שבע אגדות חז"ל/אגדה שביעית


בפרשת הבריאה, בפרשת בראשית, אנו מוצאים אגדות חז"ל העוסקות בשינויים שחלו בבריאה. כלומר, בכוונת הבורא לברוא דבר מסויים, אולם בשלב מוקדם מאוד, ביום הבריאה עצמו, השתנו דברים. דוגמאות לכך אנו נמצא בכל אחד מששת ימי המעשה (להוציא את יום שני ). להלן נדון בשינויים שחלו בששת ימי הבריאה בשלושה שלבים.
שלב א- הצגת השינויים: בחלק זה אנו נביא את מדרשי חז"ל, אשר העלו שינויים, וזאת לפי ימי הבריאה. כמו כן נביא את רש"י על הפסוקים. לאחר מכן נדון בקושי שבפסוק, קושי שהביא את חז"ל לדרוש את השינויים.
שלב ב- המסרים לפי ימי הבריאה: בחלק זה נדון במסרים העולים מכל אגדה בפני עצמה.
שלב ג- המסרים מעצם השינוי: בחלק זה נדון במסרים העולים מכל האגדות גם יחד. המסרים הנלמדים מעצם העובדה שיש שינוי בבריאה.

פרק א: השינוי ביום הראשון- הקב"ה גנז את האור עריכה

כבר ביום הראשון חל שינוי משמעותי בבריאה. הקב"ה ברא את האור, אולם אור זה חדל מלשמש בעולם, והקב"ה גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא.

"ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור: וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך" (בראשית א', ג-ד) ואור ביום ראשון איברי? והכתיב "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים". וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי" כדר' אלעזר דא"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן. שנאמר (איוב לח) "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא. שנאמר "וירא אלהים את האור כי טוב" ואין טוב אלא צדיק. שנאמר (ישעיהו ג) "אמרו צדיק כי טוב". כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר (משלי יג) "אור צדיקים ישמח". כתנאי, אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי רבי יעקב, וחכ"א הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי. (חגיגה י"ב, ע"א)

רש"י ד"ה: "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל": אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה. ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשין בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.

פשט הפסוק
יש לציין כי לפי פשט הפסוק (בראשית א', ד) אין הכרח להבין כי הקב"ה גנז את האור של היום הראשון. על כן רש"י פותח את פירושו כי אין זה פשט: "אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה"
ואכן לאחר שרש"י סיים את דברי המדרש הוא מוסיף את פשט הפסוק: "ולפי פשוטו כך פרשהו ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשין בערבוביא וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה".
השאלה הנשאלת היא, מדוע חז"ל ראו צורך לדרוש ולאמר כי האור של היום הראשון נגנז? הרי בפסוק (א', ד) אין קושי לשוני, וכן אין קושי בהבנת תוכן הפסוק. אלא שכן יש קושי בכלל הפסוקים העוסקים באור ובמאורות: הרי ביום הרביעי נבראו המאורות, ועד היום אנו נהנים מאור המאורות של היום הרביעי. אם כן איזה אור זה של היום הראשון? האם זה אותו אור של המאורות או שמא אור אחר? ואכן "כתנאי". זוהי מחלוקת תנאים- רבי יעקב וחכמים. כאשר "חכמים אומרים הן הן מאורות שנבראו ביום הראשון ולא נתלו עד יום רביעי". לעומ"ז רבי יעקב אומר שזהו אור אחר לחלוטין. כלומר דברי רבי אלעזר האמורא שהאור של היום הראשון נגנז תואמים את דברי רבי יעקב התנא.
השאלה היותר קשה היא על רש"י. מדוע רש"י מוצא לנכון להביא את דברי האגדה, כאשר הוא מציין במפורש שזה לא הפשט, ואף לאחר מכן הוא כן מביא את הפשט? שאלה זו תבוא על פתרונה, כאשר נדון במסרים העולים מן השינויים.

פרק ב: השינוי ביום השלישי- אין טעם העץ כטעם הפרי עריכה

בניגוד לשינוי של היום הראשון, שם הקב"ה החליט לגנוז את האור, הרי שבשינוי של היום השלישי האדמה היא שאינה נשמעת לצו ה'. הקב"ה ציוה את האדמה להוציא "עץ פרי עושה פרי", כלומר שהעץ יהא כמו הפרי, ז"א טעם העץ כטעם פריו. אולם האדמה הוציאה "עץ עושה פרי". זאת אומרת, העץ אינו כטעם הפרי. הוא כן עושה פרות "עץ עושה פרי", אך אין טעם העץ כטעם פריו.

"ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן: ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו וירא אלקים כי טוב" (בראשית א', יא-יב)

ארורה האדמה בעבורך...ולמה נתקללה... שעברה על הצווי שכך אמר לה הקדוש ברוך הוא "תדשא האץ דשא..." והיא לא עשתה כן אלא "ותוצא הארץ דשא..." הפרי נאכל והעץ אינו נאכל (בראשית רבא ה', ט)

רש"י: ד"ה "עץ פרי": שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא: ותוצא הארץ עץ עושה פרי, ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה.

פשט הפסוק
גם כאן לפי פשט הכתובים, אין הכרח לדרוש ולאמר כי היה שינוי בבריאה, וכי האדמה שינתה ממה שה' ציוה אותה. הביטוי "עץ פרי" יכול להתפרש: עץ של פירות, כלומר עץ המניב פרות. אין הכרח להבין "עץ פרי", עץ שהוא עצמו, הענפים והגזע, גם כן, כטעם הפרי.

הסיבה לדרשת חז"ל
שתי סיבות עיקריות הביאו את חז"ל לדרוש את הביטוי "עץ פרי"- טעם העץ כטעם פריו.

  1. ההבדל בין פסוק י"א לפסוק י"ב. בפסוק י"א נאמר: "ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו..." אולם בפסוק י"ב בתיאור הבריאה נאמר: "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי..." .
  2. כאשר נענש האדם על חטאו, נענשה גם האדמה: "...ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה" (בראשית ג', יז- יח). הקושי העולה מן הפסוק הוא, מדוע האדמה נענשת, הרי האדם הוא שחטא?! על כן מצאו חז"ל מקום לדרוש ולאמר כי האדמה אכן כן חטאה: ביום השלישי היא צוותה להוציא "עץ פרי עושה פרי", והיא שינתה ולא עשתה אלא "עץ עשה פרי". אשר על כן הקב"ה מצא הזדמנות להיפרע ממנה.

פרק ג: השינוי ביום הרביעי- הלבנה התמעטה עריכה

השינוי שחל ביום הרביעי שונה מהאחרים בשני דברים.
א. השינוי ביום זה נעשה כעונש על דברי הלבנה.
ב. השינוי נעשה לפני הבריאה. בניגוד לימים הראשון החמישי והשישי, שם היתה בריאה ואח"כ הקב"ה שינה אותה. כאן הקב"ה שינה לפני שלב הבריאה.


"ויעש אלקים את שני המארת הגדלים את המאור הגדל לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ואת הכוכבים" (בראשית א', טז)

רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך (בבלי חולין ס' ע"ב)

רש"י: ד"ה המאורות הגדולים: שוים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אב"ע: ד"ה ויעש: נקראו השנים הגדולים כנגד הכוכבים. וכן נקראו שלשה בני ישי הגדולים כנגד האחרים, ואליאב היה הבכור גדול מכולם, ולא זה גדול מזה.

פשט הכתובים
גם כאן אפשר בהחלט להבין את פשט הפסוק (א', טז) ללא דברי המדרש, ואין הכרח לאמר כי חל שינוי בתוכנית האלקית, וכדברי האב"ע על הפסוק: "נקראו השנים הגדולים כנגד הכוכבים". כלומר שני המאורות הגדולים אכן גדולים ביחס לכל צבא השמים- הכוכבים. אולם היחס ביניהם כמובן בולט: יש מאור גדול ויש מאור קטן.

פרק ד: השינוי ביום החמישי- הקב"ה הרג את התנינה עריכה

בין כל השינויים שבבריאה, אשר מתוארים במדרשי חז"ל, זה של היום החמישי הינו הקשה מכולם. זאת מפני שלשינוי של היום החמישי אין אף רמז בכתובים ואף לא קושי כל שהוא בפשט הכתובים.

"ויברא אלקים את התנינם הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת אשר שרצו המים למינהם ואת כל עוף כנף למינהו וירא אלקים כי טוב" (בראשית א', כא)

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו- זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון- זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה- מחריבין כל העולם כולו; מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא (בבלי בבא בתרא ע"ד ע"א)

רש"י: ד"א התנינים: דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם.


פשט הכתובים
כאמור אין קושי כל שהוא בפסוק, ולא ברור מדוע היה צורך למדרש לדחוק ולאמר כי ה' "הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא". הקושי בפסוק שהביא את חז"ל לדרוש אינו קושי לשוני ואף לא קושי בהבנת פשט הפסוק. אלא הקושי הוא בתוכנו של הפסוק ובהיותו יוצא דופן משאר הפסוקים המתארים את הבריאה: במהלך כל תיאור הבריאה אין "ירידה לפרטים". התורה ציינה את בריאת העופות, הדגים, החיות, הבהמות, והרמשים. אך התורה לא פירטה שמות של חיות או בהמות. והנה התנינים כן מוזכרים. אולי משום כך רצו חז"ל לאמר שמדובר בבריאה מיוחדת. כלומר, סוג מיוחד בנוסף לעופות ולדגים- והוא התננים, שהיו גדולים באופן מיוחד, אלא שכיום סוג זה כבר לא קיים .
כמובן, קושי אחר בפסוק הוא תוספת התואר "הגדולים". אכן בכל הבריאה לא ניתנו תארים לנבראים. בכל בעל חיים יש מן הסתמא גדולים וקטנים. אשר על כן נאלצו חז"ל לאמר, כי מדובר כאן בתנינים גדולים באופן מיוחד, סוג של ליויתן וכיו"ב, אשר מידתם הגדולה עלולה היתה להפר את האיזון בבריאה כולה.

פרק ה: השינוי ביום השישי- האדם גורש מגן עדן עריכה

ביום השישי נברא האדם. זה נברא עם בחירה חופשית בניגוד לכל שאר הנבראים. מאחר וכך אנו צפויים לשינויים וקלקולים בבריאה ובתוכנית האלוקית. האדם כבעל בחירה חופשית וכבעל יכולת של שליטה ביקום יכול לשנות את הבריאה. הפעם כל שינו בבריאה שיבא בעקבות האדם יראה יותר טבעי. יתר על כן אפשר לאמר כי התוכנית האלוקית כוללת שינויים שיחולו בעקבות האדם .


"ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר:...ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ח, טו)

כיצד ברא הקב"ה את האדם? א"ר יהודה בן פדיה בשעה ראשונה- עלה במחשבתו של הקב"ה לברא את האדם בשניה- נמלך במלאכי השרת ואמר נעשה אדם בצלמנו בשלישית- כינס עפרו ברביעית- גבלו בחמישית- ריקמו בשישית- העמידו גולם בשביעית- נפח בו נשמה בשמינית- הכניסו לגן עדן בתשיעית- ציוהו זה אכול וזה לא תאכל בעשירית- עבר על הציווי באחת עשרה- נדון בשתים עשרה- נתגרש מגן עדן שנאמר "ויגרש את האדם" (תנחומא, שמיני, ח)

ובכן, כבר ביום הראשון האדם מנצל לרעה את הבחירה החופשית שניתנה לו, ועובר על דבר ה'. הקב"ה ציוה את האדם לא לאכול מעץ הדעת, והאדם עבר על צו ה' ונענש.
לאחר שהקב"ה העניש את הנחש ואת האישה, הוא העניש את האדם: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" . בנוסף לעונשים האלה ה' גירש את האדם מגן עדן. כדברי המדרש, הגירוש נעשה בו ביום שהוא נברא: "...בשעה השמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית ציוהו זה אכול וזה לא תאכל, בעשירית עבר על הציווי, באחת עשרה נדון, בשתים עשרה נתגרש מגן עדן".
הגירוש מג"ע הופך להיות שינוי בבריאה ובתוכנית האלקית. הקב"ה ברא את האדם ומיד הכניסו לג"ע, מפני שלפי התוכנית האלוקית זהו מקומו של האדם. אולם בשל חטאו הוא גורש ושוב אנו עדים לשינוי בתוכנית האלקית.
מדרש זה מצטרף אם כן לכל קודמיו העוסקים בשינויים שחלו בעת הבריאה או מיד סמוך לבריאה. מכל האגדות גם יחד עולה כי בכל יום ויום מימי המעשה (להוציא את יום שני) חל שינוי בתוכנית האלוקית.

פרק ו: סיכום עריכה

1. מדוע רש"י הביא את כל המדרשים על השינויים?
מדרשי חז"ל רבים נכתבו על פרשת בראשית. כל המדרשים הרבים עמדו בפני רש"י, כאשר פירש את התורה. יש להניח כי רש"י עמד בפני קושי גדול: אלו מדרשים לבחור? והנה מתברר כי מתוך המדרשים הכל כך מרובים על פרשת הבריאה, רש"י הביא באופן עקבי את כל המדרשים המציינים שינויים בבריאה . הדבר אומר דורשני. נ"ל כי רש"י כפרשן מחנך הביא בפירושו מדרשים רבים בעלי ערך חינוכי, הגם שאין בהם ערך פרשני. לכן יש להניח שרש"י רצה להסב תשומת לבנו למסרים החינוכיים הרבים הטמונים בכל המדרשים אודות השינויים, כפי שנעלה אותם לקמן.

2. כל השינויים בבריאה אינם בפשט הכתובים
לפני שנדון במסרים הנובעים מהשינויים בבריאה, יש צורך להדגיש כי כל השינויים אינם אלא פרי המדרש. לפי פשט הכתובים, אין הכרח לאמר כי היו שינויים . אשר על כן בבואינו לדון בשינויים עלינו לקרוא את כל השינויים בדברי אגדה. אלה לא נועדו כדי שנדון בפשט האגדה, כלומר, כל אגדות חז"ל לא באו אלא לשם המסר החינוכי והאמוני הטמון בהם. והם באות בצורה של משלים או רמזים. הפשט אינו אלא משל או רמז וכל שעלינו לעשות הוא להתחקות אחר הנמשל או אחר המסר שמעבר לרמז שבאגדה .

פרק ז: המסרים באגדות השינויים לפי ימי הבריאה עריכה

ביחס לאגדות בפרק זה, אגדות הדנות במעשה בראשית, דווקא באלה קשה מאוד להניח שחז"ל רצו שנתייחס לפשט הדברים. כל ענייני הבריאה נשגבים מבינת אנוש, ובודאי, חז"ל לא רצו ללמדנו על פרטי הבריאה ועל השינויים שחלו בה. להיפך הם לימדונו ביחס למעשה בראשית: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות" .
אשר על כן דווקא באגדות אלו שומה עלינו לעמול ולהתייגע ולחפש את המסרים הטמונים בהם. מסרים חינוכיים המשתלבים במסרים אשר חז"ל מחנכים אותנו על פיהם לאורך כל הדרך.
אם כן מהם המסרים העולים באגדות אלה, העוסקות בשינויים שחלו בבריאה? לצורך כך אנו נדון בכל אגדה בפני עצמה. בכל אגדה ננסה ללמוד את המסר החינוכי העולה ממנה, ולבסוף ננסה למצוא את המסר המשותף העולה מכל האגדות העוסקות בשינויים, כלומר מהו המסר העולה מעצם העובדה שחז"ל דורשים שיש שינויים בבריאה.

1. ביום הראשון- תכלית העולם

ואור ביום ראשון איברי והכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי כדר' אלעזר דא"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר (ישעיהו ג) אמרו צדיק כי טוב כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר (משלי יג) אור צדיקים ישמח כתנאי אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דברי רבי יעקב וחכ"א הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי (חגיגה י"ב, ע"א)

המסר הברור העולה מהמדרש הוא השכר המובטח לצדיקים לעתיד לבוא. לפי מדרש זה, כבר ביום הראשון הקב"ה בורא את השכר לצדיקים. רצו חז"ל לאמר כי תכלית כל הבריאה היא הצדיקים והשכר המובטח להם. צריך לצאת מנקודת הנחה כי תכלית הבריאה, תכלית העולם, חייבת להתברר כבר ביום הראשון. ואכן כבר ביום הראשון הקב"ה שומר את האור המיוחד עבור הצדיקים לעתיד לבוא. הא משמע שכל תכלית הבריאה היא הצדיקים ושכרם.

2. ביום השלישי- גם לתהליך יש משמעות

ארורה האדמה בעבורך...ולמה נתקללה... שעברה על הצווי שכך אמר לה הקדוש ברוך הוא "תדשא האץ דשא" והיא לא עשתה כן אלא "ותוצא הארץ דשא" הפרי נאכל והעץ אינו נאכל (בראשית רבא ה', ט)

באגדה זו דיברו חז"ל במשל: העץ קיים עבור הפרי, מטרתו של העץ להביא פירות. וכך בנמשל: העץ הינו התהליך, והפרי הינו התוצאה. רצו חז"ל ללמדנו כי השאיפה היא, שבכל פעולה שהאדם עושה, אמורה להיות משמעות גם לתהליך ולא רק לתוצאה.
על פי רוב, האדם מתייחס בכובד ראש לתוצאה ומתעלם מהתהליך- מהדרך. חז"ל רצו להדגיש באגדה זו, כי הרצון האלוקי הוא שנמצא טעם גם בדרך. האדם הינו קצר רואי וקצר סבלנות, לכן הוא מחכה ומצפה לתוצאה. אולם בינתיים הוא מפסיד את הדרך עצמה. לעומ"ז הקב"ה אוהב גם את התהליך ומתייחס לכל המהלך ולכל הדרך .
עניין זה טוב ונכון לכל אורח החיים, על כל צעד ושעל. הוא יפה ומתאים באופן מיוחד ללימוד התורה. הקב"ה רוצה שנלמד תודה, ויהא טעם ללימוד התורה כתהליך, ולאו דווקא למטרה הסופית שבלימוד התורה. והנה האדם, המחפש כל ימיו את התכלית ואת התוצאה, אינו מוצא את הטוב שבלימוד התורה, אלא רק מה יוצא מכך, מה יתן לו הלימוד. זהו כמובן הפסד גדול, זוהי החמצת העניין כולו .

3. ביום הרביעי- עונש הגאוה
"רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה לכי ומעטי את עצמך." (חולין ס' ע"ב)

אגדה זו יותר מכל קודמותיה בעלת מסר חינוכי ברור: עונשו של בעל הגאוה. מי שעינו צרה בזולתו- צרות עין זו תחזור אליו. מי שמגדיל את זולתו- מגדיל את עצמו. לעומ"ז מי שאינו מסוגל לראות את זולתו כגדול- סופו שהוא עצמו יהא קטן.
עיון מדוקדק בדברי האגדה יעשיר אותנו במסר נוסף. לא כתוב שהקב"ה העניש את הלבנה, ועשה אותה קטנה. אלא הקב"ה אמר ללבנה "מעטי את עצמך". כלומר, מי שעינו צרה בזולתו אין הקב"ה מעניש אותו, אלא הוא מעניש את עצמו. בהתייחסותו השלילית לזולתו הרי בפועל הוא ממעט את עצמו.

4. ביום החמישי- הקב"ה חס על עולמו

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו- זכר ונקבה בראם, אף לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון- זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה- מחריבין כל העולם כולו; מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר, והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא. (בבא בתרא ע"ד ע"א)

ביום החמישי מושלמת הבריאה לפני בריאתו של האדם ביום השישי. באגדה זו המציינת שינוי בבריאה ביום החמישי אנו נמצא שלושה מסרים:
א. תכלית הבריאה: כאמור כבר ביום הראשון לבריאה חז"ל דרשו לנו את תכלית הבריאה כולה. כבר ביום הראשון הקב"ה גנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא, ואנו מבינים מכך כי כבר ביום הראשון הקב"ה בורא את תכלית העולם כולו. אכן גם כך אנו מוצאים בסיום בריאת העולם ביום החמישי לפני בריאת האדם. גם כאן הקב"ה בורא את התנינים הגדולים, אך מאחר ואלה מסוכנים לקיומו של העולם הקב"ה הורג את הנקבה ומולח אותה עבור הצדיקים לעתיד לבוא. גם בלי להיכנס לעומק המשמעות של הענין: הרי דבר אחד ברור הקב"ה בורא את תכלית האדם לפני בריאת האדם. ובכך מודגש מהי מטרת העולם: הצדיקים ושכרם לעתיד לבוא.
ב. הקב"ה חס על עולמו: מסר נוסף מן האגדה הוא כי הקב"ה חס על עולמו. הקב"ה יוצר את האיזון בטבע. אם "התנינים הגדולים" יתרבו הם עלולים להחריב את העולם, משום כך הקב"ה הורג את הנקבה ומונע את התרבותם ובכך שומר על העולם. יחד עם זאת המדרש רומז שבעולם יש רשעים ויש צדיקים, והנקבה נשמרת לצדיקים לעתיד לבוא. דא עקא, יש רשעים ובכל זאת הקב"ה חס על עולמו. מן הסתמא בשביל הצדיקים. אך לאו דווקא, כנראה שהקב"ה חס על עולמו, זהו ערך בפני עצמו ללא קשר לצדיקים הקיימים בעולם. ואכן המדרש מדגיש כי הקב"ה חושש שהתרבות התנינים תחריב את העולם ובלי קשר לצדיקים. אלא שמאחר שכבר הקב"ה הורג את הנקבה, זו נשמרת לצדיקים לעתיד לבוא.
ג. להוציא את הטוב מן הרע: נראה שאין דוגמה יותר טובה מזו ללמדנו שתמיד אפשר להוציא את הטוב מהרע. "התנינים הגדולים" עלולים להחריב את העולם, על כן הקב"ה גומר אומר להשמידם, הוא הורג את הנקבה, אך יחד עם זאת העולם אמור להרוויח מכך שה' שומר אותה לצדיקים לעתיד לבוא. המציאות תמיד מזמנת שינויים וקלקולים. תפקידו של האדם- להוציא מכל מציאות את הטוב ואפילו ממציאות שלילית ובעייתית. אולי אפשר להוסיף ולאמר, זהו השינוי הסמוך ביותר לבריאת האדם, כנראה זהו המסר הכי חשוב לאדם לפני בואו: כל חיי האדם יהיו מלאים תקלות וכל שעליו לעשות זה למצוא את הטוב שבתוך הרע .

5. ביום השישי- האדם אחראי למעשיו
לכאורה, האדם נענש פעמיים על חטאו. עונש ראשון, מיד בסמוך למעשה. הקב"ה העניש את הנחש, את האשה ואח"כ את האדם: "ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך: וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה: בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג', יז-יט). לאחר כל העונשים הקב"ה מגרש את האדם מג"ע, הרי לפנינו אם כן עונש שני: "ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם: וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם: ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים" (בראשית ג', כב-כד).
בתורה רק העונש הראשון מובא כעונש. הגירוש מג"ע לא מובא בצורה של עונש, אלא כאין ברירה. מעין תוצאה הכרחית של החטא. כלומר, לאחר החטא אין זה מקומו המתאים של האדם. ממילא הוא אמור למצוא את מקומו מחוץ לג"ע.
המסר העולה מן הגירוש הוא, כי האדם אחראי למעשיו והוא ישא בתוצאות מעשיו. כל מעשה שאדם עושה יש לו תוצאה הכרחית, אם לטוב ואם לרע. זאת בלי קשר לשכר ולעונש כלל וכלל.

פרק ח: המסרים מעצם השינויים עריכה

עד כאן דנו במסר העולה מכל "שינוי" שחל בכל אחד מימי הבריאה. אולם נ"ל כי עיקר הלימוד הוא מעצם העובדה שחז"ל רצו לאמר שהיה שינוי. לא משנה באיזה יום, ולא משנה מה אופי השינוי. מה שחשוב שהיה שינוי ועובדה זו בפני עצמה באה ללמדנו מס' מסרים.

1. המציאות מחייבת שינויים.
נ"ל כי המסר העיקרי שחז"ל רצו ללמדנו הוא שהמציאות מחייבת שינויים. העובדה שכל השינויים חלו ביום הבריאה עצמו באה להדגיש שאין מציאות ללא שינויים- קלקולים. הרי הקב"ה בכבודו ובעצמו תיכנן מה לברוא, והרי הוא כל יכול. ובודאי, יכול היה לברוא באופן כזה שדברים לא ישתנו בבריאה. והנה כל יום ויום מימי המעשה הקב"ה נאלץ לשנות מכל מיני סיבות.

  • ביום הראשון: האור לא מתאים לרשעים, לכן גנזו לצדיקים.
  • ביום השלישי: האדמה לא נשמעה לדבר ה' ועשתה עץ שאינו כטעם הפרי.
  • ביום הרביעי: הקב"ה אמר ללבנה להתמעט, למרות שהיתה כוונה ששני המאורות יהיו גדולים.
  • ביום החמישי: הקב"ה החליט להרוג את התנינה לאחר שברא אותה.
  • ביום השישי: הקב"ה גירש את האדם מג"ע, למרות שהוא הניח אותו דווקא בג"ע.

נמצאנו למדים אם כן שהשינויים הם כורח המציאות והם חלק מהבריאה. לא רק חלק מהבריאה של ששת ימי המעשה, אלא חלק מהבריאה המתמשכת והמתקיימת. כלומר כשאומרים שהקב"ה ברא את השינוי, הכוונה היא שהשינוי הוא חלק מהנוף שלנו, ואין מציאות ללא שינוי.

2. כל תוכנית של האדם תשתנה
כבר עמדנו על כך שאגדות חז"ל כולם באו ללמד מסרים חינוכיים. באגדות אלה העוסקות בבריאת העולם, על אחד כמה וכמה שחז"ל רצו להעביר לנו מסרים ובודאי לא רצו ללמדנו על "מעשה בראשית". חז"ל ודאי לא רצו ללמדנו שהקב"ה רצה לברוא, אולם הדברים לא הצליחו. רצו חז"ל כן ללמדנו דבר ביחס לאדם. אם כן נ"ל כי הלימוד העיקרי מכל השינויים הוא, כי כל תוכנית שהאדם יתכנן וככל שידקדק בפרטיה, כאשר תוכנית זו תצא מהכח אל הפועל, האדם צריך לצפות לשינויים ולקלקולים.
כל תוכנית שתתנגש עם המציאות, כלומר שתצא משלב הרעיון לשלב המעשה, היא תמיד תשתנה מהתוכנית המקורית. כל עוד והתוכנית בשלב ההגיגים והרעיון, בשלב המחשבה בלבד, הרי שהיא יכולה להישאר זכה ללא פגם וללא שינוי. אולם היציאה אל המציאות, אל עולם המעשה, תיצור מיד שינוי. שינוי זה אינו מעיד כי האדם שגה או נכשל. השינוי מעיד רק על העובדה שהתוכנית יצאה לעולם המציאות.
3. הקב"ה ברא את השינוי
מכאן עולה שבנוסף למה שברא הקב"ה בששת ימי הבריאה, בעצם הקב"ה ברא עוד בריאה בכל יום ויום והיא- השינוי. זה הופך להיות חלק מטבע הבריאה. כפי שהעולם נברא לפי חוקי הטבע, וכל העולם כפוף לחוקי הטבע. כך יש עוד חוק טבע בבריאה והוא השינוי. ופירוש חוק זה- כל דבר שיתנגש עם המציאות, אמור להשתנות.

4. היציאה לאויר העולם מחייבת שינוי
עניין זה שכל בריאה שתצא לאויר העולם מיד תשתנה רמוזה בתורה ובחז"ל.
א. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". לאחר המבול כאשר נח מקריב קורבן, ה' מריח את ריח הניחוח של הקרבן "ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו..." . ועל כך דורשים חז"ל "ר' יודן אמר מנעוריו כתיב משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו" . לדברי המדרש, נמצאנו למדים כי יצר לב האדם רע מרגע שננער לצאת לאויר העולם. כלומר, ההתנגשות עם אויר העולם, יוצרת בהכרח התנגדות ושינויים ובמקרה שלנו הדבר בא לידי ביטוי ע"י יצר הרע.
ב. "מכיון שיצא לאויר העולם". אגדת חז"ל המתארת את הולד במעי אמו אומרת כי "מלמדין אותו את כל התורה כולה... כיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה" . אכן המדרש מציין סיבה אחת בלבד מדוע בא מלאך ומשכחו הכל, הסיבה היא – "כיון שיצא לאויר העולם". נ"ל כי אין עוד אגדה המדגישה בצורה כל כך ברורה כי היציאה לאויר העולם היא הסיבה לשינוי, ואין בלתה סיבה אחרת.
5. המסרים החינוכיים
עד כאן דנו במסר היסודי והוא שהמציאות מחייבת שינויים, השינוי הוא חלק מחוקי הבריאה של העולם, ההתנגשות עם המציאות תמיד תחייב שינויים. מכאן ואילך אנו נדון במסרים החינוכיים העולים מכך.

א. לקבל את השינוי
מאחר שהבנו כי השינוי הינו מחוייב המציאות, והוא חלק מטבע הבריאה, הרי שיקל על האדם לקבל את השינויים-קלקולים בעולמו הפרטי. ממילא האדם לא אמור לכעוס כאשר התוכנית שלו יוצאת לפועל אך עם שינויים. ואם יכעס על כך, נאמר לו: וכי חשבת את עצמך ליותר מאלקים, הרי אפילו אצלו התוכניות השתנו.

ב. להוציא את הטוב מהרע
בשינויים שחלו ביום הראשון וביום החמישי בולטת העובדה שמהשינויים שחלו יצא טוב. ביום הראשון בורא עולם החליט שהאור של היום הראשון אינו מתאים לעולם, מאחר שיש בו רשעים. לכן הוא גנז אותו והחליף אותו באור של השמש והירח. אולם הקב"ה גנזו לצדיקים לעתיד לבוא. כלומר העולם כן הרויח מהשינוי. כמו כן מצאנו ביום החמישי. גם שם נוצר רווח מהשינוי. לאחר בריאת "התנינים הגדולים" הקב"ה ראה שאם הם יתרבו, הם יחריבו את העולם. משום כך הקב"ה הרג את הנקבה. אולם הוא מלח אותה וייעד אותה שוב לצדיקים לעתיד לבוא. גם כאן העולם הרוויח מהשינוי, ליתר דיוק הצדיקים הרויחו. בכל אופן אנו מוצאים אותו עיקרון- מהרע מהשינוי יוצא טוב.
נ"ל אם כן שהמסר העולה מכך הוא, שעל האדם למצוא את הדרך להפיק את הטוב מהרע. הרי השינויים והקלקולים, כאמור, הם מחוייבי המציאות. אם כך אל לו לאדם לשקוע בדיכאון ועצבות על כך שהדברים לא נעשים כפי שהיה רוצה. כל שנותר לאדם לעשות- להתמודד עם השינויים. ממילא הדרך הטובה ביותר היא להפיק מהשינויים את התועלת האפשרית.

ג. השינוי הוא הוא הטוב.
כאמור, חז"ל דרשו ומצאו שינויים בבריאה בימים א' ג' ד' ה' ו' , אולם ביום השני הם לא מצאו שינו כלל וכלל. מאידך בכל יום מימי הבריאה הוזכר "וירא אלקים כי טוב" ודווקא ביום השני לא הוזכר ביטוי זה. הדבר אומר דורשני. אפשר לאמר כי כשיש שינוי זה הטוב. כביכול, כאשר "וירא אלקים" את מה שברא כולל השינוי הוא הוא "כי טוב". אולם ביום השני ה' ראה את כל מה שברא אך לא היה שינוי לכן לא נאמר "כי טוב".

ד. מטרת העולם- התיקון
המסקנה המתבקשת אם כן היא, שאם אין שינוי זה לא טוב. אם יש שינוי זה טוב. העולם הזה צפוי לשינויים וקלקולים, ומטרת האדם בעולם היא לתקן. האדם נברא כדי לתקן. אין מציאות מושלמת, אשר בה האדם נשאר נקי וזך ללא שינוי וללא קלקול. אין מציאות שבה האדם אינו חוטא. כפי שנאמר "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" .
האדם באשר הוא מועד לנפילה ועליו לדעת שהנפילה היא היא חלק מהעליה, ושכל ירידה היא לצורך עליה. משמע שהנפילה והתיקון הם המצב של שלמות האדם. בבחינת "כי שבע יפול צדיק וקם..." . ואולי צריך להבין שזהו יעודו של האדם בעולמו, לתקן את אשר קלקל הוא עצמו. קלקול תמיד יהא, חטא תמיד יהא, ועל האדם לעמול ולתקן .