ש"ך על יורה דעה שמ

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה שמ |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) שראוי להתאבל. כאשר יתבאר לקמן סי' שע"ד:

(ב) חייב לקרוע. מדרבנן ואסמכוה אקרא:

(ג) קודם שיסתום פני המת בקבר. ולעיל סימן של"ט סעיף ג' נתבאר דכשמגיע לדיין האמת קורע האבל:

סעיף ב

(ד) כשקורעין על שאר מתים. כשעומדים שם בשעת יציאת נשמה כדלקמן סעי' ה' כן הוא בסמ"ק ופוסקים שם:

סעיף ג

(ה) אם אחר שבעה כו'. כלומר אם מת לו מת אחר ז' סגי כדלקמן סעיף כ"א:

סעיף ד

(ו) על חמיו כו'. משמע אבל לא על שאר קרובי אשתו. בית יוסף וכן הוא בטור לקמן סי' זה:

סעיף ה

(ז) או אשה. וכן תינוק קטן מיהו לא נהגו לקרוע על הקטן וכ"כ מהרש"ל מיהו בקטן שלומד מקרא צריך לקרוע לכל הפירושים כ"כ הב"ח:

(ח) אבל רגיל לעשות עבירה. אף לתיאבון אין קורעין ואין מתאבלין עליו:

(ט) וי"א שמומר כו' עד וכן עיקר. משמע דאף במומר שנהרג בידי עובד כוכבי' עיקר דאין להתאבל עליו וכ"כ בעט"ז וי"א דאין מתאבלים עליהם וכן עיקר עכ"ל וצ"ע שבד"מ לא הביא אלא הגהת אשר"י והא"ז שכתבו דמתאבלי' עליו ולא הביא שום חולק ולפעד"נ שא"א לחלוק על זה והוא שנ"ל שיצאה להם כן מש"ס פרק נגמר הדין [דף מ"ז ע"א וב'] דמומר שנהרג בידי עובד כוכבים כיון דלא מיקטל כדין הוי ליה מיתתו כפרה ומתאבלים עליו עיין שם וכ"מ מדברי הר"מ שהביא הרא"ש בפרק אלו מגלחין ע"ש:

(י) מתאבלים עליו. דחזקה שהרהר בתשובה עכ"ל עט"ז ולא דק דא"כ כ"ש נהרג ע"פ ב"ד והטעם הוא בהגהת אשר"י וא"ז שם דכיון שנהרג ה"ל כפרה והיינו כדאי' בש"ס דכיון דשלא כדין מיקטל ה"ל כפרה ועיין עוד לקמן סי' שד"מ מדינים אלו:

סעיף ו

(יא) על אדם כשר שאינו חשוד כו'. והב"ח כתב דלהר"ר יונה אדם כזה לא נקרא אדם כשר ואינו נקרא אדם כשר לקרוע עליו אף שלא בשעת יציאת נשמה אלא כשנוהג מנהג כשרים לחזור אחר מצות ג"ח וכ"נ דעת הרמב"ן והכי נקטינן ע"כ:

(יב) והוא שעומד שם כו'. מל' זה משמע קצת שאינו חייב לקרוע אלא בפניו ול"נ כהרא"ש והטור דאפילו עומד בביתו חייב לקרוע אפי' אינו עומד עליו כשידע בין מיתה לקבורה כ"כ הב"ח ועיין שם שהאריך ול"נ גם דעת המחבר כן שהרי כתב בא"ח סי' תקמ"ז סעיף ו' ועל אדם כשר אינו קורע אא"כ ידע בין מיתה לקבורה ע"ש מיהו האידנא נהגו להקל בכל ענין:

(יג) ותלמידי חכמים פטורים כו'. ודעת הראב"ד והרא"ש גבי כי נח נפשיה דרב ספרא דסבור רבנן דלא למיקרע עליה כו' נראה להדיא דתלמידי חכמים חייבים ע"ש:

סעיף ז

(יד) אם הוא תוך ל' יום. ואם לא קרע בשעת שמועה יקרע עליו בשעת הספדו ע"ש כנ"ל וכ' הב"ח מיהו דוקא כשהספדו תוך ל' אבל לאחר ל' אין קורעין אפי' בשעת הספד וכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד:

(טו) עד שמגלין את לבם. ולהי"א שבסעיף ח' כ"ש הכא שאינו קורע אלא טפח ובסי' רמ"ב יישב הב"י ממ"ש הרמב"ם דברבו קורע עד שמגלה לבו ומ"ש כן בת"ח הניח בצ"ע ע"ש:

(טז) וי"א. בש"ע נרשם כך משמע בטור וליתא אלא אדרבה בטור משמע איפכא אלא הוא דעת הר"מ שהביא הרא"ש והגמי"י בשם י"א שהביא ראיה מדאמרינן בש"ס כי נח נפשי' דרב ספרא לא קרעוה רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר ליה אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתי' בפומן בבי מדרשא והרא"ש כתב ול"נ הפך דבריו וה"פ ועוד אפי' אי תנן הרב שמת כל יומא שמעתתיה בפומן והרי הוא רב שלנו עכ"ל וכב"י ונ"ל שדברי הרא"ש מבוארין בטעמן ומינה לא תזוז ולי נראה דברי הר"מ ברורין בטעמן דלפירוש הרא"ש קשיא אטו לא ידעי רבנן דכל יומא שמעתתיה בפומן אלא דהוה ס"ל דזהו לא מיקרי רב וקאמר אביי דהוי רב ועיקר חסר מן הספר והכי הל"ל ועוד דכיון דשמעתתיה בפומן הוי רב שלנו ותו מנ"ל לאביי הכי דלמא רבנן ס"ל דשמעתתיה בפומן לא הוי רב ותו ל"ל האי ועוד דהא רב ספרא עכ"פ חכם הוי אלא ה"פ מי קתני הרב שמת חכם שמת תניא דהיינו שידעינן משמועותיו שחדש ועוד כל יומא שמעתתיה בפומן כלומר עוד כל היום שמועותיו בפינו וא"כ אנו יודעין משמעתתיה שחדש וזה ברור:

(יז) וכן נהגו להקל. כתב הב"ח משמע דס"ל שאפילו שאר חכם אינו שוה לחכם שמת אלא קטן ממנו נמי אינו קורע ולפע"ד ליכא למ"ד הכי שהרי בברייתא מפורש חכם שמת הכל כקרוביו הכל קורעין עליו וכדקאמר אביי בש"ס מי קתני רב שמת חכם שמת תניא אפילו אינו רבו וכמו שדקדק הרא"ש מהך דאביי ומפורש בב"י עכ"ל ולא עמדתי על סוף דעתו דהרי הר"מ קאמר הכי ומפרש דהך דחכם שמת היינו שיודעין משמועותיו שחדש ועפ"ז הם דברי הרב וכבר כתבתי בסמוך שדברי הר"מ ברורין ומ"ה אני תמה שלא נהגו לקרוע אפי' על חכם שיודעין משמועותיו שחדש ואפי' על גדול ממנו ואין להם על מה שיסמכו ואולי ס"ל דלא נקרא ת"ח אלא כשיודע דבר הלכה בכל מקום ואפי' במסכת כלה כדאיתא בש"ס וכבר כתב האגודה פ"ק דחולין דעתה בעונינו אין ת"ח דהא אין יודע אפי' במסכת כלה עכ"ל והביאו מהרי"ל ומהרי"ו בתשובותיהם כמש"ל סי' י"ח ס"ק כ"ט וצ"ע:

סעיף ח

(יח) על רבו כו'. ע"ל סי' רמ"ב סעיף כ"ה:

סעיף ט

(יט) על כל המתים כו'. כתב מהרש"ל דנהיגין דעל אב ואם מקרעין מצד שמאל ועל כל שאר קרובים כגון בניו ואחיו מצד ימין וכן מצאתי עכ"ל וכתב הב"ח סעיף י"ב דכן נוהגין בקהלות ומ"מ היינו מצד המנהג אבל מדינא משמע דמצד שקורעין על אביו ואמו קורעין גם על שאר קרובים כדמשמע בש"ס ופוסקים וט"ו לקמן סעיף כ"ב או אפשר שכיון שכבר קרע מצד א' לא נהגו להחמיר בכך ולקרוע בצד השני אלא סגי בהוספה:

סעיף י

(כ) ולא הסרבל העליון. כתב בתשו' משאת בנימין סי' פ' דהיינו מה שקורין מאנטי"ל אבל הרא"ק חייבים לקרוע בין על אביו ועל אמו בין על שאר מתים:

(כא) אבל שאר בגדיו כו'. כלומר עד שמגלה לבו וכדלעיל סעיף ט':

סעיף יא

(כב) אלא שהאשה כו'. כלומר בקריעת אב ואם שצריך לקרוע כל הבגדים האשה קורעת התחתון תחלה ומחזירה לאחוריה וחוזרת וקורעת העליון כדי שלא תגלה את לבה ויבואו האנשים העומדים שם לבוא לידי הרהור ואע"ג דכתב הרב בסמוך דאין נוהגין לקרוע החלוק מ"מ כשמגלה החלוק נמי איכא פריצות כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח בסעיף י':

סעיף יד

(כג) על אביו ואמו אם מחליף כו'. היינו בחול אבל בשבת אף על אביו ואמו מחליף ואינו קורע ואם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו כדאיתא בש"ס דף כ"ד ע"א וכ"כ הרמב"ם בפ"י וכן משמע לקמן סי' ת' וע"ש מיהו היינו דוקא כשמחליף בבגדים של חול אבל בבגדי שבת נוהגין איסור כדלקמן סי' שפ"ט סעיף ג':

סעיף טו

(כד) לאחר שלשים. מותר ג"כ לשלול בערב הרגל ודוקא סמוך לערב לאחר שהתפללו מנחה. מהרי"ו סי' ז':

(כה) ואין חילוק כו'. כלומר אע"ג דרגל מבטל גזרת ז' ול' כדלקמן סי' שצ"ט היינו דוקא לענין אבילות אבל לענין קריעה וכל מילי דקריע' בעינן ז' ול' ממש כ"כ ב"י בשם הגמי"י בשם ראבי"ה והוא בתשובת מיימוני מיהו האידנא נהגו לאחות הקרע כל שפסק האבלות ונראה דמשום דטעמא דראבי"ה דאמרינן בש"ס דאבלות לחוד וקריעה לחוד ואנן קיי"ל כהרמב"ן (לקמן סעיף ל') דכשם שאין מתאבלין על הקטן כך אין קורעין דהא דאמרינן בש"ס אבלות לחוד וקריעה לחוד היינו לומר דלית ביה האי כללא דהלכה כדברי המיקל באבל אבל לענין כל שאר מילי אין חילוק וכמ"ש הרמב"ן שם ומביאו בית יוסף וכתב דהכי נקטינן וכן לקמן סי' שצ"ט שכתבו הפוסקים סתמא שהרגל מבטל גזרת ז' ול' משמע דכל הגזרה ששייך בז' ולמ"ד מבטל מכל דבר כנ"ל:

סעיף יח

(כו) ומי שאין לו חלוק לקרוע. כגון שהוא פוחח (פי' בגדיו קרועים) או שהיה לבוש בגדים שאולים. רמב"ן. או שאין לו רק החלוק התחתון של פשתן שאותו אין קורעין כדלעיל סעיף י' בהג"ה. ב"ח:

(כז) כל בגדיו. היינו אותן שעליו בשעת שמועה אבל לא אותן שמחליף כדלעיל סעיף (ז') [י"ד]:

סעיף יט

(כח) צריך להודיעו. משום מקח טעות אבל משום איסורא א"צ להודיעו דהא אפילו בסתם אסור ללוקח לאחותו כדלעיל סימן ט"ז באותו ואת בנו. רמב"ן. והב"ח כ' דל"ד דהתם דין או"ב הכל יודעין מה שאין כן דין קריעה דלאו כ"ע דינא דקריעה גמירי:

סעיף כ

(כט) המלל כו'. עיין ס"ס זה פירושו:

(ל) דהיינו תפירה כו'. והוא שקורין בל"א איב"ר נא"ט כמו שעושין בתפירת הכתונת וי"מ אותו כמו התפירה שעושין החייטין בבתי שוקיים שחוזרין וכופפין הבגד היוצא מהתפירה לשני צדדי התפירה ותופרין אותו בשני צדדיו ומותחין אותו עד שאין ניכר התפירה פרישה ועב"ח:

סעיף כא

(לא) קרע אחר. היינו שבאותו קרע מוסיף וקורע עוד טפח או מרחיק שלש אצבעות וקורע עוד טפח כדלקמן סעיף כ"ג:

(לב) אחר ז' של שני. כ' הב"ח () משמע אם מת לו מת תוך שבעה לשני אע"פ שקרע על שני קרע אחר מ"מ אין להוסיף כל שהוא על הקרע ראשון כו' ולי נראה איפכא שבתוך שבעה של שני צריך טפח ואפשר הכי נמי קאמר אין להוסיף עליו כל שהוא אלא צריך טפח ודוחק:

(לג) מחזירו לאחוריו. וקורע מלפניו:

(לד) הופכו למטה. וישים לו בית צואר מאחריו ויקרענו:

סעיף כב

(לה) קורע קריעה אחרת כו'. והב"ח כתב דאם בקריעה הראשונה שקרע על בנו הבדיל קמי שפה א"צ קריעה אחרת וסגי במה שמוסיף על הקרע הראשון ואין זה נראה לענין דינא דאף לפי פירושו מוכח מהרמב"ן דלהרמב"ם אפילו הבדיל קמי שפה צריך קריעה אחרת וכן משמע פשט דבריו וכתב עליו הרמב"ן שיפה כוון וכ"פ רבינו ירוחם וכ"כ נ"י בשם הראב"ד וכן נראה דעת הרב שאע"פ שכתב לעיל סעיף י"ג שנוהגין להבדיל קמי שפה על כל המתים סתם כאן ובסעיף כ"ג כדברי המחבר וכן העט"ז:

סעיף כג

(לו) שהרי צריך כו'. משמע אע"פ שהבדיל קמי שפה גם בקריעה ראשונה מ"מ כיון שצריך גם עתה להבדיל א"כ כל שמוסיף אינו מבדיל לכך צריך קריעה חדשה:

סעיף כד

(לז) אבל אמרו לו כו'. והב"ח פסק דבכה"ג לא יצא ידי קריעה ולא מיקרי סתם אלא הקורע על מתו לשם מי שהוא א"צ לחזור ולקרוע אפי' לא נודע לו מי הוא עד אחר (כ"ד חודש) [כדי דבור] ע"ש וע"ל סי' רל"ד סעיף ל"ג:

(לח) יצא. וכתב ד"מ בשם נ"י פרק א"מ דאם א"ל מת לו מת סתם ואינו יודע איזהו וקרע סתם ואח"כ נודע לו מי הוא יצא ידי קריעה דיש ברירה ע"כ:

סעיף כו

(לט) יצא ידי קריעה כו'. אבל אמרו לו מת וקרע ולא מת ואח"כ מת לא יצא ידי קריעה. רמב"ן בסת"ה ומביאו הטור:

(מ) ידי קריעה. ולענין ז' ימי אבילות קרוב היה לומר כיון שחלה עליו אבלות ונהגו אע"פ שבטל מקצת הימים בשוגג עולין לו ואין תשלומין לאבלות ודבר זה צריך תלמוד רמב"ן שם ומביאו הטור וע"ל סימן שצ"ו:

סעיף כז

(מא) מקרעין לו. מפני עגמת נפש. ועיין בטור מ"ש בשם הרי"ץ גאות וע"ל סימן שצ"ו:

סעיף כט

(מב) לא יצא כו'. דל"ד לקרע בשבת שגוף החלוק אינה עבירה אע"פ שהמעשה שעשה הוא עבירה אבל הכא גוף החלוק הוא עבירה:

סעיף ל

(מג) דלא קים לן כו'. אבל קים לן דכלו חדשיו כגון שבעל ופירש אפילו מת בתוך ל' קורע ומתאבל עליו:

סעיף לא

{(מד) רק על אביו כו'. ואין חילוק בין יום קבורה ליום שמועה רק בין אביו ואמו ושאר קרובים. ב"ח:

(מה) אבל על שאר מתים כו'. כלומר קרוביו אבל על שאר אדם כשר נהגו להקל שלא לקרוע כלל כדלעיל סעיף ו' בהג"ה:

(מו) ובמקום שאין מנהג כו'. כתוב בתשובת משאת בנימין סימן ע"ב דהיינו בכל מלכות פולי"ן דאילו באשכנז נהגו שלא לקרוע כי אם על אב ועל אם וכמ"ש הרב בא"ח סימן תקמ"ד סעיף ו' אבל במלכות פולין יש לקרוע על כולם:

סעיף לב

{(מז) תהיה רחוקה כו'. ואפי' לפי מנהגינו לעיל סעיף ל"א דאין קורעין על שאר קרובים בחש"מ לא נהגו כך אלא היכא דיכול לקרוע אחר הרגל אבל היכא דנעשית רחוקה לאחר הרגל דאין יכול לקרוע אחר הרגל בהא ליכא מנהג ויש לתפוס כהלכה וכרוב הגאונים נ"ל וכ' מהרש"ל היכא דשמע שמועה רחוקה אינו קורע ברגל אפילו על אביו ואמו ע"כ עכ"ל ב"ח:

סעיף לד

{(מח) קורעו ומאחהו. אע"ג דעל האב אין מאחין לעולם כדלעיל סעיף ט"ו שאני הכא שאם נתן לו רשות לקרוע שלא יתבייש שם לא הקנהו הלכך מאחהו:

(מט) ואם לא הודיעו. שהולך לבקר בו החולה:

(נ) לא יגע בו. ונ"ל) דאף אם קרע לא יצא דהוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ובחלוק הגזול לא יצא כדלעיל סכ"ט:

סעיף לה

{(נא) ובח"מ כו'. ולענ"ד נראה דנ"ק דשם כ' שאל חלוק מחבירו לילך בו לבית האבל כדי שילך ויחזור עכ"ל ר"ל דהשואל בקש מהמשאיל אם כן לא נתכוין אלא לטובת השואל למלא בקשתו ויכול לומר לו לא השאלתי לך אלא שתלך ותחזור אבל הכא כתב המשאיל לחברו כו' ר"ל שהמשאיל בא מעצמו לזכות להשואל במצוה שיקיים מצות ניחום אבלים א"כ כל יומא ויומא רמיא מצוה עליה כנ"ל ובב"ח ובסמ"ע כתבו יישובים אחרים דחוקים גם לא נתישב לפי דבריהם לאיזה צורך כתבו הט"ו דין זה כאן שאין לו שייכות אלא בח"מ גם למה הביא בב"י דברי הרמב"ם שבח"מ כאן אבל לדידי א"ש דבח"מ מיירי לענין ממונא וכאן לענין איסור ודו"ק:

סעיף לו

{(נב) קורעין כו'. דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם על שאול ועל עם ה' כי נפלו בחרב וכב"י בשם רבינו ירוחם דלפי הפסוק נראה שחייב להתאבל כל היום ולפיכך אינו שולל עד למחר ע"כ ומביאו ד"מ ונראה דה"ה דמאחין למחר):

סעיף לז

{(נג) והוא שישמע מישראל. לדעת הרמב"ן והטור דבשם המיוחד חייב לקרוע אפי' בעובד כוכבים ופי' שם המיוחד בין בכתיבתו בין בקריאתו ועב"ח:

(נד) וי"א כו'. והב"ח חלק על זה לפי מה שפירש הוא דברי הרמב"ם והסמ"ג דאפי' בישראל מומר חייב לקרוע ואין דבריו מוכרחים ע"ש.(נה) ואפילו השומע מהעדים כו'. כלומר כגון ששמע מהעדים שפלוני בירך השם אע"פ שאין העד מוציא הגדוף מפיו ממש חייב השומע מפי העד לקרוע וא"צ לשמוע משני העדים אלא חפי' מאחד מן העדים וה"ה כשאינו עד כשהעיד בב"ד אלא ששמע הגדוף ממש כל השומע מפי אותו ששמע הגדוף ממש אע"פ שזה לא הוציא מפיו הגדוף ממש אלא שאמר פלוני גידף השם חייב השומע לקרוע אבל השומע מפי אחד פלוני גידף השם והוא עצמו לא שמע הגידוף ממש אלא שמעו מפי אחד מהעדים אין זה האחרון חייב לקרוע. כל זה כתוב בספר ת"ה דאיתא בירושלמי עכ"ל ב"ח:

(נו) שנשרף. וה"ה נקרע ונחתך ונמחק בזרוע בין מישראל בין מעובדי כוכבים דהכל תלוי כשרואה החלול השם בזרוע. ב"ח:

(נז) קורע ב' כו'. אחת על הכתב וא' על הגויל:

(נח) וכמעשה שהיה. ששרף יהויקים את המגלה:

סעיף לט

{(נט) למוללן. שאוחז ב' ראשי הקרע בין האצבעות וכורכן יחד ותוחב שתים או שלש תפירות:

(ס) לשללן. תפירה רחבה שתפר הרבה במשיחה אחת:

(סא) ללקטן. שאורג כל הקרע ראשו על סופו ותוחב במחט ב' או ג' פעמים:

(סב) כמין סולמות. פירוש כמעלות הסולם שתופר ב' תפירות וחוזר ותופר למטה והניח בין תפירה לתפירה הפסק. כל זה מדברי רבינו ירוחם שהביא ב"י: