פרק ב
עריכהמיהו נראה לענ"ד בשיטות הסוברין דעד אחד במיתה אינו אלא מדרבנן, דאי משום מילתא דעבידי לגלויי נראה כיון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון, וגבי ממון לא מהימן עד אחד אפילו במילתא דעבידי לגלויי, וכמו שהוכיח הריב"ש בסי' קנ"ה ובסי' קפ"א, וכן פסק הרמ"א בחושן משפט סי' ל' דבממון לא מהימן עד אחד במילתא דעבידי לגלויי ע"ש, א"כ ה"ה בדבר שבערוה לא מהימן במילתא דעבידי לגלויי.
ולפ"ז אפשר לומר במה שכתב הב"ש סי' קנ"ח בזמן הזה [דאיכא] חרם רבינו גרשום שלא ישא איש על אשתו, דאין עד אחד נאמן שמתה אשתו, דהוי דבר שמוחזק באיסור ואין עד אחד נאמן שמתה אשתו ע"ש, ולפי מ"ש י"ל דעד אחד נאמן בזה, ומשום מילתא דעבידי לגלויי ונאמן עד אחד מן התורה אפילו היכא דאתחזק, דזה לא הוי דבר שבערוה, והא דאין עד אחד נאמן לומר מת יבמי שתנשא לשוק שם בסי' קנ"ח, התם נמי דבר שבערוה מיקרי וכמ"ש המרדכי ע"ש.
ובתוס' פרק האשה שלום דף קי"ח שאין האחין יורדין לנחלה על פיו וז"ל, והא דאמרינן בפרק המפקיד דף ל"ח בשמעו בו שמת כו"ע לא פליגי דמורידין קרוב לנכסי שבוי, מצי לאוקמי בשמעו בו בשני עדים, דאי בעד אחד מיירי, הא אשה דהכא כעד אחד דמיא ואפ"ה אין האחין יורדין לנחלה על פיה, וא"ת מ"מ תיקשי אדמסיק התם כי פליגי כשלא שמעו בו שמת, פירוש בשני עדים אלא בע"א, דאי לא שמעו כלל פשיטא דאין מורידין, וי"ל דהכא מיירי לירד ולמכור, והתם מיירי לאכול כדמשמע התם, עכ"ל.
וראיתי במוהרח"ש שהקשה בהא דפריך התם מהא דתניא והיו בניכם יתומים ונשותיכם אלמנות כו', בניכם דומיא דנשותיכם כו', ע"ש פרק המפקיד דף ל"ח, וכיון דמיירי בע"א הרי הותרו הנשים עפ"י ע"א, וע"ש שכתב שכבר הקשה קושיא זו מוהריב"ל והניח בקושיא ע"ש. ולפי שיטת תוס' דעד אחד בעדות אשה אינו אלא מדרבנן ומדאורייתא אין עד אחד נאמן, א"כ שפיר מידרש קרא בניכם דומיא דנשותיכם דאין להם היתר עפ"י ע"א.
ובתוס' פרק האשה שלום שם בהא דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה, היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. וכתבו תוס' עלה וז"ל, מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן, אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומנסבא, ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוי אשני שבילין, מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה עכ"ל. ומדברי הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות שסתם, משמע דאוכלת גם בתרומה דאורייתא.
ואיכא למידק בזה, דהא בירושלמי שם מקשה על עצמה לא תהא נאמנת, ומסיק מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת, והקשו שם בירושלמי מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת, ותירצו א"כ חזרה לקלקולה הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה. ועיין בדברי הרב המגיד פי"ב מהל' גירושין הובא שם. וא"כ השתא דאינה נאמנת על חברתה ויודעת שלא יעשו דבריה רושם ואומרת מת בעלי, א"כ ודאי האמת אומרת, כיון שצרתה לא תנשא, וא"כ אמאי תאכל בתרומה, כיון שודאי אמת שמת בעלה. וליכא למימר שמקלקלת עצמה בשנאתה לצרתה שלא תאכל חברתה בתרומה ולהפסידה מאכילת תרומה, דא"כ לר' עקיבא דס"ל שם במשנה אין זו דרך מוציאה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה ע"ש, וא"כ גם היא לא תנשא דנימא דאומרת כן כדי שלא תאכל חברתה בתרומה, אלא ע"כ דלא חיישינן אלא לקלקול צרתה בקלקול בעלה, אבל בקלקול בתרומה משום זה לא תקלקל עצמה.
ועוד דהא לפי מ"ש תוס' לומר דלא תאכל בתרומה דאורייתא משום דחדא עבדה איסורא, וא"כ היאך תנשא היא עצמה, נימא דאמרה כן כדי לקלקל צרתה מתרומה דאורייתא, ע"כ לא אמרינן הכי שמתכוונת לקלקול צרתה אלא כדי שתנשא ולקלקל על בעלה, וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה היאך תאכל בתרומה דאורייתא, כיון דהשתא דלא תנשא צרתה ויודעת שלא יעשה דבריה רושם ואומרת אמת והיאך תאכל צרתה תרומה דאורייתא.
ואפשר משום חזקה דדייקא ומנסבא לא אסרי לצרתה לאכול בתרומה כיון דאינו מוכח בבירור, דאע"ג דמתירין לינשא ע"י חזקה זו, אבל אינו ברור בודאי דהא אין האחין יורדין לנחלה על פיה, ומשו"ה לא אסרינן לה לצרה לאכילת תרומה מחמת חזקה דייקא ומנסבא, דהיא גופה אינו אלא להקל משום עגונה, ודוק.
ובתוס' שם שכתבו ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש, מידי דהוי אשני שבילין, מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממ"נ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה עכ"ל, ודבריהם סתומים בלי ביאור, דהא גבי שני שבילין נמי איכא חד דעביד איסורא, דהא אחד הלך בודאי בשביל טמא, ואפ"ה שניהם טהורין וכל חד וחד מותר לאכול בטהרות, וגם מאי ענין סוטה לכאן.
ונראה ביאור דבריהם דבריש נדה [ב.] בד"ה והלל [כתבו] וז"ל, ודוקא ספק נגע ספק לא נגע הוי ודאי טמא, אבל טמא שנגע באחד מן החביות ואינו יודע באיזו מהן נגע הוי שניהם טמאים מספק, ואין טמאין שניהם בודאי, דלא גמרי מסוטה אלא דבר שיכול להיות והכא האחד טהור בודאי, וכן משמע בריש שני נזירים דקתני אמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזו מכם, מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה, ולא מייתי כל אחד קרבן טומאה, משום דלא גמרינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות, והא דפריך התם אמאי מייתי קרבן טומאה לייתי קרבן טהרה תרווייהו דהו"ל שלשה והוי רשות הרבים וספק טהור, אע"ג דאינו יכול להיות שיהיו שניהם טהורים דהאחד ודאי טמא, וכן גבי שני שבילים פ"ק דפסחים מטהרינן שניהם בבאו לשאול בזה אחר זה, אע"ג שבודאי נטמא האחד, התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה עכ"ל.
וה"נ רצו תוס' לומר דצרתה מותרת אפילו בתרומה דאורייתא והיא תנשא, מידי דהוי אשני שבילין דכל חד וחד טהור, אע"ג דסתרי אהדדי דאי אפשר להיות שניהם טהורים, וחזרו וכתבו, מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממ"נ, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה, וביאור הדברים דכל היכא דאנו מורין הוראה ודאית, אי אפשר להורות הוראה ודאית בדבר דסתרי אהדדי, ומהאי טעמא בשני נזירים אי אפשר להורות הוראה ודאית שיהיו שניהם טמאים מכללא דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, כיון דאי אפשר להיות שיהיו שניהם טומאה ודאית, אבל בשני שבילין הא דטהורין שניהם לאו הוראה ודאית מיקרי, אלא דאנן לא מטמאין אותו מספיקא כיון דלכל אחד חזקת טהרה, וכל היכא דאיכא חזקת טהרה אין אתה יכול לטמאו עד שנדע שיצא מחזקתו.
וזה נמי כוונת תוס' ריש נדה גבי שני שבילין מטהרין שניהם אע"ג שבודאי נטמא, התם לאו מסוטה גמרינן אלא דמוקמינן כל אחד בחזקת טהרה, ואע"ג דחזקה דילפינן בש"ס הוא מדכתיב ויצא הכהן מן הבית דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, ע"ש פ"ק דחולין דף י', וא"כ בחזקה נמי נימא דוקא היכא שיכול להיות כן, ולא כן בשני שבילין דאי אפשר שיהיו טהורין שניהם, אלא דחזקה אינו הוראה ודאית אלא דאנן הוא דלא מפקי מחזקתו, ולכל אחד ואחד אין אנו יכולין להוציא מחזקתו.
וענין חזקה עיין בפירוש המשניות להרמב"ם סו"פ בתרא דנזיר וז"ל, שחזקת טמא טמא שרגלים לדבר, והטעם בזה מה שאמר שחזקת הטמא טמא ופירוש רגלים לדבר, שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות, ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה, נניחהו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה עכ"ל, הרי דחזקה אינו הוראה ודאית אלא שאנו מניחין אותו בחזקתו עד שיבוא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה, אבל כל היכא דאיכא הוראה ודאית אין אנו מורין אלא בדבר שיכול להיות, ומשו"ה כתבו התוס' מיהו איכא הכא דעבד איסורא ממ"נ, ובכה"ג לא ילפינן מסוטה.
וה"נ כיון דאיכא הוראה ודאית שתנשא וא"כ ודאי מת, וזו תאכל בתרומה וא"כ ודאי חי, וכל כה"ג לא ילפינן מסוטה לענין טומאה ברה"י, משום דאי אפשר הוראה ודאית בדבר שאי אפשר להיות, אלא דוקא בשני שבילין דהוא מחמת חזקה, וזו אינה הוראה ודאית ומטעמא שכתבנו, דחזקה אינו ודאי אלא שאנו מניחין הדבר בחזקתו, ואין מטמאין אותו מספיקא, ולפי שאין אנו הולכין אחר האפשריות וכמ"ש, וא"כ אין לחזקה הוראה ודאית, ודוק היטב.
ולפי שיטת רש"י והרשב"א שהובא במוהרי"ק דהא דעד אחד נאמן בעדות אשה, היינו משום דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, ניחא דתאכל בתרומה דאורייתא וליכא חדא דעבדה איסורא, דזו שתנשא עקרוה רבנן לקידושין מיניה ולא עבדה איסורא, וזו שתאכל בתרומה דאורייתא ולא תנשא, לא עקרוה רבנן לקידושין מיניה, ומשו"ה סתם הרמב"ם פ"ט מהל' תרומות דתאכל בתרומה, ומשמע אפילו בתרומה דאורייתא, וליכא איסור כלל לא לזו ולא לזו ודוק, ועמ"ש פ"א.