שבע אגדות חז"ל/אגדה שניה
אגדה שניה: ר' יהושע בן לוי- קפיצה לגן עדן
כתובות ע"ז
תניא אמר רבי יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן ......ובעלי ראתן קשה מכולן .....
מאי סימניה דלפן עיניה ודייבי נחיריה ואיתי ליה רירא מפומיה ורמו דידבי עילויה.....
מכריז רבי יוחנן הזהרו מזבובי של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה רבי אלעזר לא עייל באהליה רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר (משלי ה) אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל איתחזי ליה א"ל אחוי לי דוכתאי אמר ליה לחיי א"ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה שוור נפל לההוא גיסא נקטיה בקרנא דגלימיה א"ל בשבועתא דלא אתינא אמר קודשא בריך הוא אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר אמר ליה הב לי סכינאי לא הוה קא יהיב ליה נפקא בת קלא ואמרה ליה הב ניהליה דמיתבעא לברייתא מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי אזל אשכחיה לר' שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא אמר ליה את הוא בר ליואי אמר ליה הן נראתה קשת בימיך אמר ליה הן אם כן אי אתה בר ליואי ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי רבי חנינא בר פפא שושביניה הוה כי הוה קא ניחא נפשיה אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל לגביה ואיתחזי ליה אמר ליה שבקי תלתין יום עד דנהדר תלמודאי דאמרי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שבקיה לבתר תלתין יומין אזל איתחזי ליה א"ל אחוי לי דוכתאי א"ל לחיי א"ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא אמר ליה כחברך בעית למיעבד לי אמר ליה אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה אמר ליה מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה ואפילו הכי כי נח נפשיה אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא וגמירי דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא
קרב לגביה רבי אלכסנדרי אמר עשה בשביל כבוד חכמים לא אשגח עשה בשביל כבוד אביך לא אשגח עשה בשביל כבוד עצמך איסתלק
פרק א: מכת השחין- בעלי ראתן עריכה
תרגום:
אמר רבי יוסי שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים עשרים וארבעה מוכי שחין הן..... ובעלי ראתן קשה מכולן... ומהם סימני הזיהוי? עיניו דולפות נחיריו זבים יוצא לו ריר מפיו וזבובים עולים עליו
"בעלי ראתן- קשה מכולן"
לא לחינם הגמרא מתארת ומפרטת את סימני המחלה של "בעלי ראתן" (ב"ר). לאור הפירוט אנו מבינים כי מצבם של חולים אלו קשה מאוד. בעצם, זוהי פגיעה מוחית ויש חשש גדול שהמחלה מדבקת. לאור המחלה המאוד קשה אנו אמורים לקבל בהבנה את ההוראה של חז"ל לקמן, להתרחק מחולים אלו מחשש להידבקות במחלה. מאידך אנו נקבל בהערצה רבה את מי שבניגוד לכללים כן יצור אתם קשר ויקיים מצוות ביקור חולים וכיו"ב.
פרק ב: היחס לבעלי ראתן עריכה
תרגום:
רבי יוחנן מכריז: היזהרו מזבובים של בעלי ראתן. רבי זירא לא היה יושב מולו אם רוח נושבת עליו. רבי אלעזר לא היה יושב באוהל שלו. רבי אמי ורבי אסי לא היו אוכלים מביצים שהיו במבואה של בעלי ראתן. רבי יהושע בן לוי (ריב"ל) היה מתחבק אתם ועוסק בתורה. אמר: "איילת אהבים ויעלת חן" אם חן מעלה על לומדיה, וכי להגן אינה מגינה עליו?
ר' יוחנן מכריז
בדרך כלל הגמרא פותחת בלשון "אמר", מדוע כאן נקטה הגמרא בלשון "מכריז"? נ"ל כי הגמרא רצתה לתת משנה תוקף לדברי רבי יוחנן. בגלל חומרת העניין רצה ר' יוחנן שדבריו יודגשו וישמעו. לכן הוא נוקט בלשון "מכריז" ולא בלשון "אמר". אין לפנינו הלכה רגילה, ולא הנהגה בדרך ארץ, אלא קיום מצות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". חז"ל ודאי הבינו כי מחלת שחין זו של "בעלי ראתן" מדבקת ואשר על כן הם הורו לנו להתרחק מהם. להלן נראה כי הגמרא תביא ארבע דעות בנדון וכל אחת מחמירה יותר מחברתה באשר לנקיטת אמצעי זהירות כדי לא להידבק במחלה זו.
1. "רבי יוחנן מכריז- הזהרו מזבובים של ב"ר": ר' יוחנן מכריז ומזהיר להימנע ממגע עם זבובים שהיו על פצעיהם של חולים אלה. דבריו נשמעים הגיוניים: זבובים באשר הם, מהווים מקור לזיהום ולהעברת מחלות. על אחת כמה וכמה זבובים שנגעו בפצעיהם של ב"ר עלולים להעביר את המחלה.
2. "רבי זירא לא היה יושב מולו": ר' זירא מרחיק לכת יותר מר' יוחנן. ר' זירא נהג שאם רוח נשבה על חולים אלו, הוא נמנע מלשבת מולם. זאת כדי שהרוח לא תעבור גם עליו ותעביר את המחלה. משמע מדברי רבי זירא שיש להימנע מלשבת במחיצתם מחשש שהרוח תנשב על החולה ותעביר את המחלה למי שבמחיצתו. רבי זירא אינו מכריז ואינו מזהיר, הגמרא מציינת מה נהג ר' זירא לעשות: הוא לא היה יושב מולו. הגמרא מביאה זאת בבחינת "מעשה רב". כאשר הגמרא מביאה "מעשה רב", היא מתכוונת שזו הלכה ויש לנהוג כך. בסופו של דבר נמצאנו למדים כי ר' זירא החמיר בהרחקה מב"ר.
3. "רבי אלעזר לא היה יושב באוהל שלו": גם דברי רבי אלעזר באים "כמעשה רב", הוא נהג להתרחק לחלוטין ממקום מושבם של חולים אלה. האוהל, הבית שלהם מעופש ומזוהם, ולדעת ר' אלעזר, השוהה בו עלול להידבק במחלה.
דברי חכמים הולכים ומחמירים ביחס לחולים אלה. בעוד שרבי יוחנן הזהיר מהזבובים שנגעו בחולים אלה, לעומתו ר' זירא הזהיר מהרוח שנשבה על חולים אלה, הרי שר' אלעזר מרחיק אותנו מחולים אלה לגמרי. לדבריו, בעצם אסור לקיים מצוות ביקור חולים לב"ר, כי המצווה כרוכה בסכנת נפשות.
לדעתו של האחרון, נמצאו ב"ר מנודים. אסור להיות באוהל שלהם, אי אפשר לבקר אותם, ואי אפשר בכלל להיות במחיצתם .
4. "רבי אמי ורבי אסי": רבי אמי ורבי אסי הרחיקו לכת יותר מקודמיהם. הם נמנעו מלאכול ביצים שהיו במבואה של ב"ר. מה פשר הנהגה זו? הם חוששים להעברת המחלה בעקיפין ע"י חפצים שהיו באזור שלהם. הם כבר לא מדברים על האוהל- הבית שלהם, הם מחמירים על חפצים שהיו במבואה שלהם. רבי אמי ורבי אסי החמירו עם חולים אלו פעמיים: א. עד כאן הורחקנו מהחולה עצמו, עכשיו מרחיקים אותנו אפילו מחפציו. ב. עד כאן הורחקנו מגופו וביתו, עכשיו אנו מורחקים אפילו מסביבתו. אם אמרנו שרבי אלעזר כביכול נידה את ב"ר, מה נאמר על רבי אמי ורבי אסי? אלה ודאי נוהגים בהם כמנודים. אלה אוסרים אפילו לסחור אתם.
לסיכום ניתן לאמר, כי למרות ההזדהות הפנימית והרגשית עם חולים באשר הם, ודאי עם חולים קשים אלה, למרות זאת ההתרחקות מהם מתקבלת על דעתנו. זאת גם במחיר בידודם של חולים אלה, מאחר שאנו מודעים למצוות "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". במצוה זו כל אחד מצווה לעשות את המירב, אשר באפשרותו.
ריב"ל מתחבק עם בעלי ראתן
בניגוד לכל חמשת האמוראים הנ"ל ריב"ל נוקט בדרך הפוכה לחלוטין. לא רק שאינו נזהר מהם, ולא רק שאינו מתרחק מהם, אלא שהוא מתחבק אתם. אין ספק, ריב"ל יוצא דופן, ומייצג גישה אחרת לחלוטין ביחס למוכי השחין- ב"ר. ריב"ל סובר, שאין להתרחק מב"ר, על אף שהם חולים במחלה מדבקת ומסוכנת. להיפך, מקום שיסבלו מבדידות ומצער שאין כדוגמתו, ריב"ל מציע בניגוד לכל הכללים כן להתקשר אתם ובקשר הכי אמיץ- ריב"ל מתחבק אתם. אולם הוא מסייג זאת. זה מותר בתנאי שלומדים אתם תורה , מאחר שהתורה מגינה ומצילה, ובלשונו של ריב"ל: "איילת אהבים ויעלת חן". אם התורה מעלה חן על לומדיה ודאי וודאי שהיא מצילה את לומדיה .
ריב"ל מודע לבעייתיות
מדברי ריב"ל נראה כי הוא מודע לסכנה שבמחלה המדבקת. הוא מודע להתלבטות הקשה: מחד, המחלה מסוכנת מאוד ומדבקת, על כן יש להתרחק מחולים אלה. מאידך, יש מצווה לבקר חולים. לא יעלה על הדעת להשאיר חולים אלה בבידוד. זהו צער קשה מאוד. אשר על כן ריב"ל מציע כן להתקרב אליהם, כן להיות אתם, ואפילו לחבק אותם. אולם יש לעשות זאת עם תעודת ביטוח, עם חיסון, כלומר עם לימוד תורה. התורה מגינה ומצילה וזוהי תעודת הביטוח הטובה ביותר5.
פרק ג: קפיצה לגן עדן עריכה
תרגום:
כאשר הגיע זמנו של ריב"ל למות, אמרו לו למלאך המוות: "לך עשה לו את רצונו" הלך מלאך המות ונגלה אליו. (א"ל: "מהו רצונך?") א"ל: הראה לי את מקומי. א"ל: לחיי א"ל: תן לי את סכינך, שמא תפחיד אותי בדרך. נתן לו את הסכין. כשהגיעו לשם (לגן עדן), מלאך המות הרים את ריב"ל והראה לו(את ג"ע). ריב"ל קפץ ונפל לצד השני (לגן עדן). מלאך המוות תפס אותו בקצה גלימתו. א"ל: אני נשבע שאיני בא. (אמר מלאך המוות לקב"ה: ריב"ל ברח ואינו רוצה לחזור) אמר הקב"ה: נבדוק, אם הוא נשבע במשך חייו והפר את שבועתו נוציא אותו. ואם לא, לא נוציא אותו. (בדקו ומצאו כי ריב"ל תמיד קיים את שבועתו) א"ל (מה"מ): תחזיר לי את הסכין. לא רצה להחזיר. יצאה בת קול ואמרה לו: תן לו את הסכין, הבריות צריכות אותה.
עד כאן היתה האגדה בעולם המעשה, בתחום המציאות. מכאן והלאה האגדה תדבר במשל ובחידות , ואנו ננסה בס"ד ללמוד ולהבין שמץ מדברי חז"ל.
"לך מלא לו את משאלתו"
ראשית, יש להבין כי כאשר הקב"ה אומר "לך מלא לו את משאלתו", אין הכוונה דווקא למשאלה אחת בלבד .זהו ביטוי כללי וסתמי שאפשר או צריך לבדוק מה רצונו, מה מגיע לו.
הקב"ה כל יכול, ובאוצרו נמצא הכל. הוא אינו מוגבל ואינו מגביל לבקשה אחת. הוא יכול לתת לאדם כל אשר יחפוץ. צריך לבדוק רק אם מגיע לו או לא. בהמשך האגדה נבדוק איזו משאלה נענית ואיזו לא, ומדוע?
"הראה לי את מקומי"
אנו מסוקרנים מאוד מה אפשר לבקש לפני מיתה? מה יבקש ריב"ל? מה תהיה משאלתו? והנה לאכזבתנו, הוא מבקש לראות את מקומו, כלומר לראות את ג"ע . לכאורה ריב"ל מבזבז את ההזדמנות שניתנה לו. וכי מה טעם לראות את ג"ע, את מקומו, אם בעוד כמה רגעים הוא אמור להיות שם?
"תן לי את סכינך"
בהמשך הדרך ריב"ל מבקש ממלאך המוות (מה"מ) את הסכין. זה נעתר לו, ונותן לו את הסכין. לבסוף כאשר הם מגיעים לג"ע, מה"מ מרים את ריב"ל כדי שיראה את ג"ע. ריב"ל בניגוד למצופה מערים על מה"מ וקופץ לג"ע, כאשר הסכין בידו. אכן ריב"ל מוצא את עצמו בג"ע ללא המיתה של מה"מ . "הבן איש חי" היטיב לתמצת עניין זה של המיתה ללא מלאך המות:
"ומה שאמר הב לי סכינך, לאו סכין ממש היא, אלא זהו כח רוחני שבו מושך חיות האדם והנפש שלו מן הגוף בשעת המיתה, ולזה הכח מכנהו בשם סכין" (בן איש חי, בן יהוידע)
"מה"מ הרים אותו כדי שיראה"
עניין זה שמה"מ מרים את ריב"ל כדי שיראה את ג"ע טעון בירור. ראשית, מתברר שמה"מ בעצם אינו רואה את ג"ע. זאת מאחר שמה"מ הוא השטן הוא יצה"ר , ממילא אין לו אחיזה בטוב. לעומתו ג"ע מסמל את העולם שכולו טוב.
דבר שני עולה מקטע זה של האגדה, כי כדי לראות את ג"ע (או ליתר דיוק כדי להגיע אליו) צריך סיוע של מה"מ, קרי: של יצה"ר (מה"מ) אך צריך בדרך לשלוט בו ולדאוג לקחת ממנו את הסכין, כלומר את כוחות הרע שבו, ולבסוף אף להעזר בו ממש, והוא הוא המרים את ריב"ל כדי שיראה את ג"ע .
לנצל את כוחות הרע לטובה
נראה לומר כי חז"ל רצו ללמדנו שיצה"ר זה חלק מהכוחות שבאדם, כוחות המופנים לרע. אולם כדי להגיע אל הטוב צריך לנצל את הכוחות האלה עצמם. אי אפשר לבטל את הכוחות ולהרוס אותם. מבחינת יצירת האדם הם חלק מהבריאה, והם חלק ממהותו וחיותו של האדם. אין צורך לרצות לבטלם או לחסלם. צריך לנצל את כוחות היצר המופנים לשלילה, ולנתב אותם לאפיקים חיוביים . יתר על כן נ"ל כי אי אפשר להתקדם ולהגיע אל תכלית האדם, אל תכלית הטוב, מבלי לנצל את כל הכוחות שבאדם, את כל הכישורים והיכולות. חלק מהכוחות נוטים לשלילה ולרע: היצרים. אולם גם את הכוחות האלה צריך ואפשר לגייס לטובת היצירה, השכלול, הבניה, וההתקדמות של האדם .
לסיכום, נ"ל כי הרים אותו מה"מ לראות את גן עדן אינו אלא משל. כאשר הנמשל הוא, שאל לו לאדם להשמיד את יצרו, אלא על האדם לכבוש את יצרו ולנצל את כוחותיו לטוב, ובכך יגיע בסופו של דבר לתכליתו, לגן עדן.
בתחבולות תעשה לך מלחמה
פתחנו את דברנו בכך, שלכאורה ריב"ל ביזבז את משאלתו. מה לו לבקש לראות את מקומו, אם בעוד כמה רגעים הרי הוא יגיע לשם? אולם בהמשך מתברר שריב"ל השיג את מבוקשו עד הסוף בדרכו שלו ובתחבולות: בתחילה הוא ביקש רק ללכת עם מה"מ ולראות את ג"ע. הבקשה השניה בדרך לג"ע נראית כבדרך אגב, הוא מבקש את הסכין. זאת עם הסבר משכנע: "זה מפחיד אותי". לאחר מכן הוא מטפס על מה"מ, כביכול רק לראות את ג"ע. עד כאן ריב"ל מקבל את מבוקשו לראות את ג"ע. אולם הוא מנצל את היתרון, כשהוא במצב טוב יותר ומה"מ במצב נחות, ודווקא אז כשזה אפשרי הוא קופץ לג"ע. והנה מתברר כי לזאת הוא שואף כל הדרך. אלא שאם היה מבקש זאת מההתחלה, כנראה שמה"מ לא היה מאפשר לו. ובשפת המעשה, היו צצים מעכבים למיניהם .
נמצאנו למדים כי חובה למצוא תחבולות נגד מה"מ, הוא השטן, הוא יצה"ר. ריב"ל מלמדנו כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה", במלחמה נגד יצה"ר.
מתברר בסוף, כי מטרתו של ריב"ל היתה להיכנס לג"ע ללא המיתה של מה"מ. הדבר לא פשוט, הרי זהו תפקידו של מה"מ. משום כך יש להשתמש בתחבולות.
לסיכום, יצה"ר תפקידו להסיט את האדם מדרך הישר, תפקידו להוביל את האדם לאבדון, להתרחקות מה'. אשר על כן אין עצה אחרת, אלא להילחם ביצה"ר ובתחבולות.
כיבוש היעד צעד אחר צעד
ריב"ל לימדנו פרק נוסף בכיבוש היעד, הוא כיבוש היצר. איך כובשים את היעד, כאשר יצה"ר עומד מנגד? ראשית, למדנו כי השיטה צריכה להיות "בתחבולות". שנית, למדנו כי השיטה צריכה להיות הדרגתית: צעד אחר צעד.
- קודם כל ריב"ל מבקש רק לראות את מקומו, את ג"ע.
- אח"כ הוא מבקש לקחת את הסכין. הוא עושה זאת תוך כדי הסבר ושכנוע: "שמא תפחיד אותי בדרך" (כלומר, גם בהשגת שלבי הביניים יש להפעיל שכנוע והסברים).
- לאחר מכן, כאשר מגיעים, הוא מבקש לראות את המקום. לצורך זאת יצטרך לטפס על יצה"ר.
- עתה כאשר הכל מוכן ומוכשר, ריב"ל מבצע את אשר תכנן מלכתחילה, הוא קופץ לג"ע.
לפשר הקפיצה לג"ע
וכי אפשר להכנס לג"ע חי? א"כ מה פשר הדבר שריב"ל קפץ לג"ע? כאמור, הגמרא עברה לדבר במשל ובחידות כדי להביע רעיונות נשגבים. נ"ל כי ריב"ל חשק להיכנס לג"ע ללא צער מיתה, ובלשון חז"ל למות מיתת נשיקה.
הסכין מסמל את צער המיתה. ריב"ל רצה והצליח לקבל את הסכין לידו. זאת כדי להגיע לג"ע ללא צער הסכין, כלומר ללא צער מיתה. בעצם זוהי בקשתו של ריב"ל והוא אכן השיג אותה.
כבר עמד על כך המהר"ל בפירושו לאגדות הגמרא והסביר כי אי אפשר להסביר שריב"ל הגיע לג"ע ללא מיתה "ודבר זה מרחיק את הדעת". מאידך הוא מבאר עניין זה שמיתת ריב"ל נעשתה שלא ע"י מלאך המות:
"ואמר בשבועתא לא אתינא, כלומר כי ריב"ל היה מנצח מלאך המות והיה גובר עליו ולא שלט בו מלאך המות, רק כי מיתתו היה כאשר הגיע זמנו להפטר מן העולם היה נפטר מן העולם ולא נמסר ביד מלאך המות, ולכך אמר שוור נפל להאי גיסא ויצא מן מלאך המות, ואי אתשל אשבועתא לא היה דבק כ"כ בו כי השבועה נקרא קיימא שהוא נשבע לקיים דבר אחד, והקיום בזה הוא מצד הש"י כאשר נשבע בו וכדכתיב (דברים י') את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע שהוא קיימא הקיום הזה הוא בו ית', ואם היה מתיר שבועתו ולא היה הדבקות כ"כ בו, לכך אמר אם היה מתיר שבועתו ולא היה בו הקיום כ"כ אז יהיה גובר המלאך המות ויהיה נמסר לו למיתה, אבל אם לא היה מתיר שבועתו והיה לו הדביקות לגמרי בו ית' וזה היה מציל אותו מן מלאך המות שלא יהיה נמסר ביד מלאך המות וקנה לו מקום בג"ע. (מהרל, חידושי אגדות א' על אתר).
פרק ד: צוהר לדרכי ההשגחה עריכה
מה"מ תפס אותו בקצה גלימתו
מתברר שמה"מ אינו כל יכול, הוא ממלא את שליחות ההשגחה. כמוהו כל הבריאה וכל המלאכים, כולם עושים רצון קונם, רצון ההשגחה האלוקית. ריב"ל מתעתע במה"מ, קופץ לג"ע (ועוד הסכין של מה"מ בידו של ריב"ל), ומה"מ איננו יכול להוציאו משם. הוא ס"ה יכול רק לאחוז בגלימתו ותו לא.
נראה לפרש "אוחז בגלימתו" כמשל, כאשר הנמשל הוא: מתקיים בירור. כאשר אדם מחזיק בגלימתו של זולתו הוא אינו מרפה ממנו, אך גם אינו אוחז בו ממש. וכן כאן מה"מ אינו שולט בריב"ל אך מאידך הוא עדיין מעכב אותו ודן אתו.
מהר"ל מסביר קצת אחרת את עניין האחיזה בגלימתו של ריב"ל. לדעת המהר"ל עניין זה מורה על כך שמה"מ אין בכוחו לשלוט על ריב"ל:
"ומה שאמר דנקטיה בקרנא דגלימא, ר"ל כי לא היה הכח למלאך המות על ריב"ל כי אם דבר מה, אבל שיהיה לו כח לגמרי עליו דבר זה לא היה לו כח, ולכך אמר דנקטיה בקרנא דגלימא" (מהר"ל, חידושי אגדות, א').
מי קובע? (הקב"ה – מה"מ – ריב"ל)
ריב"ל נשבע שאינו יוצא מג"ע, לעומתו מה"מ עומד על כך שהוא צריך למלא את שליחותו. אשר על כן פונה לשולחו, לקב"ה לבירור הנדון.
להפתעתנו, הקב"ה משאיר את הנדון לבדיקה. ליתר דיוק, הקב"ה משאיר את ההחלטה בידי ריב"ל. אם ריב"ל "הכין את עצמו ככלי" מתאים, כלי ששבועה תמיד מקיימים, אם כך ההשגחה תתנהג עם הכלי כפי שהוכן. הקב"ה מחליט לברר: אם ריב"ל תמיד קיים את שבועותיו, גם עכשיו נשמור על שבועתו, הוא לא יצא מג"ע, וישאר שם ללא מוות ע"י הסכין.
אכן בודקים ומוצאים שריב"ל תמיד קיים את שבועתו, וממילא הוא אמור להישאר שם. אם כן מי החליט בנדון? מה"מ בודאי שלא. ההשגחה- היא השאירה את ההחלטה למהותו של ריב"ל. אם מהותו של ריב"ל מתאימה לכך הוא יקבל זאת.
נמצאנו למדים שהאדם הוא הקובע מה הוא יקבל ע"פ עברו וע"פ עבודתו, לפי מה שהוא הכין את עצמו. כלומר האדם הוא הוא שקובע את ההשגחה כלפיו, בבחינת "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, ומי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת?".
אם נרצה לענות לשאלה באופן ישיר: מי קובע האדם, מה"מ או ההשגחה, נ"ל שהתשובה המדוייקת תהיה ההשגחה קובעת מה יהא, אך היא עושה זאת לפי מה שהאדם קובע לה, לפי מה שהאדם הכין את עצמו.
מידה כנגד מידה-מיתת נשיקה
נמצאנו למדים, כי בעולם האמת האדם נדון לפי מה שהכין את עצמו. ריב"ל תמיד נשבע וקיים, הרי שגם כאן ממשיכים ושומרים את שבועתו. אולם העיקר חסר מן הספר: מדוע ריב"ל מקבל דווקא "מתנה" זו של מיתה ללא צער מיתה? אכן ריב"ל מצטיין בכך שהתחבק עם בעלי ראתן. כלומר הוא מנע מהם צער. לאור ההוראות של חז"ל אשר ציוו עלינו להתרחק מהם הרי שב"ר נמצאו מנודים ומבודדים, ואין לך צער גדול מזה. והנה ריב"ל לוקח את הדין לידיים מוכן ל"הסתכן" מתחבק אתם ועוסק בתורה. ריב"ל עושה הכל ובלבד שהוא ימנע צער מעלובי החיים, מאותם חולים שכולם מפחדים להתקרב אליהם (ובצדק). כלומר כל מהותו של ריב"ל מתומצתת במניעת צער. אשר על כן בעולם האמת הוא זוכה למניעת צער . למות ללא צער מיתה, ובלשון חז"ל: מיתת נשיקה.
א"ל: תחזיר לי את הסכין
עד כאן הבנו, כי ריב"ל ביקש בעצם למות ללא צער מיתה, מיתת נשיקה. לצורך כך הוא ביקש ממה"מ את הסכין. אולם לא ברור, מדוע לאחר שריב"ל השיג את מבוקשו, הוא מסרב להחזיר את הסכין למה"מ. וכי הוא מפחד שמה"מ שוב ישתמש בסכין כנגדו? הרי דבר זה נראה בפשטות שאינו בר ביצוע. הן מפני שהסקנו כבר שמה"מ אין לו אחיזה בטוב, בגן עדן, והן משום שכבר הקב"ה קבע שזכותו של ריב"ל להיות בג"ע ללא תהליך הסכין. א"כ מדוע ריב"ל מסרב להחזיר את הסכין לבעליה למה"מ?
נ"ל כי ריב"ל ממשיך במותו אותה דרך שבה נקט בחייו- למנוע צער מבני אדם, במקרה שלנו מב"ר. והנה גם במותו הוא ממשיך בדרכו. הוא רוצה להישאר עם הסכין, כדי שלא תחזור למה"מ, וזה שוב ישתמש בה כנגד בני האדם.
מיתת צדיקים מכפרת
כמו כן אפשר להתייחס לסירובו של ריב"ל להחזיר את הסכין למה"מ במימד אחר. בבחינת מיתת צדיקים מכפרת . משום כך במותו של ריב"ל זכותו עומדת לעמ"י, והוא יכול לבטל צער מיתה מכולם.
אלא שבת קול יוצאת ואומרת: "העולם צריך לכך". כלומר, אכן מצד זה שמיתת צדיקים מכפרת, היה ראוי שריב"ל יכפר על עמ"י ויוכל למנוע צער מיתה מכולם. אולם מצד בני האדם הדבר אינו ראוי ואינו כדאי: "העולם צריך לכך".
הסכין ביד מה"מ היא בעקיפין כלי לתועלת האדם, כדי לדרבן אותו לחזור בתשובה ולהיטיב דרכו. צער מיתה בראיה גדולה נועד לטובת האדם, ורק משום כך יש להחזיר את הסכין למה"מ .
פרק ה: ריב"ל במחיצת רשב"י עריכה
אליהו הנביא הכריז לפניו: פנו דרך לבן לוי, פנו דרך לבן לוי. הלך ומצא את רבי שמעון בר יוחאי, שהיה יושב על 13 מצעים של זהב. א"ל: אתה בן לוי? א"ל: כן א"ל: נראתה קשת בימיך? א"ל: כן. א"ל: אם כן, אין אתה בן לוי! ולא כך הדבר. הקשת אכן לא נראתה בימיו, אך סבר ריב"ל: לא אחזיק טובה לעצמי.
הלך ופגש את רשב"י
רשב"י הינו סמל ללומדי התורה, ולשוקדים עליה. האגדה כדרכה משתמשת בסמלים, ואין לנו יותר מרשב"י לסמל את הדרגה הגבוהה של לימוד תורה. זאת לאחר 13 שנה במערה. 13 שנה של לימוד תורה מתוך ניתוק מחיי העולם הזה. כאשר האגדה תרצה לאמר על מאן דהוא שהגיע לשיא פסגת לימוד התורה, היא תאמר שהוא הגיע למחיצתו של רשב"י בעולם האמת.
נשאלת השאלה, מדוע היה חשוב לאגדה לאמר לנו כי ריב"ל הגיע לעולם האמת בג"ע למחיצת רשב"י, כלומר לשיא פסגת לימוד תורה?
בעולם האמת אין מתנות
בעולם האמת האדם אינו מקבל מתנות, אלא הוא יקבל את דרגתו אליה הגיע. האדם כל ימיו "מכין את עצמו ככלי", ובעולם האמת הכלי מתמלא בהתאם למהותו. לכן לא עולה על הדעת לאמר, כי ריב"ל קיבל פרס על הגמילות חסד שלו, והגיע למחיצת רשב"י. בעולם האמת האדם זוכה לדרגה אותה השיג בעמל ובטורח בשקידה ובמאמץ. הא משמע שאם ריב"ל הגיע למחיצת רשב"י, הרי שאכן הוא זכה והצליח ללמוד תורה עד רום כל הפסגות.
כל העוסק בגמילות חסדים מספיקין בידו ללמוד תורה
אם כן מדוע כל כך חשוב היה לאגדה לציין זאת? ובכן בעקבות התנהגותו של ריב"ל: מתחבק עם ב"ר ולומד איתם תורה, היינו עלולים לחשוש כי ריב"ל ירד בדרגת לימוד תורה. כל אימת שריב"ל שהה עם ב"ר אנו חוששים שהוא ודאי הפסיד זמן יקר. בזמן זה יכול היה ללמוד תורה עם גדולי עולם. במקום זאת הוא קיים מצוות ביקור חולים. אומנם הוא למד עם ב"ר תורה, אולם מה כבר אפשר ללמוד אתם? "מודה אני..."? ברכות הנהנין? לכאורה, יש כאן ביטול תורה באיכות. אנו משוכנעים כי מי שמתעסק עם ב"ר, ודאי אינו יכול להגיע לפסגת לימוד תורה.
אשר על כן ניתן לאמר כי האגדה באה ללמדנו כי ריב"ל למרות עיסוקו עם ב"ר, הצליח להגיע לרום פסגת לומדי התורה. נמצאנו למדים כי העוסק בגמ"ח, בצדקה, בביקור חולים וכל כיו"ב מן השמיים מסייעים בידו ללמוד תורה. אולי, לימוד התורה של איש כזה חסר מס' שעות, אך הוא זוכה לסייעתא דשמיא והזמן שלו מקבל איכות הרבה יותר גבוהה. ממילא איש הגמ"ח אינו חסר זמן של לימוד תורה. להיפך, מאחר שהזמן הנותר מתברך, האיכות של הזמן הפנויי עולה, הרי שאיש כזה מספיק ללמוד יותר ובעצם הוא משיג יותר.
ענוה- קניין תורה
אכן בימיו של ריב"ל הקשת לא נראתה, אלא שריב"ל "אינו רוצה להחזיק טובה לעצמו" . זוהי דרגת ענווה גדולה מאוד. ואולי רצתה האגדה לאמר כי הדרך להגיע לדרגת תורה הכי גבוהה, לדרגת רשב"י חייבת לעבור דרך מידת הענווה. ואולי זהו הסוד, איך אפשר להגיע למעלת רשב"י- כנראה, דרך מידת הענווה. כמובן שמבלי לימוד, התמדה, מסירות וכל כיו"ב אי אפשר להשיג קניין תורה, אך כל אלה מבלי ענוה לא יביאו את הלומד לרום המעלה בלימוד תורה. ואכן מצאנו בגמרא במסכת עבו"ז כי ריב"ל אומר: "ענוה גדולה מכולן", כלומר מכל המידות. זאת בניגוד לרבי פנחס בן יאיר שאומר כי חסידות גדולה מכולן (עבו"ז כ', ע"ב).
פרק ו: רבי חנינא בר פפא בהשוואה לריב"ל עריכה
תרגום:
רבי חנינא בר פפא היה בידידות עם מלאך המוות. כשהגיע זמנו של רחב"פ, אמרו לו למלאך המוות: לך ועשה את רצונו. הלך אליו ונגלה אליו. (א"ל: מהו רצונך?) א"ל: הנח לי עוד 30 יום עד שאחזור על כל לימודי, שנאמר אשרי מי שבא ותלמודו בידו. הניח לו. לאחר 30 יום התגלה לו שוב. (א"ל: מהי משאלתך?) א"ל: הראה לי את מקומי. א"ל: לחיי. א"ל: תן לי את סכינך, שמא תפחידני בדרך. א"ל: האם אתה רוצה לעשות לי כמו חברך?! א"ל: הבא ספר תורה ותראה אם יש דבר שכתוב בו ולא קיימתי אותו? א"ל: וכי אתה התחבקת עם בעלי ראתן ועסקת בתורה?!
רבי חנינא בידידות עם מה"מ
חלק זה אודות רבי חנינא בר פפא (רחב"פ) פותח בעובדה כי הוא היה בידידות עם מלאך המוות. עניין זה מוזר מאוד. הכיצד בן אדם מתיידד עם מה"מ? זאת כאשר
מה"מ רוצה רק את רעתו של האדם.
יש להניח שזהו סמל ומשל . הכוונה בכך היא שרחב"פ הצליח להכניע את יצרו ולשלוט בו (יצה"ר הוא השטן הוא מה"מ). עד כדי כך שאצלו יצה"ר אינו אויב אלא ידיד. ובאמת, מה ההבדל בין אויב לידיד. עם אויב נלחמים אפשר שמנצחים ואפשר שמפסידים. אולם עם ידיד לא נלחמים כי אין צורך, הידיד לא בא לרעתנו, עם ידיד אתה שולט ולא נשלט. אתה יכול להחליט לעזוב או לא וכיו"ב. כלומר, אם אומרים שמה"מ (יצה"ר) הוא ידידו של רחב"פ, הכוונה היא שהוא נתון למרותו של רחב"פ. כלומר רחב"פ בבחינת כובש את יצרו ושולט בו. אם אדם לא כובש את יצרו, הרי יצרו הוא אויבו. אך כאשר אדם שולט ביצרו, הרי יצרו אינו אויב אלא בבחינת ידיד. זוהי דרגה מיוחדת של לומדי התורה, ורק גדול בתורה יכול להגיע לדרגה כזו.
לך ומלא לו את משאלתו
כמו אצל ריב"ל כך גם אצל רחב"פ הקב"ה אומר למה"מ "לך ומלא לו את משאלתו". הגמרא משתמשת באותו מטבע לשון, כדי להבליט את רעיון ההשוואה בין שני האמוראים. ההשואה נועדה להעביר מסרים ולחדד אותם. כמו כן דרך ההשוואה אפשר להגדיל ולהעצים את אחת הדמויות.
הנח לי 30 יום עד שאחזור על לימודי
רחב"פ מבקש עוד 30 יום נוספים לחייו כדי שיוכל לחזור שוב על כל תורתו . אין ספק רחב"פ מצטייר כלמדן גדול, עצם הבקשה מעידה על כך שהוא מסוגל. יתר על כן בקשתו זו מעידה על כך שלימוד התורה מבחינתו זהו הדבר בעל הערך הכי עליון והכי חשוב.
הראני את מקומי- בקשה שניה
רחב"פ מבין כי באפשרותו לבקש עוד משאלה, הוא אינו מוגבל לבקשה אחת. בעולם המעשה אם מעניקים לאדם משאלה, הכוונה לאחת בלבד. אולם בחלק זה של האגדה אנו נמצאים בעולמות רוחניים. והאגדה משתמשת בסמלים, בחידות ובמשלים.
בעולם האגדה שלפנינו יש להבין כי כאשר שואלים את האדם לפני מותו מה המשאלה שלו, הכוונה היא שהאדם יכול להשיג את כל ההשגות, ובלבד שהוא הכין את עצמו לכך. אשר על כן רחב"פ מבקש עוד בקשה. אם הבקשה תהיה בתחום ההשגות שהוא טרח, עמל והשיג, הוא יקבל זאת.
רחב"פ נענה בשלילה לבקשתו השניה
בעוד שאצל ריב"ל זוהי בקשה ראשונה, הרי שאצל רחב"פ זוהי בקשה שניה. (אנו נראה בהמשך כי הבדל זה הינו מהותי ובעל משמעות רבה). מה"מ אמנם מאפשר לו ללכת ולראות את מקומו את ג"ע, אך כאשר בדרך רחב"פ מבקש את הסכין כפי שביקש ריב"ל, כאן מה"מ מסרב. ואינו ממלא את בקשתו.
מה"מ מזהה כי זו תחבולה ופונה לרחב"פ בטענה "וכי אתה רוצה לעשות לי כמו שעשה לי חברך?" אם כן בקשתו השניה של רחב"פ אינה מתמלאת. רחב"פ זועק וקובל על כך שבקשתו אינה נענית: "הבא ספר תורה ותראה אם יש דבר שלא קיימתי?" הוא אינו מבין מדוע בקשתו אינה נענית? רחב"פ משוכנע כי מאחר שהוא קיים את כל התורה כולה, הוא זכאי לכל משאלה שלו, כולל כניסה לג"ע ללא הסכין בידי מה"מ, כלומר ללא צער מיתה. כאן באה תשובתו הניצחת והחד משמעית של מה"מ, ואולי זוהי פסגת כל האגדה: "וכי אתה התחבקת עם בעלי ראתן ועסקת בתורה?"
האגדה אם כן מעמידה בשיא הפסגות את גמילות החסדים של ריב"ל. כל תורתו של רחב"פ וכל קיום התורה שלו אינה עומדת לו ואינה מזכה אותו, שימלאו לו את המשאלה שריב"ל כן זכה לה. לכאורה, אפשר לומר כי גמילות החסדים של ריב"ל יותר חשובה ויותר בעלת משמעות בעולם האמת מתורתו של רחב"פ. בהמשך נראה, שאין הדבר כך, ולא זו מגמת האגדה.
מה מזכה במיתה ללא צער מיתה?
הגם שהאגדה הדגישה שריב"ל קיבל את מבוקשו להכנס לג"ע ללא מיתת הסכין, ואילו רחב"פ לא קיבל זאת. האגדה לא באה ללמדנו שזה גדול מזה. היא כן באה ללמדנו בזכות מה זוכה אדם למה שהוא זוכה בעולם האמת. ריב"ל כל ימיו מנע צער מב"ר. אלה סבלו מבידוד, חיו כמנודים, ואין לך צער גדול מזה. ואילו ריב"ל התעסק אתם, בא אליהם, קיים מצוות ביקור חולים, וכדי להדגיש זאת, הדבר מופיע בלשון: "ריב"ל התחבק עם ב"ר" אם כן מאחר שריב"ל במהותו הוא מונע צער מהזולת, הרי שבעולם האמת הוא זכה לזאת ובמיתתו הוא מת ללא צער מיתה, ללא הסכין.
לכאורה ניתן לאמר כי ריב"ל זכה למיתת נשיקה מיתה בלא צער, רק מפני שבמהותו היה מונע צער (מתחבק עם ב"ר). לכאורה זאת מבלי קשר לדרגתו בתורה. וממילא היינו יכולים להסיק כי כל מי שעוסק בגמ"ח לשמה, בקנאות ובמסירות נפש אמור לזכות בכך.
אולם הגמרא טרחה לאמר לנו כי ריב"ל היה מחובר לתורה לא פחות. ראשית הוא התחבק עם ב"ר ולמד איתם תורה. כלומר ריב"ל מצטייר גם כאחד שלא עוזב את התורה לרגע.
יתר על כן ריב"ל זוכה להיות במחיצתו של רשב"י בעולם האמת ללמדנו שהוא היה גדול בתורה כמו רשב"י. בנוסף לכך הגמרא מציינת כי בתקופתו של ריב"ל לא נראתה קשת בענן. וזהו סימן שריב"ל היה צדיק גמור כמו רשב"י שגם בתקופתו לא נראתה הקשת.
נמצאנו למדים, כי כדי לזכות למיתת נשיקה לא מספיק להיות גדול בגמ"ח אלא צריך להיות גדול גם בתורה . מאידך נמצאנו למדים, שמי שכל אשיותו כל מהותו וכל מעיינותיו- עיסוק בתורה, אדם כזה כאשר יבקש 30 יום אורכה לחזור על לימודו, הוא יקבל זאת, כי זוהי מהותו, וזהו מרכז הוויתו בעולם. אולם אם הוא יבקש למות ללא צער מיתה, ללא הסכין, הדבר לא ינתן לו. כי הוא לא הכין את עצמו לכך.
ואולי יש כאן מסר נוסף: רחב"פ טוען: קיימתי את כל התורה. ולא נענה להיכנס לג"ע ללא צער מיתה. בתשובתו של מה"מ הוא רוצה לומר: רחב"פ שקיים את כל התורה בדרך הרגילה- יכנס לג"ע בדרך הרגילה. אך ריב"ל שעשה מעשה חריג, שלא נדרשים לעשותו ע"פ התורה, זוכה ליחס חריג, להיכנס לג"ע ללא צער מיתה.
לימוד תורה כערך עצמאי בכל רמה
לכאורה, היה נראה כי ההתפעלות הגדולה ביותר מריב"ל היא העובדה שהוא התחבק עם בעלי ראתן. אך אפילו מה"מ מזכיר ומציין לשבחו, לא רק את עצם החיבוק אתם, אלא גם את העובדה שהוא למד איתם תורה: "וכי אתה התחבקת עם בעלי ראתן ועסקת בתורה?" דברי מה"מ לרבי חנינא בר פפא. משמע שלעובדה זו בפני עצמה יש חשיבות רבה מאוד. למרות שלא ברור כמה אפשר ללמוד עם חולים אלה, ודאי הרמה היתה פשוטה מאוד. מכאן אתה למד על ערך לימוד תורה באשר הוא: לא משנה עם מי לומדים, לא משנה מה לומדים, לא משנה מהי רמת הלימוד, ובלבד שלומדים. בבחינת אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לאבינו שבשמים.
הפסיק עמוד אש בינו לבין העם
כאשר נפטר רבי חנינא בר פפא הפסיק עמוד אש בינו לבין העם.
ומקובל עלינו שלא בא עמוד אש כזה אלא לאחד בדור או לשניים בדור.
ניגש אליו (אל עמוד האש) ר' אלכסנדרי ואמר:
"עשה (והסתלק) בשביל כבוד חכמים"
עמוד האש לא השגיח בכך ( ולא הסתלק).
אמר לו: "עשה (והסתלק) בשביל כבוד אביך"
עמוד האש לא השגיח בכך ( ולא הסתלק).
אמר לו: "עשה (והסתלק) בשביל כבוד עצמך"
עמוד האש הסתלק.
כאשר רחב"פ נפטר, מופיע עמוד אש ומפסיק בינו לבין העם. האש היא סמל לתורה, אשר ניתנה באש. רחב"פ לא ביקש עמוד אש, אם כן מדוע זה בא? עניין זה בא לחזק את דברנו ביחס לדרכי ההשגחה ולגמול בעולם הבא. רחב"פ מסמל את לומד התורה. אצלו התורה היא קניין אמיתי. עד כדי כך שכאשר שואלים אותו לפני מותו מהי המשאלה שלו לפני מותו, הרי שתגובתו האמיתית והמיידית היא: עוד שלושים יום כדי שיוכל לחזור על לימודו.
שוב האגדה מדגישה לנו שהאדם זוכה ומקבל את מה שטרח ועמל והשיג. זאת הוא יקבל גם אם לא יבקש. אדם מכין את עצמו ככלי מסויים, על כן ההשגחה תשתמש בכלי זה כפי הכנתו.
לא בא עמוד אש אלא לאחד בדור
הגמרא מעידה כי עמוד אש כזה, אשר בא לאחר מותו של רחב"פ, לא בא אלא לאחד בדור, כלומר לגדול ביותר שבדור. אם כן ניתן לאמר כי הגמרא באה לציין כי רחב"פ הוא הוא גדול הדור וממילא הוא יותר גדול מריב"ל. מאידך אנו יודעים שרחב"פ לא קיבל את מה שריב"ל כן קיבל: להיכנס לג"ע ללא צער מיתה. זאת על אף שהוא ביקש זאת. הא משמע שריב"ל גדול מרחב"פ.
מי גדול ממי?
אם כן, מי גדול ממי? כמובן, שאלה זו באה רק לבירור האגדה. נראה לאמר כי האגדה לא באה לדון בשאלה מי גדול ממי. האגדה כן באה ללמדנו מי מקבל את מבוקשו ומי לא? או מדוע פלוני כן יקבל את מבוקשו ולעומתו אלמוני לא יקבל.
הבקשה הראשונה מביעה את המהות האמיתית
המשותף לשניהם, ריב"ל ורחב"פ, הוא ששניהם כן קיבלו את בקשתם הראשונה במלואה. ריב"ל לא ביקש בקשה נוספת, לעומתו רחב"פ ביקש בקשה שניה, ואת זו השניה הוא לא קיבל. מדוע אם כן רחב"פ לא קיבל את מבוקשו, בעוד שהגמרא כן ציינה שהוא אכן גדול הדור?
נראה לאמר כי כאשר מציעים לאדם את משאלתו לפני מותו, הרי שבקשתו הראשונה תביע את האמת הפנימית שלו, את מהות לא יפלא בעיננו, שכאשר מציעים לרחב"פ למלא את משאלתו, באופן מיידי הוא יתפרץ, תן לי עוד 30 יום לחזור על כל לימודי. כלומר רחב"פ כל מהותו תורה, כל עניינו תורה, זוהי אישיותו. התורה מחוברת אליו לכל נימי נפשו, לכן לא עולה על דעתו לבקש דבר אחר חוץ מתורה.
לעומתו ריב"ל, כאשר מציגים לו את האפשרות לבחור משאלה, הוא עונה באופן מיידי לראות את ג"ע. כלומר בשיקול קר ומחושב הוא רוצה לראות וליתר דיוק להגיע לג"ע ללא סכין. ז"א למות ללא צער מיתה. נמצאנו למדים שריב"ל כל מהותו עניין מניעת הצער. ואכן כך ראינו אותו בחייו מתנהג בניגוד לכל הכללים, מתעלם מעניין של סכנת נפשות, ובלבד שיתחבר לעלובי החיים, לבעלי ראתן, שכל העולם מתנזר מהם ומתרחק מהם ומכל מה שקשור אליהם. העולם נמנע מכל מגע אתם וזו באצטלא דרבנן, מתוך שמירה והקפדה על הוראת חז"ל לעשות כן. כולם נוהגים כשורה וכיאות, כולם אכן נשמעים ומצייתים לדברי חכמים, אלא שמי שגמילות חסדים בוערת בעצמותיו מי שלא מסוגל לראות אחרים בצערם, אדם כזה שכל מהותו- גמילות חסד ומניעת צער מהזולת. אדם כזה כמו ריב"ל לא ישמע לחכמים אלא יתחבק עם ב"ר וילמד אתם תורה, ובכך ימנע מהם צער. אשר על כן כאשר ישאלו אותו מהו מבוקשו: הוא יענה מיד תשובה בתחום מניעת הצער: להיות בג"ע ללא צער מיתה.
לעומ"ז רחב"פ כל מהותו וכל אשיותו- תורה. מאחר שכך הרי שכאשר ימות רחב"פ הוא יקבל אורכה להוסיף וללמוד תורה ולאחר מכן אש תבוא ותעמוד כעמוד ליד גופתו הקדושה והטהורה. כי התורה היא אש כך היא ניתנה מסיני, ומי שלמד תורה בהתלהבות ובאמיתיות זוכה למעמד הר סיני משלו. אשר על כן במותו האש תילוה אליו, זאת כדי להביע שהנפטר כולו תורה. כלומר רחב"פ קיבל את מהותו. הוא הכין את עצמו ככלי לתורה ולכן הוא מקבל עמוד אש. מאידך, הוא לא הכין את עצמו ככלי של חסד ומניעת צער, ולכן הוא לא קיבל את מה שכן קיבל ריב"ל.