ש"ך על יורה דעה שעג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) עיין באו"ח סימן שמ"ג כו'. משמע כמו דאמרינן התם דא"צ להפרישן הוא הדין הכא מיהו הביא הרב שם די"א דהיינו דוקא שלא הגיע לחינוך ע"ש ובאגודה פרק חרש כתב נ"ל על תינוקות הישנים באוהל המת אין מחייבים להקיצם ולהוציאם אך מפני חינוך טוב הוא עכ"ל והביאוהו האחרונים:
סעיף ב עריכה
(ב) אבל חלל כו'. כתב הב"ח דוקא חלל דאורייתא אבל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור לטמא ואם הוא נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור לכל דבר ויתבאר בא"ע סימן ז' ע"ש:
סעיף ג עריכה
(ג) ואחד האשה. שהיתה כהנת מצוה לה לטמאות:
סעיף ד עריכה
(ד) אבל פסולה או גרושה. פי' אפי' יש לו בנים ממנה. מרדכי וכ"כ האחרונים:
(ה) ולא מיטמאה לו. כלומר אינה מחוייבת לטמא לו אבל הרשות בידה לטמא:
(ו) אפי' נתחללה. כגון אחר שנולד כהן זה ממנה נשאת לכהן כשהיא גרושה:
(ז) או שהם מל' יום ואילך. לאפוקי ספק נפל דאין מטמאין לו וה"ה לאחיו ולאחותו הקטנים שהן ספק נפלים אין מטמא להם:
(ח) אבל מטמא לאחותו הארוסה אחר שנתגרשה. מן האירוסין:
סעיף ה עריכה
(ט) אפילו שלא לצורך. מיטמא ומצוה ליטמא:
(י) וי"א דוקא לצורך. קבורה או להביא לו ארון ותכריכים ואז מצוה ליטמא אבל שלא לצורך אסור לטמאות:
סעיף ו עריכה
(יא) עד שיסתום הגולל בו'. ע"ל ריש סי' שע"ה בטור מהו גולל שרש"י פי' גולל היינו כיסוי הארון ור"ת פי' גולל הוא אבן שנותנים על הקבר כו' ע"ש ובב"ח שם כתב דנקטינן כרש"י וכתב הרמב"ן בת"ה ומביאו הטור שם דלפירש"י כשנותנים אותו בבית בארון וסותמין הכסוי במסמרים ע"ד ליתן הארון בכוך או בקבר הוי סתימה כו' והוא תמה עליו בת"ה דהיאך אפשר לומר שאם סתמו ארונו בבית שלא יטמא בנו עליו כו' ומביאו ב"י שם ולפעד"נ דמה שפירש"י בכל מקום גולל היינו כסוי הארון אין ר"ל אפילו סתמו בבית אלא ר"ל משיסתם כסוי הארון בקבר תדע דבפרק שואל ד' קנ"ב ע"ב אמרינן כל שאומרי' בפני המת יודע עד שיסתום הגולל (ופירש"י גם כן התם גולל הוא כסוי שנותנים על ארונו) דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה פירש"י גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהי' מיד והרוח תשוב שאין בו עוד רוח ע"כ ולפי זה אם נסתם הארון בבית במסמרים גם לפירש"י בנו מיטמא עליו עד שיסתם בקבר:
סעיף ז עריכה
(יב) ודוקא לאחר שפירש ממתו כו'. כלומר אין כאן איסור בהליכה מפני שאז עוסק במתו ומות' לטמאות אז אף לאחרים אלא האיסור הוא מפני שבחזרה יצטרך לילך על הקברי' וכבר פירש ממתו והב"ח פסק דאף בהליכה אסור להוסיף טומאה כיון שאפשר לו לקברו בסוף בית הקברות וכן נראה דעת המחבר וכ"כ העטרת זהב דנכון להחמיר כסברא זו והמ"מ דף קי"ז מיקל בדבר:
סעיף ט עריכה
(יג) חסר ממנו כל שהוא. מן המת:
(יד) כשחסר לאחר מיתה. או כשחסר בשעת מיתה כגון שחתכו ראשו שאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינן ביה לאביו: