ש"ך על יורה דעה ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) ועשה מהן לבדים כו'. ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ובקשין מותר לגמרי כדלקמן סי' ש"א וע"ש סעיף ב' בהג"ה:
(ב) אפילו תפרן בחוטי משי וקנבוס כו'. ונראה דאף ע"ג דהרמב"ם למד דין זה מסברתו דלקמן סעיף ה' וכמו שהביא הב"י סימן זה לשונו שבפירוש המשנה מ"מ אנן קי"ל דזה לכ"ע אסור כיון שהפשתן והצמר הם זה אצל זה רק שמחברן ע"י משי וקנבוס וכן מוכח להדיא בדרישה סעיף י' מה שכתב בשם מ"ו ע"ש וכן משמע לקמן סעיף ה' גבי ואע"פ שאפשר שיכנס חוט הקנבוס כו' ודו"ק:
סעיף ב
עריכה(ג) אלא בשני כו'. כגון שמעביר המחט פעם א' ואינו מעביר כל החוט ומעביר המחט פעם שנית ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וקושר שני ראשי החוטין. הרא"ש וטור:
סעיף ג
עריכה(ד) מותר לפרוף כו'. היינו שכורך חוט סביב שני ראשי הקרעים וכורכם יחד דלא הוי חבור החוט של פשתן והחלוק של צמר כיון דיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר. הרא"ש והטור:
(ה) דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה. רק ע"י קרע קטן כדאיתא בתוס':
(ו) אסור בכה"ג. כלומר אפי' כשאינו תוחב התפירה בעצמם וכ"כ בס' מע"מ דף רצ"ג ע"א ודלא כהעט"ז:
סעיף ד
עריכה(ז) ואפי' הוא קשר של קיימא. לא הוי חבור לענין כלאים ומה שלמד הבית יוסף כן מתשובת הרשב"א אינו מוכרח כלל ע"ש ודו"ק:
(ח) ונ"ל כו'. כל ההג"ה נמשכת לסברת היש אוסרים וק"ל ולפי זה מה שנהגו העולם להקל בדברים אלו שכתב הרב אפשר משוס שסוברים כסברא הראשונה:
(ט) ב' בתי שוקיים כו'. וה"ה אנפלאות שקורין זאקין:
(י) ול"ד לשני חלוקות כו'. ובעט"ז השיג על דברי הרב אלו דהא בב' חלוקות ודאי מיירי כשיש להם בתי זרועות והיאך אפשר לפשוט התחתונים בלא עליונים כו' (והסכים עמו בזה בס' מע"מ) ע"ש שהאריך ואין דבריו נראין ושני חלוקות שאני דמ"מ יכול להכניס זרועותיו לפנים ולפשוט אח"כ החלוק ואע"ג דהשתא הוציא ידיו גם מחלוק העליון מ"מ החלוק העליון נשאר עדיין על גוף עצמו ודמי לדלעיל בצמר בכר וכסת דאע"ג דמוכרח לעשות קרע קטן שרי ודו"ק ודברי הירושלמי והא"ז נראים עיקר כדעת הרב וכמ"ש בד"מ ומביאו בס' מע"מ שם וכן הוא בהגהת סמ"ג ובמהרש"ל ושאר אחרוני' וכ"כ מהרש"ל פ"ק דביצה סי' מ"ז:
סעיף ה
עריכה(יא) ואע"פ שאפשר כו'. דכלאים אלו הן מדרבנן והולכים בספקו להקל. הרשב"א. ובת"ה כתוב בשם ר' שמשון הטעם שהחוטין שבהם העורות תפורים לא חשיבי ובטלים לגבי העור והואיל ואינו רק לחבר העורות אין בהם משום כלאים:
סעיף ו
עריכה(יב) ואסור לו לכרכם על ידו. דידו מתחממת בהם והוי דומיא דלבישה:
(יג) ויש מתירין כו'. והאוסרים ס"ל דלא דמי לדלקמן סי' ש"א סעיף ו' דהכא הוי פסיק רישיה דמחמת אחיזתן א"א שלא תתחמם ידו כ"כ הב"ח וכן הוא בשלטי גבורים פ' במה בהמה ומביאו בספר מע"מ דף קצ"ד ע"א והסכים עמו ודלא כהפרישה לקמן סי' ש"א סעיף א' שהניחו בצ"ע:
סעיף ז
עריכה(יד) מצטרפין כו'. כיצד חתיכת בגד פשתן מחוברת לשק וחתיכת בגד צמר מחוברת לקופה וחברן (כלומר השתי חתיכות) יחד בשתי תכיפות מצטרפין אף ע"ג שמחוברי' בב' כלים ואסור להתכסות בשק או בקופה ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. טור ושאר מפרשים. וכתב הברטנורה ושאר מפרשים דה"ה אם מחוברים לשאר כלים דינם כשק וקופה:
(טו) אב ובנו. וה"ה שאר ב' בני אדם:
(טז) ותפרן ביחד. וחגר חגורות עליו ועל בנו דאל"כ שרי דכיון שהם בעלי חיים נפרדים זה מזה. הטור והרא"ש. ומדברי הרב נראה שאפי' לא חגר חגורות אסור והיינו כמ"ש הב"י בשם הריטב"א ע"ש: