ש"ך על יורה דעה רסה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) בין חתיכת הערלה כו'. משום דיש פוסקים לברך קודם המילה משום דכל מצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ויש פוסקים לברך אחר המילה דשמא ימלך המוהל ולא ימול והוי ברכה לבטלה הלכך מברכים אחר המילה קודם הפריעה וחשיב שפיר עובר לעשייתן דמל ולא פרע כאילו לא מל ולשמא ימלך לא חיישי' כיון דכבר מל מיהו אם בירך קודם חתיכת הערלה או אחר הפריעה יצא בדיעבד וא"צ לחזור ולברך:
(ב) להכניסו כו'. כתב בב"ה בשם הרשב"ץ כשהאנוסים מוהלין עצמן מברך אקב"ו להכנס בבריתו של אברהם אבינו עכ"ל ונראה דפשיטא שמברכים ג"כ על המילה:
(ג) כשם שהכנסתו כו'. כן הוא הגירסא ג"כ בטור ורמב"ם ושאר פוסקים אבל בש"ס ואשר"י איתא כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ומע"ט וכן הוא באבודרהם וכן נוהגין ונראה דבהכי עדיף טפי לפי שלפעמים אין האב שם או שאין לו אב א"כ א"א לומר בלשון נוכח אלא בלשון נסתר כשם שנכנס כו' ולכך לא פלוג וגם נראה דאפי' מאן דגריס כשם שהכנסתו כו' מודה דכשם שנכנס נמי ש"ד כדאיתא בתניא דף קל"ג ע"א העומדים שם אומרים כשם שהכנסתו כו' ואח"כ כתב בדף קל"ה ע"א והעומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית כו' כמ"ש למעלה בענין הברכות ע"כ:
(ד) או אחד מהעם כו'. משמע אפי' אינו מוהל או אביו וכתב הב"ח ומנהגנו שהמוהל מברך לעולם ואינו ישר בעיני דלפעמים הוא ע"ה ולא די שאינו מבין אלא מדלג ומסרס תיבות ע"כ הירא דבר ה' לא יניח לברך ברכה זו אלא א' משאר העם המיוחד שבעם ע"כ. מיהו המנהג הזה מנהג קדמונים הוא שהרי גם הכל בו כתב בסימן ע"ג ועכשיו נהגו להיות המוהל מברך בפ"ה ואקי"מ כו' ואומר קיים את הילד כו':
(ה) ואומר כו'. אשר קדש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שאריתנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית. כן הוא בש"ס וטור ושאר פוסקים ועיין פי' ברכה זו בב"י בשם הפוסקים ועיין בספר תניא ג"כ בפי' ברכת המילה ובמנהגים ונ"ל שע"כ בשכר זאת כו' הוא תפלה ובקשה על העתיד וצוה צ"ל נקוד בפת"ח הצד"י ובציר"י הוי"ו דלא כמו שנקוד בכל נוסחאות הלוחות שבב"ה צוה בחיר"ק הצד"י וקמץ הוי"ו וכן נוהגין כל מוהלים לאמרו שלפי זה הוא לשון עבר ואינו מתיישב ע"כ בשכר זאת כו' גם לא שייך ל' צוואה אלא ל' הבטחה אלא ודאי כמ"ש וכן מוכח באגודה בשם הרמב"ם שכתב שואל מאת ה' ואומר אתה צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת כו' וכן בהלכות גדולות דף כ"ד ע"א גריס ע"כ בשכר זאת אל חי יהא חלקנו להציל ידידות שארינו משחת כו' ואף ע"ג דאנן לא גרסינן הכי ולא אמרינן הכי מכל מקום נשמע מיניה דל' תפלה היא להבא ואין לתמוה מ"ש צוה להציל לשון נוכח להקב"ה ואח"כ אומר למען בריתו כו' לשון נסתר שכן הוא נוסח הברכות והתפלות בכמה מקומות:
(ו) ונוהגים שכשמגיע כו'. לפי שאחר סיום ברכה הנ"ל אומר אלהינו ואלהי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו כו' עד סוף הפסוקים וכשמגיע לדמיך חיי כופלין ואומר לך בדמיך חיי ונותנין בכל פעם מהיין באצבעו ובב"י כתוב בשם אבודרהם וכל בו וריטב"א כשאין לתינוק אב או שאין לו אב ואם נוסחאות אחרות ע"ש אבל אנו נוהגין כשאין לו אב מדלגין לאביו ואומר קיים את הילד הזה לאמו כו' וכשאין לו ג"כ אם מדלגין גם אמו ואומר קיים את הילד הזה ויקרא שמו כו' וכ"כ בהגהת מנהגים ואם ח"ו נפטר אביו או אמו של תינוק מדלגין מן הברכה איזה שהוא ואומר קיים את הילד הזה לאביו או לאמו ע"כ וכן הוא בספר תניא דף קל"א ע"א:
סעיף ג עריכה
(ז) וקטן שנולד כו'. ע"ל סי' רס"ג ס"ק ד':
(ח) שנולד כשהוא מהול כו'. א"צ ברכה. כתב הטור בשם בעל העיטור ומ"מ ברכה של להכניסו בבריתו של א"א ואקי"מ מברכים והמחבר העתיק לשון הרמב"ם משמע מדבריו דאין צריך ברכה כלל וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' שכ"ט והר"ן פרק ר"א דמילה דה"ה שאין מברכין עליו להכניסו בבשא"א:
סעיף ד עריכה
(ט) אבל אין מבקשין עליו רחמים. כלומר אין אומרים קיים את הילד כו' מטעם דלא ניחא להו לישראל הקדושים לקיים הממזרים שביניהם ומטעם זה העומדים שם אל יאמרו אחר שנימול כשם שנכנס לברית כו' כן הוא במהרי"ל:
(י) אבל כשחוזרין כו'. כלומר גם בילד כשר אף ע"פ שאין מברכין על הספק מ"מ כשחוזרין על ציצין המעכבין כו' צריך לחזור ולברך כו' ולא יאמר קיים הילד אע"פ שהוא ילד כשר שכבר בקש עליו רחמים בתחלה וכן הוא בעט"ז וכן במהרי"ל ובהג"ה מנהגים בשם אגודה:
(יא) ומפרסמין בשעת מילתו כו'. וכ' במהרי"ל שהיו מלין אותו בחצר בית הכנסת אצל פתח בהכ"נ משא"כ בכשרים שמלין בפנים אצל הפתח:
(יב) מטעמ' דאין מברכין על הבשמים כו'. כלומר מטעם שאין מברכין על הבשמים בט' באב שחל להיות במוצאי שבת וכמו דנתבאר בא"ח בסי' תקנ"ו והיינו דריח תענוג הוא וה"ה הכא דאסור להריח במקום שנוהגין ליטול הדם ולהריח בשעת מילה כדלעיל סעיף א' זהו דעת המחבר אבל אינו מוכרח דנראה דהתם היינו טעמא משום שהנשמה יתרה הלכה במ"ש ונתקן ברכת הבשמים לתענוג להשיב נפשו אבל שיהא אסור בכל ט"ב להריח בבשמים זה לא שמענו:
(יג) וכ"פ המחבר בא"ח סי' תקנ"ט. סעי' ז':
(יד) אלא הסנדק שותה כו'. ובכל המקומות שהייתי אין נוהגין כן אלא נותנים לשתות לנערים קטנים:
סעיף ה עריכה
(טו) או שלא היה דעתו על השני כו'. צ"ע דלעיל סי' י"ט ס"ז כ' הרב די"א דאפילו לא היה דעתו על השני א"צ לחזור ולברך כשהן ממין א' וכאן תינוקות הא מין א' הן בשלמא אבעל העיטור גופיה לק"מ דאע"ג דדברי הרב שם הם דברי בעל העיטור שהביא הטור שם וכאן כתב הטור בשם בע"ה כיון דלא אפשר למימהלינהו כחדא צריכה ברכה אכל חדא וחדא דל"ד לשחיטה דאפשר דשוחט הרבה בהמות ביחד בבת אחת אבל במילה א"א למימהלינהו כחדא והיינו שכתב בעל העיטור כיון דלא אפשר למימהלינהו כחדא כו' דל"ד לשחיטה מה"ט ודלא כהפרישה שכ' צ"ע הלא כתב בעל העיטור לעיל בדין שחיטה דאם הם ממין א' א"צ לחזור ולברך ואפשר דשאני שחיטה דדרך לשחוט כמה בהמות זה אחר זה משא"כ במילה עכ"ל ולא נהירא דהא משמע אפילו היה דעתו כאן על הרבה תינוקות מצריך בעל העיטור ב' ברכות מטעם דפרישית. שוב מצאתי בריב"ש סימן שפ"ד הביא לשון בעל העיטור וז"ל והיכא דאיכא ליה תרי ינוקא למימהל בבי כנשתא מסתברא לן כיון דלא אפשר למימהלינהו כחדא גופים מחולקים נינהו וצריכה ברכה אכל חדא וחדא ול"ד לשחיטה דהתם אפשר למישחט תרוייהו כחדא כדגרסינן השוחט והתיז ב' ראשים כאחד שחיטתו כשירה אבל הכא לא אפשר כו' עכ"ל הרי להדיא כמ"ש אבל על הרב קשיא כיון דפוסק כאן דא"צ לחזור ולברך כשהיה דעתו על השני מתחלה אלמא דסבירא ליה כהסכמת הפוסקים שחולקים על בעל העיטור ואע"ג דלא אפשר למימהלינהו כחדא סגי בחדא ברכה א"כ כשלא היה דעתו מתחלה נמי הא מין א' הוא וצ"ע. ולענין דינא העליתי בסי' י"ט ס"ק ט' דאפי' במין א' צריך לחזור ולברך א"כ ה"ה הכא מיהו היכא שאין מנהג כ' הב"ח שיש לנהוג ולברך אכל חדא וחדא ויהיו נזהרים שלא יביאו ב' תינוקות ביחד לב"ה אלא בזה אחר זה דלאחר שנימול הא' יביאו הב' עכ"ל וכן נכון לעשות משום דעל הרוב מפסיקין בינתיים בשיחה בטלה שאינה מצרכי מילה והוי הפסק לכ"ע וכ"כ מהרש"ל בפרק כסוי הדם ס' ט' שנמנעו בב' תינוקות שאינן של א' לפטרם בברכה א' כי כמה פעמים יביאו לידי שהיות גדולות והיסח הדעת:
(טז) ואפי' אם שכח וכו'. מהרש"ל שם כ' דה"ה אף הראשון יכול לברך אשר קדש אלא דלא ליתי לאנצויי הוא והיה נראה להביא ראיה לדבריו ממ"ש בית יוסף ומדברי רבי' ירוחם נראה שמברך אשר קדש אחר כל מילה וכו' אבל באמתלא נראה כלום בר' ירוחם שלא העתיק שם אלא תשובת ר' משולם לרבי שמחה דאם הם ב' מוהלים הא' יברך על המילה והב' לא יברך על המילה אלא אשר קדש כו' ויצאו שניהם לב' תינוקות עכ"ל והוא במרדכי ס"פ כל הבשר משמע דר"ל דהראשון לא יברך אשר קדש כלל אלא הב' וכן יש לנהוג:
סעיף ז עריכה
(יז) אם לא שמל בנו הבכור כו'. ואין נוהגין כן מעולם אלא אין מברכין שהחיינו כלל אפי' ישראל שמל בנו הבכור וכן בדין וגם הרב שהוציא זה ממהרי"ל וכ"כ בד"מ וז"ל ומהרי"ל כתב דאין לאב לברך שהחיינו אא"כ מל בעצמו בנו דעכ"פ יצטרך לפדות בנו אבל אם לא יצטרך לפדות בנו כגון שבנו פטור מפדיון לא יברך שהחיינו עכ"ל נ"ל דאגב חורפיה לא עיין שפיר ואדרבה נהפוך הוא וז"ל מהרי"ל פעם אחת מל האב את בנו הבכור והאם היתה כהנת ושאלו את הרב אם צריך לברך שהחיינו מאחר דהאם כהנת והפקיעה את בנה מפדיון נתבטל ברכת זמן דשל פדיון ולכך אם יברך עתה הזמן בשעת המילה ואמר שלא יברך הזמן עכ"ל אלמא דאפילו בכהנת אמר שלא יברך זמן ול"מ אם לא היתה כהנת דלא יברך זמן דהא יברך בשעת פדיון ושלא כדעת הרב דיברך בשעת המילה ולא בשעת פדיון וזהו מן התימה דברכת שהחיינו בשעת פדיון מוזכר בש"ס סוף פסחים ובפוסקים לקמן סי' ש"ה ואין חילוק בדבר לומר דכשהאב מל לא יברך וגם מדבעי התם בש"ס מי מברך כהן מברך דמטי הנאה לידיה א"ד אבי הבן מברך דעביד מצוה כו' משמע דאין חילוק אלא בכל ענין יש לברך בשעת פדיון וכן נוהגין (שוב מצאתי בהגהת דרישה שכתב על דברי הרב ואין נוהגין כן אלא מברך שהחיינו בשעת פדיון ע"כ) וכן עיקר:
סעיף ח עריכה
(יח) א"צ לכסות כו'. ואפילו למ"ד בא"ח סי' ע"ה דאסור לקרות ק"ש כנגד ערות קטן משום דבעינן והיה מחניך קדוש ואין בו כיון דלתקוני מילה קאתי קרינן ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואינו אותה שעה משום ולא יראה בך ערות דבר כדכתב הרא"ש וגם בקטן כ"כ לא דיינינן ליה דין ערוה וא"צ לכסותו בשעת ברכה כמ"ש ה"ר יונה:
(יט) אבל יש לנקות כו'. ואע"פ שאין מרחיקין מצואת קטן עד שיהא ראוי לאכול כזית דגן וכמ"ש בא"ח ר"ס פ"א מ"מ מוטב לנקותו קודם הברכה:
סעיף י עריכה
(כ) ואם הוא שבת צריך שיהו מוכנים כו'. היינו ע"פ מה שכתב בב"י בפירוש דברי העיטור בשם רב יהודה גאון אבל באמת נראה מדברי העיטור דאפילו מוכנים אסור גזירה שמא יביא עפר בשבת מבחוץ שאינו מוכן וכ"כ הב"ח וכן משמע בספר תניא דף קל"ג ע"א בשם רב יהודה גאון שכתב שם ובשבת לא יעשה כן שמא יביא עפר מבחוץ ע"כ וכתב הב"ח ומיהו העולם נהגו היתר בעפר מוכן מע"ש:
סעיף יא עריכה
(כא) נוהגין לעשות כו'. ונוהגין להדליק נר בבית הכנסת בשעת המילה וכן הוא בתניא ובהגהת מנהגים ובמהרי"ל ונכלל בדברי הרב סוף סעיף ה':
(כב) שלא ליתן ב' ילדים כו'. כלומר שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמים או שלש רק לכל בן בורר בעל ברית אחר וכן הוא במהרי"ל:
(כג) נהגו המוהלים כו' שנאמר רוממות אל בגרונם וגו'. ובתשו' מהר"ר משה מינץ סי' מ"ג כתב הא ליתא ולא נמצא דרשה זו בשום דוכתא רק הקטפים והדרשנים אומרים זה ואותו קרא נדרש ברבה בע"א ובפסיקתא נדרש לענין ד"ת כו' וכתב עוד שם דאין לדחות משום כך האבל להתפלל ביום המילה וכל המוחה באבל כאלו מוחה באדם לעשות מצוה וכאלו גוזל את המת אם לא במקום שיש מנהג קבוע ע"פ חכמים כו' ובהגהות מנהגים העתיק דבריו בקצרה אבל יש שם טעות בהעתק על כן נתפשט המנהג שהמוהל דוחה האבל ואינו נכון וכתב שם ועיקר הטעם לפי שעוסק במצוה לכך ראוי לו להתפלל:
סעיף יג עריכה
(כד) מתפללים סליחות כו'. כתוב במנהגים סי' קל"ז ואם יש מילה בין כסה לעשור אומר זכור ברית דמילה ואל תפר בהשכמה וצ"ל גם פזמון יה איום ואומר אבינו מלכנו ואין אומר והוא רחום ותחנון גם בצום גדליה במילה אבל אומר אא"א ולמנצח ע"כ ובמנהג עשרה בטבת סי' ל"ט כתב ואומר זכור ברית דמילה ופזמונו כדפרישית לעיל ע"כ וכתב בהגהות שם וכן בכל תענית צבור אבל למנצח אומר משום צערא דינוקא ואין אומר יהי רצון אחר קריאת התורה ואם היו ב' בתי כנסיות בעיר באותו שאין מלין אומרים תחנון והכי נהוג וכן אין אומרים פיוטים של מילה באותו בית הכנסת שאין מלין בו. מכתבי מהר"א ע"כ וכ"כ בתשו' ר"מ מינץ סי' מ"ג דאומרים למנצח משום צערא דינוקא וכן הוא במהרי"ל וכן נוהגים ודלא כהאבודרהם שכ' גם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה וכ"כ בכל בו וגם אין אומרים למנצח מפני שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה ע"כ ואין נוהגין כן במדינות אלו ונראה דמקומות מקומות יש וכ"כ ברוקח ס"ס ק"ח במגנצ"א אומרים יענך ביום המילה שיש בו ט' פסוקים כט' חדשי העיבור כדאיתא בשוחר טוב ובווירמייש"א אין אומרים יענך ע"כ:
בהגהות מנהגים שמלין קודם עלינו לשבח וכן המנהג. עוד נהגו שלא לחלוץ התפילין עד אחר המילה משום שהתפילין הם אות והמילה ג"כ אות: