שבע אגדות חז"ל/אגדה שישית

אגדה שישית: "ה' צדיק יבחן"

אגדה שישית: "ה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו" (תהילים י"א, ה)

א"ר יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם. ובמי הוא בודק בקנקנים יפים. שאפי' מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. שנאמר "ה' צדיק יבחן". וכתיב (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם. א"ר יוסי בן חנינא הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה. כל שהוא כותשה היא משתבחת וכ"ז שהוא מקיש עליה היא משתמנת. ובשעה שוהא יודע שהפשתן שלו רעה. אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. שנאמר "ה' צדיק יבחן". א"ר אלעזר משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע. על מי הוא נותן את העול. לא על זאת שכחה יפה. כך הקב"ה מנסה את הצדיקים שנאמר "ה' צדיק יבחן" (ב"ר ל"ב ג; ל"ד ב)

הקדמה

מתח עצום קיים אצל כל אדם בין הרצון לעמוד בניסיון, ומתוך כך להרגיש שעמד באתגר, לבין הרצון שלא לעמוד בניסיון מחשש לכישלון ונפילה. כל אימת שהאדם עומד בניסיון בהצלחה, הוא נעשה יותר חזק, יותר מחושל ובדרגה יותר גבוהה מאשר לפני הנסיון. לכן האדם לאחר שעמר בניסיון מרגיש טוב ושמח שה' זימן לו ניסיון להתנסות בו ולהתנשא על ידו. על כך אומר הכתוב: "בחנני ה' ונסני צרפה (צרופה) כליותי ולבי" . מאידך האדם אינו מעוניין לזמן לעצמו נסיונות, ומעדיף לא להתנסות ולא להיכשל. ועל כך אנו מבקשים בתפילה כל בוקר: "...ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עון ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון..."

פרק א: את מי ה' בוחן?

בין הרצון הפנימי הנסתר להתנסות, ובין החשש מהניסיון, אכן החיים מלאי נסיונות. במאמר זה נדון בשאלה: את מי ה' בוחן? ומדוע ה' בוחן אותו? הפסוק בתהילים מגלה לנו כי ה' בוחן את הצדיק: "ה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס שנאה נפשו" . הפסוק בנוי משני חלקים מקבילים המנוגדים בתוכנם, אולם ההקבלה מעוררת תמיהה. במחצית הראשונה נאמר: "ה' צדיק יבחן". היינו מצפים שבמחצית השניה יאמר הפסוק את מי ה' אינו בוחן. אולם החצי השני אומר: את מי ה' שונא. מאידך במחצית השניה כתוב: "ורשע ואהב חמס שנאה נפשו". היינו מצפים שבמחצית הראשונה יאמר הפסוק: את מי ה' כן אוהב. וכך נראה הפסוק בצורה של תקבולת:
ה' צדי יבחן
(וה') רשע ואהב חמס שנאה נפשו
ה"צדיק" מקביל ל"רשע ואהב חמס", ו"יבחן" מקביל ל"שנאה נפשו". כלומר הפסוק מעמיד זה מול זה בקשר של ניגוד את ה"צדיק" מול "רשע ואהב חמס" ואת "יבחן" מול "שנאה נפשו". העולה מהשוואה זו כי ה' בוחן את הצדיק מפני שהוא אוהב אותו, ואילו את הרשע- "שנאה נפשו" ומשום כך ה' לא בוחן אותו.

פרק ב: מדוע ה' בוחן את הצדיק?

א. רבי יונתן משל היוצר הבודק קנקנים

א"ר יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם אחת עד שהוא שוברם. ובמי הוא בודק בקנקנים יפים. שאפי' מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. שנאמר ה' צדיק יבחן. וכתיב (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם.

האגדה תיתן שלוש דיעות של חז"ל , כאשר כולם עונים במשל לשאלה: מדוע ה' בוחן את הצדיק? ר' יונתן מדמה במשל את הקב"ה ליוצר ואת בני האדם לקנקנים. כאשר הצדיקים הם הקנקנים החזקים. לדברי ר' יונתן, היוצר בודק את הקנקנים כדי לוודא שהם חזקים. קנקנים שהיוצר יודע שהם חלשים, הוא לא יבדוק אותם, כי אם הוא ינקוש עליהם הם ישברו.
ובנמשל: הקב"ה בודק את האנשים החזקים, אשר לא "ישברו" בניסיון, אלא ישרדו אותו. מה טעם לנקוש בקנקן חלש, מה טעם לנסות אדם חלש? הוא לא יעמוד בניסיון, הוא יכשל ויפול.

התועלת שבנסיון
לפי משל זה, לדעת ר' יונתן, הניסיון לא נועד לתועלת או לרווח כל שהוא, רק לבדוק שהקנקן חזק. ובנמשל הניסיון נועד לוודא שהצדיק חזק ועומד בניסיון. אין כאן אלא בדיקה, שהצדיק אכן צדיק.
אכן האגדה סתמה ולא פירשה, מה כל כך חשוב ליוצר לבדוק שהקנקנים חזקים. וכך בנמשל לא ברור מדוע ה' מעוניין לבדוק את הצדיק. אם נאמר שהקב"ה בודק כדי לדעת שהצדיק אכן צדיק, מה בכך, הרי ה' יודע זאת גם לפני הניסיון, והוא אינו צריך לאמת ולוודא את ידיעתו. האגדה לא מזכירה כלל שבדיקת הקנקנים נעשית כדי שהקונים ידעו שהקנקנים טובים. על כרחך יש לאמר כי היוצר בודק בקנקנים טובים כדי שהקנקן ידע שהוא חזק. כלומר, הקב"ה מנסה את הצדיק כדי שהצדיק ידע שהוא חזק ומסוגל לעמוד בניסיונות הבאים.

צוהר לדרכי ההשגחה
דבריו של רבי יונתן נראים לנו הכי סתומים, ומשאירים אותנו בסימן שאלה. הכיצד אין תועלת בניסיונותיו של הצדיק?
נ"ל כי ר' יונתן רצה לפתוח לנו צוהר קטן לדרכי ההשגחה: אכן לעיתים אין לנו פירוש כלל וכלל, למה נעשה דבר מסויים? למה פלוני סובל? מדוע אלמוני מתנסה בניסיונות קשים?
בא ר' יונתן ואומר כי לעיתים אין הסבר הגיוני לנסיונות של בני האדם. איננו מצליחים לראות את התועלת שבנסיון, ואל לנו לחקור ולדרוש בדבר. כדברי הגמרא: "במופלא ממך אל תדרוש...ובמכוסה ממך אל תחקור"

ב. ר' יוסי בר חנינא: משל הפֹשתָני

א"ר יוסי בן חנינא הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה. כל שהוא כותשה היא משתבחת וכל זמן שהוא מקיש עליה היא משתמנת. ובשעה שהוא יודע שהפשתן שלו רעה, אינו מספיק לקוש עליה אחת עד שהיא פוקעת. כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים. שנאמר ה' צדיק יבחן.

גם רבי יוסי בר חנינא כקודמו משתמש במשל. הפשתני מעבד את הפשתן עושה ממנו חוטים. כדי לעבד את הפשתן, הפשתני כותש את הפשתן ומקיש עליו. ככל שהוא מרבה בכך, הפשתן משתבח. אולם אם הפשתן אינו טוב, הרי כאשר הפשתני יקיש עליו הוא יפקע ויתפורר. כך בנמשל, אם הקב"ה ינסה את הרשעים- החלשים הם לא יחזיקו מעמד, אלא "ישברו". אולם כאשר ה' בוחן את הצדיק, ראשית הוא יחזיק מעמד, אך יתר על כן הצדיק הולך ומשתבח, הולך ומתעלה. וכלשון המילה "ניסיון"- הוא הולך ומתנשא.

למשמעות הפשתן במשל
הפשתן הינו מוצר עדין. הפשתני מקיש בו בהדרגתיות, והוא מקיש בו הרבה אך לאט לאט. כך בנמשל, הקב"ה מנסה את הצדיק בהדרגתיות, לאחר הרבה נסיונות קטנים הצדיק אכן משתבח, ורק לאחר מכן הוא יכול לעמוד בניסיון יותר גדול .

התועלת שבניסיון
בניגוד לדיעה הראשונה של ר' יונתן, שם לא מצאנו מה תועלת יש בניסיון, הרי שלדעת ר' יוסי בר חנינא לניסיון יש מטרה ותכלית: הצדיק משתכלל מהניסיון, הוא מתחזק ומשתבח. כלומר, הניסיון בסופו של דבר נועד לטובתו של הצדיק.

ג. רבי אלעזר: משל הפרה החורשת

א"ר אלעזר משל לבעל הבית שהיו לו שתי פרות אחת כחה יפה ואחת כחה רע. על מי הוא נותן את העול. לא על זאת שכחה יפה. כך הקב"ה מנסה את הצדיקים שנאמר ה' צדיק יבחן. גם ר"א כקודמיו משתמש במשל: לבעה"ב יש שתי פרות. אחת חזקה ואחת חלשה. בעה"ב צריך לשים את העול על אחת הפרות ולחרוש את שדהו. וכי הוא ישתמש בפרה החלשה? ודאי שלא! הרי אין בכך תועלת. על כן הוא ישתמש בפרה החזקה, זאת שתחרוש היטב. השדה יחרש, האדמה תיתן את פריה, והארץ תיתן את יבולה, וכולם נמצאים נשכרים. הפרה החורשת מועילה לזולת ולעולם כולו. וכך בנמשל, ה' בוחן את הצדיק שכוחו יפה .

התועלת שבניסיון
כפי שהפרה חורשת ובכך יש תועלת לעולם, כך הצדיק, אשר שמים עליו את העול, ומנסים אותו, העולם מרויח מכך.

פרק ג: לפשר המחלוקת

האם שלושת האמוראים הנ"ל חולקים זה על זה? נראה לאמר, כי הם הביאו שלוש דיעות, שלושה משלים, אך אין ביניהם מחלוקת. זוהי דרכה של האגדה, כאשר היא מביאה דיעות שונות, כוונת חז"ל באגדה להביא רעיונות שונים אשר אמורים להשלים זה את זה. לפעמים הרעיונות השונים פשוט מתאימים למצבים שונים.

1. הדרגתיות אצל אותו הצדיק

נ"ל כי כל אחד משלושת האמוראים הנ"ל מדגיש שלב מסויים בניסיונותיו של הצדיק. בתחילה הצדיק מתנסה בניסיונות ולא בהכרח שהוא משתפר או מתחזק מהנסיונות הראשונים. אלה לא נועדו אלא כהקדמה וכהכשרה לנסיונות הבאים. הם נועדו לאותת לצדיק שהוא די חזק ומסוגל לעמוד בקשיים ובמבחנים. בשלב השני, הצדיק מתחזק ומתעלה מהנסיון. אינו דומה הצדיק לפני הניסיון לצדיק לאחר הניסיון. הצדיק הולך ומשתבח, הולך ומתחזק. בשלב השלישי, לאחר שהצדיק התנסה כבר מס' פעמים, ולאחר שהוא התחשל והתחזק, הרי שעתה הוא כבר יותר יעיל כלפי הציבור. כאן הוא כבר יכול להשפיע על הזולת. הצדיק כבר יכול לשמש את העם. כפי שהפרה חורשת והדבר לתו=עלת לזולת, כך הצדיק המתנסה והמתעלה הופך להיות לתועלת לכל העולם.

2. בחינות שונות לצדיקים שונים

אפשר לראות את שלוש הדיעות השונות ביחס לניסיון באופן קצת שונה. לא הדרגתיות אצל אותו צדיק שנבחן, אלא הדיעות השונות באו לתאר בחינות שונות אצל צדיקים שונים. כלומר, יש מקרים שבהם איננו מבינים, ואיננו רואים מהי התועלת מהניסיון, לא לצדיק ולא לזולתו. לעומ"ז יש מקרים (אצל צדיקים אחרים) שבהם רואים בבירור, איך המתנסה מתעלה ומשתפר בעקבות הניסיון, אך עדיין איננו רואים מה התועלת לזולת. מאידך יש נסיונות (אצל צדיקים אחרים) שאנו יכולים לראות בבירור איך הם הופכים להיות לתועלת לזולת. הצדיק שהתנסה בנסיונות ועמד בהם, נהיה חזק יותר, והוא הופך להיות כלי למען הזולת, דווקא לאור הניסיונות שעבר ועמד בהם בהצלחה .

3. בחינות שונות לאותו צדיק

עד כאן הסברנו כי שלוש הדיעות הנ"ל מציגות שלושה מצבים שונים מבחינת התועלת שבניסיון:
א. העדר תועלת.
ב. תועלת למתנסה.
ג. תועלת לזולת.
בתחילה סברנו כי שלושת המצבים יכולים להיות אצל אותו מתנסה אולם בהדרגתיות- בשלבים. הסבר שני העלינו כי המצבים השונים מתייחסים לאנשים שונים. אצל פלוני אין תועלת בניסיון (לפחות למראית עין), אצל אחר הניסיון הינו לתועלת בעל הניסיון, ואילו אצל אדם אחר יש תועלת מהניסיון גם לזולת. אפשרות שלישית להבין את שלוש הדיעות הנ"ל היא ע"י שילוב של שני ההסברים הקודמים: לעיתים אצל אותו אדם יש את שלוש האפשרויות הנ"ל ולא כשלבים והדרגתיות.
כלומר, לפעמים יש לאדם נסיונות, שהוא לא מוצא בהם שום תועלת. לפעמים אותו אדם עצמו מתנסה בנסיונות נוספים, אך הפעם נסיונות אלה כן תורמים לו. לעיתים אותו אדם מתנסה בנסיונות אחרים, ונסיונות אלה אכן הופכים אותו ליותר טוב לזולת, ונותנים לו כוחות ויכולות להיות לעזר לזולת.

פרק ד: הדרגתיות באגדות חז"ל

מצאנו אם כן שהאגדה הדרגתית בתוכנה.
שלב א'- ה' בוחן את הצדיק ללא רווח הנראה לעין.
שלב ב'- אנו מבחינים ברווח מן הניסיון, אך זה נועד לצדיק המתנסה.
שלב ג'- ישנו רווח לזולת מן הניסיון של הצדיק.

הכלי מותאם לתוכן
מתברר שההדרגתיות נמצאת גם במשלים:
המשל הראשון מעולם הדומם- קנקנים.
המשל השני מעולם הצומח- פשתן.
המשל השלישי מעולם החי- הפרה.
אכן ה"כלי" בו מוגשת האגדה הינו הדרגתי, כלומר הכלי תואם לתוכן. הכלי- המשל הינו הדרגתי, וכן המסר העיקרי מן האגדה הוא: ההדרגתיות שבתועלת מהנסיונות שהצדיק מתנסה בהם.

דוגמה ב' להדרגתיות באגדה
תופעה זו של הדרגתיות באגדה ב"כלי" ובתוכן, מצויה בעוד אגדות חז"ל. אחת מהן הדו שיח בין הקב"ה לבין קין לאחר רצח הבל.

"משל לאחד שנכנס לגינה וליקט תותין ואכל והיה בעל הגנה רץ אחריו. אמר לו: מה בידך? אמר לו: אין בידי כלום. אמר לו: והרי ידיך מלוכלכות? כך אמר לו קין להקדוש ברוך הוא "השמר אחי אנכי?" אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע "קול דמי אחיך צעקים וגו"; משל לאחד שנכנס למרעה וחטף גדי אחד והפשילו לאחוריו, והיה בעל המרעה רץ אחריו. אמר לו : מה בידך? אמר לו: אין בידי כלום. אמר לו: והרי הוא מפעה אחריך".

בהתחלה המשל מדבר על תותים- עולם הצומח. אח"כ המשל עובר לכבשה- עולם החי. גם כאן אנו מוצאים הדרגתיות בתוכן ולא רק ב"כלי".
משל התותים: בעל הגינה פונה אל האדם שנכנס ואכל תותים. זה מנסה להכחיש: "אין בידי כלום". אולם בעל הגינה מוכיח אותו "והרי ידיך מלוכלכות". ובנמשל, ה' פונה אל החוטא וזה מנסה להתנער מחטאו. ה' פונה אליו בטענה "ידיך מלוכלכות", כלומר החטא מלכלך את האדם. החוטא אינו יכול להתנער מחטאו. החטא דבוק בו ממש – "ידיך מלוכלכות"!.
משל הכבשה: המשל השני נראה לכאורה דומה מאוד לקודמו. בעל המרעה רץ אחרי הגנב ושואלו: "מה בידך?". זה מכחיש וטוען: "אין בידי כלום". בעל המרעה כמו במשל התותים מוכיח את הגנב "והרי הוא מפעה אחריך".
מתברר שהמעבר מעולם הצומח לעולם החי אינו רק מעבר הדרגתי במשל- "בכלי". אלא יש כאן הדרגתיות אף בתוכן. בעוד שבמשל הראשון הקב"ה מוכיח את החוטא, שהחטא דבוק בו "ידיך מלוכלכות" הרי שבמשל השני הקב"ה מוכיח את החוטא שכל הסביבה מושפעת מהחטא, לא רק החוטא עצמו. את הכבשה הפועה כולם שומעים, כל הסביבה מרגישה זאת .
לסיכום, רצתה האגדה להדגיש במשל הראשון כי החטא משפיע על האדם עצמו, החטא דבוק בו ממש, "ידיך מלוכלכות". לעומ"ז האגדה מדגישה במשל השני, שהחטא משפיע לא רק על החוטא אלא על כל סביבתו. כל הסביבה נפגעת מכך כל הסביבה שומעת את הכבשה הפועה.

דוגמה ג' להדרגתיות באגדה
דוגמה נוספת באשר להדרגתיות באגדה מופיעה בגמרא באשר לאדם החוטא, שלא יחטא בסתר ויאמר "מי מעיד עלי?"

"דרש רבי יהודה ברבי נחמני מתורגמניה דריש לקיש: מאי דכתיב "אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף" אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל- אל תאמן, שנאמר "אל תאמן ברע" ואין רע אלא יצר הרע, שנאמר "כי יצר לב האדם רע". ואין אלוף אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר "אלוף נערי אתה". שמא תאמר: מי מעיד בי? אבני ביתו וקורות ביתו של אדם, הם מעידין בו, שנאמר "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה". וחכמים אומרים: נשמתו של אדם מעידה בו, שנאמר "משכבת חיקך שמר פתחי פיך" אי זו היא דבר ששוכבת בחיקו של אדם- הוי אומר זוהי נשמה. רבי זריקא אמר: שני מלאכי השרת המלוין אותו הן מעידין בו, שנאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". וחכמים אומרים: אבריו של אדם מעידין בו, שנאמר "ואתם עדי נאם ה' ואני אל" .

הגמרא מזהירה את החוטא בסתר, שלא יאמר אף אחד לא רואה ומי יעיד עלי? והיא מונה את העדים שיכולים להעיד עליו, גם אם חטא בסתר: קירות ביתו, נשמתו, מלאכי השרת ואיבריו. אנו מבחינים בבירור בהדרגתיות של העדים :
א. קירות ביתו- עולם הדומם.
ב. נשמתו- עולם הרוח הקשור באדם.
ג. מלאכי השרת- עולם הרוח מעבר לאדם.

השפעת החטא על הסביבה
יש להניח שאגדה זו רצתה להדגיש את הרעיון, כי האדם החוטא משפיע על סביבתו הקרובה והרחוקה גם יחד. האדם בחטאו משפיע אפילו על הסביבה החומרית, על קירות ביתו . יתר על כן הוא משפיע על נשמתו, גם זו משתנה בגלל חטאו וממילא השינוי שחל בה הוא הוא שיעיד כי האדם חטא. כמו כן החטא משפיע אפילו על מלאכי השרת המלווים לו לאדם .

פרק ה: הפרה החורשת באגדות חז"ל

הפרה החורשת מהווה סמל לעבודה, עבודה יצרנית והכרחית, עבודה המניבה מזון, מזון בסיסי, עבודה ליישובו של עולם. אין לך סמל לעבודה, לפרנסה ולחיים יותר מאשר הפרה החורשת. ללא עבודת השדה אין חיטה ואין לחם. הפרה החורשת אם כן מסמלת את האדם העמל והיעיל, הפועל ליישובו של עולם. אשר על כן כאשר חז"ל רוצים להראות עד כמה הניסיון לצדיק מועיל לזולת ולעולם הם מדמים אותו לפרה החורשת. להלן עוד מספר דוגמאות, בהן האגדה משתמשת ב"פרה החורשת" וגם שם יש עניין לאגדה לתאר את העבודה היצירתית, החשובה, המועילה וההכרחית ליישובו של עולם.

דוגמא א: אלישע הנביא חורש

וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חרש שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר ויעבר אליהו אליו וישלך אדרתו אליו: ויעזב את הבקר וירץ אחרי אליהו ויאמר אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך ויאמר לו לך שוב כי מה עשיתי לך: וישב מאחריו ויקח את צמד הבקר ויזבחהו ובכלי הבקר בשלם הבשר ויתן לעם ויאכלו ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו (מלכים א' יט, יט-כא)

כאשר אליהו נפגש עם אלישע כדי למשוח אותו לנביא תחתיו, הוא פוגש את אלישע "חרש שנים עשר צמדים". לאחר מכן כאשר אלישע מחליט להצטרף לאליהו, הוא זובח את הבקר אשר בו חרש, "ויתן לעם ויאכלו".
נמצאנו למדים על אופיו ודמותו של אלישע עוד לפני היותו נביא. אלישע עוסק בחרישה. עבודה זו הינה סמל הנתינה, סמל העבודה המטיבה עם הזולת, עבודה המסמלת את יישובו של העולם.
אכן אלישע הוא הדמות של הנותן והפועל למען הזולת, ובמשך כל נבואותיו אנו מוצאים אותו מעניק ומיטיב עם עמ"י. אלישע עזב את עבודתו כחורש, אולם הוא לא שינה את אופיו ואת דרכו בחיים. הוא היה ונשאר האדם הנותן והמעניק. בתחילה הוא עשה זאת ע"י החרישה, לאחר מכן הוא עשה זאת באמצעות הנבואה.
הנה כי כן אנו מוצאים את השור החורש כסמל לעבודת האדמה, וכסמל לעבודה הבסיסית והחשובה, עבודה המיטיבה עם הבריות, וכסמל ליישובו של עולם.

דוגמה ב: "תחילתו של ר"א בן הורקנוס"

מה היתה תחלתו של ר' אליעזר בן הורקנוס? בן עשרים ושתים שנה היה ולא למד תורה. ואביו היה עשיר גדול והיו לו חורשים הרבה. פעם אחת היו אחיו חורשים על גבי המענה והוא היה חורש בטרשים. ישב לו והיה בוכה. אמר לו אביו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה, שאתה חורש בטרשים? – עכשיו אתה חורש על גבי המענה. ישב לו על גבי המענה והיה בוכה. אמר לו אביו: מפני מה אתה בוכה? שמא מצטער אתה, שאתה חורש על גבי המענה? אמר לו: לאו. – ולמה אתה בוכה? אמר לו: שאני מבקש ללמד תורה. אמר לו: והלא בן עשרים ושתים שנה אתה – ואתה מבקש ללמד תורה! אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים- ואתה מוליכם לבית הספר.
פעם אחת אמר: אלך ואלמד תורה לפני רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו אביו: אי אתה טועם עד שתחרוש מלוא מענה. נפלה פרתו ונשברה רגלה. אמר: לטובתי נשברה רגל פרתי. והלך לו אצל רבן יוחנן בן זכאי בירושלים. (ב"ר, מ"ב, א'; ילקו"ש פר' לך לך; פרקי דר"א א-ב) האגדה רצתה להדגיש לנו את רצונו העז של ר"א לעזוב הכל וללכת ללמוד תורה. אשר על כן היא בחרה לתאר אותו חורש. כלומר, ר"א פנה לדרכה של תורה לא מתוך שעמום או חוסר מעש וגם לא מתוך עשיה או עבודה שלא מצא בה חשיבות. להיפך ר"א עבד בעבודה הכי חשובה והכי יעילה: עבודת האדמה. אלא שרצונו היה עז וחד משמעי ללמוד תורה ויהי מה.
כלומר, האגדה רצתה לחדד ולהדגיש את רצונו ההחלטי והחד משמעי של ר"א ללמוד תורה. משום כך היא העמידה זאת מול העבודה הכי חשובה, ואפילו עבודה כזו ר"א מחליט שהוא עוזב.

דוגמה ג: רשב"י ובנו יוצאים מן המערה

ישבו שנים עשר חודש במערה. בא אליהו ועמד בפתח המערה. אמר: מי יודיע לבר יוחאי שמת קיסר וגזרתו בוטלה? יצאו. ראו אנשים שחורשים וזורעים. אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן- מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! (שבת ל"ג, ע"ב)

רשב"י ובנו ר"א שהו במערה 12 שנה ועסקו אך ורק בתורה. והנה, כאשר הם יוצאים הם פוגשים אדם חורש את שדהו. אכן זוהי מציאות נפלאה, אדם עסוק ביישובו של עולם; אדם חורש את שדהו, כדי שיהא מה לאכול לו ולזולתו. בכל זאת רשב"י לא יכול היה לסבול ולראות אנשים עובדים ועמלים שלא בתורה, ובלשון רשב"י: "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". רשב"י נתן עניו ושרף. רשב"י לא יכול היה להשלים עם המציאות הגשמית.
בדרך זו של המפגש עם האדם החורש, האגדה הצליחה לחדד את הרעיון, שהבעיה היא אצל רשב"י. אין לך עבודה יותר חשובה מזו של האדם החורש, הוא עוסק ביישובו של עולם, הוא דואג לפרנסתו ולמזון לזולת. והנה רשב"י אינו סובלני אפילו לעבודה כזו.
אשר על כן לא יפלא שיצאה בת קול והחזירה את רשב"י ואת בנו למערה.

דוגמה ד: "כתבו לכם על קרן השור"

"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהם". "חשך"- זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל". (ב"ר ב', ד; תנחומא תזריע י"א)

אגדה זו אומרת דורשני. מדוע ביקשו היוונים לכתוב זאת דווקא על קרן השור? נ"ל כי השור מסמל את עבודת החרישה בפרט ואת העבודה בכלל. בכך רצו היוונים שהיהודים ינתקו בין עבודת ה' לבין חיי המעשה.
כידוע, היוונים תמיד רצו לנתק בין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני. לדעתם, יש להניח לעולם הטבע כפי שהוא. לכן הם גזרו שלא למול. מפני שראו בכך פגיעה בטבע בניגוד לתפיסת עולמם, שיש להניח לאדם לפעול לפי יצריו, ואין לפגוע במהלכים הטבעיים של האדם. לעומ"ז התורה מחנכת אותנו שיש להלחם בטבע. האדם נברא עם יצרים והתורה היא היא התבלין ליצה"ר, כלומר כל חייו של היהודי הוא צריך להלחם בטבעו הרע ולכבוש את היצרים. יתר על כן בתפיסת העולם של התורה יש לשלב את עולם הרוח במהלך כל חיי העולם הזה. יש לקדש את החול ואת עולם המעשה. אשר על כן היהודי רואה קדושה גם בעבודתו וזו מסומלת ביותר ע"י השור החורש. זה מסמל את חיי העבודה, חיי הדרך ארץ. לעומ"ז היוונים רצו לנתק ניתוק מוחלט בין עולם המעשה לבין העולם הרוחני. משום כך הם רצו שהיהודים יכתבו דווקא על קרן השור: "אין לכם חלק באלקי ישראל".
הנה כי כן אנו מוצאים עוד אגדת חז"ל המשתמשת בשור כסמל לעבודת החרישה, ולעבודה בכלל.