ש"ך על יורה דעה רנא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) עבריין. לשון עבריין משמע שהוא רגיל לעבור וכן בלשון הטור וסמ"ק הוא מומר לתאבון כו' לשון מומר משמע שרגיל בכך כדלעיל סימן ב' ס"ק כ' וכן כתב הרב ס"ב אבל מומר לתאבון כו' וכן בדין שאם עבר עבירה לתאבון פעם אחת לא יצא מכלל אחוה בזה:
(ב) עם עניי ישראל. לאו דוקא אלא אפילו עניי עובדי כוכבים לחוד מפרנסים מפני דרכי שלום ר"ן ומביאו ד"מ וכ"כ לעיל סימן קנ"א ס"ק י"ט:
סעיף ב
עריכה(ג) אסור לפדותו. ומשמע דה"ה דאסור לזונו ולפרנסו ובטור ובסמ"ק משמע דאינו חייב אבל איסורא ליכא וכתב הב"ח דמחלקין בין פרנסה לפדיון ולא נהירא ועוד שהרי כתבו כן בשם הרא"מ ודברי רא"מ הם בס' יראים סימן מ"ז ומשמע התם להדיא דאין חילוק בזה ע"ש והיה נ"ל לכאורה דמ"ש כאן מיירי בשאינו מומר להכעיס דהיינו רגיל בכך והיינו שלא כתבו רק מי שעבר עבירה להכעיס ולקמן ס"ס רנ"ב כתב הטור מי שהמיר אפי' למצוה אחת כגון שאוכל נבילות להכעיס אסור לפדותו לישנא דהמיר משמע שרגיל בכך וכ"כ בפרישה אלא שדוחק לחלק במומר להכעיס בין רגיל בכך או לא דמה בכך ס"ס מיד עושה להכעיס וכ"כ לעיל סימן ב' ס"ק ט"ז דמומר להכעיס אפילו בפעם אחת דינו כעובד כוכבים וכ"מ בדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סימן קנ"ח ס"ב דאפי' עשה עבירה פעם אחת להכעיס הרי זה אפיקורוס ומורידין אותו ואין מעלין והיה נ"ל לומר דהטור מיירי כאן באינו מומר להכעיס ולא לתיאבון אלא שאינו חושש בדבר בין אוכל האיסור או ההיתר דבכה"ג אין איסור בדבר (ובכה"ג מחלק הר"ן פ"ק דחולין ומביאו ב"י לעיל סי' ב' בין מי שאינו חושש ובין להכעיס ע"ש ואף שהרא"ש שם כתב דדינו כלהכעיס היינו משום דאינו חושש לזבוח וחשיב להכעיס לענין שחיטה וכדאיתא בב"י שם משא"כ הכא ודוק) ומשמע הכי כדברי הרא"ם בספר יראים שם מדכתב דהא דר' אמי דאסור לפדות במומר מיירי להכעיס דהוי מין ואמאי לא מוקי לה כפשוטו וכדאיתא בש"ס דחזי ליה ישראל דשביק התירא ואכיל איסורא אלא ודאי משום דבכה"ג אין איסור בדבר דשמא אינו עושה להכעיס ומ"ש הטור בסיפא וכן מומר לתיאבון אשמועינן רבותא דאפילו לתיאבון אינו חייב לפדותו א"נ ברישא מיירי באינו רגיל בכך והוא עושה שלא לתיאבון ושלא להכעיס ובסיפא מיירי במומר לתיאבון שהוא רגיל בכך וישוב זה היה נ"ל נכון לישב דברי הטור והיינו שלא הזכיר ברישא להכעיס אך בסמ"ק כתב ברישא להכעיס ואפשר טעות סופר הוא:
סעיף ג
עריכה(ד) שאינו חייב כו'. דהיינו שהם יתירים על שש:
(ה) לאביו כו'. ואם ידו משגת תבא מאירה למי שמפרנס את אביו ממעות צדקה כדלעיל סימן ר"מ סעיף ה':
(ו) קודמים לעניי עיר אחרת. משמע אפי' עיר אחרת של ארץ ישראל וכ"כ הב"ח:
(ז) והם קודמים לאחיו כו'. ואיתא בספרי ומייתי לה הסמ"ג ומרדכי דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם ומביא' בית יוסף וד"מ:
סעיף ה
עריכה(ח) אם נדר צדקה סתם כו'. בשעת מותו דאומדין דעתו כו' וכל שכן שיוכל ליתנו בחייו לקרוביו ואם פוסק צדקה עם בני העיר אינו יכול ליתנו לקרוביו:
(ט) דאומדין דעתו כו'. כתוב בתשובת ר"א מזרחי סי' נ"ג דבכל דיני נדרים והקדשות סומכין על פי האומדנא ועל פיהם הם דנים בהם וכן הולכים בתר אומדנא דעניים וע"ש באריכות:
סעיף ו
עריכה(י) יהיו כו'. פירש הרמב"ם פ"י מהמ"ע דין י"ז והטור דהיינו שמצוה שיהיו בני ביתו העניים ויתומים ומוטב להשתמש בהם משישתמש בעבדים ויתחשב לו לצדקה.
סעיף ח
עריכה(יא) שבאו לשאול מזון כו'. והא דתנן בסוף הוריות האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה והאשה קודמת לאיש לכסות כו' צריך לומר דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכה"ג אבל אכילה לאו בכלל להחיות הוא אלא דינן כדין הכסות ותנא כסות והוא הדין אכילה עד כאן לשון בית יוסף וכ"כ בספר באר שבע דכ"ב ע"ב:
(יב) מקדימין אשה כו'. מפני שדרך האיש לחזר על הפתחים ואין דרך האשה בכך ואפי' היא מחזרת עתה על הפתחים מ"מ כיון שאין דרכה בכך יש להקדימה שלא תחזר על הפתחים אי נמי שמא תתבייש לחזר גם אצל אחרים וכ"מ בפרישה:
סעיף ט
עריכה(יג) והלוי לישראל כו'. עיין בא"ח סימן ר"א:
(יד) והשתוקי כו'. עיין בא"ע סי' ד' מהו שתוקי ואסופי וממזר:
(טו) וכהן גדול ע"ה כו'. וכתוב בספר באר שבע דף נ"ג ע"ג לאו דוקא ע"ה אלא שאינו שוה בחכמה לישראל וע"ל סי' רמ"ו ס"ק ט"ו:
(טז) ואפי' חכם לכסות כו'. נראה דהיינו מדינא אבל בזמן הזה שאין ת"ח אפילו לענין ליטרא דדהבא וכדלעיל סימן רמ"ג סעיף ז' כל שכן דאין לדחות פקוח נפש מפניו וה"ל כאיש לכסות ואשה להחיות או איפכא דאמרינן בירושלמי דאותו שלהחיות קודם:
(יז) או אביו שהוא תלמיד חכם כו'. כן הוא גם כן בטור והרמב"ם ספ"ח מהמ"ע ולא ידעתי מאין הוציאו זה שאביו צ"ל ת"ח ואדרבה מדתנן ס"פ אלו מציאות היה אביו ורבו עומדים בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואח"כ פודה את רבו וכן כתב הרמב"ם רפ"ח מהלכות תלמוד תורה והט"ו לעיל סי' רמ"ב סל"ד משמע דברישא מיירי כשאין אביו חכם ואפ"ה דווקא רבו קודם ממנו דאי לאו הכי אע"פ שהוא גדול מאביו אביו קודם וכ"מ ברמב"ם שם ובבית יוסף ובדברי הרב שדוקא רבו מובהק הא לאו הכי אפילו אביו אינו חכם כלל אביו קודם וכן בדין דכיון שאינו רבו למה יקדים לאביו שהוא מן התורה ונראה דמה שכתב כאן אביו שהוא תלמיד חכם היינו לומר דבכהאי גוונא קודם אפילו לרבו שגדול בחכמה מאביו דלענין פדיון נפשות לא בעינן שיהיה שקול כרבו כדלעיל סי' רמ"ב: