ש"ך על יורה דעה רלט

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רלט |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו בין לענין כו'. כדלעיל סימן ר"י:

(ב) בין שהולכין כו'. לעיל סימן רי"ז וכן שהולכין אחר כוונת הנודר כדלעיל סימן רי"ח וכן לכל שאר דברים:

(ג) בין לענין הקמתה וביטולה. כדלעיל סימן רכ"ד ורל"ד:

(ד) בין לענין תנאי. לעיל סימן רי"א.

(ה) שכשם שנדרי כו'. כדלעיל סי' רל"ב:

(ו) והוא שכשנשבע כו'. גם בנדרים הדין כן כדלעיל סי' רל"ב סעיף ד' בהג"ה ועפ"ר:

(ז) לא יהא מעמיד דבריו. כגון שיאמר יאסר ככר זה עלי בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ואומר בפירוש שאינו מתכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה אז הככר אסור:

(ח) ומדברי הרמב"ם כו'. ולעיל סי' רל"ב כתבו המחבר והרב בסתם שלא כדברי הרמב"ם:

(ט) וגם בשאר שבועות. משמע דגם בשבועות אונסים איסורא איכא וצריך התרה אם נשבע לאנס שיאסרו עליו פירות פלוני אם אינן מבית המלך יש להתיר ולא יעבור וכן משמע יותר בעט"ז ולפע"ד לא נראה מדברי הרמב"ם כן ואדרבה מדכתב גבי שבועות אונסים ה"ז מותר ובשבועות הבאי ושגגות פטור עליהם משמע דבאונסים אפילו איסורא ליכא והכי משמע מדתנן בפ"ד דנדרים ובה"א אף' בשבועה ובירושלמי שהבאתי לעיל סי' רל"ב ס"ק כ"ט דשבועות אונסין שרי כמו נדרי אונסין וכן פשוט בכל הפוסקים וט"ו לעיל סי' רל"ב סי"ד והכי הוה סוגיא דעלמא:

(י) איסורא מיהא איכא. כלומר וכשנשבע יש להתירה אבל אין ר"ל דאסור לכתחלה לישבע דזה פשיטא דגם בנדרים אסור כדלעיל סימן רל"ב סי"ג:

(יא) אפילו אם היה אנוס כו'. פי' שהוא אנוס בשבועה מחמת ערכאותיהם שאם לא ישבע ידונו אותו במיתה כדיניהם מ"מ כיון דיש לו ויוכל להתפשר יעשה פשרה וכן כתב בהג"א שם כפינן ליה לגופו כיון דיש לו שלא יתחלל ש"ש כו' אבל אם אין לו במה להתפשר אנוס גמור הוא ואף בדאיכא חילול השם ישבע ומבטל השבועה בלבו כך כתב הב"ח ואין מחויב להרג ולא לעבור בכה"ג כדלעיל סימן קנ"ז ומיהו נראה שיש לסייעו בכל מה דאפשר גם בשל אחרים כדי שלא יתחלל ש"ש:

(יב) ואם היה אנוס וליכא חילול השם כו'. כלומר שהוא אנוס מחמת ערכאותיהם וליכא חילול השם אע"פ שיש לו ויוכל להתפשר מבטל השבועה כו':

סעיף ב

(יג) אין לה דין שבועה כלל. כמ"ש בח"מ סימן ר"א:

(יד) ותלה בדעתו כו'. ע"ל סימן רכ"ח סל"ז וסימן רל"א ומ"ש שם:

סעיף ג

(טו) שבועה הלה כו'. אע"ג דנדרים אין חלין על דברים שאין בהם ממש אלא מדרבנן כדלעיל סימן רי"ג שבועה חלה מדאורייתא מפני שהשבועה חלה על גוף האדם ומטעם זה אינה חלה על דבר מצוה אף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט"ו שא"א לו לישבע שלא יעשה המצוה כגון שלא ישב בסוכה וכה"ג שהרי הוא חייב לישב בה:

(טז) נידוי כו'. ומבואר ברשב"ץ שם דשמתא חרם ונידוי הכל אחד הוא ונראה דאין להקל דבריש נדרים קאמר איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא חרמים דמיתסר חפצא עליה לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה אחפצא אלמא דחרמים דין נדר להם הלכך העיקר דיהבינן ליה חומר שבועות וחומר נדרים:

סעיף ד

(יז) בין שהוציאה בלשון נדר כו'. ואע"ג די"א לעיל ס"ס ר"ו דנדר שהוציאו בלשון שבועה לא מהני מודה בשבועה שהוציא בלשון נדר דמהני אי הוה חל ע"ד מצוה כ"כ האחרונים ועיין ב"ח:

(יח) שאמר ישיבת כו'. והב"ח כתב דיש להחמיר לענין מעשה באומר ישיבת סוכה עלי כפירוש הראשון שבאשר"י ובהסמ"ג עיין שם:

סעיף ו

(יט) וה"ה לדבר שהוא כו'. ע"ל סימן רל"ו ס"ק ג':

(כ) אבל אם נשבע לעבור על מצות דרבנן כו'. תמיה לי דלעיל סימן רל"ח ס"ד פסק כרמב"ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבלה חייב בשבועה אף על גב דחצי שיעור אסור מן התורה כיון שאין לוקין עליו מה"ת וכאן פסק דאפילו באיסור דרבנן לא חלה השבועה ואפשר ר"ל דאין השבועה חלה שיעבור עליה אלא יש להתירה וכן בסימן רל"ח ר"ל חייב על השבועה לענין שצריך התרה עוד יש לומר כמ"ש בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן ק"ג לדעת הר"ן דדבר דרבנן חמיר טפי מחצי שיעור שאסור מן התורה דכשהוא אסור מן התורה הוי מרבוי' דכל דוקא וליכא לאו מיוחד לאיסורו וכל שאין איסורו מפורש חל עליו שבועה (כמו דבר שהוא מה"ת שאינו אלא מדרש חכמים ואינו מפורש בתורה) מה שאין כן כשהוא אסור מדרבנן דאיכא לאו דלא תסור ועוד דדבר שהוא מדרבנן איכא נמימר העמידו דבריהם כשל תורה עכ"ד ולענין דינא בתשובת ן' חביב שם האריך וכן בתשו' מבי"ט ח"ב סימן נ"א ומהרש"ל והב"ח פסקו דבנשבע לעבור עבירה דרבנן דאף על גב די"א דהשבועה חלה לענין קרבן ומלקות מכל מקום כופין אותו שישאל על שבועתו ולא יעבור וכ"כ העט"ז ומשמע דאפילו נשבע בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא יעבור אלא יתיר שבועתו וכן מבואר בתשו' הר"ן גבי כלל הקרן והרבית ועמ"ש מהרש"ל על דברי הטור בשם הרא"ש וז"ל ואין שאר רבותינו מסכימים לזה אלא כופין אותו שישאל על נדרו וכן עיקר עכ"ל ומביאו הב"ח במסקנתו נראה מבואר דאפילו בנשבע לבטל מצוה דרבנן כופין אותו ואע"פ שלא ידעתי מאן רבותינו גם מפשט דברי כל הפוסקים וכן לעיל סימן רט"ו לא נראה כן מ"מ יש להחמיר ועי"ל דהא לא מיירי אלא מעיקר הדין אבל ודאי דראוי לכופו שישאל על נדרו:

סעיף ז

(כא) הנשבע לחלוץ כו'. ואם נשבע הגדול שלא לייבם ושלא לחלוץ עיין בא"ע סימן קס"א ס"ד בהג"ה:

סעיף ח

(כב) וכ"ש כו'. קשה מאי ענין זה לזה ונראה דדעת הרב דבנשבע לדור במקום אשה השבועה חלה משני טעמים חדא כיון שלא היו נותנין לו אשה עד שישבע כן א"כ מוכרח הוא לישבע לישא אשה ומצות כבוד נדחית מפניה כדלקמן סימן ר"מ ועוד דכיון שלא היו נותנים לו אשה א"כ אין כונתו בשבועה אלא בשביל האשה ולא לעקור מצות כבוד והוי נשבע בכולל וכ"ש אם נשא אשה זקנה כו' דהוי כולל וכן משמע בעט"ז:

(כג) שהרי כלל בזה כו'. צ"ע בתשובת א"ז קטן שהביא הב"ח ס"ס רכ"ח דכתב שם דלא חלה השבועה אפי' קיים כבר פריה ורביה ומשמע שם דלא הוי כולל דכיון שנשבע שלא לישא אשה א"כ נשבע לבטל המצוה שהוא מצוה לישא אשה אלא דמסיק שם ולרווחא דמלתא יתירו לו ע"ש ובתשובת מהר"ר אהרן ששון סי' ס"ד מביא ג"כ רק תשובת ריב"ש בסתם וע"ש:

(כד) שלא יוכל לקיים כו'. כגון זקנה קטנה ואיילונית:

(כה) וע"ל סי' רכ"ח. ס"כ מה דינו של הנשבע לדעת חבירו:

סעיף ט

(כו) אע"פ שפטור כו'. ולא דמי למתפיס בנדר דלעיל סימן רכ"ט סעיף ג' דנדר חל על הגוף החפץ משא"כ שבועה:

סעיף יא

(כז) שבועה שהוציאה כו'. ע"ל ס"ק ט"ז:

סעיף יב

(כח) אמר הריני כו'. פי' אף שאומר הריני נזיר היום צריך לנהוג ב' נזירות דהיינו ב"פ ל' יום משום דקי"ל אפילו אמר הריני נזיר רק ליום א' צריך לנהוג נזירות שלשים הלכך כיון דקי"ל שהנזירות חל על הנזירות צריך לנהוג ב"פ ל' יום זה אחר זה ודע דנזירות נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית בין בארץ בין בח"ל כדמוכח בספ"ג דנזיר אלא שהרמב"ם כתב בספ"ב דנזיר דמי שנדר בזמן הזה בח"ל כופין אותו לעלות לא"י ולהיות נוהג שם נזירות וכל זמן שהוא בח"ל ה"ז אסור לשתות יין ולהטמא למתים ולגלח וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שאין ימים אלו עולים עכ"ל וכ"כ הסמ"ג לאוין רמ"ג דף ע"ד ריש ע"ג והראב"ד שם השיג על הרמב"ם בזה דאין כופין אותו לעלות לא"י דאין טומאה וטהרה בינינו והלא כולנו טמאי מתים ואין כאן הפרש בין א"י לח"ל עכ"ל ועיין בכסף משנה שם ובתוס' י"ט ספ"ג דנזיר שהאריכו בזה ומ"מ פשוט שהנזירות חל בכל מקום ובכל זמן וכן משמע ממ"ש המחבר דין נזירות כאן ולעיל ס"ס ר"ג וס"ס ר"ו וסי' רט"ו ס"ה וס"ס רכ"ט וסי' רל"ד סכ"ד והא דלא כתב שאר דיני נזירות משום שהטור ושאר פוסקים ג"כ לא כתבו אותם ועיין ברמב"ם ובסמ"ג חילוקי הדינים וגם תלמוד מהם כמה דינים לנדרים ובמקום שאמרו ספק נזירות להקל קי"ל ספק נדרים להחמיר ומ"מ נראה שהרמב"ם והסמ"ג לא קאמרי דכופין אותו לעלות אלא בנזיר סתם משום טומאת ארץ העמים וכדמשמע בכסף משנה שם אבל נדר בנזירות שמשון כיון דמותר בטומאה רק דאסור ביין ובתגלחת נוהג נזירות בח"ל ולכך לא כתבו הרמב"ם וסמ"ג שם דין זה רק קודם דין דנזירות שמשון מיהו מהני שאלה בנזירות כמו בנדרים כמ"ש המחבר לעיל ס"ס רכ"ט וכ"כ הרמב"ם רפ"ב מהל' נזיר מי שנדר בנזיר ונחם על נדרו ה"ז נשאל לחכם ומתירין לו נזירתו כדרך שמתירים שאר נדרים עכ"ל ובכ"מ שם לא כתב מאין הוציא כן והוא ש"ס פ"ב דנדרים דף י"ז י"ח כ' ופ' בתרא דנדרים דף צ' ופ"ה דנזיר דף ל' ל"א ובדוכתי טובי ואולי לרוב פשיטתו לא הוצרך הכ"מ לכתבו מיהו המקבל עליו נזירות שמשון לא מהני שאלה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' נזיר דין י"ד והוא ש"ס פ"ב דנזיר דף י"ד ומכות דף כ"ב ופשוט הוא וגם האב ובעל מפירים נזירות בתו ואשתו נמי כנדרים וכמ"ש המחבר לעיל סימן רל"ד סכ"ד וכ"כ הרמב"ם סוף הל' נדרים ופ"ט מהל' נזיר והוא מן הש"ס כמבואר בכ"מ שם מיהו בנזירות שמשון כתוב בתשובת מבי"ט ח"ב סימן מ"ה דף כ"ב ע"ד תשובת ר"י בי רב שאין הבעל יכול להפר ועיין בתשובת האחרונים כמה תשובות מדיני נזירות ומנזירות שמשון:

סעיף יג

(כט) אין שבועה כו'. כתב בתשובת מהר"מ דפוס פראג סי' קפ"א אדם שנדר שבכל פעם שיעשה דבר שיפרע פשוט מה תקנה יש לו כי אין להתיר לו עד שיתחייב הפשוט ואם כן בכל פעם ופעם יצטרך שאלה לחכם או שמא י"ל הותר הראשון הותרו כולם כיון שאינם יכולין לחול עד שיחול הראשון תחלה וצ"ע ריב"א עכ"ל וכתוב בתשובת מהר"ם מינ"ץ דהכי מספקא ליה דאי כשם שמי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה אינו חייב אלא א' דאין שבועה חלה על שבועה ואם הותרה הראשונה חלה שבועה שניה וה"נ כיון דאמר בכל פעם שיעשה דבר כו' הוי כאלו נשבע כמה שבועות ואין שניה חלה עד שהותרה הראשונה וא"כ בכל פעם צריך שאלה או שמא י"ל כו' פי' שאמר הכל בשבועה אחת הוי הכל חד שבועה ול"ד להא דנשבע שבועה על שבועה לכך אמרינן הותר הראשון הותר כולם וכן דוק בלישנא בשאילה דנקט אדם שנדר אדנקט ל' נדר משמע דעשה נדר גמור ואמר הרי עלי שלא אעשה דבר זה ואם אעשה דבר זה אתן גם פשוט ולא ניתק הנדר ובטל האיסור בל יחל בנתינת הפשוט ולכך לא מתחיל חיוב הפשוט עד אחר שעבר הנדר (כלומר ול"ד לרכיבה דלעיל סימן רכ"ח ס"ק ל"א ע"ש ודוק) ודומה להא (דלעיל ס"ס רכ"ט) דנשבע שלא ידבר עם פלוני ואח"כ נשבע שאם ישאל על השבועה יהא אסור בבשר וניחם הרי זה נשאל על השבועה ראשונה שאין מתירין שבועה ב' שעדיין לא חלה ה"נ לא חייב הפשוט עד אחר שעבר וע"ז מסופק בעל השאלה כיון דלא מצי להתיר הפשוט עד אחר שעבר הנדר אם כן בכל פעם צריך שאילה לחכם או שמא כו' ע"כ:

סעיף יד

(ל) ודוקא כו' אבל אם אמר שתי פעמים כו'. כן דקדק הרב בד"מ מסוגית הש"ס פ"ב דנדרים דף י"ז דקי"ל כשמואל דאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום צריך לנהוג ב' נזירות וה"ה לנדרים ושבועות אלא שהמרדכי כתב סוף הל' אבילות והתוס' פרק הריני נזיר דאין נזירות חל על נזירות אלא בנודר שניהם ביום אחד דזהו ודאי דעתיה על ב' דאם לא כן נדר ב' למהלי ומשמע אבל נדר נזירות שלשים יום ואח"כ נדר נזירות ארבעים יום שלשים יום הראשונים עולים למנין כו' מאחר דמוסיף בנדר השני נזירות וא"כ ה"ה בנדר אם הוסיף בנדר הב' דעולין לו לימי נדר הראשון למנין שני ודוקא בנדר הב' נדרים ביום א' אבל אם מנה מקצת נדר הראשון תחלה ואחר כך נדר השני אינו עולה לו כך משמע התם בתוס' ומרדכי ע"ש עד כאן לשון ד"מ אבל לפענ"ד אין ראיה דדוקא בנזירות הוא דקי"ל כשמואל וכדמשמע במתני' דקתני יש נדר בתוך נדר כיצד אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום כו' ולא נקט הכי בנדר גופא (והא דפתח בנדר וסיים בנזירות היינו משום דנזיר נמי נדר מקרי כמ"ש התוס' שם) אלא דוקא בנזירות דינא הכי וכדכתב הר"ן שם דנפקא לן מקרא בש"ס מנזיר להזיר דנזירות חל על נזירות וקרי להאי גוונא נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שניה חלה בתוך זמן הראשונה אלא שא"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה דאם איתא דלא חיילה בשעת נדר היאך תחול לאחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילה השתא לא חיילה נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילה עד כאן לשונו. אבל בנדרים ליכא למימר הכי. א"נ כמ"ש התוס' שם וז"ל ק' אמאי שבק סתם נדר דפתח ביה וי"ל משום דבנדרים לא משכח נדר בתוך נדר כו' דבשלמא התם בנזירות כו' י"ל דשאני נזירות הואיל ואית ליה קיצותא ל' יום כו' וזה נראה דעת הב"י במה שהשיג על הטור וז"ל משמע לי דבכ"ב יום סגי דע"כ לא אמרו באומר הריני נזיר הריני נזיר דמונה ב' נזירות אלא משום דאין נזירות פחות מל' יום כו' כלומר אבל בעלמא אין נדר בתוך נדר ודלא כהרב בד"מ שכתב ודבריו צ"ע מה בכך דאין נזירות פחות מל' יום מ"מ למה לא יעלה מנין הא' לב' נזירות ואפשר דדעתם דאין נזירות חלים זה על זה רק במוסיף יום א' כגון שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר והוא דעת רב הונא בש"ס אבל הוא דלא כהלכתא דהא שמואל פליג התם וכוותיה פסק שם האשר"י עכ"ל והדבר פשוט שאין דעת הב"י כן מכמה טעמים ואין להאריך אלא כוונת הבית יוסף כמ"ש והוא נכון גם בעט"ז השמיט מ"ש הרב דאם אמר שתי פעמים עשרים יום אסור בבשר מ' יום ואדרבה כתב שגם הטור סבירא ליה דדוקא כשהוסיף ימים בשניה על הראשונה אומרים כן אבל אם אינו מוסיף דהוי ממש דומיא דנזירות זהו מה שמעטיה רחמנא בנזיר להזיר דדוקא בנדר (כלומר בנזירות) אמרי' כן ולא בשבועה (או נדר שאינו של נזירות) עכ"ל ואפילו אם נפשך לומר דדוקא באומר הריני נזיר היום או הריני נזיר ל' יום וחזר ואמר הריני נזיר שלשים יום אלו הוא דמחלקים התוס' שם בין נדר לנזיר כדמשמע פשט לשונם שם אבל באומר הריני נודר מבשר כ' יום וחזר ואמר הריני נודר מבשר כ' יום יש לפרש דעתו דאכ' יום אחרים קאמר ולפי זה נצטרך לדחוק ולומר דבכה"ג לא קשה להו להתוס' אמאי שבקא סתם נדר דפתח ביה משום דהכא לא מטעם יש נדר בתוך נדר אסור במ' יום אלא דהוי כאומר הריני אסור בבשר מ' יום ודוק מכל מקום היינו מטעם כוונתו דודאי אם כוון לאסור ארבעים יום דאזלינן בכל דוכתי בתר כוונת הנודר אבל אם נדר סתם כמו שפירשו חכמים או שכוונתו שיחול הנדר השני על הראשון ויהא עליו שני נדרים ודאי אינו אסור אלא עשרים יום כמו באומר הריני נודר מבשר עשרים יום וחזר ואמר הריני נודר מבשר כ' יום אלו דאינו אסור אלא עשרים יום דדוקא בנזירות כשאומר הריני נזיר שלשים יום וחזר ואמר הריני נזיר שלשים יום אלו חייב שני נזירות וכמ"ש התוספות שם וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן תרט"ו מה שאין כן בנדרים ומכל מקום אין דברי הרב מוכרחים וכמ"ש:

(לא) רק אם נדר ב' הנדרים ביום א' כו'. כתב הב"ח ולא נהירא אלא הכא דמי למי שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דלשמואל מונה ב' נזירות ויש לחוש לאסור מ"ב יום גם כשב' הנדרים ביום אחד כו' כדפי' עד כאן לשונו ותימה דהרי במרדכי ותוס' שם משמע כהרב וכמ"ש בד"מ גם מה שנראה מדבריו דדין נדרים ונזיר אחד הוא נמשך אחר דברי הרב אבל כבר כתבתי בסמוך שאינו כן:

סעיף טו

(לב) יש מי כו'. לפי שבבית יוסף לא הביא רק הר"ן שכתב כן לכך כתב בלשון יש מי שאומר אבל באמת כן הוכיחו גם התוס' פרק ב' דנדרים (דף י"ז) וכן משמע מפירוש רש"י והרא"ש מדפירשו יש נדר בתוך נדר לענין שני נזירות ולא לענין מלקות וכן הוכיח הרשב"א בתשובה סימן תרט"ו:

סעיף טז

(לג) אם נשבע שלא אוכל כו'. כתב הדרישה סי"ג ק"ק דאם כן היאך מצינו שבועת ביטוי דהא כתב הטור (והמחבר) לעיל ר"ס רל"ו דבין נשבע על דבר שעבר או להבא חייב קרבן ויש לומר דודאי אם נשבע על דבר שזה כן והוא לא בודאי חייב קרבן שהרי נשבע לשקר כגון שאמר שבועה שאכלתי היום והוא לא אכל אף על גב ששכח מכל מקום הרי הוא שוגג וחייב קרבן אבל כאן לא נשבע על דבר שהוא כן אלא נשבע על תנאי אם אמר פלוני דבר זה ונמצא שאמרו הרי זה שגגה ומותר לאכלו שאין השבועה חלה כלל כיון שעל תנאי כן נשבע וכן בתולה ככר זה בחבירו עכ"ל ותימה דאשתמיטתיה ש"ס ערוך שהוא להדיא נגד דבריו דגרסינן בפרק שבועות שתים (דף כ"ו ריש ע"ב) בעא מיניה רבא מרב נחמן איזה שגגת שבועת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא אי דלא ידע אונס הוא אמר ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן או לאו וכ"כ הרמב"ם פרק ג' מה"ש כיצד שבועות שגגות כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל כו' אם כן איזה שבועות שגגות ביטוי שחייבים עליה קרבן לשעבר כגון שנשבע שלא אכל והוא יודע שאכל וששבועה שקר זו שנשבע אסורה אבל לא ידע שחייבים עליה קרבן זו היא השגגה שחייבין עליה קרבן בשבועות ביטוי לשעבר עד כאן ומכל מקום נראה לענין איסור בתלה בתנאי ולא הוי שבועות שגגות אלא כשבשעת השבועה היה ברור לו שכדבריו כן הוא כגון כשנשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה היה ברור בדעתו שלא אמרו וכן משמע בש"ס גבי את לבך אנסך אבל אם לא היה ברור לו אלא שהיה מסתפק בדבר או שאינו יודע כלל הן או לאו ונשבע אם אמר פלוני דבר זה לא אוכל ככר זה אין זה שבועות שגגות ואסור בככר ודוק:

(לד) ולא חיישינן שישכח כו'. דבאיסורא מזדהר אינש אבל בתנאי לא מזדהר כדלעיל ס"ס רי"ג ור"כ ועיין שם:

(לה) אבל של איסור אסור כו'. ואם אכל האיסור תחלה אפילו בשוגג אסור לאכול אחר כך אחר התנאי כן כתב העט"ז ועיין בס"ק כ':

סעיף יז

(לו) אסור לאכול כל אחד כו'. דהא כל אחד ואחד של איסור נמי מיקרי והוי ליה כאכל האיסור דלא מזדהר תו בתנאי':

(לז) לא נזכר כו'. והעט"ז תמה בזה דאפילו לא נזכר בשבועתו מכל מקום איסורא איכא בשניה והאריך בזה ע"ש גם הב"ח תמה בזה וכתב דלר"י אסור לאכול השניה ובפ"ד כתב דמיירי דכשתלאן זו בזו היה דעתו דהראשונה שיאכל יהא תנאי דכך הוא סדר שבועתו אם אוכל זו לא אוכל זו והב' היא איסורא ולא היה בדעתו שכל אחד מהן יהיה איסור ותנאי ודאי קודם שאכל אחד מהן כל אחד מהן יש עליה שם איסור ותנאי הואיל שבידו לאכול תחילה איזה שירצה ומיד שאכל אחד מהן דעתו שהוא התנאי וממילא לא נשאר אלא האיסור ולכן אף אם יאכלנו במזיד אין כאן שוב חיוב שבועה אפי' לר"י דדוקא אם אוכל התנאי במזיד חלה השבועה וע"ש שהאריך: