיון שלא יוכל לגבות הרבית בזה השטר הילכך אם יתברר בעדים כמה פרע לו רבית ינכה לו בפרעון מן הקרן ואם לא יתברר יגבה כל הקרן הכתוב בשטר (והכתב) [והפתק] שכתוב בו שראובן קבל משטר פלוני כל הפירות שהיה לו לקבל עד יום פלוני אם הפתק הזה חתום בעדים יחקרו אם יודעין העדים כמה פרע ינכו מן הקרן כדי הפרעון ואם אין העדים יודעין סכום הפרעון יחקרו אם יוכלו לידע סכום הפירות לחדש ואם לא יוכלו לחקור המלוה אומר מעט והלוה אומר הרבה הרי המלוה והלוה פסולין לעדות ולשבועה כיון שהעדים מעידים שפרע ריבית וחזרה השבועה למחויב לה ויגבה הקרן הכתוב בשטר אלא שיגבה מה שהודה המלוה שקבל מן הפירות ואם הפתק אינו חתום בעדים אלא בכתב יד המלוה אינן נפסלים כיון שאין עדים על פרעון הרבית וישבע המלוה כמה קבל מן הלוה וינכה לו מן הקרן ומה שכתבת שהוגד לך שבאו עדים שהלוהו שלוש מאות זהובים בשבעים זהובים לשנה ועל ידי שוכר ולא הוזכר זה בשטר אם עדים מעידים שנכלל זה הרבית עם הקרן בשטר אז אין גובה כלל בשטר זה ואפי' לרבנן כדפרישית אבל אם אין מעידים שנכלל זה הרבית בשטר אז גובה כל מה שכתוב בשטר.


סימן כגעריכה

עוד ילמדני ראובן שטוען על שמעון משכנתי לך משכון ברבית קצוצה ועתה אני מבקש שתחזירהו לי בלא רבית ושמעון משיב אתה אמרת לי שהיה ממושכן לך מגוי ברבית ושהייתי לוקח רבית מכאן ואילך הודיעני הדין עם מי אם שמעון יש לו לישבע שהוא כדבריו הואיל והוא מוחזק במשכון ואם הוא כן עדיין היאך יקח הרבית מראובן הואיל ואמר שלא היה של גוי.

תשובה ראוי הוא שישבע שמעון שהוא מוחזק במשכון שהוא כדבריו שאמר לו ראובן זה המשכון הוא של גוי והלויתי לו מעות ברבית עליו ותן לי המעות ותקח אתה הרבית מהיום והלאה וא"ת היאך יקח רבית מראובן כיון שהוא עומד וצווח שלי הוא המשכון איני אומר שיקח מראובן לא קרן ולא רבית אלא ימכור המשכון ויהיו כל הדמים של שמעון הן רב הן מעט דהטעם לדברים הללו דכיון דנשבע שמעון שאמר לו ראובן המשכון של גוי הוא הרי לא היה לראובן עליו אלא שעבוד בעלמא וכשקבל המעות מיד שמעון פקע שעבודו מעל המשכון וזכה בו שמעון והגוף של הגוי ומשועבד לשמעון ולא נשאר לראובן במשכון כלום לא בגוף ולא בשעבוד כההיא דאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (מ"ט) אמר רבא משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע שיעבודיה משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר אלמא שאין למלוה שום קניה וזכיה במשכון אלא שיעבוד כנגד מעותיו וכשקבל משמעון מעותיו לא נשתייר לו במשכון כלום אלא כשיבא הגוי שהמשכון שלו ויפדנו יקבל ממנו הרבית ואין לו דין ודברים עם ראובן ואפילו שוה המשכון אלף זהובים הכל של שמעון ושלום אשר בה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כדעריכה

עוד ילמדני ראובן שנתן מעות לאשת שמעון להתעסק בהם ואמר לה השתדלי בהם כבשלך הלוותם ללוי ברבית קצוצה ונתן לה י"א זהובים לריוח ונתנתם לראובן ועתה אומר לוי ברבית קצוצה הלויתני והי"א זהובים שנתתי לך היו רבית קצוצה אנכה מן הקרן והיא מודה לדבריו וראובן טוען את נתתים לי בתורת ריוח והקרן תחזירי לי משלם.

תשובה אם ראובן יודע שהי"א זהובים היה רבית קצוצה ינכה מן הקרן אבל אם הוא אינו יודע ואשת שמעון כשנתנה לראובן אמרה לו ריוח הן [אם ירצה ראובן] לא יאמין לה לדבריה אחרונים אלא יאמר לה בתורת ריוח קבלתים ואם את עושה עצמך רשעה שלקחת רבית קצוצה מישראל איני מאמינך בזה אף עם שבועה.


סימן כהעריכה

עוד ילמדני ראובן בא עם גוי לשמעון להלוות לו על משכונו וכן עשה ואמר הגוי לשמעון תן המשכון לראובן למכור והוא יתן לך מעותיך ושוב נתן ראובן לשמעון הקרן והריוח בעבור הגוי מה חשש איסור יש בזה הואיל והישראל הלוה מעותיו לגוי אמנם אם ראובן עכב המעות בידו זמן גדול אחר מכירת המשכון ושמעון תובע ריוח עד שיביא מעותיו לידו והגוי אינו רוצה ליתן יותר אלא עד שעת מכירה בענין שראובן צריך ליתן המותר אם שמעון יכול ליקחנו בהיתר כי אמר לגוי כשנתן המשכון לראובן דע כי אקח רבית עד שיבאו מעותי לידי אלא שראובן פשע וצריך ליתנם במקום הגוי ואם הוא אסור אם צריך ראובן לברר או לישבע מתי מכרו.

תשובה איני רואה בכאן איסור תחלה וסוף כיון שהגוי היה שם בשעת הלואת המעות אין לו לשמעון עסק עם ראובן כלום ואם ראובן עכב המעות של הגוי בידו ולא נתנן לשמעון למה לא יקח שמעון רבית מן הגוי ואם הגוי יכוף את ראובן לפרוע את הרבית בשבילו מחמת שעכב מעותיו מאי נפקא ליה מיניה לשמעון בזה אין לו עסק עם ראובן כלל.


סימן כועריכה

עוד ילמדנו ראובן שהלוה מעות על ידי שמעון ואמר לו שהן לצורך גוי וכן היה הענין גוי היה לו ליקח מס ולא היה מוכן ואמר לשמעון להמציא לו מעות מיד ויניח לו מהם כך וכך והלך ולקח אותם ברבית אם יהא כמו לצורך גוי ומותר כמו שכתבת שיהו המעות באחריות ראובן עד שיבאו ליד גוי או נאמר קנאם הוא בפחות ונמצא שהלוה לצורך עצמו אמנם גוי שהביא משכונות אלא שבא עמו שליח שמעון ואמר הגוי לשליח למנות המעות ומנאם ונתנם לגוי והוליכם ועל זה אני שואל גוי שהביא משכון לישראל ואמר לו תן המעות לישראל זה שבא עמי או לאחר שלא בא עמו אם יש איסור מצד שליחות.

תשובה אם הגוי הניח מקצת המעות לשמעון כדי שיקחם לו הרי שמעון הוא הלוה ואם יודע ראובן זה לא היה לו להלוותם אעפ"י שבהיתר ע"י גוי עשה ואם לוה אותם בשם הגוי אז הוא מותר שיהא באחריותו המעות והמשכון עד שיבואו ליד גוי.

[ואשר שאלת גוי שמשכן לישראל ברבית והיה סובר שהמשכון של גוי ונודע שהיה של ישראל אם מותר ליקח רבית מן הגוי] [תשובה לפי דברי ר"ת שאין שליחות לגוי אפילו לחומרא מותר כיון דאין לגוי שליחות הרי אין הגוי עושה שליחות של ישראל אלא לוה המעות לעצמו וחוזר ולוה לישראל אפי' לרש"י שפי' שיש שליחות לגוי לחומרא היה מתירו דהא דאמרינן דיש שליחות לגוי לחומרא הני מילי היכא דידעינן דעשאו שליח אבל ישראל שנתן משכון לגוי ללות עליו מעות ברבית לא מחזקינן ליה לישראל הלוה ברשע שעשאו שליח לגוי ללות לו מעות מישראל ברבית שהלוה עבר בלא תשיך אלא אמרינן שהקנה המשכון לגוי להיות שלו וגוי קנה משכון בהגבהה או במשיכה וילוה הגוי המעות לעצמו ויחזור וילום לישראל כדי שלא (היה לו) [יהיה איסור לא) ללוה ולא למלוה ועוד אני אומר דלא שייך למימר ואח"כ נודע שהמשכון הוא שלו להפקיע הרבית אפי' אם הוא אחד מחפצי הלוה שהכל מכירין שהוא שלו שמא מחמת דחקו מכרו לגוי ואין הדבר יכול להתברר שהמשכון היה של ישראל בשעה שמשכנו הגוי ואם ירצה המלוה לא יאמין ללוה במה שאומר שהמשכון הוא שלו אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל] (עי' לעיל ס"ג).


סימן כזעריכה

עוד ילמדני המלוה לחברו על המשכון והחליטו אם לא יפרע לזמן פלוני אי הוי אסמכתא או לא כי הרמב"ן כתב דקנה והביא ראיה מן התוספתא המלוה את חבירו על המשכון ואמר לו אם לא אתן לך מכאן ועד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה ופירש הוא הטעם כי מפני שבעל חוב קונה משכון מטלטלין ומעכשיו כדרבי יצחק לפיכך כל התנאים שהם מתנין עליהם קיימין מה שאין כן בהלוהו על שדהו שאינו כמוכרו לו מעכשיו שאין אדם עשוי למכור קרקעותיו ע"כ.

ומה שהביא הא דרבי יצחק אינו נראה לי דרבי יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו והמלוה על המשכון בשעת הלואתו משמע כדאיתא בס"פ האומנין (פ"ב) ומה שתירץ ר"י על מה שהביא בגיטין (ל"ז) הא דרבי יצחק על מתני' דהמלוה על המשכון אינו משמט הך תירוצא לא שייך הכא ורבינו מאיר בן הר"ר ברוך פסק דבמשכון שייך אסמכתא מההיא (ב"מ מ"ח) דהנותן ערבון ומההיא (שם ס"ו) דגבי מהאי חמרא ומהשליש שטרו (ב"ב קס"ח) ובעל העיטור הביא התוספתא וכל הני ולא הקשה אהדדי והודיעני דעתך בבירור ואף אם שייך אסמכתא במשכון המלוה על המשכון או המוכר סחורה ונתן לו משכון והתנה עמו אם לא יפרע לזמן פלוני שיגבה כדי דמיו מן המשכון והמותר יהא מתנה מעכשיו אם הועיל או גם זה אסמכתא כי דעתו היה לפרוע ולא גמר ומקני.

תשובה מה שכתב הרמב"ן דקנה והביא ראיה מן התוספתא ופירש הטעם משום דבעל חוב קונה משכון מטלטלין ומעכשיו כדרבי יצחק אין דבריו נראין לי מטעם שכתבת דרבי יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו ואפילו אי איירי רבי יצחק אף בשעת הלואתו מ"מ לא קנאו להיות שלו אלא להיות עליו כשומר שכר כמו שפירש ר"י (תוס' גיטין ל"ז) נמצא התנאי שהוא מתנה שיהא שלו הוי אסמכתא אלא ודאי אסמכתא הוי ויכול הלוה לפדותו אם ירצה כמו שכתב רבינו מאיר דשייך אסמכתא במשכון מההיא דנותן ערבון וגבי מההוא חמרא והמשליש שטרו וההיא דתוספתא איכא למימר דאתיא כרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא אי נמי הא דקתני בסוף הגיעו היינו לענין זה שאין המלוה יכול לחזור בו דסבר וקבל בתורת פרעון אבל לגבי לוה הוי אסמכתא אם ירצה לפדותו דלהסמיכו על דבריו נתכוון והיה בדעתו לפדותו ולישנא דהגיעו משמע דאמלוה דוקא קאי כמו נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ומה שכתבת אף אם שייך אסמכתא במשכון המלוה על המשכון או המוכר סחורה וכו' אי הוי אסמכתא או לא פשיטא דהוי טפי אסמכתא כיון שהזכיר מותר כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי.

שאלה ראובן שאמר ליהודה הלויני מעות בריבית על אלו משכונות שהם של גוי והלוהו לאחר זמן בא ראובן ואמר שהוא שלו ויהודה אומר איני מאמינך ולא אתן לך המשכונות עד שיבא הגוי ויתן לי הקרן והרבית הדין עם מי.

(תשובה ישראל שהלוה מעות לגוי על משכנות מותר שילך אצל ישראל אחר ויאמר לו הלויתי מעות לגוי על המשכון אקח הרבית עד היום הזה ואתה תקח הרבית מהיום והלאה בלשון זה מותר וכל הרבית שיתן הגוי לישראל השני הוא מותר אבל בלשון הזה הלויני מעות הרבית על אלו משכנות שהם של גוי ודאי רבית קצוצה היא שהרי קצץ עמו רבית בין אם יתן הגוי רבית בין אם לא יתן הגוי מה לי אם היה המשכון של גוי מאחר שהישראל קצץ לו רבית נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל (נכפל לקמן סי' ל"ב).


סימן כחעריכה

ששאלת ראובן שמשכנו לו משכנות ברבית והוצרך למעות ומשכנו ראובן לשמעון ע"י גוי ובשעת פדיית המשכון אמר ראובן לשמעון שלי הוא המשכון אל תטול ממנו רבית אם מותר ליטול ממנו או לא מה שאתה קורא ע"י גוי אם אמר ראובן לשמעון הלויני מעות ברבית ואשלח לך המשכון ע"י גוי והגוי יביא לו המעות תחבולת רשעים היא ולא יקח רבית כלל אבל אם גוי הביא משכון לישראל והלוהו עליו ולא ידע המלוה שהמשכון של ישראל ושוב בא ישראל ואמר המשכון שלי הוא ושלחתיו ביד הגוי למשכנו לא יאבה לו ולא ישמע אליו אלא יקח מהגוי כל הרבית משלם ואין לו עסק עם היהודי כלל אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.


סימן כטעריכה

וששאלת גוי שלוה מעות ברבית מישראל ובשעת פדיית המשכון בא הישראל ואמר שלי הוא המשכון אם מותר לקחת רבית או לא אם רוצה לעשות מדת חסידות ולהאמין לו הרשות בידו אבל משורת הדין אינו מחוייב להאמינו ויקח הרבית מן הגוי שהלוהו.


סימן לעריכה

ילמדנו רבינו ראובן נתן לשמעון מדות של חטה לתת לו בהן קמח ונתן לו עם החטה המעות כפי שהיה מנהג בעיר להחליף חטה בקמח והתנו ביניהם לתת לו הקמח חצי מדה בכל שבוע ונתן לו שתי מדות ולא רצה לתת לו יותר ועבר עליו חדש אחד שלא נתן והשער עומד בעיניו ולאחר החדש נתיקר השער מפני שיבש הנהר ועכשיו תובע ראובן לשמעון שיתן לו הקמח ושמעון טוען שאין לו לתת לו אלא החטה והמעות שקבל ממנו כי זאת מכת מדינה היא.

תשובה יובש הנהר מכת מדינה היא ואין חייב לתת לו עתה קמח אלא חטה והמעות שקבל אבל קמח שנתחייב לו בעוד שהשער עמד בעין חייב ליתן לו ואין כאן משום לוה סאה בסאה כי דרך מקח היה ולא דרך הלואה ועוד מי שמוכר קמח מצוי אצלו קמח תדיר נאם הכותב אשר בן הרב רבי יחיאל ז"ל.


סימן לאעריכה

ומה ששאלת ישראל שאמר לחברו הלוה מעות על משכון זה שהוא של גוי ולצורך גוי ואחר כך אמר שלי הוא או של ישראל אחר הוא על זה כתב ריב"א שיאמר לו לדבריך הראשונים אני מאמין ולא לדבריך האחרונים כי לדבריך האחרונים אתה עושה עצמך רשע לעבור על לא תשיך ואיני מאמין שאתה רשע אבל לא יקבל המעות מיד הישראל מאחר שהמשכון שלו אף ע"פ שלמלוה אין איסור בדבר שהרי אינו מאמין לו מכל מקום לפי דברי הלוה עושה עברה הלוה שהוא נותן רבית לישראל ועובר המלוה על ולפני עור לא תתן מכשול אלא יאמר ללוה אתה אמרת מתחלה שהיה של גוי יבא הגוי ויפדה משכונו כי אין לי עסק עמך אבל תחלת ההלואה צריך לדקדק שלא תהיה באיסור כי גוי שנתן משכונו לישראל ואמר לו לך ולוה לי מעות מישראל ברבית אסור דאין שליחות לגוי נמצא שהשליח הוא הלוה מישראל וחוזר ומלוה לגוי ואין היתר בדבר אלא שיאמר המלוה לשליח אתה תהיה שלוחי להביא המשכון מיד גוי באחריותי נמצא בשליחות ישראל הוא מלוה לגוי ברבית ואם לא עשה כן אסור ליקח הרבית נאם הכותב אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.


סימן לבעריכה

ומה ששאלת ישראל שבא לישראל ואמר הלוה מעות ברבית על משכון זה שהוא של גוי ולבסוף נודע שהוא של ישראל דע כי הלואה זו תחלתה באיסור היתה כיון שהישראל הביא המשכון מיד הגוי לחברו וקבל המעות מיד חברו ונתן לגוי היה אחריות המשכון על השליח שאם נאבד המשכון מיד השליח היה הגוי חוזר על השליח וכיון שאחריות המשכון והמעות הם על השליח נמצא שהשליח הוא הלוה מחברו וחוזר ומלוה לגוי והוא רבית קצוצה וכשהייתי באשכנז והיה ישראל בא אלי להלוות מעות לגוי על משכון הייתי אומר לישראל אתה תהיה שלוחי להביא המשכון מיד הגוי באחריותי ולהוליך לו המעות על אחריותי וכן בשעת פדיה תהיה שלוחי לקבל המעות מיד הגוי ויהיו באחריותי משבאו לידך וכן תהיה שלוחי להחזיר לו המשכון ויהיה באחריותי עד שיבאו לידו וכשלא הייתי מאמין לשליח הייתי גומר כך בלבי ולא הייתי אומר לשליח דבר ובענין אחר אין היתר להלות מעות לגוי על ידי שליח ואם עשה כך מתחלה ובשעת פדייה אמר הישראל לא אמרתי לך אמת תחלה אלא המשכון שלי הוא יאמר לו חברו לדבריך הראשונים אני מאמין ולא לדבריך האחרונים כי לדבריך האחרונים רשע אתה ואין אני רוצה להחזיקך ברשע אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל מידך המעות ולא ליתן לך המשכון עד שיבא הגוי שאמרת ויתן לי המעות ואחזיר לו המשכון.

שאלה ראובן שאמר ליהודה הלויני מעות ברבית על אלו משכונות שהם של גוי והלוהו ולאחר זמן בא ראובן ואמר המשכונות הם שלי ומחמת דוחק אמרתי שהם של גוי ויהודה אומר איני מאמינך ולא אתן לך המשכונות עד שיבא הגוי ויתן קרן עם רבית הדין עם מי.

תשובה ישראל שהלוה לגוי על משכון [ולאחר זמן אמר הישראל לישראל אחר הלויתי מעות לגוי על משכון] זה תן לי המעות וכשיפדה הגוי המשכון אקח הרבית שעלה עליו עד היום הזה ואתה תקח הרבית מהיום והלאה בלשון זה מותר וכל הרבית שיתן הגוי לישראל השני הוא מותר אבל בלשון זה הלויני מעות ברבית על אלו משכונות של גוי ודאי רבית קצוצה היא זו שהרי קצץ זה הרבית בין אם יתן הגוי הרבית בין אם לא יתן מה לי אם היו המשכונות של גוי מאחר שישראל יתן לו הוי רבית קצוצה נאם הכותב אשר בה"ר יחיאל זצ"ל] (לעיל סי' כ"ז בלשון אחר קצת)