שבע אגדות חז"ל/אגדה חמישית
אגדה חמישית: "ואל מקומו שואף" (קהלת א', ה) החומר והרוח שואפים לחזור למקורם
פרק א: הולד במעי אמו- נוצר עם עוצמות רוחניות עריכה
"דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר: "בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך" (איוב כט)... ומלמדין אותו את כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה..."
(נידה ל' ע"ב)
אגדה זו עוסקת בבריאתו של האדם, והיא מתמקדת בשלב טרם לידתו, בשלבי היצירה ממש "במעי אמו". באגדה זו אנו מבחינים בשני חלקים, ובכל חלק התייחסות לפן אחר בנשמת האדם.
- חלק א: "ונר דולק לו על ראשו"
נר זה נותן לולד אור כדי שיוכל להיות "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". כלומר הנשמה הינה בעלת כוחות אין סופיים. הביטוי "מסוף העולם ועד סופו" בא להדגיש עניין זה של הכוחות הבלתי מוגבלים שבנשמה. אפשר לאמר כי עניין זה מציג את הכוחות הפסיביים שבאדם, את הסקרנות האין סופית.
- חלק ב: "מלמדין אותו את כל התורה כולה"
בעוד שבחלק א ציינה האגדה והדגישה את הכוחות הטמונים בנשמה, הרי שבחלק ב האגדה מדגישה שכוחות אלה באים לידי ביטוי, ואף יוצאים מן הכח אל הפועל: "מלמדין אותו את כל התורה כולה". "מלמדין"- ודאי מורה על מעבר מן הכח אל הפועל. אם מלמדין, משמע שהולד לומד, משמע שהוא מסוגל ללמוד ואפילו לזכור. אלא שבצאתו לאויר העולם "בא מלאך...ומשכחו כל התורה כולה". ניתן לאמר כי בחלק זה האגדה מדגישה את החלק הפעיל יותר באדם לעומת החלק הראשון.
כל התורה כולה
אין ספק, יש כאן הדגשה של מיצוי כל היכולות. הולד לומד במעי אמו את "כל התורה כולה". האגדה אם כן ממשיכה בדרכה לציין את הכוחות האין סופיים של הנשמה. בתחילה התיאור נעשה ע"י "צופה מסוף העולם ועד סופו", וכעת מלמדין אותו "את כל התורה כולה".
הנשמה היא היא החלק אלוק ממעל, היא הביטוי של "נעשה אדם בצלמנו...". לכן כאשר אין "מעכבים" (במעי אמו לפני שיוצא לאויר העולם), אפשר ללמד את הנשמה "את כל התורה כולה".
יש להניח שהאגדה רצתה ללמדנו על הנשמה ועל האדם לאחר לידתו, יותר מאשר ללמדנו עליו כאשר הוא במעי אמו. רצו חז"ל לאמר כי הולד נולד עם כוחות אדירים, כוחות כמעט בלתי מוגבלים. אמנם נכון, "בא מלאך וסותרו על פיו ומשכחו את כל התורה כולה", אולם אין הדבר מבטל את הכוחות והיכולות האדירים הטמונים בנשמה.
הכל שואף לחזור למקורו
בטבע כל דבר שואף לחזור למקורו. הן בתחום החומר והן בתחום הרוח. הנשמה נוצרה עם יכולות אין סופיים, הולד במעי אמו היה במצב של יכולות עצומים: "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדין אותו את כל התורה כולה". אשר על כן האדם במשך כל ימי חייו ישאף לחזור למצב זה. אמנם בא מלאך ומשכחו, אך הכוחות קיימים בו. ממילא לפי חוקי הטבע שהחומר והרוח שואפים לחזור למקורם, לפי חוק זה הרי שהנשמה תמצא את עצמה כל ימי חלדה שואפת לחזור למצבה המקורי הבראשיתי של "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" ושל "ומלמדין אותו את כל התורה כולה".
הרצון לדעת וללמוד- מצב טבעי באדם
נמצאנו למדים מאגדה זו כי הכמיהה המתמדת של האדם להחכים וללמוד, להעמיק ולדעת "את כל התורה כולה", זוהי כמיהה טבעית הנטועה בו עמוק בתוך נשמתו. זהו הטבע האמיתי של האדם. כל עוד והאדם אינו מתכחש לטבעו, הרי שהוא ימצא את עצמו עם שאיפה עצומה ללמוד עוד ועוד ולדעת עוד ועוד. זהו מצבו הבראשיתי, ובטבעו ישנו הרצון העז לחזור למצבו הבראשיתי.
ההבדל בין "צופה ומביט..." לבין "מלמדין אותו..."
יש לדייק בדברי האגדה. באשר לכוחות הטמונים בו בולד, אלה מובעים ע"י "נר דולק" וממילא הוא "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". אולם באשר לתורה- זו אינה נתונה לו מאליה. כאן דרושה יגיעה, כאן אנו נמצא תהליך. כאן הולד בבחינת "מלמדין אותו...", לא כתוב שהוא ידע את כל התורה כולה, ולא שהוא זכר את כל התורה כולה. כתוב רק שמלמדין אותו. עניין זה בא ללמדנו כי לימוד תורה, אינו בא מאליו, אינו בא במתנה. כל ימיו האדם ישאף ללמוד ולדעת, ואשרי מי שזוכה ללמוד.
מאידך, אין זה מחייב שהאדם יצליח להבין הכל ולזכור הכל. האדם ילמד כפי יכולתו, ויזכור לפי כוחותיו. בבחינת "ולא עליך המלאכה לגמור" . הלימוד הינו תהליך איטי ומתמשך. אין מחויבות לדעת את כל התורה כולה, יש מחויבות ללמוד את כל התורה כולה, כל אחד לפי יכולותיו.
הולד במעי אמו- בניין אב
הולד במעי אמו הינו בניין אב וסמל לחוקי הטבע הטמונים בחומר וברוח בפרט ובכלל. כאשר גם החומר וגם הרוח שואפים לחזור למקורם. אנו מבחינים בשלושה שלבים באשר לולד במעי אמו.
א. המצב האידיאלי: לפני הלידה, במעי אמו, זהו מצב בראשיתי המסמל כוחות עצומים הטמונים באדם.
ב. המשבר: שלב זה נעשה עם לידתו של הולד. הולד מתנתק ממצבו האידיאלי. "ומכיוון שהוא יוצא לאויר העולם, בא מלאך ומשכחו את הכל". הולד מתנגש עם המציאות החדשה ונפרד ממצבו האידיאלי ברחם אמו .
ג. השאיפה לחזור למקור: במשך כל חיי האדם הוא שואף לחזור למקורו, למצבו הבראשיתי- האידיאלי. האדם יהא מלא סקרנות לראות את כל העולם וללמוד את כל התורה.
להלן אנו נראה כי מדגם זה של מצב אידיאלי, התנתקות ממנו, ושאיפה לחזור אליו, מצוי במקרים רבים נוספים בבריאה ובאדם.
פרק ב: בריאת האדם הכניסה לג"ע כחלק מטבע האדם עריכה
"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו... ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו..."
(בראשית, א', כו-כז)
"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה: ויטע ה' אלקים גן בעדן וישם שם את האדם
אשר יצר:... ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה:"
(בראשית ב', ז-ח, טו)
"כיצד ברא הקב"ה את האדם? א"ר יהודה בן פדיה
בשעה ראשונה- עלה במחשבתו של הקב"ה לברא את האדם
בשניה- נמלך במלאכי השרת ואמר נעשה אדם בצלמנו
בשלישית- כינס עפרו
ברביעית- גבלו
בחמישית- ריקמו
בשישית- העמידו גולם
בשביעית- נפח בו נשמה
בשמינית- הכניסו לגן עדן
בתשיעית- ציוהו זה אכול וזה לא תאכל
בעשירית- עבר על הציווי
באחת עשרה- נדון
בשתים עשרה- נתגרש מגן עדן שנאמר "ויגרש את האדם" "
(תנחומא, שמיני, ח)
ארבעה שלבים בבריאת האדם
באגדה זו אנו מבחינים בארבעה שלבים עיקריים באשר לבריאת האדם:
א. תכנון ומחשבה. (עלה במחשבה. נמלך במלאכי השרת).
ב. יצירת האדם הגשמי. (הוצבר עפרו, נעשה גולם, נמתחו איבריו).
ג. יצירת הנשמה. (נזרקה בו נשמה).
ד. הכניסה לגן עדן. (הכניסו לגן עדן).
בהמשך נדון בשלבים אלה מתוך השוואה לבריאתו- יצירתו של עמ"י.
השאיפה לחזור לגן עדן
דבר חשוב מאוד עולה מן האגדה, והוא כי האדם הראשון הונח בגן עדן מיד עם בריאתו. ובכן מה ניתן ללמוד מכך? יש להניח שגם כאן רצו חז"ל ללמדנו על הכוחות הטבועים באדם ועל השאיפה לחזור אליהם: האדם עם בריאתו הונח בגן עדן ומיד באותו היום גורש משם. הגם שהוא גורש מגן עדן, הרי שמצבו הבראשיתי של האדם- הוא גן עדן. אשר על כן האדם ישאף כל ימיו לחזור למצבו המקורי, לגן עדן .
כוחותיו הטבועים בו טרם לידתו, לעומת מצבו הראשוני לאחר לידתו לפנינו אם כן שתי אגדות באשר לבריאת האדם.
- האחת עוסקת בכל ילוד, בולד אשר במעי אמו: "נר מונח לו על ראשו וצופה מסוף העולם ועד סופו ומלמדין אותו את כל התורה כולה".
- השניה עוסקת באדם הראשון. אגדה זו מדגישה את השלבים בבריאת אדה"ר ומתייחסת למצבו הראשוני לאחר בריאתו. מיד לאחר בריאתו- יצירתו הוא הונח בגן עדן, ובו ביום הוא גורש.
שתי האגדות מלמדות על האדם השואף לחזור למקורו. באגדה הראשונה למדנו כי האדם ישאף תמיד לחזור למצב של "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו", כלומר ישאף תמיד ללמוד לדעת ולהשכיל.
לעומ"ז באגדה השניה ראינו כי האדם אמור לשאוף כל ימיו לחזור למצב של גן עדן.
אולם ישנו גם הבדל בין שתי האגדות. האגדה הראשונה "הולד במעי אמו" עוסקת בכוחות הטבועים באדם עוד טרם לידתו . האדם ישאף כל ימיו לממש את כוחותיו הטמונים בו ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. אולם האגדה השניה "וינחהו בגן עדן" מדגישה את מצב גן עדן אליו הובא האדם לאחר בריאתו. ואכן האדם ישאף כל ימיו לחזור לגן עדן אשר אליו הובא מיד לאחר בריאתו.
לסיכום, בשני המקרים ישנו רצון וישנה שאיפה לחזור למצב הבראשיתי. אולם במקרה הראשון זוהי שאיפה לחזור למצב בראשיתי טרם הלידה, או ליתר דיוק רצון ושאיפה למצות את הכוחות הטבועים באדם מבריאתו ממש. לעומ"ז בחלק השני ישנה שאיפה לחזור למצב הראשוני שלאחר הלידה. האדם שנברא הונח בג"ע מיד לאחר הלידה. אומנם גורש משם, אך תמיד תהיה בקרבו השאיפה לחזור לג"ע.
פרק ג: עמ"י במדבר- נוצר עם עוצמות רוחניות עריכה
מעמד הר סיני
"ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה"
(שמות י"ט, טז)
"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק:... ויאמר משה אל העם אל
תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו:"
(שמות כ', יד, טז)
"ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן: ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל: ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה:" (שמות כ"ד, טו-יח)
גילוי שכינה במשכן
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את
המשכן:... כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם:"
(שמות מ', לד, לה, לח)
המן ושאר הנהגה ניסית
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותו אם לא:
ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה'
יחיה האדם: שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה: ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו: כי ה'
אלקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים...:"
(דברים ח', ב-ז)
"ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה: ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם
ונעלך לא בלתה מעל רגלך: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלקיכם."
(דברים כ"ט, ג-ה)
המן באגדה
"רשב"ג אומר: בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה ששינה להם מעשה בראשית. עשה להן הקב"ה העליונים תחתונים והתחתונים
עליונים. לשעבר היה לחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, ועכשיו ירד הלחם מן השמים והטל עולה מן הארץ.
מכאן היה רבי שמעון בן יהושע (י"ג יוחאי) אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צרך למלאכה ולא
לסחורה. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, ומהיכן ללבוש ולכסות. הא לא ניתנה תורה לדרש אלא
לאוכלי המן."
(תנחומא בשלח, כ')
"רבי יוחנן אומר: דבר שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים" ת"ר "לחם אבירים אכל איש" (תהילים ע"ח, כד-כה) לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי רבי עקיבא. וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להם: צאו ואמרו לו לרבי עקיבא: עקיבא, טעית! וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט', ט) אלא מה אני מקיים "אבירים"- לחם שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים. "ועתה נפשנו יבשה אין כל" (במדבר י"א, ו). אמרו: עתיד מן זה שיתפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא? (יומא, עה ע"ב)
"עם זו יצרתי לי"
עמ"י בניגוד לשאר העמים לא נוצר בתהליך טבעי של התרבות אנשים על אדמה מסויימת, ובבא הזמן הפכו לעם. בניגוד לשאר העמים, הרי עמ"י נוצר כיצירה מיוחדת ע"י בורא עולם. הקב"ה ברא את עמ"י כעם מיוחד, עם קדוש , עם המיועד לתפקידים מיוחדים: להמליך את ה' בעולם, לתקן עולם במלכות שדי, לספר תהילת ה', כפי שאומר הנביא "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" .
מתברר שלידתו- בריאתו- יצירתו של עמ"י דומה מאוד לבריאתו של הולד במעי אמו. כפי שהולד במעי אמו נוצר עם כוחות עצומים אין סופיים, אלה הם הכוחות הטבועים בנשמת האדם. כך עמ"י בעת יצירתו טבע בו הקב"ה כוחות עצומים אין סופיים, אלה הם הכוחות הרוחניים של העם בבחינת נשמת העם.
ארבעים שנה במדבר כולד במעי אמו
אנו מוצאים דמיון רב בין תיאור העובר במעי אמו לבין תיאורו של עמ"י במדבר ארבעים שנה. להלן חמש דוגמאות:
א. הולד במעי אמו ניזון ע"י אמו. כך בנ"י במדבר ניזונו מלחם שמים, הוא המן. כפי שהולד במעי אמו סמוך לחלוטין על אמו, כך עמ"י במדבר היו סמוכים על שולחן אביהם שבשמים: "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם" . אולם לא רק בעניין אוכל ושתיה, אלא בכל התנהלותם במדבר: "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה"
ב. הולד במעי אמו אינו מוציא רעי, וכמו כן המן היה נבלע באיברים .
ג. הולד במעי אמו "צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" כח הראיה האין סופי של הולד מביע את כוחותיו ויכולותיו האין סופיים של האדם. כמו כן עמ"י במדבר זכה לראות דברים עצומים ונפלאים. הם ראו גילוי שכינה שזוהי התגלות האין סוף בעולם. ואכן אנו מוצאים בתורה מס' פעמים את השימוש בפועל לראות בהקשר של גילוי שכינה לו זוכה העם.
1. בדברי חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל" כלומר עמ"י זכה בקריעת ים סוף לחוות ולראות מראות נבואה.
2. במעמד הר סיני זכה העם לראות מראות של גילוי שכינה מראות של ענן ואש. ובין היתר התורה משתמשת בפועל לראות בהקשר זה: "וכל העם ראים את הקולת" .
3. העם זכה במדבר לגילוי שכינה מעל המשכן מאז הקמתו ובמשך כל ארבעים שנה במדבר "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" .
ד. הולד במעי אמו "מלמדין אותו את כל התורה כולה", ואכן עמ"י זכה במדבר לשמוע את עשרת הדברות במהלך מעמד הר סיני. מאידך העם למד תורה במשך כל הארבעים שנה . וכדברי המדרש: "לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן" .
ה. כל קיומו של הולד הינו בבחינת נס: "הסתום פתוח והפתוח סתום", ורק כשיוצא לאויר העולם הפה נפתח ומתחיל הולד להתקיים בצורה הטבעית לאדם. כך עמ"י במשך כל שהותו במדבר חי בהנהגה ניסית, מן, באר מרים, ענני כבוד וכו', וכשנכנס לארץ מיד הופסק המן והתחיל העם לחיות חיים טבעיים: "ויאכלו מעבור הארץ..." .
להדגשת ההנהגה הניסית במדבר אנו מוצאים את מדרש חז"ל הבא: "רשב"ג אומר בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה ששינה להם מעשה בראשית. עשה להן הקב"ה העליונים תחתונים והתחתונים עליונים. לשעבר היה הלחם עולה מן הארץ והטל יורד מן השמים, ועכשיו ירד הלחם מן השמים והטל עולה מן הארץ..." .
העולה מכל זאת, שעמ"י במשך שנות שהותו במדבר היה כמו הולד במעי אמו. כפי שהולד במעי אמו במהלך היווצרו הקב"ה טובע בו כוחות עצומים אשר אמורים לבא לידי ביטוי במהלך חייו, כך עמ"י קיבל במשך ארבעים שנה במדבר כוחות עצומים שאמורים לבא לידי ביטוי במשך כל הימים לדורי דורות ולנצח נצחים.
להלן טבלה המציגה את ההשוואה בין הולד במעי אמו לבין עמ"י במדבר:
| התינוק במעי אמו | עמ"י במדבר ארבעים שנה | |
|---|---|---|
| 1 | כל התנהלות התינוק במעי אמו- ניסית | הנהגה ניסית במדבר |
| 2 | "הסתום פתוח והפתוח סתום" | עשה להם הקב"ה העליונים – תחתונים והתחתונים – עליונים |
| 3 | פיו סתום ואינו מוציא רעי | אוכלים את המן, ה"לחם הקלקל": נבלע באיברים ואינם מוציאים רעי |
| 4 | צופה מסוף העולם ועד סופו | ראתה שפחה על הים, והעם רואים את הקולות. גילוי שכינה במשכן, עמוד האש והענן |
| 5 | מלמדין אותו את כל התורה כולה | מה"ס- שמעו את התורה. משה לימד את העם את כל התורה |
| 6 | התינוק ערום בבטן אמו | שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה. |
גילוי שכינה והנהגה ניסית- 40 שנה במדבר
מהם אם כן הכוחות שהוטבעו בנשמת עמ"י במהלך בריאתו במשך ארבעים שנות המדבר? כמובן, הדבר הבולט ביותר הוא עניין גילוי שכינה, זכה עמ"י במשך ארבעים שנה במדבר לגילוי שכינה במדרגה הכי גבוהה, כדלקמן:
א. קריעת ים סוף: עם צאתו ממצרים זכה עמ"י לנס קרי"ס. נס זה של קרי"ס הינו בבחינת גילוי שכינה. עד כדי כך שחז"ל מתארים את עוצמת החויה הרוחנית שבקרי"ס כהתגלות נבואית לעם: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים" .
ב. מעמד הר סיני: במעמד הר סיני זכה כל עמ"י להתגלות ה' ממש. העם שמע את דבר ה' בצורה ישירה וראה מראות אלקים. הדברים כתובים בתורה במפורש לפני עשרת הדברות ולאחריהן: ""ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה:... והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד: ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול:..... וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות: ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו:" .
ג. המשכן: בעוד מה"ס היה חויה חד פעמית, הרי שגילוי שכינה במשכן היה חויה מתמשכת בכל מסעי בנ"י במדבר. אומנם ההתגלות במשכן קטנה בעוצמתה ממעמד הר סיני, אך מאידך היא עוצמתית מבחינת משך הזמן. כל ימי ישראל במדבר מהאחד בניסן של השנה השניה ועד סוף שנת הארבעים. העם ראה את כבוד ה' בצורת ענן על המשכן ביום ובצורת אש בלילה. ואכן התורה השתמשה באותם ביטויים בהתגלות של הר סיני ובהתגלות של המשכן. זאת כדי להדגיש שגילוי שכינה של המשכן הינו בבחינת המשך מעמד הר סיני. להלן השוואת הפסוקים המתארים את גילוי השכינה במעמד הר סיני ובמשכן:
| גילוי שכינה בהר סיני (שמות כ"ד, טו-יז) |
גילוי שכינה במשכן (שמות מ', לד-לה, לח ויקרא א', א) |
|---|---|
| "ויכס הענן את ההר" | "ויכס הענן את אהל מועד" |
| "וישכן כבוד ה' על הר סיני" | "וכבוד ה' מלא את המשכן" |
| "ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" | "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" |
| "ומראה כבוד ה' כאש אכלת" | "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו" |
| "בראש ההר לעיני בנ"י" | "לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" |
| "ויבא משה בתוך הענן" | "ויקרא אל משה" |
ד. הנהגה ניסית: במשך ארבעים שנות המדבר זכה העם להנהגה ניסית אשר באה לידי ביטוי במן, בבאר ובענני כבוד.
לפשר הציווי "ולדבקה בו"
נמצאנו למדים כי עמ"י נוצר עם עוצמות רוחניות עצומות, אין סופיות, עם קשר ודבקות בה' ע"י גילוי שכינה ממש. כלומר, עמ"י נוצר עם כוחות ויכולות של דבקות בה'. זה היה מצבו כאשר היה ב"רחם אמו". אשר על כן גם אם העם יסוג לאחור, גם אם בגלל מאורעות הזמן ופגעיו ידרדר העם ח"ו ויתקיים בו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחללך" , הרי שתמיד תהיה בעם השאיפה העצומה לחזור למקור לחזור לאבינו שבשמים, לחזור לדרגה של גילוי שכינה, לחזור לדרגת עם של נביאים.
משום כך יש להבין את הציווי "ולדבקה בו" לא כציווי במובן של עוד מצוה, אלא בבחינת "גילוי דעת" באשר למהותו של העם.
"ברית מלח"
כידוע עמ"י נכנס לברית עם ה' באשר לקיום תורה ומצוות גם בחורב וגם בערבות מואב . התורה מציינת כי הברית הזו נכרתת עם עמ"י לדורי דורות: "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת: כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום:" . נשאלת השאלה, כיצד אפשר לכרות ברית עם מי שלא נמצא? הרי זה לא שייך לכרות ברית עם מי שלא נמצא, אולי הוא לא יסכים, ואולי יש בדבר פגיעה בבחירה חופשית.
נ"ל כי עלינו לקרוא ולהבין פסוקים אלה ברובד אחר לחלוטין. יש כאן אמירה של התורה המציינת מציאות בטבע של עמ"י. הקב"ה נטע בתוך ליבו של עמ"י את התורה כבר ב"בטן אמו" (במשך ארבעים שנות במדבר). הקב"ה נטע בעם כבר ב"רחם אמו" מראות אלוקים, מראות נבואה, התגלות אלוקית: ארבעים שנים במדבר העם היה במצב של דבקות בה' באופן הישיר ביותר: מעמד הר סיני, גילוי שכינה במשכן, נסים גלויים של המן, הבאר וענני כבוד. מאחר וכך הברית עם ה' הינה חלק מהטבע הט בוע בעם לעד גם עם הדורות הבאים .
לסיכום, הקב"ה יצר את עמ"י, ובשלבי יצירתו כעובר ברחם אמו (במשך ארבעים שנה במדבר) כרת ה' ברית עם עמ"י. ממילא הברית הופכת להיות חלק מטבעו של העם. בהשאלה ובהשוואה לעובר במעי אמו, אפשר לאמר כי הברית עם ה' הופכת להיות חלק מה"גנים" של העם.
כאמור, לפי חוקי הטבע שברא הקב"ה בחומר וברוח, הרי שכל דבר שואף לשוב למקורו. אשר על כן עמ"י תמיד ישאף לחזור למקורו, ולהדבק בה' ולשמור את הברית. העם נוצר עוד ב"רחם אמו" עם אמונה, עם דבקות בה', עם המצוות, עם גילוי שכינה, עם מראות אלוקים מתמשכים במשך כל ה"הריון", במשך כל ארבעים שנות המדבר. לכן בטבעו של העם תמיד תִמָצֵא השאיפה לחזור למצב של התרוממות, של חוויית ההתגלות האלוקית.
פרק ד: בריאת עם ישראל עריכה
הכניסה לארץ כחלק מטבע העם
ארבעה שלבים בבריאת עם ישראל:
בפרק הקודם השוינו את עם ישראל במדבר לולד במעי אמו. בפרק זה אנו נשווה את בריאתו של עם ישראל לבריאת האדם הראשון (אדה"ר).
כפי שבבריאת אדה"ר אנו מבחינים בארבעה שלבים, כך בבריאת עמ"י אנו מבחינים באותם ארבעה שלבים. להלן ארבעת השלבים בבריאת אדה"ר, כפי שהם עולים מפסוקי התורה:
שלב א'- תכנון והתייעצות: "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..." (בראשית א', כא).
שלב ב'- יצירת הגוף: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה..." (שם, ב', ז).
שלב ג'- יצירת הנשמה: "ויפח באפיו נשמת חיים..." (שם, שם).
שלב ד'- הכניסה לגן עדן: "ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר... ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן..." (שם ב', ח, טו)
מתברר כי אותם ארבעת השלבים בהם נברא האדם עולים גם כן מתוך המדרש .
שלב א'- תכנון והתייעצות: "שעה ראשונה- עלה במחשבתו... שעה שניה- נמלך במלאכי השרת..."
שלב ב'- יצירת הגוף: "שעה שלישית כינס עפרו, רביעית גיבלו, חמישית רקמו, שישית העמידו גולם..."
שלב ג'- יצירת הנשמה: "שעה שביעית- נפח בו נשמה..."
שלב ד'- הכניסה לגן עדן: "שעה שמינית- הכניסו לגן עדן..
עיון בפסוקי התורה מעלה כי בריאת עמ"י נעשתה בדיוק באותם ארבעה שלבים בהם נברא אדה"ר. להלן הפסוקים מן התורה המורים על ארבעת השלבים הנ"ל:
שלב א'- תכנון והתייעצות
1. "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול..." (בראשית י"ב, א-ב)
2. "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם:ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה:" (בראשית י"ג, יד-טז).
3. "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית ט"ו, ה).
4. "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה:... ודור רביעי ישובו הנה:... ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (בראשית ט"ו, יג-יח).
5. "ויאמר אלקים אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את שמו יצחק והקמתי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו:" (בראשית י"ז, יט).
6. "וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך: גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך: והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ: עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי:" (בראשית כ"ו, ב-ה)
7. "ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים: ויתך לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם:" (בראשית כ"ח, ג-ד).
שלב ב': היצירה הגשמית:
1. "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם" (שמות א', ז).
2. "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" ¬¬(שמות א', ט).
3. "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה': וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם: וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי: לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים:" (שמות ו', ב-ח)
שלב ג': היצירה הרוחנית (ארבעים שנה במדבר)
1. "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם:" (שמות י"ג, כא- כב).
2. "וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו:... אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים:" (שמות י"ד, לא; ט"ו, א).
3. "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה: ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר: והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד: ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלהים יעננו בקול:" (שמות י"ט, טז-יט).
4. "וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק: ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות: ויאמר משה אל העם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו:" (שמות כ', טו-יז).
מעמד הר סיני
5. "ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע: ויקח משה את הדם ויזרק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה:... ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר: וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן: ומראה כבוד ה' כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל: ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה:" (שמות כ"ד, ז-ח, טו-יח).
גילוי שכינה במשכן
6. "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן: ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן:... כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם:" (שמות מ', לד-לה, לח).
7. "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו: המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם: ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע עד היום הזה: ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלקיכם" (דברים כ"ט, א-ה).
שלב ד': הכניסה לארץ ישראל
1. "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד:... וידבר ה' והכהנים והלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך:" (דברים כ"ז, ב, ט).
2. "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל: טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך: לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו אשר ה' אלקיך כרת עמך היום: למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב:" (דברים כ"ט, ט-יב).
3. "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב" (דברים כ"ח, סט). אכן מפסוקים אלה עולה, כי הקב"ה ברא את עמ"י בארבעה שלבים, בדומה לבריאת אדה"ר. להלן סיכום ארבעת השלבים:
שלב א'- תכנון והתייעצות: ההבטחה לאבות וברית בין הבתרים.
שלב ב'- היצירה הגשמית: (מקביל ליצירת הגוף אצל אדה"ר), גרות ושעבוד במצרים. בתקופה זו בנ"י התרבו משבעים נפש לשישים רבוא.
שלב ג': היצירה הרוחנית: (במקביל ליצירת הנשמה אצל אדה"ר), במשך ארבעים שנה במדבר זכה העם לגילוי שכינה: בקריעת ים סוף, במעמד הר סיני ובמשכן. העם חי כל שנות המדבר בהשגחה ניסית: המן, הבאר וענני כבוד.
שלב ד': הכניסה לארץ ישראל: (במקביל לכניסה לגן עדן אצל אדה"ר), מיד בתום ארבעים שנה נכנסו בנ"י לא"י. מיד הופסק המן והעם אכל מתבואת הארץ, ועברו להנהגה טבעית.
להלן טבלה המציגה את ארבעת השלבים בבריאת האדה"ר ובבריאת עמ"י:
| בריאת אדה"ר בתורה | בריאת אדה"ר באגדה | בריאת עמ"י | |
|---|---|---|---|
| שלב א': תכנון והתייעצות |
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" | "שעה ראשונה- עלה במחשבה. שעה שניה- נמלך במלאכי השרת" | ההבטחה לאבות, ברית בין הבתרים |
| שלב ב': היצירת הגשמית |
"וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" | "שלישית- כינס עפרו,רביעית- גיבלו, חמישית- רקמו, שישית- העמידו גולם" | גרות ושעבוד במצרים. בתקופה זו בנ"י התרבו משבעים נפש לשישים רבוא |
| שלב ג': היצירה הרוחנית |
"ויפח באפיו נשמת חיים" | "שעה שביעית נפח בו נשמה" | 40 שנה במדבר בנ"י חוו את מעמד ה"ס, את גילוי השכינה במשכן, המן הבאר וענני כבוד |
| שלב ד': כניסה לג"ע- לא"י |
"וינחהו בגן עדן" באותו יום שבו שנברא | שעה שמינית- הכניסו לגן עדן | כניסה לא"י מיד בתום שנת הארבעים. |
עמ"י תמיד ישאף לחזור לא"י
מתוך ההשוואה הזו בין יצירת אדה"ר לבין יצירת עמ"י בולטת באופן מיוחד ההשוואה בין גן עדן לארץ ישראל. בחיבורנו זה לא נדון בעומק המשמעות של השוואה זו. אולם השוואה זו כן מלמדת אותנו על היותה של א"י כחלק מטבעו של עמ"י , כפי שג"ע הינו חלק מטבעו של האדם. וליתר דיוק ופירוט: האדם הונח בג"ע מיד עם בריאתו. ומשום כך האדם ישאף תמיד לחזור למצב של גן עדן כל ימי חייו, משום שג"ע הפך להיות בטבע שלו. מאחר שכל חומר וכל רוח וכל דבר שואף לחזור למקורו כך האדם שואף לחזור למקורו לגן עדן.
אותו דבר נמצא בזיקה שבין עמ"י וא"י. עמ"י מיד בתום בריאתו הרוחנית, בתום ארבעים שנה במדבר נכנס לא"י. מאחר וכך א"י הופכת להיות בטבע שלו. אשר על כן גם אם עמ"י יאלץ לעזוב את ארצו ולגלות, הרי שבתוכו תמיד תקנן אהבת א"י וממילא תמיד הוא ישאף לחזור למקורו, לארץ ישראל, ואכן כך קרה לאחר כאלפיים שנות גלות.
הכנה רוחנית כתנאי לכניסה לארץ
אומנם שהותו של עמ"י במדבר ארבעים שנה היתה כעונש על חטא המרגלים, אך בפועל "מעז יצא מתוק". לאחר ארבעים שנה במדבר העם התעלה לדרגה רוחנית גבוהה. העם למד תורה (לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן) וחוה חוויות של גילוי שכינה מתמיד במשך כל תקופת המדבר.
בסופו של התהליך עמ"י נכנס לארץ לאחר בשלות רוחנית, לאחר שספג אמונה בה' ודבקות בה', ונכנס בברית של מחוייבות לקיום תורה ומצוות.
אם העם היה נכנס לארץ מיד לאחר יציאת מצרים, היה מתעסק בבניין הארץ ולא מתפנה ללמוד תורה. אולם במדבר העם היה פנוי מצורכי העוה"ז, ומשום כך התפנה ללמוד תורה.
עם קדוש לארץ קדושה
אם עמ"י היה נכנס לארץ ללא הבשלות הרוחנית, היה עלול להיווצר עם ככל העמים. עם שדבק באדמתו דבקות גשמית. ממילא הקשר שלו לארצו היה קשר של ביטחון, כלכלה, עבודה ורווחה .
אולם ארבעים שנות הכנה במדבר הביאו את העם לדרגה רוחנית גבוהה. כאשר הוא נכנס לארץ, הרי שהארץ קיבלה משמעות של מקום הראוי לקיום תורה ומצוות.
לסיכום, כניסתו של עמ"י לא"י לאחר קבלת התורה ולימודה במשך ארבעים שנה במדבר, יצר קשר מיוחד בין העם לארץ. זה לא רק קשר של עם הצריך ארץ במישור הפיזי: ארץ למשכן רגליו ולהקמת אוהליו. אלא עם שיש לו ארץ שהיא הקרקע לקיומו הרוחני, ארץ שהיא ערש לקיום התורה והמצוות. כפי שהעם לאחר ארבעים שנה במדבר הפך להיות עם קדוש, כך הארץ שהיא ערש המצוות הופכת להיות ארץ הקודש.
"...בנחלת מטה אבותיו ידבקו בנ"י..."
במסגרת פרשת בנות צלופחד התורה משתמשת פעמיים בפועל לדבוק כדי לציין את הקשר בין עמ"י לא"י: "ולא תסב נחלה לבנ"י ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בנ"י... ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בנ"י..." .
הפועל לדבוק מציין קשר הדוק, ובכך מדגישה התורה את הזיקה המיוחדת והחזקה שבין העם לארץ.
השימוש בפועל לדבוק
בכל התורה אנו מוצאים רק שלוש פעמים את השימוש בפועל לדבוק:
א. בהקשר של עמ"י וא"י כנ"ל.
ב. בהקשר של איש ואשתו.
ג. בהקשר של עמ"י והקב"ה.
"ודבק באשתו"
לאחר בריאת האשה ולאחר שאדם הראשון פגש את אשתו, הוא מגלה כי היא "עצם מעצמי ובשר מבשרי". כלומר, זהו הקשר הכי הדוק שיכול להיות. ואכן התורה מציינת את הקשר ביניהם בפועל לדבוק: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו"
ללא ספק, קשר זה בין האיש לאישה הינו ייחודי בכל הבריאה כולה. אשר על כן ברור מאוד מדוע התורה משתמשת בפועל "ודבק" כדי לציין את הקשר החזק ביניהם.
"ולדבקה בו"
עמ"י מצווה בתורה מס' פעמים להידבק בה': "ולדבקה בו" . השימוש בפועל "לדבקה" בא כמובן להביע ולהדגיש את הקשר האמיץ והחזק בין עמ"י להקב"ה. כמובן, גם כאן לפנינו קשר מיוחד במינו בכל הבריאה. קשר בין הקב"ה, בורא עולם, לבין העם שהוא בחר. קשר זה המצויין רבות על דרך המשל לזוג נשואים ( שיר השירים: הקב"ה- הדוד, וכנסת ישראל- הרעיה, וכן בפי הנביאים). כפי שהקשר בין איש לאשתו המצויין ע"י הפועל "ודבק", כך הקשר בין הקב"ה לכנס"י מצויין ע"י "ולדבקה".
עמ"י וא"י
נמצאנו למדים שהתורה מציינת את הקשר בין עמ"י לארצו באותו ביטוי כמו הקשר בין איש לאשתו , וכמו הקשר בין הקב"ה לעמ"י, אין ספק ביטוי זה "ידבקו בנחלתם" מוסיף עוצמה מיוחדת לקשר בין העם לארץ. כפי שהקשר בין איש לאשתו הוא ייחודי בכל הבריאה, וכפי שהקשר בין עמ"י לבוראו הוא ייחודי בבריאה כולה, כך הקשר בין עמ"י לארצו הינו קשר ייחודי בכל הבריאה. קשר הדוק וחזק מאוד, קשר שהופך להיות חלק מטבעו של עם ישראל. וכפי שאמרנו, גם אם עמ"י יאלץ לגלות מארצו, תמיד הוא ישוב אליה.
פרק ה: "ודבק באשתו" עריכה
א"ר ירמיה בן אלעזר דיו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר "אחור וקדם צרתני" (תהילים קלט)
(עירובין י"ח, ע"א; ברכות ס"א, ע"א)
אמר רב שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראושן דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גבַיִם, גם לכאן וגב לכאן
(בראשית רבא, ח', א)
לא נראה לומר כי חז"ל רצו ללמדנו שיעור בבריאת העולם, הדברים נשגבים מבינת אנוש. יתר על כן חז"ל הורונו במפורש לא לחקור במעשה בראשית . נ"ל כי חז"ל כן רצו ללמדנו על מהותו של האדם ועל מהות הקשר בין האיש לאישה.
אדם וחוה הם סמל לכל זוג. המדרש מסביר, כי אדם וחוה נבראו דבוקים זה בזה. בזאת רצו חז"ל ללמדנו על הקשר העתידי ביניהם. זהו מצבם הראשוני בבריאה, זהו מצבם טרם שנבראו בודדים. מצבם הבראשיתי הינו חיבור ודבקות. רק אח"כ הקב"ה ניסר ויצר שניים.
מאחר וכך יש להבין זאת כטבע האיש והאישה, טבע הטמון בתוככי נשמתם- להיות יחד. כפי שאמרנו, כל דבר בייקום שואף לחזור למקורו, משום כך האיש והאישה ישאפו תמיד לחזור למקורם- להיות יחד.
אשר על כן כל עוד והאדם אינו מתכחש לטבעו, הרי שתהיה בו השאיפה האמיתית והטבעית לחפש את האישה- אשתו. ולהיות אתה במצב של דבקות. הוא אשר אמר הכתוב: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו" (בראשית ב', כ"ד).
פרק ו: העולם 6000 שנה עריכה
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום..."
(בראשית א', א).
אמר רב קטינא ששת אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב. (ששת אלפים שנה יתקיים העולם ואלף אחד יהא חרב). שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"
.......... תניא כוותיה (ברייתא כמו) דרב קטינא: "כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה. שנאמר
"ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ואומר "מזמור שיר ליום השבת" - יום שכולו שבת. ואומר "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר" .
(סנהדרין צ"ז, ע"א)
תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם : שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.
(עבו"ז, ט', ע"א)
לפנינו אגדת חז"ל נוספת, אשר מדגישה אותו רעיון כי החומר שואף למקורו. כל חומר שואף למקורו ואפילו היקום כולו. העולם טרם נברא היה "תהו ובהו" , ומתברר שהעולם שואף לחזור למקורו ולהחרב. ובלשון המדרש "וחד חרוב". כלומר, ששת אלפים שנה העולם יתקיים ואח"כ אלף אחד הוא יהא במצב של חרב.
רעיון זה שלעולם יש קץ, והוא אמור להיחרב מוזכר באגדת חז"ל נוספת הדנה בנושא התשובה:
אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין
והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה. אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב
בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו נד) "כי ההרים ימושו והגבעות
תמוטינה". אמר: שמים וארץ בקשו עלי רחמים. אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו נא) "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה".
אמר: חמה ולבנה בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו כד) "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אמר: כוכבים ומזלות
בקשו עלי רחמים. אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר (ישעיהו לד) "ונמקו כל צבא השמים". אמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו
בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא... בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה
עולמו בשעה אחת, ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי.
(עבו"ז, י"ז, ע"א).
מהרש"א: ד"ה "הרים וגבעות בקשו": שהיה מצטער שימות ע"י תשובה זו ועל כן אמר שיבקשו עליו רחמים שלא יפסד ויהיה קיים כמותם בעולם הזה. והשיבו לו,
שלא יהיה חושש ודואג על הפסדו בעוה"ז, כי העולם כולו בכלל הוא עולם ההויה והפסד: "כי ההרים ימושו וכו' ".
אליעזר בן דורדיא פונה לגרמי השמים והארץ: "בקשו עלי רחמים". כולם משיבים פניו ריקם. הם דוחים אותו בטענה "עד שנבקש רחמים עליך נבקש על עצמינו..." כולם מצטטים את הנביא, אשר מנבא לכל גרמי השמים את חורבנם הסופי:
ההרים והגבעות: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיה נ"ד).
השמים: "כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (שם, נ"א).
החמה והלבנה: "וחפרה הלבנה ובושה החמה" (שם כ"ד).
צבא השמים: "ונמקו כל צבא השמים" (שם ל"ד).
נמצאנו למדים שכבר הנביא מדבר על כך שהעולם סופו להיחרב. אין זאת כי אם עוד דוגמא של חומר השואף למקורו: העולם טרם בריאתו היה תוהו ובוהו, ולאחר 6000 שנה אמור שוב לחזור לתוהו ובוהו.