שו"ת הרא"ש/כלל סד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל סד עריכה
סימן א עריכה
שלומך יהי נצח מורנו ה"ר אשר יודע לאדונינו שאנו החתומים ישבנו בדין במותב תלתא ובא ראובן וטען על שמעון אתה הברחת ממוני השיבו שמעון ראית זה אמר ראובן לא אבל כך אני סבור אם הייתי רואה לא הייתי מניחך אמר שמעון לדיינים תאמרו לו לברר האיך הברחתי ממונו ולא רצה ראובן לברר יותר אמר שמעון איני מבין לשון זה אלא שאומר שגנבתי או שגזלתי לו ממונו לא היו דברים מעולם שוב נתברר לנו מפי ראובן שזוגתו לקחה את שלו בעלייתו והשליכה כל הממון דרך חלון לחצר אחרת ומאותו חצר לקח שמעון זה הממון וסייע לזוגתו של ראובן להוליך למקום שחפצה ואנו שלשתנו הדיינין דרשנו וחקרנו הדין מאותם שהיה לנו לשאול ועל פיהם חייבנו שמעון לישבע שלא גנב מראובן מאומה ועד היום הזה אין בידו כלום משל ראובן ובזה פטרנוהו וזה פסקנו לו שלשתנו בתוך קהל ועדה ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום אך ראובן אמר למה לא ישבע לי כמו כן שלא הבריח ממוני וסייע לאחותו להוליכו אחר שיצא מרשותי ואמרנו לו אין צריך לישבע כי כך הבננו על פי אותם ששאלנו הדין ושמא אפילו אם היה מודה בזה לא היה מתחייב ממנו שוב חזר חבירנו בו ורוצה שישבע שלא סייע אחותו להוליך אפילו מרשות אחרת ואנו עומדין על משמרתנו כאשר פסקנו תחלה והודיענו מורנו אם יוכל חבירנו להחזיר הדין או יהא בטל במיעוטו ואם הדין עמנו נבקש מלפני כבודך שתסכים עמנו בראיות קצת ובזה תעשה מצוה רבה.
תשובה אוהבי הדיינים נראה לי שמן הדין היה לכם לפטור את שמעון בלא שבועה שכשמעון אמר ראית זה השיב ראובן ואמר לא אבל כך אני סבור הוה ליה טענת שמא ואין נשבעין על טענת שמא אלא היכא שתובע טענת ברי מנה לי בידך או עבדי גנבת אבל אם טען שמא אתה חייב לי או שמא גנבת לי לא הטילו לו חכמים שבועה אלא על אותו שמנו חכמים שנשבעים שלא בטענה ואף לפי מה שנתברר לכם שוב מפי ראובן שזוגתו לקחה לו וכו' עד שחפצה לא מחייב שמעון לשלם בשביל זה לראובן כי מיד שהגביהה זוגתו אדעתא לגנבם קנאתם אפילו ברשות בעלים כדאיתא בפרק מרובה (ע"ט) הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת חייבים וכן הגונב כיס בשבת והוציאו חייב וכן הגונב חלבו של חבירו (כתובות ל"א) ומאחר שנתחייבה היא כבר בגניבה תו לא מחייב שמעון במה שסייע לאחותו ואף על גב דאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קי"א) אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה הני מילי התם שגם הב' גזל מיד הראשון שהרי אכל וכיון שלא נתיאשו הבעלים הוה ליה כאלו גזלו מיד הבעלים הלכך תרווייהו הוו גזלנין וגבי מהי מינייהו דבעי אבל הכא שלא בא לגזול ולגנוב אלא בא לסייע לאחותו והיא כבר קנאתם בהגבהה לא מחייב דגנב אין כאן דלא נתכוין לקנות בהגבהתו ואין לחייבו מטעם הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו ומקשה בגמרא (ב"ק יוד) והא איכא מרבה בחבילה היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא הוה אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו הוה אזלא מאי קא עביד ובנדון זה תרצה לומר אם לא סייע לאחותו לא היתה יכולה להוציאם עד שיודע לבעל נמצא שעל ידו בא לו כל ההיזק והוה ליה כמו בלאו איהו לא הוה אזלא מטעם זה אין לחייבו חדא דלא בריא היזקא לומר אלמלא לא סייעת היה הבעל יכול להציל ומספקא לא מפקינן ממונא דילמא אמר כמו שהשליכתם לחצר אחרת גם היתה יכולה לטלטל למקום אחר הלכך לא מחייבין ליה מספיקא ואף לדברי המפרש אלא דבלאו איהו נמי קא אזלא מאי קא עביד פירוש מאי קא עביד טפי מאינך וישלם חלקו אין לומר בנדון זה יתחייבו שניהם הוא ואחותו לא דמי דהתם על ידי שהוסיף על אש של חברו נתגבר האש והלך ועשה היזק וקודם מעשה שלו לא נעשה עדיין היזק בממון חבירו אלא על ידי שניהם נעשה ההיזק הלכך מחייבי תרווייהו אבל בנדון זה שכבר גנבתם אחותו לא מיחייב בסיוע שסייע לאחר מכאן והווא ליה כמו חופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר דאחרון פטור לכולי עלמא כיון שיש במעשה הראשון כדי להמית ונראה לי לומר אפילו היה יודע שהבעל (לא) היה יכול להציל ודומה עתה כמו בלאו איהו לא הוה אזלא אפילו הכי הוא פטור מטעם שכתבתי לעיל דהתם על ידו נעשה ההיזק לממון חבירו תחלה וחציו דידיה נינהו אבל הכא שכבר גנבתם אחותו ונתחייבה בתשלומין סיוע דעבד גרמא בעלמא הוא שמנעו מלרדוף אחרי אבדתו והוי כמו פורץ גדר לפני בהמת חבירו ונאבדה הבהמה שפטור משום דהוי גרמא ואפילו בכותל בריא והא דפריך (ב"ק נה) אי בכותל בריא אפילו בדיני אדם נמי ליחייב פרש"י דאכותל פריך ולא אבהמה ואף על גב דהתם לא נגע בבהמה אלא פרץ הכותל והבהמה יצאה מעצמה אבל הכא הבריח גוף הממון מאחר שאחותו קנאתם בהגבהה ונתחייבה בתשלומין והלה מנעו רק מלרדוף ולהציל הוי גרמא בעלמא ואין אנו צריכין לכל זה כי אין הדבר ידוע שהיה יכול להציל ומספיקא לא מפקינן ממונא ועוד אם היתה האשה לפנינו ואומרת אין חטפי ודידי חטפי כגון מחמת פקדון שהופקד אצלי והוא רוצה לגזלו ממני או מחמת מזונות שאינו נותן לי או ממון ניתן לי על מנת שאין לבעלי רשות בו לא בגוף ולא בפירות היתה נאמנת לומר כן במגו דלא חטפתי כיון דליכא אפילו חד סהדא בגניבה אם כן איך יוכלו לחייב את שמעון הא דאמרינן גזל ובא אחר ואכלו הני מילי שידוע בעדים שהראשון גזל ואין לבעלים על השני כלום ובנדון זה לא יוכל הבעל לברר כיון דליכא עידי גניבה ומטעם זה נמי דלא דמי לההיא דחזקת הבתים (נ"א) אי דחיישינן שמא גנבו מבעליהן קבל מן האשה יחזיר דמספיקא לא אמרינן דלמא גנבה אם כן משמע היכא שידוע שגנבה מבעלה אין להחזיר לאשה אלא לבעל נמצא שלא כדין החזיר לה ומיחייב לשלומי לבעל כיון שבאת גניבתו לידו היה לו לקיים מצות השבה ולא להחזירו ליד האשה שגנבתם לא היא כדפרישית לעיל דאימור דידה חטפה ולא היה הבעל יכול להוציא מידה אם היתה לפנינו גם מיד שמעון לא יוציא ואין לומר נהי שלא היה ראובן יכול להוציא מיד אשתו כיון שאין לו עידי גניבה מכל מקום שמעון שידע וראה שאחותו גנבתם מבעלה אז יש לו להחזיקה בתורת גזלנות שהרי החוטף חפץ מחבירו בעדים לאו כל כמיניה למימר דאין דידי חטפי דאם כן לא שבקת חיי לכל בריה וראייתו לגבי אחותו דידיה הויא ליה כעדים לאיניש דעלמא אם כן לא היה לו להחזיר לה הא ליתא שהרי שמעון אומר שמן הדין לקחה מה שלקחה אף על גב דלא עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דאיכא פסידא אלא בחפץ המבורר שהוא שלו כמו שפי' רבינו מאיר ז"ל בפרק המניח אימא הכא נמי מה שלקחה היה שלה ואפילו לא היה שלה נהי דלא עביד אינש דינא לנפשיה לכתחילה מכל מקום אם תפס אדם חפץ משל חבירו עבור תביעה שהוא חייב לו לא מיקרי גזלנא כדאמרינן גבי שנים אוחזין בטלית ושמא מלוה ישנה יש לו עליו ולא הוה חשוד אממונא ואף שבועת שוא אינה אם נשבע שטלית שלו א"כ כיון שהוא אומר שבדין לקחה למה לא יחזיר לה ואין לבעל עליו כלום ועוד אפילו אם לא היה אומר שמעון שידוע לו שבדין לקחה והחזיר לה אין לבעל עליו כלום כי אני אומר אם ראה ראובן ששמעון נכנס לבית לוי וגנב חפץ אחד ובא אותו חפץ ליד ראובן והחזירו לשמעון אין יכול להוציאו ממנו בדין ולא דמי לשומר אבדה דצריך להשיבו לידי בעלים כיון ששמעון אומר שמן הדין נטלו מבית לוי מחמת תביעה שיש לו עליו ואם היה ראובן מחזירו ללוי יהיה שמעון עויין עליו כל ימיו ואם יתפוס שמעון משל ראובן לא היה מחזירו לו אין ראובן חייב להציל לוי בממונו כל אריכות זה אין צריך לדין זה כלל כי שמעון פטור אפילו משבועה מחמת שתחלת טענת ראובן היתה שמא אפילו טען אחר כך טענת בריא אינו חוזר וטוען לחייב שמעון שבועה והנראה לי כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
סימן ב עריכה
שאלה ילמדנו רבינו ראובן תבע שמעון יריעת בגד שנתן לו למכרה והשיב שמעון שלא היה נזכר שנתן לו ראובן יריעה זו מעולם בא עד אחד ואמר לפני ניתנה זו לשמעון חזר שמעון ואמר אם אמת הוא שנתנה לי איפשר שפרעתי דמיה לראובן אשלח בעבור הפנקס שלי לעיין בו ולידע אמיתת הדבר אחר כמה ימים חזרו לדון לפני הדיינים שאלו לשמעון אם הביאו לו הפנקס ואמר כבר שלמתי בשבילה ומתוך אנס שאירע להם לא באו וראובן שואל שיפסקו דינו וקצת הדיינים רצו לחייבו לשמעון שבועה שאינו יודע שנתן לו יריעה זו מעולם ואם יזכר להבא שנתנה לו שיפרע דמיה לראובן והיה שם תלמיד אחד ואמר שבועה כזו לא שמענו מעולם ושורת הדין הוא שישבע שמעון לא היו דברים מעולם להכחיש העד כיון שאינו יכול לישבע שבועה זו שהרי הוא מסופק בדבר [משלם] ואחד מן הדיינים חרה לו על שהשיב אותו תלמיד לסתור דבריו יורנו רבינו שורת הדין ואם עשה אותו תלמיד כהוגן.
הדין עם התלמיד כההיא דאמר רבא (ב"מ צ"ח) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים וחמשים איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם הרי מודה מקצת שאינו יכול לישבע [משלם] וכן נמי בעד אחד בנסכא דרבי אבא (ב"ב ל"ג) כל היכא שאינו יכול לישבע להכחיש העד חייב לשלם וכהוגן עשה התלמיד כההיא דתניא (שבועות ל"א) מנין לתלמיד שרואה שטועה רבו בדין שלא יאמר אמתין עד שיחתכנו ואסתרנו ואבננו משלי שיקרא הדין על שמי תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, נאם הכותב אשר בן ה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ג עריכה
ילמדנו רבינו תבע בפנינו ראובן לשמעון שיתן לו חשבון מן החכירות שחכר שמעון מהקהל יצ"ו שהסכימו כך וכך לפי שאומר ראובן שהתנה עמו שמעון שיכנס ראובן זה עמו ערב בשטר החוב של החכירות הנז' ושיהיה לו לראובן הרביע בחכירות ושיכנס עמו ערב כפי התנאי ורוצה שיתן לו חלקו ממה שהרויח בחכירות הנזכר השיב שמעון ואומר אמת שיש לך הרביע בחכירות אבל אצרנו יין לתועלת החכירות ויש לך כמו כן הרביע ביין והנני מזומן ליתן לך חשבון מהכל השיב ראובן ואמר שמעולם לא היה לי חלק זולתי החכירות אבל ביין שאצרתם לא היה לי חלק עמכם כלל ועל זה אמר שמעון כן היה לך חלק ביין ויש לי עדים בדבר זה והביא עדיו אחר שהביא העדים חזר וטען שמעולם לא הודה לו שיתן לו החלק הנזכר בחכירות אלא על מנת שיהיה לו חלק ביין שאצרו ולא על דרך אחרת וכמו שהעידו העדים לעיל שכך הסכימו בבית ר"י אלבחיל ואנחנו אמרנו לשמעון למה סתמת דבריך תחלה הודית שהיה לו חלק בחכירות סתם ולא טענת שעל מנת כן היה השיב שמעון אמר מה בכך יש לי לחזור ולטעון ולפרש דברי ומה שטענתי יש לך חלק ביין לפי שעל מנת כן אמרתי שיהיה לך חלק בחכירות לפי שאני אומר מעולם לא אמרתי לראובן דבר מזה הענין בפניו ואמת שאמרתי לשותפים שיש לו לראובן חלק כמו שנזכר ועל זה אמרנו לראובן הרי אתה רואה ושומע מה שהוא טוען ומה שהעידו עדיו ואם יש לך לטעון יותר או שום ראיה אמור טענותיך ואמר ראובן אני מעולם לא הסכמתי עמו שיהיה לי חלק ביין וזמן גדול קודם שאצרו היין התנה עמי שיתן לי הרביע על מנת שאכנס לו ערב בשטר החוב וכן עשיתי על זה שאלנו לו אם היו לו עדים בזה הדבר והביא לו אלו העדים.
תשובה דקדקתי בטענות ובעדיות ומוצא אני הדין עם ראובן שיש לו רביע בחכירות ואין לו עסק ביין שאצרו חדא ששמעון טען מתחלה והודה שיש לראובן רביע בחכירות בשביל שנכנס עמו ערב בשטר החכירות ולא תלה הדבר בשביל שיאצרו יין ויקח גם הוא חלקו ביין אלא בסתם הודה שבשביל הערבות יהיה לו הרביע בחכירות אלא שטען אבל אצרנו יין לתועלת החכירות ויש לו ליקח גם רביע ביין שאצרו וזו אינו טענה כי אם שמעון ושותפיו עמו בחכירות נועדו יחדיו לאצור יין לתועלתם בלא הסכמת ראובן עמהם אין לו לראובן עסק באותו יין כלל כי סחורה אחרת היא ואין ענינה כלל אצל החכירות וגם ראובן אינו שותף עמהם בחכירות שחכרו שמעון ושותפיו מן הקהל אלא נתנו לו רביע החכירות בשכר הערבות שנתערב ומיד אחר שנתערב זכה הוא ברביע החכירות שפסקו לו ואין לו עסק במה שחדשו ביניהם אח"כ שמעון ושותפיו ומה שטען שמעון אח"כ שתלה הענין בזה שיטול גם חלק ביין שאצר ולא על דרך אחרת חוזר וטוען הוא וסותר דבריו הראשונים ולאו כל כמיניה ורגלים לדבר שהרי מוכיחים הדברים שאחר שנגמר ענין החכירות כמו ו' שבועות ויותר נועדו לאצור יין ואיך יתכן שבשעת החכירות שנתערב ראובן שתלה חלקו בקנין היין ומה שטען שמעון שלא היה נותן לשום אדם חלק בחכירות אם לא שיקח גם חלק ביין זה המאמר היה עם אותן השותפין שנשתתפו עמו בחכירות אבל ראובן איננו שותף עמהם אלא בשכר הערבות נתנו לו חלק ומה שהעיד רבי יעקב שבפנקס הנזכר היה אומר שהיה נותן שמעון לראובן הרביע בחכירות וגם ביין גם הוא העיד שראובן לא היה מצוי שם כשנעשו כל אלו הדברים ולאו כל כמיניה לחדש דבר בחלקו בלי הסכמתו ועוד הרי רבי משה אבי זרדזיל ור' אברהם בן ברבש שהם שותפים עם שמעון בחכירות הזה הודו על חלקם שאין לראובן חלק ביין אלא בסתם נתנו לו רביע בחכירות בשביל הערבות מסולקים הן עתה מן הדין כי הודו על חלקם וכשרים להעיד על שמעון לכך אני אומר שהדין עם ראובן שיש לו חלק בחכירות הרביע כפי תנאו בשכר הערבות ואין לו חלק ביין שאצרו עוד אני צריך להודיעכם דבר אף על פי שלא שאלתם עליו כדי שלא יצא מתחת ידי דבר שאינו מתוקן כל מה שזכיתי לראובן זהו אם היה שם קנין סודר שהקנה שמעון לראובן ליתן לו רביע בחכירות בשביל שיכנס ערב בשבילו אבל בלא קנין אינו חייב לו כלום כי ערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר שיקנה באמירה ולא עדיף האי מההיא דתנן בפרק הגוזל בתרא (קט"ו) שטף נהר חמורו וחמור חברו שלו יפה מנה ושל חבירו יפה מאתים הניח את שלו והציל של חברו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אני מציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ופריך עלה בגמרא ואמאי חייב ליתן לו דמי שלו נימא לו משטה הייתי בך מי לא תנינא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אף על פי שהתנה לו ליתן לו דמי שלו כיון שהוא יותר מכדי שכרו צריך קנין וכן אם אמר לו טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו וכן בנדון זה שכר הערבות הוא מקבל ולא חכר עם שמעון ושותפיו כלום מן הקהל הילכך לא מחייב שמעון לראובן כלום בלא קנין אבל אם היה שם קנין אז זכה ראובן כמו שכתבתי ויקח רביע כל החכירות אף ביין שאצרו שמעון ושותפיו יקח חלקו בהם כאלו אצרוהו שאר אנשי הקהל והנראה בעיני כתבתי אשר בן ה"ר יחיאל ז"ל.
סימן ד עריכה
שאלה ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שנכתב לפני כ"ג שנים וסכומו ת"ק זהובים ונפטר שמעון ובא ראובן לגבות חובו מנכסי שמעון והשיב נמואל בנו של שמעון שאותו השטר הוא פרוע כי גבה ראובן בשביל שמעון אביו חטה ושעורה ויין וצמר ונתפרע השטר ומפני חתנות שהיה בין ראובן ושמעון אביו האמינו ולא חשש לקחת השטר מידו אבל פרוע הוא והשיב ראובן שטרח בשביל שמעון לגבות לו חטה ושעורה ודברים הרבה לתועלתו והכל השלים לידו וזה השטר נעשה אחר שגבה בשבילו והלוה לו ממון לנשואי בתו ולשאר צרכיו נכתב לו זה השטר עליהם וראיה לדבר ששתי שנים אחר שנעשה השטר הורידו שמעון זה לנכסיו בסכום זה השטר והראה ההורדה לפני בית דין חתומה ומקויימת שהורידו לפני דיינין בכל בתים שהיו לו בביליירייאל ובכרם שהיה לו בתחום ביליירייאל וחזר היורש וטען כי בודאי נפרע השטר מחטה ושעורה שגבה כאשר טענתי מתחלה ואוכל לברר זה בעדים שהשטר נעשה קודם אלו הגביות ולא כמו שטען שנעשה אח"כ ונפרע השטר ונמחל שעבודו ונשאר בידו כאשר טענתי ואולי שחזר ולוה אבי מראובן על סמך אותו השטר שהיה בידו שכבר נמחל שעבודו ומחמת ההלואה שנייה נעשה לו הורדה בנכסיו ונמצא שהוא פרוע השטר זה אף לפי דבריו לכן אתם בית דין הוציאו השטר מידו לקרעו כי הודה שהוא פרוע ואולי נאבד השטר ונפל מיד אבי או הניחו בבית בתו שהיתה נשואה לאחיו ובא לידו והוא נמחל שעבודו כי הוא פרוע וחזר ראובן וטען כי הורדה זו לא נעשית לפרעון אלא להציל קרקעות שמעון מיד נושים גוים שהיו תובעים אותו וראיה לדבר שהשטר נשאר בידו והקרקעות ביד שמעון וביד יורשיו וחזר היורש וטען שהוא סותר דבריו הראשונים שמתחלה טען שאבי הורידו בקרקע בכח בית דין בסכום זה השטר עצמו וחזר וטען שלא נעשית ההורדה לפרעון אלא להציל ולאו כל כמיניה לחזור ולטעון ולסתור דבריו הראשונים ומה שטוען לחזק דבריו שנשארו הקרקעות ביד אבי וביד בניו אומר אני שאבי ובני ביתו יצאו מן הבתים ודרו חוץ מהם ימים רבים וזה ידוע ומפורסם ולאחר זמן חזר אבי וקנה לי אותם מידו וחזרו ודרו בהם אבי ובני ביתו בפניו בלי שום ערעור ואני לא הייתי דר בעיר בשעת ההורדה והפרעון אחר זמן חזרתי ומצאתי שחזרו כבר לבתים וקיים לי אבי בקנין ודרתי בבתים וסתרתי ובניתי החזקתי בהם בלי ערעור זה עשרים שנה ויותר בחיי אבי ולאחר פטירתו ועוד טען היורש להפקיע השטר בתורת שמיטת כספים.
תשובה מה שטען היורש ששטר זה נפרע ונמחל שעבודו אינו טענה כלל כיון שהשטר יוצא מתחת יד ראובן בלא קרע ובלא שובר לאו כל כמיניה לומר פרוע הוא ואם יש נאמנות בשטר אף להשביעו אינו יכול ובטענתו השנייה שטען על ההורדה שאמר ראובן ששמעון הורידו לנכסיו בסכום אותו השטר והראה ההורדה בבית דין הרי הודה ראובן שנתפרע מאותו השטר גם זה אין בה ממש כי יפה פירש ראובן טענתו שלא הורידוהו לנכסיו לפרעון אלא להוציא נכסי שמעון מיד נושיו ואין כאן חוזר וטוען אלא מתקן דבריו הראשונים וכן מוכח שהרי ראובן חזק טענותיו באותה הורדה לומר לא היה פרוע שיגבו לו בית דין שטרו מנכסי שמעון ואם היה בדעתו שההורדה היתה לפרעון אם כן מה חזוק עשה לדבריו מן ההורדה לומר שאינו פרוע ושיגבו לו שטרו אם לא היה פרוע מן הטענה הראשונה שטען היורש הרי הוא פרוע בשביל ההורדה והוי כעורבא דמייתי נורא לקימיה ועוד אם היה בדעתו שההורדה היתה לפרעון היה לו לתבוע בפני בית דין שיחזיקו אותו בנכסים שהורד בהם ועוד לא טען שהורד לפרעון אלא שהוריד אותו הלוה בפני בית דין בקרקע בסכום השטר ואין הלשון מוכיח על הורדת פרעון כי הורדת פרעון הוא על ידי שומת בית דין ובהכרזה ושלא מדעת הלוה אבל כשהלוה רוצה ליתן מדעתו קרקע למלוה אין באין לבית דין אלא מסכימים בין שניהם על דמי הקרקע והלוה כותב שטר מכירה למלוה והמלוה מחזיר שטר חוב ללוה וגם לשון ההורדה מוכחת כן שכתוב בה שהוריד הלוה למלוה בכל הבתים שהיו לו בביליירייאל ובכרם ואין מוזכר בה שומא והחלטה וניכרין הדברים שההורדה זו לא היתה לפרעון השטר אלא לפנחיא בעלמא שהגבה לו כל נכסיו בשטר מוקדם כדי להציל לו כל נכסיו משטרות המאוחרים וגם הוכחה גדולה שנשאר השטר בידו והקרקעות בחזקת הלוה וכל טענות היורש על דברים הללו אינן אלא טענות שמא ואולי דברים שהוא בודה מלבו לכן אני אומר שאינו סותר דבריו הראשונים אלא הן דבריו הראשונים עצמן ופירושן כאשר הוכחתי ועדיף הא מהא דאמרינן בחזקת הבתים (ל"א) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רבא מה לו לשקר אי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אמר ליה אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן ונפסק הדין כאביי וכשראה שהפסיד בטענה זו חזר וטען ותקן דבריו ואמר אין דאבהתך היא ומינך זבנתיה ואכלתיה שני חזקה והא דאמרי דאבהתי היא דסמיכנא עלה כדאבהתי וקאמר גמרא טוען וחוזר וטוען טענה כזאת שאינו סותר טענות הראשונות לגמרי אלא מתקן ומיישב טענה הראשונה או אפילו בזה אינו חוזר וטוען עולא אמר חוזר וטוען ונהרדעי אמרי אינו חוזר וטוען ואפסיקא הלכתא כעולא וכל שכן בנדון זה שטענה האחרונה היא ממש פי' טענה הראשונה ואפי' נהרדעי מודו בהא ועדיפא מהא דקאמר התם ומודים נהרדעי היכא דקאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דההוא הויא תוספת שמוסיף על דבריו לפרשם אבל בנדון זה אין צריך תוספת כלל ועל דבר השמטה שמטתי את ידי מלכתוב בענין שמטה מיום באי לארץ הזאת כי דברים רבים היו לי עם גדולי העיר מדוע אינם משמיטין כספים ואומרים שכבר נהגו בכל הארץ הזאת שלא להשמיט ואי אפשר לבטל המנהג שנהגו זה ימים רבים כי הרבה מלוות ישנות יש בארץ הזאת והביאו לי ראיה ממנהגם מיפוי לשון שטרותיהם ולא נתיישב לי טעמם ומצאתי התנצלות לעצמי על שמטת ידי עצמי שאיני מתעורר לבטל מנהגם ואומר אני דאפשר כיון שפשט המנהג שלא להשמט והכל יודעים הוה ליה כאלו התנה המלוה על מנת שלא תשמטנו שביעית נאם הכותב אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.
סימן ה עריכה
שאלה מורי שיחיה כבר ידעת מה ששאלתיך על עסק האשה שקרעה שטרות שנפלו לפני היורשים בירושה ואמרה בעלי צוני ובזה השבת דאינה נאמנת ועתה טוענת ליורשים אתם צויתם לי לקרעם וליתן ללווין קרועים והם אומרים לא היו דברים מעולם אם נאמנת אם לאו.
תשובה זאת האשה אם מתחלה טענה בפני בית דין בעלי צוני לקרעם לאו כל כמינה לחזור ולטעון שהיורשים צוו לה לקרעם דזה נקרא חוזר וטוען דסותרת טענה הראשונה מדהוצרכה לומר בעלי צוני אלמא הודיתה שהיורשים לא צוו דאלו צוו היורשים מה הוצרכה להזכיר צואת הבעל ועוד אינה טוענת ידעתי שאלו השטרות פרועים אלא אומרת אתם צויתם לי לקרעם וליתנם קרועים והיורשים אומרים לא היו דברים מעולם ולא מהימנא ודמיא להא דאמרינן בפרק החובל (צ"א) תני רבה בר בר חנה קמיה דרב שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקצצו פטור אמר ליה לא שבקת חיי לכל בריה דכל אדם יטעון כך אלא ודאי אזלינן בתר אומדנא שאין אדם אומר לחברו לעשות כן ומוקי לה בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה וקא תבע מיניה אנא בעינא למעבד הא מצוה וכן בנדון זה אנן סהדי דאין אדם אומר לחברו לקרוע שטרותיו שאינן פרועין הלכך לא מהימנא למימר אתם צויתם לי לקרעם ואפילו אם היתה טוענת ידעתי שהם פרועים לא מהימנא להחזיק השטרות פרועים על דבורה כיון שלא הושלשו השטרות בידה כההיא דפרק זה בורר (ל"א) אלא שנשארו בבית כשמת בעלה ברשות היורשים הן ולא מהימנא למימר פרועים הם ואפילו אם היתה טוענת אתם אמרתם לי שהן פרועים ושהייתי קורעם והיורשים כופרים לא מהימנא מדמוקי הך דשורי הרגת בשור העומד להריגה ובעל השור מודה אלא שתובע ממנו שכר המצוה ולא מוקי לה באומר לו שורך העומד להריגה אמרת לי להרוג ואילן העומד לקציצה אמרת לי לקצוץ והלה אומר לא היה עומד להריגה ולא אמרתי לך להרגו [וכן באילן] ובהכי הוה ניחא טפי שכן משמע לשון הברייתא שתובע ממנו דמי השור והאילן אלא ודאי בכי האי גונא היה חייב דבהא אמרינן לא שבקת חיי לכל בריה דכל אדם יאמר כן אלא ודאי לא מהימן דסתם שור אינו עומד להריגה וסתם אילן אינו עומד לקציצה וכן הכא נמי סתם שטר שהוא ברשות המלוה אינו בחזקת פרוע דאין הלוה פורע עד שיחזיר לו המלוה השטר וגם אין המלוה משכין באהלו עולה ומחזיר השטר מיד כשפורע הלוה הלכך לא מהימנא למימר אתם אמרתם לי שהיו פרועים ושהייתי מחזירם אשר בה"ר יחיאל זצ"ל (עי' כלל עא ס"ב במחודש).