שבע אגדות חז"ל/אגדה שלישית
אגדה שלישית: השפעת הרוח על החומר
ר' יוסי דמן יקרת
תענית כ"ד ע"א
בריה מאי היא יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא נגה להו ולא אייתי להו ריפתא אמרו ליה לבריה כפינן הוו יתבי תותי תאינתא אמר תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא אפיקו ואכלו אדהכי והכי אתא אבוה אמר להו לא תינקטו בדעתייכו דהאי דנגהנא אמצוה טרחנא ועד השתא הוא דסגאי אמרו ליה רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך אמר להו מהיכא אמרו הכי והכי הוה מעשה אמר לו בני אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה יאסף שלא בזמנו
ברתיה מאי היא הויא ליה ברתא בעלת יופי יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה אמר לו מאי האי אמר ליה רבי אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה אמר לה בתי קא מצערת להו לברייתא שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם
הויא ליה ההוא חמרא כדהוו אגרי לה כל יומא לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה ואתיא לבי מרה ואי טפו לה או בצרי לה לא אתיא יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה ולא אזלה עד דשקלונהו מינה והדר אזלה
ר' חמא בר ביסא
כתובות ס"ב ע"ב
רבי חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא כי אתא אמר לא איעביד כדעביד בן חכינאי עייל יתיב במדרשא שלח לביתיה אתא ר' אושעיא בריה יתיב קמיה הוה קא משאיל ליה שמעתא חזא דקא מתחדדי שמעתיה חלש דעתיה אמר אי הואי הכא הוה לי זרע כי האי על לביתיה על בריה קם קמיה הוא סבר למשאליה שמעתתא קא בעי אמרה ליה דביתהו מי איכא אבא דקאים מקמי ברא קרי עליה רמי בר חמא (קוהלת ד) החוט המשולש לא במהרה ינתק זה ר' אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא
ר' פנחס בן יאיר
חולין ז' ע"ב.
אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו........
שמע רבי נפק לאפיה אמר ליה רצונך סעוד אצלי אמר לו הן צהבו פניו של רבי אמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב (משלי כג) אל תלחם [את] לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך ואתה רוצה ויש לך מיהא השתא מסרהיבנא דבמלתא דמצוה קא טרחנא כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך כי אתא איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו שמע רבי נפק לאפיה אמר ליה מזבנינא להו אמר ליה (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול מפקרנא להו מפשת היזקא עקרנא להו איכא צער בעלי חיים קטילנא להו איכא (דברים כ) בל תשחית הוה קא מבתש ביה טובא גבה טורא בינייהו בכה רבי ואמר מה בחייהן כך במיתתן על אחת כמה וכמה דאמר ר' חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן
שבת קי"ב ע"ב
ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים.
בראשית רבא ס', ח
חמרתה דר' פינחס בן יאיר נסבוה לסטאי עבדת גבון תלתא יומין ולא טעמת כלום אמרין סופה מיתה ותסרי מערתא עלינו נמסרה לרבונה שלחוה ועלת בביתא דמרה כיון דעלתה נהקת וחכים קלה אמר פתחו לאותה העניה ויהבו לה דתיכול שאית לה תלתא יומין דלא טעמה מדי יהבין לה שעורין לא טעמתון אמרין לה רבי יהבינן לה שערין ולא טעמתון אמר להון תקנתיהו אמרון לה אין אפיקתון דמאי אמרו לא כן אלפין רבי הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים פטורין מן הדמאי אמר להון מאי נעבד לה והיא מחמרה על גרמה.
פרק א: רבי יוסי דמן יוקרת עריכה
תרגום:
מעשה בבנו יום אחד היו לו פועלים שכירים בשדה. (ר' יוסי היה אמור להביא להם את סעודתם). רבי יוסי איחר ולא הביא עדיין את האוכל. אמרו הפועלים לבנו: אנו רעבים. היו יושבים תחת עץ תאנה. אמר הבן: תאנה תאנה הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא. הפירות יצאו, והפועלים אכלו. בינתיים בא האבא. א"ל: אל תקפידו עלי שאיחרתי, הייתי עסוק במצווה עד עכשיו. א"ל: הקב"ה ישביע אותך כפי שבנך השביע אותנו. א"ל: מהיכן? א"ל: כך וכך היה המעשה. א"ל: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יֵאָסף שלא בזמנו.
מעשה בבתו היתה לו בת בעלת יופי. יום אחד ראה אדם אחד שהיה עושה פרצה בגדר הקוצים ומביט בה. א"ל: מה זאת? א"ל: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה? א"ל: בתי, את מצערת את הבריות שובי לעפרך, ואל יכשלו בך בני אדם.
מעשה בחמורו היה לו לרבי יוסי דמן יוקרת אתון. שהיו שוכרים אותה כל יום, בערב היו מחזירים אותה, ועל גבה היו שמים את השכר, והיא היתה חוזרת לבית בעליה. אם היו מוסיפים לה שכר או היו מפחיתים לה מהשכר לא היתה חוזרת. יום אחד שכחו זוג סנדלים עליה. האתון לא הלכה עד שלקחו את הסנדלים ממנה ורק אח"כ הלכה לביתה. (תענית כ"ד ע"א)
חלק ראשון: מעשה בבנו
ר' יוסי דמן יוקרת נראה לנו כתקיף, חסר פשרות ונוהג לפי מידת הדין. הדבר נשמע כאכזרי מאוד כלפי בנו "אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פרותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו".
תגובתו של ר' יוסי נראית חמורה מאוד על רקע המעשה של בנו. מה עשה בנו? בסופו של דבר הוא דאג לאוכל לפועלים. נכון, בפועל הוא עשה זאת בדרך של נס ובכך הטריח את קונו "להוציא תאנה פירותיה טרם זמנה". אך מעשהו נראה כצודק ואחראי. הבן התנהג באחריות מלאה. הפועלים עבדו ומילאו את חלקם בהסכם העבודה. לפי ההסכם, בעה"ב אמור לתת להם את מזונם, והנה הם רעבים ובעה"ב מתעכב ואתו מזונות הפועלים. הבן נמצא במצב של חוסר אונים, נוקט פעולה, יוזם ופועל ליישב את ההדורים. כנראה, שהדרך היחידה שעמדה בפניו היתה דרך נס. הכל נראה חיובי וטוב.
יתר על כן העובדה שבנו מצליח לעשות נס מעידה על כך שבנו ברמה רוחנית גבוהה מאוד, והוא ניצל זאת לדבר חיובי בהחלט.
אולי הבן מיצה את תפקידו בעולם.
ניתן לאמר כי העונש, שמעניש ר' יוסי את בנו, נעשה ע"פ מידת האמת ולאו דווקא בהיגיון של מידה כנגד מידה. נסביר את דברנו:
כדי להיות בעל ניסים, בעל רוח קודש צריך האדם לעמול קשה כל ימיו. לעבוד על תיקון המידות לפי המדרגות של ר' פנחס בן יאיר מזהירות וזריזות ועד רוח הקודש. זוהי תכלית עובד ה', ואולי יזכה לאחר כל עמלו בתורה ובתיקון המידות, כאשר באחרית ימיו החומר מזדכך והאדם נשאר עם כוחות רוחניים.
והנה בנו של ר' יוסי הגיע לרמה כזו של רוח הקודש בעודו צעיר. נראה אם כן שבנו השיג את תכליתו וייעודו בחיים. מאחר שכך הוא כבר יכול להאסף ולסיים את תפקידו בעולם הזה.
לשון נקיה
מדברי הגמרא ברור שר' יוסי תקיף. ר' יוסי גוזר על בנו מיתה: "יאסף שלא בזמנו". אך הגמרא נמנעה מלאמר זאת במפורש. היא לא כותבת שהוא אכן מת. אפשר לפרש את דברי ר' יוסי כגערה בבנו. כביכול האב אומר לבנו: זה מה שמגיע לך. למרות שאפשר להבין שאכן בנו כן מת. בכל אופן, הגמרא לא כתבה זאת במפורש.
דרך נוספת של הגמרא לעדן את תגובת ר' יוסי היא השימוש בגוף שלישי: "יאסף". למרות שר' יוסי פונה אל בנו בגוף נוכח: "אתה הטרחת את קונך..." בכל זאת כאשר הגמרא עוברת לעונש היא משתמשת בגוף שלישי: "יאסף שלא בזמנו".
לסיכום, קשה להבין מהו הלקח מאגדה זו. יש להניח שרק מכל האגדה כולה נוכל לתהות אחר המסר העיקרי.
חלק שני: מעשה בבתו
היתה לו בת בעלת יופי. יום אחד ראה אדם אחד שהיה עושה פרצה בגדר הקוצים ומביט בה. א"ל: מה זאת? א"ל: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה? א"ל: בתי, את מצערת את הבריות שובי לעפרך, ואל יכשלו בך בני אדם. לפנינו מעשה חמור יותר מהקודם. במעשה הראשון "מעשה בבנו", מצאנו איזה היגיון בהתנהגותו של ר' יוסי דמן יוקרת. הוא נוהג במידת הדין. בנו עשה נס שלא לצורך, הטריח את הקב"ה להביא תאנים בטרם זמנם, ומידה כנגד מידה, ולפי מיצוי מידת הדין, רבי יוסי גוזר על בנו: "יאסף קודם זמנו".גם אם איננו מסכימים עם התקיפות ומידת הדין של ר' יוסי, לפחות אנו כן מבינים מדוע הוא נוהג כך. אולם ב"מעשה בבתו" בתו לא עשתה מאומה. במה היא אשמה שהיא יפה. איננו מבינים בכלל מדוע ר' יוסי נוקט בצעד כ"כ קיצוני: "שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם"
לשון נקיה
גם כאן הגמרא לא מספרת לנו האם בתו מתה או לא. אפשר להבין שהיא כן מתה, אך זה לא כתוב במפורש. מאידך אפשר להבין שהיא לא מתה, ורבי יוסי רק התכוון לאמר שמן הראוי ש"שובי לעפרך" .
בכל אופן הגמרא כן הצליחה להעביר לנו את המסר הנוקב: עד כמה ר' יוסי תקיף ונחרץ.
מהי מידת הדין ביחס לבתו?
ועדיין איננו מבינים מהו המסר העיקרי שרצתה הגמרא ללמדנו באגדה זו. וכי היא באה ללמדינו שר' יוסי תקיף, כעסן, אכזרי ופועל לפי מידת הדין? קשה לאמר כך, כי במעשה בתו לא שייך מידת הדין כלל.
אולי המעשה השלישי, "מעשה בחמורו" ישפוך אור על האגדה כולה.
חלק שלישי: מעשה בחמורו
היה לו לרבי יוסי דמן יוקרת חמור (אתון). כשהיו שוכרים אותה כל יום, בערב היו מחזירים אותה, ועל גבה היו שמים את השכר, והיא היתה חוזרת לבית בעליה. אם היו מוסיפים לה שכר או היו מפחיתים לה מהשכר לא היתה חוזרת. יום אחד שכחו זוג סנדלים עליה. האתון לא הלכה עד שלקחו את הסנדלים ממנה ורק אח"כ הלכה לביתה.
לפנינו אם כן מעשה מוזר בחמורו של צדיק, אשר מתנהג לפי קנה מידה של צדיקים, כאילו היה מדובר בבן אדם ולא בחמור . חמורו של ר' יוסי מקפיד בדיני ממונות ונוהג בדין פרוטה כדין מאה, ואינו מוכן לחזור לביתו כל עוד לא נמצא עליו הסכום המדויק.
לכאורה מעשה החמור נראה לנו כלא שייך לשני המעשים הקודמים. יתר על כן "במעשה בחמורו" ר' יוסי אינו מופיע כלל, ברובד הפשט לפחות. כל המעשה מספר על החמור בלבד.
החמור כסמל
כידוע, האגדה מדברת במשלים ובחידות כדי להעביר מסרים עמוקים וסבוכים. לצורך כך היא משתמשת בסמלים. החמור הינו סמל לחומריות. ליתר דיוק הוא מסמל את שיא החומר. והנה לפנינו בהמה המייצגת את שיא החומר, אך היא מתנהגת כחסיד לפי מידת היושר והצדק.
לא עולה על דעתנו שהבעלים של החמור, רבי יוסי דמן יוקרת, לימד את החמור הלכות משא ומתן באמונה. הוא ודאי לא השקיע זמן כדי לאלף את החמור. ובכל זאת לפנינו חמור שלא זז ממקומו אם מוסיפים או מפחיתים לו משכרו של בעליו.
חמור- נקבה
גם במעשה זה וגם ב"חמורו של רבי פנחס בן יאיר" (להלן נדון בכך באריכות) מסופר ליתר דיוק על אתון. מחד הגמרא מדברת על "חמור", מאידך מתייחסים אליה בכינויי הנקבה. יש לאגדה עניין לציין שזו נקבת החמור, מאידך חשוב לאגדה להשתמש במילה "חמור", אשר היא היא המסמלת את עולם החומר.
ובכן מדוע משתמשת האגדה בנקבת החמור? נ"ל שכאשר האגדה רוצה להעביר מסרים על עולם החומר בשיאו, היא תדבר על חמור. אולם כאשר היא תרצה להדגיש עד כמה עולם החומר יכול להתעלות היא תשתמש דווקא באתון. כך מצאנו גם אצל בלעם כאשר האתון מצליחה לראות את מלאך ה', ואף לדבר.
מדוע אם כן דווקא הנקבה היא המסמלת את התעלות החומר? נ"ל מפני שהנקבה יש לה יכולות להתעלות יותר בעולם הרוח וזאת מהכוח הסגולי הפנימי שבה. שהרי בעוד האדם (הזכר) נברא מעפר, מחומר גס, הרי שהנקבה (חוה) נבראה מהאדם, כלומר מחומר פחות גס.
אכן גם בעולמינו אנו מוצאים כי האיש הינו יותר יצרי ויותר מחוספס, יש לו יותר מניעים ומעכבים בעבודת ה'. לעומתו האישה יותר עדינה, יותר רוחנית, ויותר קל לה להתחבר לעבודת ה'.
השפעת הרוח על החומר
נחזור אם כן לשאלה: מה בא מעשה החמור ללמדינו? נ"ל כי דווקא מעשה החמור בא להאיר לנו את כל האגדה ואת דמותו של ר' יוסי. החמור מתנהג לפי מידת האמת בדיוק כמו בעליו.
המאפיין את ר' יוסי בשני הסיפורים הקודמים היא מידת האמת. לא מידת הדין היא העומדת במרכז האגדה, וגם לא מידה כנגד מידה. אף לא דמותו של ר' יוסי כתקיף או כעסן. אלא מידת האמת היא היא העומדת במרכז האגדה. האמת בוערת בעצמותיו של ר' יוסי. לפנינו איש אשר מידת האמת היא אבן יסוד בבניין עולמו. עד כדי כך שהוא הולך עם האמת עד הסוף, ואינו מרחם לא על בנו ולא על בתו. רק כך אפשר להסביר את התנהגותו התקיפה כלפיהם.
האדם משפיע על המציאות ויוצר אותה
האגדה אם כן באה ללמדנו מסר חשוב ונשגב: האדם משפיע על הזולת, על סביבתו ואפילו על עולם החומר. אם לרע ואם לטוב. רבי יוסי הינו האמת בהתגלמותה. כל התנהגותו- אמת. אפילו בנו ובתו אינם עוצרים בעד מידת האמת הבוערת בו. מאחר וכך אפילו חמורו הופך להיות חמור של אמת. החמור באגדה זו בא כסמל. ללמדך שר' יוסי משפיע על הכל ואפילו על החומר.
לסיכום, נמצינו למדים מאגדה זו על ר' יוסי דמן יוקרת, איך הצדיק במעשיו מצליח להשפיע על סביבתו ואפילו החומרית ביותר.
שני המעשים הראשונים של ר' יוסי עם בנו ועם בתו מהווים רקע לחלק השלישי. במעשיו הראשונים ר' יוסי נוהג במידת האמת. הוא איש של אמת ומידה זו ממלאת את כל אישיותו. אשר על כן הוא אינו יכול להבליג על כך שבנו עושה נס שלא לצורך, שהוא גורם לעץ תאנה להביא פירותיה קודם הזמן. זו לא האמת, זה מעשה ניסים. לכן ר' יוסי נוהג בבנו לפי האמת: "הטרחת את קונך להביא תאנה פירותיה קודם זמנה, יאסף קודם זמנו".
אותו הדבר ביחס לבתו. ר' יוסי פועל לפי מידת האמת. מצד האמת היא מצערת את הבריות. אין כאן דיון מי אשם ומי זכאי. יש התייחסות לעובדות מצד האמת שבדבר. מצד האמת בתו מצערת את הבריות, אשר על כן: "שובי לעפרך".
והנה האגדה מסיימת בכך שחמורו של ר' יוסי נוהג לפי מידת האמת. הוא אינו זז ממקומו ואינו חוזר לבעליו אם מוסיפים לו שכר או מפחיתים לו שכר.
ז"א אישיותו של ר' יוסי השפיעה אפילו על החמור, המסמל את שיא החומר. אשר על כן עלינו להבין כי אם ר' יוסי משפיע על החומר, הרי עאכ"ו שהוא ודאי משפיע על בני ביתו, על תלמידיו, על סביבתו וכל כיו"ב.
אשר על כן ניתן לאמר שאגדה זו באה ללמדנו, כי האדם בהתנהגותו ובמעשיו משפיע על סביבתו ובעצם יוצר את המציאות. ואפילו את המציאות הגשמית ביותר.
פרק ב: האדם משפיע על סביבתו עריכה
תופעה זו שהאדם משפיע על היקום, על סביבתו ואפילו על סביבתו החומרית מופיעה בחז"ל פעמים רבות. להלן ארבע דוגמאות:
1. דור המבול
כידוע, דור המבול קלקל והשחית את מידותיו בין היתר בתחום של גילוי עריות. "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טֹבֹת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו', ב). על פסוק זה דורש המדרש:
"כי טבת הנה- א"ר יודן טבת כתיב, משהיו מטיבין אשה לבעלה היה גדול נכנס ובועלה תחילה. הדא הוא דכתיב כי טבת הנה"
וכן: "ויקחו להם נשים- אלו נשי אנשים, מכל אשר בחרו זה זכר ובהמה" (ב"ר כו, ה)
אשר על כן לא יפלא שגם בעלי החיים נהגו באנדרלמוסיה: "כי השחית כל בשר" (בראשית ו', יב). על כך כותב המדרש:
"ואף הבהמה קלקלו לשאינן מינן, הסוס על החמור והחמור על הסוס והנחש על הציפור שנאמר כי השחית כל בשר..." (תנחומא נח, יב וכן ב"ר, כ"ח).
ואולי רעיון זה שהאדם המקלקל את מידותיו משפיע על העולם כולו מובע שוב במדרש בצורה חד משמעית:
"א"ר שמלאי בכל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים " (ב"ר, כו, ה)
2. "והשבתי חיה רעה מן הארץ"
התורה מבטיחה שכר רב לעמ"י "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם..." (ויקרא כ"ו, ג). בין היתר מבטיחה התורה: "...והשבתי חיה רעה מן הארץ" (שם, שם, ו)
רמב"ן בפירושו על התורה מביא את מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בתו"כ כ', א. לפי שיטת ר' יהודה יעלמו החיות הרעות מן העולם לחלוטין. לעומ"ז ר' שמעון סובר: "משביתן שלא יזיקו". רמב"ן ממשיך ומסביר כי יש להבין את הפסוק כך: "והשבתי רעת החיות מן הארץ". ומוסיף הרמב"ן:
"והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של האדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו אין ערוד ממית אלא החטא ממית (ברכות ל"ג ע"א).
נמצאנו למדים כי רמב"ן כותב רעיון זה בצורה מפורשת: חטאו של האדם הוא הוא שגורם לכל היקום להתקלקל. חטאו של האדם הוא שגרם לחיות להיות חיות טרף. רק כאשר האדם יחזור למצבו שלפני החטא, רק כאשר עמ"י יקיים תורה ומצוות, רק אז יחזרו החיות גם הם למצבם שלפני החטא, בבחינת "והשבתי חיה רעה מן הארץ". כלומר, האדם בהשחתת מעשיו גורם לחיות להיות רעות, ובתיקון מעשיו גורם להשבתת רעת החיות מן הארץ .
3. חזון אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש"
בחזון אחרית הימים אנו צפויים לכך שהחיות לא יטרפו זו את זו ותשרור הרמוניה ביניהם: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם: ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן: ושעשע יונק על חר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ו-ט)
הדברים א"כ כתובים בפי הנביא באופן חד משמעי וברור: מאחר שבאחרית הימים בני האדם ינהגו לפי דרך ה' וישפרו מעשיהם ויקיימו תורה ומצוות, מאחר וכך גם בעלי החיים יושפעו ע"י האדם וגם הם יחזרו למקורם ויחיו בהרמוניה אלה עם אלה. רמב"ן מרחיב בנושא זה, ומדגיש את השפעת האדם על בעלי החיים ועל היקום בכלל:
וזה שאמר הכתוב "ושעשע יונק על חור פתן", וכן "ופרה ודב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן", כי לא היה הטרף בחיות הרעות רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשיניהם, והושם טרף הטבעי מהם גם לטרוף זו את זו כידוע, כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר, וכן אמר הכתוב "וילמד לטרוף טרף אדם אכל" (יחזקאל י"ט, ג). והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה, דכתיב "ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה", ואמר הכתוב "ויהי כן". כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף מפני החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' " את נפש האדם, ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה, נשארו על מנהגם לטרוף, ובהיות ארץ ישראל על השלמות תשבות רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם (רמב"ן, ויקרא, כ"ו, ו).
4. "קירות ביתו מעידין עליו"
הגמרא במס' תענית אומרת: אל יאמר אדם "מי מעיד בי?" וירשה לעצמו לחטא בסתר. כי "קירות ביתו מעידין עליו":
דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש... שמא תאמר מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין בו. שנאמר: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה" (חבקוק ב', יא).
וחכמים אומרים: נשמתו של אדם מעידה בו. שנאמר: "משכבת חקך שמר פתחי פיך" (מיכה ז', ה). איזו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם? הווי אומר זו הנשמה.
רבי זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (תהילים צ"א, י"א).
ויש אומרים: איבריו של אדם מעידין בו שנאמר: "ואתם עדי נאום ה' ואני אל" (ישעיהו מ"ג, י"ב) .
העולה מגמרא זו, כי האדם אינו יכול להתכחש לחטאו, מאחר שאפילו "קירות ביתו מעידין בו". רוצה הגמרא לאמר שהחוטא משפיע על סביבתו, ואפילו על סביבתו החומרית. "קירות ביתו" באגדה זו באו להדגיש שהשפעת החטא היא אפילו על הסביבה החומרית ביותר.
מאחר שכך הגמרא פונה אל האדם שלא יחטא בסתר כי חטאיו משאירים רושם על סביבתו וזו תעיד עליו. החטא מורגש אפילו בקירות ביתו וכל שכן בנשמתו ובאיבריו.
פרק ג: רבי חמא בר ביסא עריכה
תרגום:
רבי חמא בר ביסא הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש. כאשר בא (לביתו לאחר שתים עשרה שנה) אמר: לא אעשה כמו שעשה בן חכינאי . נכנס וישב בבית המדרש. שלח שליח להודיע לאשתו (שהוא אמור להגיע) (באופן אקראי) נכנס בנו אושעיה לבית המדרש וישב לפניו. (ר' חמא לא זיהה את בנו שגדל, הוא עזב אותו כשהיה קטן). רבי חמא שאל את הבחור שאלות, וראה ששמועותיו מחודדות. חלשה דעתו של ר' חמא. אמר: אם הייתי נשאר כאן היה יכול להיות לי בן כזה. הלך ר' חמא לביתו. נכנס בנו הביתה. רבי חמא קם לכבודו. הוא חשב שהוא רוצה לשאול אותו שאלות. אמרה לו אשתו: וכי יש אבא שקם מלפני בנו? קרא עליו רמי בר חמא: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת ד', יב) זה רבי אושעיה, בנו של רבי חמא בר ביסא. (כתובות, ס"ב ע"ב)
"הלך וישב 12 שנה בבית המדרש"
הגמרא מציינת כי רבי חמא ישב בבית המדרש 12 שנה רצוף מנותק מביתו ומחיי היומיום. גם רבי עקיבא נעדר מביתו ללימוד תורה 12 שנה ועוד 12 שנה. כמו כן רבי שמעון בר יוחאי היה ספון במערה ולמד תורה עם בנו אלעזר 12 שנה. ולאחר מכן ישב עוד 12 חודש . גם רבי חנניה בן חכינאי נעדר מביתו וישב 12 שנה בבית המדרש .
נ"ל כי המספר 12 בא לציין יחידת זמן שלמה. באשר למימד הזמן, ברור כי המס' 12 הוא המס' העגול המציין שלימות. (ולא המס' 10 או 7) . אשר על כן כאשר האגדה תרצה לציין מאן דהוא שישב והתמסר ללימוד תורה זמן רב ככל שאפשר, אחד שישב והגיע לפסגת לימוד התורה היא תציין זאת ע"י המספר 12.
אם כן רבי חמא בר ביסא ישב ולמד 12 שנה רצוף בבית המדרש. בזאת רצתה הגמרא לציין כי הוא למד הרבה מאוד, והגיע לדרגה גבוהה של לומדי התורה.
השפעת האב על בנו
המעשה עם רבי חמא מסתיים בכך שמתברר לרבי חמא, כי אותו בחור חכם אינו אלא בנו הושעיה. נשאלת השאלה: מהו המסר המרכזי והעיקרי של אגדה זו? נ"ל כי הגמרא באה ללמדנו מהו כח ההשפעה של האב על בנו. אם בבחינת "דוגמה אישית" ישירה ואם בבחינת ה"השפעה הסגולית" העקיפה.
האב רבי חמא ישב ולמד תקופה ארוכה בבית המדרש מנותק ממשפחתו ומבנו, הבן חי תקופה ארוכה ללא אביו. הדבר ודאי משפיע על הבן, העדר האב עלול לתת אותותיו באופן שלילי.
במקרה שלנו יש להניח, כי הבן חי כל הזמן בתודעה כי האבא נעדר, מפני שהוא לומד תורה. האבא ויתר על חיי שעה במלוא מובן המילה והקדיש את חייו לדבר אחד- לימוד תורה. מתברר שעובדה זו השפיעה על הבן בצורה חיובית. גם הבן הפך להיות מתמיד גדול, והתוצאות מעידות על כך, הוא נהיה חכם וחריף.
אם כן נ"ל כי האגדה באה ללמדנו את כח ההשפעה הרוחנית של מעשי האדם. האדם באשר הוא, כאשר הוא פועל, מעשיו עושים רושם ומשפיעים. אם לשלילה ואם לחיוב. מעשה כזה עצום של ר' חמא- השפיע בצורה הכי חיובית על בנו הושעיה, שלימים הפך להיות רבי הושעיה וזכה להיות עורך הברייתות.
השפעת הרוח
כבר למדנו כי הרוח משפיעה. מעשיו הרוחניים של האדם- יש בהם כח סגולי להשפיע . ככל שהאדם יותר רוחני, וככל שהמעשה יותר רוחני, כן בכוחו להשפיע על הזולת. רבי חמא ישב ולמד תורה לשמה 12 שנה לא לשם שררה, לא לשם תעודה, ללא רווחים כל שהם. לימוד תורה לשם לימוד תורה. לא יתכן שמעשה כזה לא ישפיע על סביבתו הקרובה של הלומד.
ראינו אצל רבי יוסי דמן יוקרת, (וכן אצל רבי פנחס בן יאיר בהמשך) שמעשיהם השפיעו על סביבתם החומרית ביותר, אפילו על החמור שלהם. אם מעשי האדם משפיעים אפילו על החומר, אם כן על אחת כמה וכמה שמעשי האדם ישפיעו על בני האדם, ובוודאי על סביבתו הקרובה: משפחה, בנים, תלמידים וכדו'.
אשר על כן כאשר יושב רבי חמא בר ביסא ולומד תורה עד שהופך סמל של לימוד תורה, ממילא אין אנו מופתעים שבנו נעשה תלמיד חכם וחריף. זאת גם כאשר הבן בפועל לא ראה את אביו לומד תורה.
סדר העדיפויות של רבי חמא
כאשר פגש האבא, רבי חמא, בבית המדרש בחור חריף וחכם, הוא אמר: "אם הייתי נשאר כאן היה יכול להיות לי בן חריף וחכם כמוהו". רבי חמא מאוכזב קמעא מכך שהוא פוגש בחור חכם בן גילו של בנו. הבחור החכם הזה ודאי למד היטב, מפני שהשקיעו בו הרבה. דרגת לימוד כזו ודאי מצריכה אבא צמוד שידרבן, יעודד ויתמוך. אילו רק נשארתי כאן, אומר רבי חמא, יכולתי להצמיח בן כזה.
מהערה זו של רבי חמא אנו לומדים את סדר העדיפויות שלו. מה חשוב לו יותר, ומה פחות. הוא מאוכזב שהבן הגאון הזה אינו בנו. מכאן אתה מבין שזה חשוב לו מאוד. ומכאן ניתן לסכם ולאמר שזהו סולם העדיפויות של רבי חמא:
א. לימוד התורה של עצמו. אכן הוא הקדיש 12 שנה ללימוד תורה במנותק מביתו.
ב. לימוד תורה של בנו.
אשר על כן ההשפעה הסגולית של ר' חמא נותנת אותותיה על בנו. מפני ששם כל רעיונו ומחשבתו. מפני שבנו אכן חשוב לו. חשוב לו מאוד שבנו יהא תלמיד חכם.
ההשפעה במקום שאדם חפץ
אולי אפשר לומר שהאגדה רצתה ללמד אותנו אגב אורחא עוד עניין. במקום שאדם שם את כל מעייניו- שם יסייעוהו מן השמים. ממילא גם במקום שאדם שם את כל רצונותיו- שם תהיה ההשפעה שלו.
רבי הושעיה מסדר הברייתות- זכות אבות
כידוע רבי הושעיה ורבי חייא סידרו וערכו את הברייתות . כלומר, אין ספק שר' הושעיה היה אחד מגדולי ישראל בכל הדורות ובכל קנה מידה.
נ"ל כי האגדה עוסקת בעוד שאלה, והיא: "בזכות מה?" איך הצליח רבי הושעיה להגיע לדרגה כזו? ודאי ר' הושעיה עמל ויגע בתורה כדי להגיע לדרגתו. אולם היו עוד הרבה שטרחו ועמלו כמותו או יותר ממנו, ובכל זאת לא הגיעו למדרגתו. אלא שאינו דומה כאשר יש "זכות אבות". אם זהו האב- לא יפלא שזהו הבן.
"ארי בן ארי"
מקרה נוסף של "זכות אבות" או השפעת האב על בנו מצאנו בגמרא ביחס לרבי אלעזר בנו של רשב"י: רבינו הקדוש פונה לאביו רשב"ג, וקובל על כך שרבי אלעזר בן רשב"י חזק ממנו בתורה, ומציק לו בכך. ענה לו אביו "אל ירע בעיניך, שאתה ארי בן שועל ואילו הוא ארי בן ארי". כלומר, אין זה כי אם טבעי, שכאשר בן זוכה לאבא עם עוצמות מיוחדות, לא יפלא שהבן יכול להגיע לדרגה גבוהה מאוד.
פרק ד: רבי פנחס בן יאיר עריכה
אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר
מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו. ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. (חולין ז', ע"ב). ר' יהודה הנשיא שמע (שרבי פנחס בן יאיר בא). ויצא לקראתו. א"ל: רצונך, סעוד אצלי. א"ל: כן. צהבו פניו של רבי (שמח מאוד) . א"ל: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הם. יש רוצה ואין לו, ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך" (משלי כ"ג). אולם עכשיו אני ממהר, כי אני עסוק בדבר מצווה, כשאחזור, אבוא ואכנס אליך. כאשר בא, במקרה אירע ונכנס בשער שהיו בו פרדות לבנות . אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי, ויצא אליו. א"ל: אמכור אותן (את הפרדות). א"ל: "ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא, י"ט). א"ל: אפקיר אותן. א"ל: בכך אתה מרבה היזק. א"ל: אעקר אותן. א"ל: יש בכך צער בעלי חיים. א"ל: אהרוג אותן. א"ל: יש בכך "בל תשחית". הפציר בו רבות. גבה הר ביניהם. בכה רבי ואמר: ומה בחייהם כך במיתתן על אחת כמה וכמה. וכן אמר רבי חמא בר חנינא גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. (חולין, ז' ע"ב).
א"ר זירא אמר רבי רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים. (שבת קי"ב ע"ב)
חמורתו של רבי פנחס בן יאיר לקחוה לסטים. שהתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום. אמרו: סופה למות והיא תסריח את המערה. לכן נמסור אותה לאדוניה. שלחו אותה לבית אדוניה. כיון שנכנסה נערה והכיר רפב"י את קולה. אמר: פתחו (את השער) לאותה עניה ותנו לה לאכול, שזה שלושה ימים שלא טעמה דבר. נתנו לה שעורין. לא טעמה אותן. א"ל: רבי, נתנו לה שעורין והיא לא טעמה אותן. א"ל: תיקנתם (את השעורים למאכל)? א"ל: כן. א"ל: עישרתם אותם למרות שהם דמאי? אמרו: האם לא כך לימדתנו רבי, הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים- פטורים מן הדמאי. א"ל: מה נעשה לה, והיא מחמירה על עצמה .
(בראשית רבא פר' ס' סימן ח'. ירושלמי, דמאי א',ג)
"ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו"'
רבי פנחס בן יאיר (רפב"י) קיבל על עצמו הנהגה שלא לאכול אצל זולתו. כמובן, אין זו הלכה, ולא חומרא בהלכה. וכן אי אפשר לאמר שזו מידת חסידות. אנו נוהגים לומר מידת חסידות על הקפדה בהלכה יותר ממה שצריך. אך כאן כאמור אין זו הלכה, וממילא גם לא מידת חסידות. ובכל זאת הגמרא רוצה להדגיש עד כמה רפב"י הקפיד על הנהגה זו, והיא מציינת זאת ע"י העובדה, כי "מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו".
"כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני?"
עד כאן הבנו כי רפב"י מאוד מקפיד לא להנות מסעודה אצל זולתו. והנה להפתעתנו, הוא נעתר להזמנתו של רבי, והוא מוכן לבא ולאכול אצלו. וכאן מסביר רפב"י את פשר הנהגתו זו. "כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני?" להיפך הוא חושב רק טוב על ישראל. "ישראל קדושים הן". אלא ש"יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה". כלומר רפב"י נוקט בהנהגה זו מתוך מניעים חיוביים, כדי להימנע מאי נעימות ומחשש אבק גזל וכל כיו"ב. אולם כאשר הוא בטוח שאין הדבר כן, כמו אצל רבי: "ואתה רוצה ויש לך", כאן הוא כן יסכים לאכול אצלו.
דברים אלה של רפב"י נראים סותרים את ההקדמה, לפי ההקדמה אנו מבינים שהוא הקפיד מאוד על הנהגה זו בכל תוקף: "ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו". וכי אביו אינו בבחינת "רוצה ויש לו?" מכאן משמע שרפב"י נקט בהנהגה זו בתקיפות, ונמנע מלאכול אצל זולתו באופן מוחלט. אם כן מדוע רפב"י נעתר לבקשת רבי? נ"ל כי הוא הסכים לכך משתי סיבות: (וגם זאת לא מיד, אלא רק לאחר שיחזור משליחות מצוה שהוא עוסק בה, ואי"ה עד אז הדברים יתבארו...).
א. הוא נעתר לרבי ומוכן לסעוד אצלו משום כבודו של רבי יהודה הנשיא.
ב. בתשובתו החיובית של רפב"י לרבי הדגישה הגמרא כי המניעים שלו בהנהגה זו הם חיוביים, ולא מתוך התבדלות ח"ו מהזולת.
הקב"ה עוזר לצדיק לשמור על ההנהגה
נראה לכאורה, שאם רפב"י היה נכנס לחצרו של רבי דרך שער אחר, ששם אין פרדות, היה כנראה אוכל אצל רבי, כפי שהבטיח לו. ובכך היה חורג מההנהגה שלו. אולם ההשגחה סייעה בידו לשמור על ההנהגה שלו, והוא נכנס דווקא דרך השער שבו היו מצויות פרדות לבנות.
רפב"י מסרב לאכול אצל רבי בטענה שהוא אינו מוכן לאכול בבית שיש בו פרדות לבנות, ובלשונו "בבית שנמצא שם מלאך המוות". מעניין מאוד רבי אכן מסכים עם רפב"י שיש כאן בעיה, והדבר הגיוני ואי אפשר לאכול בבית שיש בו פרדות, כלומר בבית שיש בו מזיקים.
"מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?"
ובכן, מדוע רפב"י מתנגד כל כך לאכול בבית שיש בו מזיקים? נ"ל כי האוכל תפקידו להאריך חיים והפרדות מזיקות והן סמל לקיצור חיים, עד כדי כך שרפב"י מכנה אותן מלאך המוות.
כך מצאנו בעניין הקמת המזבח. התורה מצווה אותנו מפורשות לבנות את המזבח מבלי להניף עליו ברזל: "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כב) . במכילתא על הפסוק מוסבר מדוע אסור להניף ברזל על המזבח:
"תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם והברזל לקצר, לפיכך אינו רשאי להניף המקצר על המאריך"
בעל "תורה תמימה" בביאורו על המדרש הנ"ל מסביר את המנהג שמן הראוי לכסות את הסכין שעל שולחן האוכל בעת ברכת המזון. הוא משווה בין המזבח לבין שולחן האוכל. הקורבן שעל המזבח יש בו עניין של הודאה לה', ושייך בו לשון אכילה (כגון: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העלה..." ויקרא ט', כד). כמו כן השולחן עניינו אכילה ובברכת המזון אנו מודים לה'. אשר על כן יש להמשיך את ההשוואה: המזבח מכפר וכן השולחן מכפר. וכך ממשיך "התורה תמימה" בביאורו: "כך כשהצדיקים אוכלים לשם ה' ולחזק כוחותם לעבודתו יתברך ומודים לה' באכילתן הם ג"כ מכפרים" (תורה תמימה, שמות כ' כב).
וכמו כן אנו מוצאים בגמרא: ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו: בזמן שביהמ"ק קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו- שולחנו של אדם מכפר עליו .
לסיכום, אסור להניח סכין על השולחן במשך ברכת המזון, כי הברכה והאוכל הם בבחינת אריכות ימים, ותפקיד השולחן לכפר, ואין זה מן הראוי שיונף המקצר על המאריך. אם כן במקום שיש בו פרדות ובלשון רפב"י: "מלאך המות" על אחת כמה וכמה שאסור לאכול.
לפרדה אין המשך והיא סמל המות
כמו כן נ"ל עוד, כי הפרדה הינה סמל למלאך המוות . הפרדה כשמה כן היא פרד (פרט) . לפרדה אין המשך והיא יצור כלאים שאינו מתרבה. הזוג- השניים- הוא סמל להמשך ולחיים ומכאן שהפרדה היא סמל לפרד (אחד) שאין לו ריבוי ואין לו המשך וממילא הוא סמל המות.
מלאך המוות- תפקידו להפריד בין הגוף לנשמה בכך הוא יוצר מוות. תכליתו - ההפרדה שהיא מוות. ומכאן שהפרד כשמו כן הוא מסמל מוות. לעמו"ז האוכל מסמל חיים. הן מבחינת הצורך שבו, שאין חיים ללא אוכל. האוכל נותן את עוצמת החיים. אך יתר על כן האדם האוכל מחבר את העולמות: את עולם הדומם הצומח והחי עם עולם המדבר. האוכל הינו מעולם הדומם, הצומח והחי, והאדם האוכלו- מעולם המדבר. ע"י חיבור זה נוצרים חיים- האדם חי.
לעומק הנהגתו של רפב"י
רבי מנסה לפתור את הבעיה בצורה טכנית. אולי למכור את הפרדות, אולי להפקיר אותן, אולי לעקר אותן, או אולי להרוג אותן? רפב"י תמיד משיב לו בשלילה, ומציג בפניו בעיה הלכתית בכל צעד שמוצע.
אנו עומדים אם כן בפני מצב הלכתי ללא מוצא. שניהם מסכימים שפרדות לבנות הם בבחינת גורם מזיק- "מלאך המוות". מאידך כביכול אי אפשר לתקן את המצב שנוצר. כל הצעה שהציע רבי נפסלה ע"י רפב"י בטענה שיש בעיה הלכתית בפתרון. אם כן מה עושים?! או ליתר דיוק מה רצתה האגדה ללמדנו?
נ"ל שהאגדה רצתה לרמוז לנו על הסיבה העמוקה שבגללה רפב"י נקט בהנהגתו זו שלא לאכול אצל הזולת. בעצם רבי יכול למכור או להפקיר את הפרדות. אין בכך חטא! רפב"י הוא הוא שמוצא בכך רבב. אם ימכור- לפני עוור לא תתן מכשול. אם יפקיר- ירבה את ההיזק, וכן הלאה.
אולי, רצתה האגדה לאמר כי רפב"י אינו מוכן לאכול אצל מי שיש בו רבב כל שהוא. ממילא "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אשר על כן אין אדם ללא רבב. משום כך אין אדם שרפב"י מוכן לאכול אצלו .
גבה הר ביניהם
רבי יהודה הנשיא ידוע בכינויו "רבינו הקדוש". כלומר, הוא מפורסם לא רק בחוכמתו הרבה, אלא גם במידותיו הנפלאות ובקדושתו. ובזכות מידותיו וקדושתו, זיכתה אותו ההשגחה להיות עורך המשנה. בבחינת, יבוא קדוש ויעסוק בתורת הקדושה.
והנה בעקבות הויכוח בין רבי לרפב"י, אנו רואים כי דרגתו הרוחנית של רפב"י, חריגה ומיוחדת במינה. עד כדי כך שאפילו רבי אינו יכול לעמוד במחיצתו. זוהי המשמעות של "הר גבה ביניהם". משמע שהם אינם יכולים לעמוד זה במחיצת זה.
נ"ל כי הביטוי "הר גבה ביניהם" בא לאמר כי שניהם באותו מישור, שניהם באותו גובה. רק שאינם יכולים להתקשר ביניהם בגלל ההר. ולא שהאחד גדול מזולתו.
רבי לעומת רפב"י
רבינו הקדוש כמנהיג הציבור כנשיא ישראל חייב להיות מעורב עם הבריות. עד כדי כך שבשנת בצורת פתח רבי את אוצרותיו לעניים . זוהי חייבת להיות דרכו כמנהיג. וזוהי דרכו בעבודת ה'.
לעומתו רפב"י- עבודת ה' שלו מקבלת הדגשים אחרים. הוא מסוגל להיות פחות מעורב עם הבריות ולקבל על עצמו שלא לאכול אצל זולתו. רפב"י יכול ומסוגל להגיע לדרגות רוחניות גדולות מאוד בדרכו שלו, הגם שהוא שונה משיטתו ומדרכו של רבי.
ומה בחייהם כך במיתתם עאכ"ו
רבי בוכה ונדהם מהסייעתא דשמיא שיש לצדיקים בחייהם. צדיק זה שומר על הנהגתו כל חייו. אולם משום כבוד הנשיא הוא היה אמור להפר את הנהגתו ולאכול אצל זולתו. והנה ההשגחה מסדרת לו שיכנס דרך השער של הפרדות, ובכך הוא יוכל לסרב לאכול אצל רבי, ויוכל להמשיך להקפיד על הנהגתו. על זאת בוכה רבי ואומר אם בחייהם שומרים אותם מכל "רע", במותם עאכ"ו.
לפשר הקל וחומר- החיים מלאים "מעכבים"
כאשר אדם מקבל על עצמו הנהגה, כאשר אדם רוצה לשמור את דברו ולקיימו, בדרך הטבע יעלו הרבה מניעים ומעכבים לכך . הוא הוא יצר הרע, וזהו מהלך חיינו. זו המציאות בעולם הזה, כך ברא הקב"ה את עולמו, בעוה"ז אדם צריך להשתדל מאוד ללכת בדרך הטובה, בדרך בה בחר.
והנה במקרה של רפב"י, אנו מוצאים כי ההשגחה סייעה לצדיק להסיר ממנו את המעכבים כדי שיוכל לשמור את הנהגתו. ההשגחה בדווקא מזמנת לו להיכנס דרך השער של הפרדות, כדי שימנע מלאכול אצל רבי, וימשיך לשמור על הנהגתו .
על כך רבי אומר: אם בעוה"ז כך, בעוה"ב על אחת כמה וכמה. אם בעולם הזה שהוא מלא מעכבים ההשגחה מסייעת בידי הצדיק, הרי שבעוה"ב שם אין מעכבים עאכ"ו הרי שהצדיק יזכה "להמשיך בדרכו". כלומר, ימשיך ויזכה לראות באור החיים ללא מניעות וללא מעכבים לעדי עד ולנצח נצחים.
א"ר זירא אמר רבי רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים. (שבת קי"ב ע"ב)
חמורתו של רבי פנחס בן יאיר לקחוה לסטים.
שהתה אצלם שלושה ימים ולא טעמה כלום.
אמרו: סופה למות והיא תסריח את המערה. לכן נמסור אותה לאדוניה.
שלחו אותה לבית אדוניה.
כיון שנכנסה נערה והכיר רפב"י את קולה.
אמר: פתחו (את השער) לאותה עניה ותנו לה לאכול,
שזה שלושה ימים שלא טעמה דבר.
נתנו לה שעורין. לא טעמה אותן.
א"ל: רבי, נתנו לה שעורין והיא לא טעמה אותן.
א"ל: תיקנתם (את השעורים למאכל)?
א"ל: כן.
א"ל: עישרתם אותם למרות שהם דמאי?
אמרו: האם לא כך לימדתנו רבי, הלוקח זרע לבהמה וקמח לעורות ושמן לנר ושמן לסוך בו את הכלים- פטורים מן הדמאי.
א"ל: מה נעשה לה, והיא מחמירה על עצמה .
(בראשית רבא פר' ס' סימן ח'. ירושלמי, דמאי א',ג)
לפנינו אגדה דומה לזו של רבי יוסי דמן יוקרת. מעשה בחמור שמתנהג בחסידות כמו בעליו. מצד אחד חמור ככל החמורים: ברור שאם לא יאכל שלושה ימים הוא
עלול למות ולהסריח. על כן הגנבים מחזירים אותו לבעליו. כשהוא מגיע לבעליו, הוא נוער בגלל הרעב, כמו כל בעל חיים רעב. אולם מאידך לפנינו חמור, אשר מקפיד על דיני מעשרות. יתר על כן החמור הזה מחמיר על עצמו בהלכות מעשר. בעוד שההלכה מתירה להאכיל בהמות מהדמאי, הרי שהחמור של רפב"י מחמיר על עצמו ולא אוכל דמאי.
השפעת רפב"י על חמורו
כבר אמרנו באגדה על ר' יוסי דמן יוקרת, שרבי יוסי הוא הוא שהשפיע על חמורו לנהוג לפי מידת האמת, מאחר שזוהי היתה המידה המרכזית אצל רבי יוסי. עפ"י אותו קו מחשבה, אפשר בהחלט לאמר כי רפב"י הוא הוא המשפיע על חמורו להתנהג בחומרה בנושא המעשרות.
האגדה פותחת ומספרת על רפב"י, ומבליטה כי הוא נהג שלא להנות מסעודת אחרים. הדבר כל כך חזק אצלו שאפילו אצל אביו לא נהג לאכול, מאז שעמד על דעתו. בהנהגה זו בא לידי ביטוי אופיו: להחמיר בעניין האוכל.
אכן אותו דבר בדיוק אנו מוצאים אצל חמורתו. זו נוהגת בדיוק כמו בעליה. גם היא מחמירה על עצמה ובתחום האוכל. נ"ל כי זהו הרעיון המרכזי של כל האגדה: עד כמה האדם משפיע על זולתו, ואפילו על סביבתו, ויתר על כן על סביבתו החומרית ביותר. כפי שאמרנו החמור הינו סמל לעולם החומרי. האגדה מצאה לנכון להראות לנו את ההשפעה של רפב"י דווקא על חמורו. זאת כדי ללמדנו עד כמה האדם באשר הוא, והצדיק עוד יותר, משפיע על כל היקום, ואפילו על החלק החומרי ביותר.
האדם הגבוה משפיע גבוה
נ"ל, כי ככל שהאדם יותר רוחני, כך השפעתו תהיה יותר חזקה ומוחלטת. ואכן רפב"י הינו צדיק בדרגה רוחנית גבוהה מאוד. לא לחינם הוא הוא אשר מביא לנו את עשר הדרגות, אשר מביאות את האדם לידי רוח הקודש:
"א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות חסידות) מביאה לידי ענווה ענווה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי (קדושה קדושה) מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים..." (עבו"ז, כ' ע"ב)
אשר על כן לא יפלא שחמורו של רפב"י הופך להיות גם הוא "רוחני", ומקפיד ומחמיר על מעשרות.
כך מצאנו גם אצל רבי חמא בר ביסא, אשר הסתגר 12 שנה בבית המדרש, מנותק מחיי העוה"ז ולומד תורה. אין ספק שהוא מצליח להגיע בכך לדרגות רוחניות גבוהות מאוד. משום כך למעשיו יש כח השפעה עצום. אשר על כן הוא משפיע על בנו, וזה נהיה תלמיד חכם מופלג- רבי הושעיה.
תחום ההשפעה
מתברר אם כן שההשפעה של הצדיק על סביבתו תהיה תמיד בתחום הכי חזק ומשמעותי אצלו.
א. רבי יוסי דמן יוקרת: מתגלה באגדה כאיש של מידת האמת. הוא חסר כל פשרות, כאשר מדובר במידת האמת. הוא מתאכזר לבנו ולביתו, משום שהוא דבק באמת. אשר על כן לא יפלא, כי חמורו הופך להיות ג"כ בעל מידת האמת.
ב. רבי חמא בר ביסא: היה איש של תורה. הדיר את עצמו 12 שנה מהעוה"ז לטובת בית המדרש. אשר על כן ההשפעה שלו על בנו היא בתחום התורה. גם בנו הפך לתלמיד חכם מופלג, אשר יזכה ויכנס ויערוך את קובץ הברייתות .
ג. רבי פנחס בן יאיר: החמיר על עצמו בתחום האוכל: לא סעד אצל זולתו ואף לא אצל אביו. לכן לא יפלא שגם חמורו מקפיד בתחום האוכל ואף מחמיר על עצמו כמו בעליו. במקרה שלנו אינו מוכן לאכול דמאי.