ש"ך על יורה דעה קפט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) חוששת ליום ל' כו'. היינו לאותו יום החודש וכמ"ש לקמן ס"ק ל' וכן חוששת לוסת ההפלגה עד שתקבע א' כדינו כדלקמן סעיף ב' וסי"ג בהג"ה:
(ב) חוששת לזמן הידוע. ואסורה לשמש כל עונת הוסת ע"ד שנתבאר בסי' קפ"ד:
סעיף ב עריכה
(ג) שמיד שראתה. פעם שנית לסוף כ' לראיה ראשונה חוששת מכאן ואילך וכן כשיגיע יום כ' שלישית:
(ד) וכן בראיית הימים כו'. כלומר כל אשה כשראתה פעם ראשונה צריכה לחוש פעם שנית לאותו יום כגון שראתה בתחלה בכ"א בניסן צריכה לחוש אח"כ בכ"א באייר ואם אחר כך ראתה פעם שנית צריכה לחוש ג"כ לווסת ההפלגה וכדלקמן סי"ג בהג"ה:
(ה) אלא לענין כו'. וכתב הראב"ד שיש עוד חילוק בין וסת קבוע לשאינו קבוע ויתבאר לקמן סי"ד וט"ו:
(ו) אינו נעקר אלא בג"פ. וע"ד שיתבאר לקמן:
סעיף ד עריכה
(ז) ועונה בינונית כו'. ואסורה לבעלה לשלשים עד שתבדוק וכדלעיל סי' קפ"ד ס"ט וע"ש:
סעיף ה עריכה
(ח) כגון שראתה היום כו' קכעה וסתה כו'. משמע דבד' ראיות קבעה וסת לדילוג והיינו דוקא לדעת היש מחמירין דלקמן סעיף ז' וכ"כ בפרישה סל"ז וכן משמע בתוספות והרא"ש ס"פ האשה גבי מ"ש דל"ק רב דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה הראשונה היתה בט"ו בחודש כיון דראיותי' למנין ימות החודש אבל אם ראיה ראשונה היתה בר"ח ושניה בט"ו לראיה זו ושלישית בט"ז לאותה ראיה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראיה ראשונה אינה מן המנין עכ"ל ומביאו ב"י בדף קצ"ב ע"ג סוף ד"ה כיצד קובעה בימי החודש בדילוג כו' משמע דאם ראתה ד' ראיות אפילו אין ראיותיה למנין ימות החודש שקבעה וסת לדילוג לרב ולפ"ז להפוסקים בס"ז כשמואל א"כ הכא לא קבעה וסת לדלוגים אלא בה' ראיות וכמ"ש הרמב"ן ומביאו הטור כגון שראתה פעם אחת ואח"כ ראתה פעם שנית בכ"ט לראיה ראשונה ואח"כ פעם שלישית בל' לראי' ב' ואח"כ בל"א ואח"כ בל"ב דהשתא בראיה ג' התחילה לדלג ושם דילוג עליה ולפמ"ש לקמן ס"ח י"ט דלענין הדין יש להחמיר כשני הסברות ה"ה הכא:
(ט) וראתה שנית לסוף ל' כו'. וה"ה דילגה למפרע כגון ראתה שני' לסוף כ"ט ושלישי' לסוף כ"ח בכל ענין שהיא משוה דילוגה קבעה וסת כמו כן לדילוג וזה פשוט וכן משמע בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ע"ב ד"ה פיחתה כו':
(י) קבעה וסת לדילוג כו'. וחוששת אחר כך ליום ל"ג ואחר כך ליום ל"ד וכן לעולם:
(יא) בין שהרחיקה דילוגה הרבה. כגון שדלגה מכ"ט לל"א ואחר כך לל"ג ואח"כ לל"ה חוששת שוב לל"ז ואח"כ לל"ט וכן לעולם וכן דעת הרשב"א במשמרת הבית דף קס"ט ע"ב וכ' שכ"כ הראשונים ז"ל ודלא כהרא"ה בב"ה שם:
(יב) שבכל ענין שתהא משוה כו'. לאפוקי דילגה יום א' ואח"כ ב' ימים או איפכא:
סעיף ו עריכה
(יג) כך קובעת בימי החודש. כתב הרא"ה בספר ב"ה שם לא לקידוש החודש ולתקיעת שופר שלנו אלא למולד הלבנה לשעה שנראה שראוי לקבוע חודש על פי הראיה אבל הרשב"א במ"ה כתב דודאי שיפורא גרים והכל לימות החודש מלא וחסר לחדשים ולשנים מעוברות לפי תיקוני ב"ד שכל מה שב"ד שלמטה עושים ב"ד שלמעלה מסכימי' עמהם דכתיב אשר תקראו אותם אשר תקראו אתם במועדם ואף בחידושי הגוף כן וכמו שדרשו ז"ל בלאל גומר עלי קטנה בת ג' שנים ויום א' שנבעלה אין בתוליה חוזרים נמנו ב"ד ועברו השנה בתולי' חוזרים הוי לאל גומר עלי עכ"ל והוא בירושלמי פרק הנודר מן המבושל הלכה י"ג בשם ר' אבין וכ"כ הרא"ש פרק האשה דבשפורא תליא מילתא והכי אמרינן בס"פ בנות כותים דף ל"ח ע"א דשיפורא גרים וכן הוא באגודה שם וכ"כ בתשובת ר"י מינץ סימן ט' ע"ש שהאריך וכן משמע פשט דברי הט"ו והפוסקים ועיין בספר עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב סימן י"ז:
(יד) כיצד ראתה ג"פ בא' בשבת כו'. פירוש דמראיה הראשונה עד השניה לחשבון שוה למשניה לשלישי' כגון שראתה בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות בא' בשבת וחזרה וראתה בג' שבועות בא' בשבת קבעה לה וסת בג' שבועות בא' בשבת ואע"ג דאינן שוות לימות החדש וכן בראתה ג"פ בה' בשבת בזמנים שוים קבעה וסת בג"פ. ב"ח ופשוט הוא:
(טו) קבעה לה וסת בראיותיה. ול"ד לוסת ההפלגה דלעיל ס"ב שצריכה ד' ראיות דהתם אינו תלוי בימי החודש או שבוע ואי אתה יכול לומר בהפלגה כך ימים היא רואה עד שתראה פעם ב' שהרי אין הפלגה הראשונה נודע אלא על ידי זמן שבין ראיה ראשונה לשניה אבל הכא שהוא תלוי בחודש או שבוע בראיה ראשונה נמי איכא קביעות זמן שהרי אתה אומר בכך לחודש ראתה. ב"י ופשוט הוא:
סעיף ז עריכה
(טז) עד שתראה בי"ח בתמוז. ואז תקבע וסת בחדשים לדילוג וצריכה לחוש אח"כ לי"ט באב ולכ' באלול וכן לעולם ואין חוששין למה שחודש א' מלא או חסר וכדלעיל:
(יז) כיון שאין כו'. ולא היה בראשונה שם דילוג:
(יח) ומיהו אם היה לה וסת כו'. ר"ל אפילו וסתה היה בדילוג מופלג בי"ב בחודש או בי"ג אבל כשלא היה לה וסת קבוע לא סגי כשדילגה מוסתה מופלג רק יהא הדילוג שוה שיהא ד' ראיות כן כתוב בדרישה סי"ב וכן מוכח לכאורה דאי תימא דוקא דהיה לה וסת שוה לדילוג דהשתא דהיינו שוסתה היה בי"ד אם כן פשיטא דהא ה"ל ד' ראיות וגם אפילו באין לה וסת נמי כיון שראתה ד' פעמים בדילוג וכן משמע בטור שכתוב ושמואל סבר שלא קבעה וסתה אלא בד' ראיות כו' ואפי' לשמואל אם היה לה וסת כו' ע"ש אלא שקשה מנין להם זה דהא בש"ס (דף ס"ד ע"א) לא קאמר אלא כשוסתה היה שוה לדילוגה של עכשיו אבל כשוסתה לא היה שוה י"ל כיון שסירגה לא קבעה וסת כדלקמן סעיף י"ב וכן מוכח לקמן סט"ו דבכה"ג לא קבעה וסת לדילוגין וכמ"ש שם בס"ק מ"ב ע"ש והכי מוכח נמי מדברי הרשב"א והט"ו לקמן סעיף כ"ז ס"ק ס"ח גבי אבל אם פיחתה או הותירה כו' ע"ש ועיין בתוס' פ"ק דנדה ד"ט ע"ב ד"ה פיחתה כו' ודוק היטב לכך נראה דמיירי שוסת' שוה לדילוגה וכ"פ הב"ח דברי הטור אלא דאשמעינן רבותא דאפילו היה לה וסת מקודם סגי בג' ראיות אחר כך לאפוקי הסברא האחרונה דס"ל כרב דקבעה וסת בג' ראיות ולרב אם היה לה וסת מקודם לא סגי בב' ראיות אח"כ וכדאי' בש"ס להדיא אמר לך רב למודה שאני (פרש"י כיון דוסתה קבוע לט"ו שדינן ראיה של ט"ו עם ראיות שעברו עליה שהרי בזמנה ראתה ולא סגי ב' ראיות אח"כ וכי אמינא אנא היכא דראיית ט"ו היתה תחלת ראייתה או שלא היה לה וסת קודם לכן או שהיה לה וסת מיום כ' עכ"ל ר"ל כיון שהיה לה וסת ליום כ' שהיא מאוחר ליום ט"ו א"כ ליכא למימר דנשדי יום ט"ו לוסתה שלאחריו שהרי עדיין לא הגיע וסתה) ואם כן ל"ת כי היכי דלרב גרע אם היה לה וסת דלא מצטרפינן ראיית הוסת דתהוי ג' ראיות ה"ה לשמואל לא תצטרף דתהוי ד' ראיות ונימא דשדינן ראיית וסת שלה עם ראיות שעברו עליה דליתא כדאיתא בש"ס בברייתא שם דלשמואל מצטרף ראיית ווסתה דתהוי ד' ראיות אבל כשאין לה וסת קבוע לא הוצרכו הט"ו להשמיענו דפשיטא דהוה ליה ד' ראיות ממש. נ"ל:
(יט) ויש לחוש לדבריהם ולהחמיר. כתב הב"ח דהיינו לחוש לחומרא זה וזה והלכך חוששת לוסת דהפלגה שקבע' בב"פ ואמרינן דלא קבעה עדיין וסת הדילוג וכסברא הראשונ' וכדלקמן ע"כ ור"ל דחוששת לי"ז בתמוז משום וסת הפלגות ולי"ח בו משום וסת הדילוג ואם נקבע בג' ראיות אינו נעקר אלא בג"פ וכדין וסת קבוע וכ"כ הראב"ד בספר בעלי נפש סוף דף נ"ז וגבי ראיות נקטי חומרא דרב וחומרא דשמואל וחוששת ברביעי לי"ז דאלו לדעת רב אינה חוששת אלא לי"ח ע"כ:
סעיף ח עריכה
(כ) ראתה ג"פ כו'. כתב הפרישה סעיף י"ד ולשמואל בעינן שתראה ג"כ בי"ח בתמוז ואח"כ בג' חדשים שלאחריה ט"ז וי"ז וי"ח וכן בג' חדשים השלישית כדאי' בתוס' לפי' ר"ח כו' וא"כ הטור מיירי הכא לשמואל ביש לה וסת עכ"ד וקשה דפשט דברי הטור משמע דהכא לכ"ע סגי בג"פ בכל ענין וכן משמע בת"ה הקצר דף ס"ד ע"א אלא נראה כיון דהפוסקים דחו פי' ר"ח ס"ל דהכא בין לרב בין לשמואל סגי בג"פ דכיון דראתה ג"פ בט"ו וג"פ בט"ז וג"פ בי"ז ה"ל כראתה ג"פ בימי החודש בשוה דלעיל ס"ו ודוק וכן משמע להדיא בב"ח סי"א כדפי' ע"ש:
(כא) וחוששת. ט"ו לטבת וט"ז לשבט וי"ז לאדר וכן לעולם וכ' הב"ח סעיף י"א דה"ה בג"פ בב' חדשים וחוזר חלילה נמי הוה וסת קבוע כגון שראתה ט"ו בניסן וט"ז באייר וט"ו בסיון וט"ז בתמוז וט"ו באב וט"ז באלול קבעה לה וסתה לדילוג חלילה וחוששת אח"כ לט"ו בתשרי וט"ז בחשון וט"ו בכסלו וט"ז לטבת וכן לעולם ע"כ וכן מבואר בספר בעלי הנפש והבאתיו לקמן ס"ק ע"ב:
סעיף ט עריכה
(כב) קבעה לה וסת כו'. גם בכאן פי' הדרישה סט"ו דהיינו לרב או לשמואל בהיה לה וסת מקודם ושינתה וז"א דהכא כיון דראיותיה שוות לעולם בר"ח גם שמואל מודה כדלעיל ס"ו בראתה מר"ח לר"ח ומה לי מר"ח א' לב' או מא' לג' וכ"כ הב"ח דהכא אפילו שמואל מודה וכ"כ הראב"ד בספר בעלי הנפש בהדיא ומביאו ב"י דזהו כוסת הסירוג דסגי בג' ראיות לכ"ע וכדלקמן סעיף י"ב וזה ברור:
(כג) לא קבעה וסת. אפילו להיש מחמירין דבסעיף ז' וכתב הב"ח אפילו חזרה וראתה י"ט בתמוז לא קבעה לה וסת לדילוג כיון דאין הדלוגים שוים מיהו נראה כיון דראיית ט"ז באייר מראיית ט"ו בניסן הוי ליה בהפלגה ל"ב יום שוה להפלגת י"ח בסיון מט"ז באייר דהוא ג"כ ל"ב יום דניסן מלא ואייר חסר חוששת להפלגה זו וכשתראה בי"ט בתמוז דה"ל נמי הפלגה ל"ב מי"ח בסיון קבעה לה וסת דג' הפלגות שוים דל"ב יום בד' ראיות ע"כ ופשוט הוא:
(כד) כיון שסירגה כו'. אפילו אם היה לה קודם לכן וסת קבוע ליום י"ד לא אמרינן כיון שראתה עתה ביום ט"ו וט"ז דקבעה וסת אלא בעינן שתראה ג' ראיות מלבד ראיה די"ד והלכך זו שסירג' לי"ח לא קבעה וסת. הכי מוכח בש"ס דף ס"ד ע"א:
סעיף יא עריכה
(כה) פעם א' או ב'. כתב הדרישה סי"ט ר"ל לרב פעם א' ולשמואל ב"פ דאלו לרב אם ראתה היום ולסוף ל"א ולסוף ל"ב אף דאין כאן אלא ב' דילוגים ס"ל דקבעה וסת לדילוגים אם לא שנאמר שהיה לה וסת תחלה מכ' לכ' ושינתה וראתה לל' ואח"כ לל"א דזהו ב' דילוגים ואפ"ה לא מיקבע וסת לדילוגים לרב דלא אמר רב דסגי בב' דילוגים אלא כשהן בט"ו ט"ז י"ז דאז ימי החודש נכרים גורמים שמצטרפים לראיה ט"ו למנין ג' עכ"ל נראה מדבריו דאף ביש לה וסת קבוע בט"ו לחודש וראתה אח"כ בט"ז י"ז ס"ל לרב דקבעה וסת לדילוגים כיון דימי החודש נכרים ודוקא ביש לה וסת מכ' לכ' ושינתה בדילוג ס"ל לרב דלא קבעה וסת לדילוגים כיון דוסתה לא היה בימי החודש נכרים וליתא דבהדיא משמע בש"ס (דף ס"ד ע"א) גבי אמר לך רב למודה שאני דאפילו ביש לה וסת ליום ט"ו לחודש שדינן ליום ט"ז לוסת (שלאחריו) [שלפניו] וכן פי' רש"י לשם בהדיא ע"ש וע"ל ס"ק י"ח:
סעיף יב עריכה
(כו) וסת הסירוג כו'. אין ר"ל שראתה בתחילת ראייתה בר"ח ניסן וראיה ב' בר"ח סיון וג' בר"ח אב דאם כן פשיטא דקבעה וסת דמנ"ל דוסת הסירוג הוא דלמא וסת השוה הוא שהרי לעולם לא סירגה מיהו י"ל דמ"מ נקרא וסת הסירוג כיון שסתם נשים וסתם מל' לל' אם כן זו שראתה מב' חדשים לב' חדשים סירגה מדרך שאר הנשים אבל יותר נראה דמיירי אפילו שראתה בתחילת ראייתה בר"ח אדר ואח"כ בר"ח ניסן דאע"ג דהשתא ראתה מחדש לחדש אם שוב ראתה בר"ח סיון ואב קבעה וסת לסירוגים דהשתא חזינן שסירגה מב' חדשים לב' חדשים וכן משמע להדיא בספר בעלי הנפש להראב"ד ומביאו ב"י שכתב דבוסת הסירוג אפילו שמואל מודה דקמייתא ממנינא הוא. וז"ש המחבר ראיה הראשונה מן המנין לד"ה ובש"ס גבי אמר לך רב למודה שאני משמע דפלוגתייהו דרב ושמואל לאו דוקא באשה שתחלה ראייתה כן הוא אלא ה"ה באין לה וסת קבוע וכן פירש רש"י שם בהדיא והבאתי לשונו בס"ק י"ח וכ"נ מדברי הט"ו לעיל ס"ו אם כן כי קאמרינן הכא דשמואל מודה דבוסת הסירוג ראיה ראשונה מן המנין היינו אפילו לא היתה זאת ראיה ראשונה אלא כל שלא היה לה וסת קודם לכן דדומיא דמאי דקאמר רב מודה ליה שמואל מיהו בהיה לה וסת קודם לכן כגון שראתה בר"ח שבט ובר"ח אדר ובר"ח ניסן ושוב סירגה לראות בר"ח סיון ובר"ח אב נראה דלכ"ע ראיית ניסן אינה מן המנין ולא קבעה וסת לסירוגים אלא לראש חודש ואע"ג דאמרינן בש"ס דאם היה לה וסת ליום ך' ואח"כ ראתה בדילוג ליום כ"א וכ"ב וכ"ג מודה שמואל דראיית כ"א ממנינא הוא היינו משום דהתם דילגה מוסת הקבוע לה ביום כ' וראתה ביום ה"א ואם כן מ"מ שם דילוג עלה משא"כ הכא דכיון דקבעה וסת מר"ח לר"ח א"כ בר"ח ניסן לא שם סירוג עלה אלא וסת השוה הוא ודוק:
(כז) שאינה חוששת אלא מר"ח לר"ח. נ"ל הטעם משום דסתם נשים וסתם כל ל' והיינו כל חודש וז"ש מפני שהפסקת השני בטלה ראית החדש הראשון כו' וזה ראיה למ"ש לקמן ס"ק ל':
סעיף יג עריכה
(כח) חוששת ביום ובלילה. דזה וזה אסורים כדלקמן סעיף י"ד:
(כט) ולא קבעה אחד מהן ג' פעמים. דאילו קבעה האחרון ג' פעמים היינו מ"ש המחבר אח"כ או שתראה כו' חוששת לאחרונה לבד ואילו קבעה הראשון ג' פעמים ולא האחרון היינו מ"ש המחבר מקודם ואם ראתה ג"פ כו' והרביעית כו' חוששת ביום ובלילה כו' וק"ל:
(ל) האשה שראתה כו'. כתב הטור ל' הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחלתו פעם א' אבל וסת ההפלגה א"א לחוש לו עד שתראה ראיה שניה שהרי אינה יודעת לאיזה יום היא מפלגת נמצאת אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר ראתה בו חוששת לר"ח סיון ראתה בו הוקבע וסתה לר"ח לא ראתה לר"ח סיון נעקר וסת של ר"ח וחוששת לב' בסיון אפשר שתראה ותקבע וסת להפלגה מל"א לל"א שהרי ראיית ר"ח ניסן ואייר שוות בהפלגה לראית ב' בסיון שניסן מלא ואייר חסר ולעולם חוששת חששות הללו לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע אחד מהן ג"פ כדינו כיצד ראתה באחד בניסן וך' בו כו' וכתב ב"י דמ"ש דחיישינן שתקבע מל"א לל"א לאו למימרא שא"צ לחוש ליום אחר שהרי אין לה וסת קבוע וכל שאין לה וסת קבוע חוששת ליום ל' שהיא עונה בינונית אלא ר"ל שאע"פ שיבא ר"ח ביום ל' לראיה אין לו דין וסת קבוע אבל יש לו דין וסת שאינו קבוע לחוש לו מיהא עכ"ל ומביאו ד"מ ר"ל דאם ראתה ביום ב' דסיון או ביום אחר צריכה לחוש ליום ל' מאותו ראיה וכ"כ בפרישה סכ"ה וכ"כ ב"ח ס"ס ט"ז דאם ראתה בב' בסיון כשיגיע ר"ח תמוז חוששת ליום ב' דר"ח תמוז משום עונה בינונית שהיא ל' ולב' בתמוז שהיא להפלגה עכ"ל והעט"ז כתב ג"כ כדברי הב"י והוסיף דצריכה לחוש לעונה בינונית אף על פי שלא תראה היום ויום ל' אינו נעקר בפעם אחת באשה שאין לה וסת קבוע כמו וסת קבוע באשה שיש לה וסת עכ"ל (ואין זה נכון כלל ודוק) ולפ"ז ה"ה דבתחלת ראייתה צריכה לחוש ליום ל' וליום החודש וכן כתוב בפרישה סכ"ג ובב"ח דמ"ש הרואה לר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר היינו לב' הימים דר"ח אייר ליום א' דר"ח חוששת לפי שהוא יום ל' לראייתה שהיא עונה בינונית וליום ב' דר"ח חוששת משום ר"ח ע"כ אבל ק"ל ע"ז דאם כן הרמב"ן והרב שבאו לפרש לנו מהו החששות שצריכה לחוש וכתבו שלעולם צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה למה לא כתבו ופירשו גם כן שצריכה לחוש לעונה בינונית ואדרבה מפשט דבריהם שכתבו האשה חוששת לוסת החודש ולהפלגה כו' וכן ממ"ש בסוף וכן היא חוששת לשניהם עד שתקבע אחד מהם כדינו כו' משמע שאינה צריכה לחוש אלא לב' חששות הללו ותו לא ועוד תימא דודאי הא דאמרינן עונה בינונית היא ל' יום היינו שצריכה לחוש ליום ל"א לראייתה דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה וכ"כ הרשב"א במשמרת הבית דף קס"ז ע"ב וז"ל וסתם נשים חזיין לסוף עונה וכ"כ הרמב"ן ז"ל וז"ל ומצאה אותה בתוך ימי עונתה כמה היא עונה ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת שרוב הנשים כך הן רואות מל' לל' כו' עכ"ל וכן הביאו הכ"מ פ"ד מהל' א"ב ל' הרמב"ן אהא וכן פירש"י פ' כל היד דט"ו ע"א אהא דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה וז"ל בתוך ימי ל' לראיה אבל אחר ל' בעיא בדיקה הואיל וסתם נשים חזיין לסוף עונה עכ"ל אלמא דאפילו ביום ל' גופיה שרי משום דעונה בינונית היא ל' יום א"כ א"צ לחוש אלא ליום ל' מסוף יום הא' שראתה בו דהיינו יום ל"א מתחלת ראייתה וכ"כ הטור לעיל סימן קפ"ד אם שהה ל' יום חשיב כהגיע וסתה דסתם עונה ל' יום ואסור לסוף ל' עד שתבדק אלמא דא"צ לחוש אלא ליום ל"א והכי מוכח נמי מדברי הפוסקים והט"ו לקמן סכ"ז שכתבו דג' עונות בינוניות הוא צ' יום ואי איתא לא ה"ל אלא פ"ח אלא ודאי עונה היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה ודוק וא"כ קשה נמי לאיזה צורך הוצרך הרמב"ן לומר חוששת לר"ח אייר דמשמע משום ר"ח אייר הוא דחוששת הא בלאו הכי חוששת משום עונה בינונית וכמ"ש וכן לאיזה צורך הוצרך לומר חוששת לב' בסיון אפשר שתקבע וסת להפלגה תיפוק ליה דהוא עונה בינונית ותו קשיא טובא לדעת הב"י והפרישה והב"ח דס"ל דכל אשה צריכה לחוש ליום החודש וגם לעונה בינונית א"כ היכי אמרינן דצריכה לחוש לעונה בינונית משום דסתם וסת הוא מל' לל' והרי היא צריכה לחוש ליום החדש שראתה בו והוא יום שאח"כ אע"פ שלא ראתה אלא פעם אחת וע"כ הוא משום דסתם נשים דרכן כך לראות באותו יום החדש ואם כן קשיאן סתמי אהדדי ואיך מתפיס החבל בשתי ראשים שתאמר דמן הסתם צריכה לחוש ליום החדש שמסתמא תראה לאותו יום ותאמר שמן הסתם צריכה לחוש לעונה בינונית וזהו דבר שאין לו שחר כלל אלא נ"ל דהא דאמרינן בש"ס עונה בינונית ל' יום היינו מחדש לחדש בין מלא בין חסר וכהאי גוונא אשכחן טובא בש"ס ופוסקים ל' יום שהוא חדש וכן גבי בכור קי"ל לק' סימן ש"ה דאינו נפדה עד שיעברו עליו ל' יום והוא פשוט בש"ס בדוכתי טובי והיינו חדש כדכתב בס' יראים סימן שנ"ג וטעמא דכתיב מבן חדש תפדה והיינו ל' יום כו' והיינו כ"ט י"ב תשצ"ג כו' אבל קודם ל' אינו פדוי ע"ש (וע"ל סימן ר"כ ס"ק י"ג) וכן מוכח בס' בעלי נפש להראב"ד שכתב שהאשה בתחלה צריכה לחוש לוסת החדש ולוסת ההפלגה ולא הזכיר בספרו כלל שצריכה לחוש לעונה בינונית וגם בסוף שער הוסתות מנה בקצרה כל הוסתות הן הקבוע הן שאינו קבוע ולא מנה עונה בינונית כלל וכן הרמב"ם פ"ח מהא"ב ד"ו כתב דכל יום שראתה בו חוששת ליום הבא שלאחריו ולא הזכיר כלל לחוש לעונה בינונית שהוא שלשים יום וכן הרשב"א בת"ה בשער הוסתות כתב כמה פעמים דמי שאין לה וסת קבוע צריכה לחוש לעונה בינונית שהיא ל' יום ולא הזכיר כלל שצריכה לחוש לוסת החדש וכן לקמן סימן קצ"ו (ס"ח) כתב הרמב"ן והט"ו דבחרשת כשלא הוקבע לה וסת הרי היא ככל הנשים וחוששת מל' יום לל' יום כו' ולא כתבו שצריכה לחוש לעונת החדש אלא ודאי עונה בינונית היינו מחדש לחדש דבאותו יום של חדש שראתה בו צריכה לחוש לחדש הבא ותו לא וראיה ברורה לדברי ממאי דכתבו הפוסקים והט"ו לקמן סכ"ז דג' עונות הוא צ' יום היינו ממאי דאמרינן בש"ס עונה בינונית היא ל' יום וכדאיתא בב"י והרמב"ם פ"ד מהל' מטמאי משכב ומושב כ' דג' עונות היינו ג' חדשים ומביאו ב"י לקמן סוף ד"ה ומ"ש ראתה ג' ראיות מג' עונות מכוונות כו' אלמא דמאי דאמרי' עונה בינונית ל' יום היינו חדש ולכך פי' הרמב"ן ורש"י דעונה בינונית היא ל' יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת והיינו בסתם חדש דהוא מלא ואה"נ אם החדש חסר הוא כ"ט יום מתחלת ראיה לתחלת ראיה אחרת ולא הוצרכו לפ' זה משום דסתם חדש מלא הוא ועוד כיון דלעולם אינה צריכה לחוש אלא לאותו יום החדש אם כן א"צ לדקדק בין מלא וחסר אלא לעולם לאותו יום החדש וע"ל ס"ק ל"ג ומ"ג תמצא עוד ראיות לדברי:
(לא) ראתה בא' באייר או לא ראתה כו'. ובטור בשם הרמב"ן איתא ואם לא ראתה חוששת לט' בו ומשמע להדיא מדכתב ואם לא ראתה ואח"כ כתב ראתה בט' בו או לא ראתה כו' דאם ראתה בראש חדש אייר אינה חוששת לט' בו וכמו שהבין הב"י והרב לטעמיה אזיל שכתב בד"מ דה"ה ראתה כדבסמוך אלא רבותא קאמר דאף על גב דנעקר וסת של ר"ח מכל מקום צריך לחוש לשני כ"ז שלא נעקר עכ"ל ומביאו המעדני מלך דף רצ"ו ע"ב ודלא כהב"ח שכתב שאולי ראה הרב כך כתוב בנוסחאות ישנים בטור עכ"ל. אבל באמת נראה עיקר דאם ראתה בא' באייר א"צ לחוש לט' בו שהפסיקה בראתה בנתיים ואין כאן הפלגת עשרים יום אלא הפלגת י"ב יום ושינתה הפלגה לי"ב ואין צריך לחוש אלא להפלגת י"ב יום מראיה זו דא' באייר וכדלקמן סעיף י"ד וחוששת נמי לעשרי' באייר משום וסת החדש ולא' בסיון משום ר"ח אייר אבל לוסת החדש חוששת בין ראתה מקודם או לא ראתה כל שלא שינתה וסתה של החדש וכן כתוב בפרישה סכ"ח וכן כתב הב"ח סט"ו וע"ל ס"ק מ':
(לב) ראתה ט"ו בניסן כו'. הוא דעת הרב בפירוש דברי הרמב"ן והוא נכון אף על פי שאין כן דעת הב"י ושאר אחרונים:
(לג) חוששת לט"ו באייר. לוסת החדש ומשמע דא"צ לחוש לי"ד באייר אף על פי שהיא שלשים יום מראיית ט"ו בניסן ומזה ראיה למ"ש בס"ק ל' דוסת החדש היינו עונה בינונית:
(לד) חוששת לט"ז בסיון. לוסת החדש (וגם משום הפלגה) ואינה חוששת לי"ז בו משום וסת הדילוג וגם משום וסת הפלגה ליכא שהרי ניסן מלא ואייר חסר נמצא ט"ז דאייר הוא הפלגת ל"ב מט"ו דניסן וי"ז דסיון הוא הפלגת ל"א מט"ז דאייר ומש"ה אינה חוששת גם כן לי"ח בתמוז שאינה הפלגת ל"א אלא ל"ב מי"ז בסיון וצריכה לחוש להפלגת האחרון שהוא ל"א:
(לה) ואינה חוששת לי"ח בו. היינו להרמב"ן והיא הסברא הראשונה לעיל ס"ז אבל להי"א שם קבעה כבר וסת הדילוג בשלש ראיות וחוששת כאן לי"ח בתמוז וכמו שמסיים הרב רק י"א כי בדילוג חדש הראיה ראשונה מן המנין כו' ולפי זה מיירי הכא בהיה לה וסת קבוע קודם לכן בט"ו לחדש דאז לד"ה שדינן ראיה דט"ו דניסן לוסתה ואינה מן המנין וכמש"ל ס"ק י"א:
(לו) וכן בדרך זה בהפלגה ודילוגים כו'. כלומר שדילגה בהפלגה כגון שראתה באחד בניסן ולסוף עשרים חוששת להפלגה זו (דהיינו ט' באייר שהוא הפלגת עשרים מעשרים בניסן מיהו גם לראש חודש אייר חוששת משום וסת החדש) דילגה ליום כ"א (היינו עשרה באייר ובר"ח אייר לא ראתה) חוששת ליום כ"א (היינו ר"ח סיון מיהו גם ליום ך' אייר חוששת שמא תקבע וסת בימי החדש שהרי ראתה ך' בניסן כדלעיל) הגיע יום כ"א ולא ראתה מותרת לשמש (ביו' כ"ב וא"צ לחוש להפלגה בדילוג) דילגה ליום כ"ב חוששת ליום כ"ב (היינו כ"ג בסיון) הגיע כ"ב ולא ראתה מותרת לשמש (ביום כ"ג לראייתה דהיינו כ"ד בסיון והיינו לשמואל א"נ לרב ובהיה לה וסת קודם לכן מעשרים לעשרים אבל כשלא היה לה וסת סגי לרב בארבע ראיות להפלגה לקבוע וסת בדילוג בהפלגה וכמש"ל סק"ח) אירע לה ראיה ליום כ"ג קבעה לה וסת לדילוג מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה. כ"כ הטור בשם הרמב"ן והוספתי ביאור:
(לז) רק י"א כי בדילוג חדש כו'. צ"ע דהי"א בדילוג חדש ראיה ראשונה מן המנין סוברים גם בדילוג דהפלגה ראשונה מן המנין וכמש"ל ס"ק ח' ע"ש ודוק אלא שאין הפלגה נודעת אלא בב' ראיות וכדלעיל ס"ב ואי אפשר בפחות מארבע ראיות אפילו בהפלגות שוות וצל"ע:
(לח) והמשיכה ראייתה שלשה ימים כו'. ומיירי שאחר כך ראתה בט"ז באייר ובי"ז בו ומקצת ספרים איתא כן הגירסא בהדיא וכן הוא בטור:
(לט) וכן עיקר. כתוב במעדני מלך דף רצ"ו ע"א תימה דלעיל סימן קפ"ד ס"ד כתב דאשה שמשתני' וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו ע"כ ונראה ליישב דלעיל אין ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מה ענין שמשתני' וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ משתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים כגון שרגילה להקדים ג' ימים צריך לפרוש אותו יום שרגילה להקדים וכדכתב כאן והיינו שכתב לעיל וע"ל סימן קפ"ט:
סעיף יד עריכה
(מ) ואם לאחר ששינתה כו' חזר הוסת כו'. שאף על פי שג' פעמים לא ראתה ביום עשרים לא נעקר יום כ' כיון שלא ראתה יום ל' שאם אשה מדלגת וסת אחד פעמים וג' פעמים ואינה רואה בנתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת. הרא"ש. וכן משמע בש"ס ורש"י וכן פי' הדרישה סמ"ח והב"ח בקונטרס אחרון דברי הטור (שהם כדברי המחבר) ובמ"מ דף רצ"ו ע"ב כתב דהטור סובר דלאו דוקא בשלא ראתה בל' השלישית אלא שעדיין לא הגיע אפ"ה כל שחזרה וראתה לעשרי' חזרה לקביעו' הראשון ואינה חוששת לל' ואף על פי שלא נעקר עדיין ע"י שלא ראתה בו אפ"ה זה שראתה בעשרים שהוא יום קביעות הראשון מחשיב לה לעקירה של ב' ראיות דל' עכ"ל (וכ"נ שפירש בפרישה סמ"ח) ופירוש זה צ"ע וע"ק דאם כן אפילו לא היה קביעותא הא' בכ' עקרה וסת הל' דכיון שראתה אח"כ בכ' אם כן עקרה הפלגתה ושינתה לכ' וא"צ לחוש אלא להפלגת כ' וכדלעיל ס"ק ל"א ובברייתא וש"ס ותוס' לא אמרינן שצריכה לחוש ליום ל' אלא היכא דלא שינתה הפלגתה לכ' ואע"ג דהרמב"ם פ"ח מהל' א"ב ד"ח כתב נמי ז"ל היה דרכה לראות יום כ' ושינתה ליום כ"ב שניהם אסורים הגיע יום כ' וראתה טהר יום כ"ב שהרי חזרה לוסתה הקבוע ונעקר כ"ב מפני שלא נקבע ג"פ עכ"ל וכ"כ ה"ה שם מיירי בכ' וכ"ב לחדש וכדמיירי התם לעיל מיניה בהדיא הכי והלכך אם לא היה לה מתחלה וסת קבוע ליום כ' לחדש לא היה נעקר כ"ב לחדש במה שראתה כ' בו וכדלעיל ס"ק ל"א אבל הט"ו דמיירי בהפלגות שהרי כתבו וכשיגיע יום כ' לראיית ל' כו' וכן מוכח מדכתבו בתר הכי (בסעיף ט"ז) כעקירת וסת הפלגות כן עקירת וסת החדש כו' אלמא דעד השתא בוסת הפלגות מיירי אם כן אפילו לא חזרה לקביעות הראשון רק ששינתה הפלגתה שוב אין לחוש להפלגת ל'. נ"ל:
(מא) חזר וסת של כ'. וצריכה עוד ג"פ לעקרו ודוקא שלא שינתה לוסת אחר אבל שינתה לוסת אחר כבר נעקר הראשון לגמרי ואם תחזור לראות בו הרי הוא כתחלת וסת דבעינן ג"פ לעקירת הראשון ולקביעות השני והראשון נעשה שני והשני נעשה א' עכ"ל הראב"ד בס' בעלי נפש סוף דף נ"ב והביאו בית יוסף לעיל דף קצ"ב ריש ע"ב ופשוט הוא וכן משמע בדברי רש"י והרא"ש שהבאתי בס"ק שלפני זה:
סעיף טו עריכה
(מב) נעקר וסת כו'. וא"ת כיון שראתה פעמים בדילוג ב' ימים ה"ל לחוש ליום ל"ו י"ל שמאחר שלא ראתה בדילוג אלא ב"פ א"צ לחוש כלל שכבר נתבאר שוסת הדילוג כל זמן שלא הוקבע בג"פ אינה חוששת לו כלל. ב"י ומביאו הפרישה סנ"א והיינו לשמואל אבל למאי דאמרינן לעיל ס"ו כרב אם כן ה"ה הכא צריכה לחוש לוסת הדילוג כיון שדילגה ב"פ וכמ"ש בס"ק ח' והב"ח השיג על הב"י וז"ל וב"י כתב כאן שראתה פעמים בדילוג כו' וליתא שאין כאן כ"א ג' ראיות ל' ול"ב ול"ד ואין כאן אלא דילוג אחד כמו שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ן דוסת הפלגה בדילוג לא נקבע אלא בה' ראיות דאף על גב דכאן נמי היה לה וסת לראות ליום כ' ודילגה לל' אין ראית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגים מל' לל"ב לל"ד שהרי דילגה מן כ' לל' וצריך אתה לה' ראיות דל' ול"ב ול"ד ול"ו ול"ח אז נקבע הוסת בג' דילוגים שוים ואם כן כשלא ראתה אלא ל' ול"ב ול"ד אין כאן אלא דילוג אחד עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי כשראתה ל' ול"ב ול"ד ול"ו יש כאן ה' ראיות כ' ל' ל"ב ל"ד ל"ו וקבעה וסת אף להרמב"ן דפסק כשמואל ולדידן דמחמירין כרב קבעה וסת בראתה לל' ול"ב ול"ד וכדפי' דאף על גב דאין ראיית כ' מן המנין כיון דאינו שוה לדילוגה מכל מקום כיון שהפליגה מכ' לל' אם כן כל שחזרה וראתה אחר כך לל"ב דילגה שני ימים אם כן הדילוג הא' הוא בל"ב וזה ברור ומכל מקום מוכח להדי' מדברי הדרישה וב"י וב"ח דלעיל דראית ל' לא חשיבא דילוג כלל אף על גב שדילגה מוסתה שהיתה רגילה לראות ליום כ' ודילגה וראתה לל' מכל מקום כיון דאין הדילוג ב' ימים שוה לל"ב ולל"ד אין שם דילוג עליו ומכאן סתירה לדברי הפרישה דלעיל סעיף קטן ח' ע"ש ודוק:
(מג) ואין לה וסת כלל כו'. מיהו חוששת להפלגה אחרונה דהיינו ליום ל"ד וכדלעיל ס"ק ל"ו וכמה דוכתי וכ"כ הב"ח. עוד כתב בב"י ושאר אחרונים דחוששת לעונה בינונית וכבר כתבתי בס"ק ל' דהיינו לימי החדש כגון אם חל יום ל"ד שלה ט"ו בחודש זה חוששת אח"כ ליום ט"ו לחדש וחוששת ג"כ ליום ל"ד והשתא ניחא הא דלא כתבו הט"ו והפוסקי' דמ"מ צריכה לחוש ליום ל"ד להפלגה ולעונה בינוני' מפני שהוא מכלל מש"ל דכל אשה שראתה צריכה לחוש לוסת החדש ולהפלגה עד שתקבע וסת כו':
(מד) וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות. כל שלא שינתה בינתיים בג' ראיות אחרות ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הא' חזרה לקביעותו הא' וצריך ג' פעמים לעקרו:
סעיף טז עריכה
(מה) ועבר כו' חוששת לר"ח כו'. דוקא הכא בוסת החודש דינא הכי אבל בוסת ההפלגות כגון שהיתה רגילה לראות ליום ל"ב ואחר כך עברה ולא ראתה ליום ל"ב א"צ לחוש להפלגת ל"ב שהית' ראויה לראות דהיינו ליום ס"ד לראייתה. כ"כ מהרש"ל והב"ח סכ"ד ע"ש:
(מו) עברו עליה כו' חזרה כו'.וה"ה לשינתה ראיותיה ג' פעמים לראיות שאינן שוות וחזרה וראתה בראש חודש חזר הוסת למקומו וצריך ג' פעמים לעקרו. ב"י והאחרונים ופשוט הוא:
סעיף יז עריכה
(מז) אפילו ראתה בו כמה פעמים. בכמה ימים כיון שלא קבעה אותו לימים ידועים כגון בר"ח או באחד בשבת כדלקמן סי"ח אינו וסת:
(מח) ומ"מ חוששת לו. כיון שאירע כן ג"פ כן הוא בהג"מ ומביאו ב"י וד"מ ונ"ל דלא אתא אלא לאפוקי שא"צ לחוש לכל פעם שתקפוץ כשלא אירע כן ג' פעמים אבל לוסת החדש ולהפלגה צריכה לחוש אפילו בפעם אחת כגון שקפצה וראתה ואחר כ' יום חזרה וקפצה וראתה צריכה לחוש לוסת ההפלגה ואם אח"כ תקפוץ לסוף כ' צריכה לחוש לו כל העונה דלא יהא ראתה מכ' לכ' בלא קפיצה צריכה לחוש לכ' וכי בשביל שקפצה מתחילה יגרע הא השתא נמי קפצה בכ' ועוד כיון דע"י קפיצה ליום ידוע בג"פ קבעה וסת כדלקמן סי"ח אם כן בחדא זימנא נמי מיחש חיישה וראיה לזה מלעיל סימן קפ"ז סי"א גבי ראתה מחמת תשמיש מחצי שנה לחצי שנה דאסורה לשמש כשיגיע חצי שנה מראיית דם האחרון וכן אם קפצה בט"ו בניסן וקפצה בט"ו באייר צריכה לחוש לאותו יום שהוא לוסת החדש ע"י קפיצה דהא וסת החדש הוא כוסת ההפלגה בכל דבר אבל אם לא תקפוץ אחר כך לאותו וסת א"צ לחוש דמה שראתה מתחילה היה על ידי קפיצה ואע"ג דגבי פיהוק אמרינן לקמן דחוששת לוסת החדש אף בלא פיהוק שאני התם כיון דמתחילה ראתה שלא ע"י אונס כן נ"ל ודוק:
(מט) הרי נקבע אחד בשבת אחר כ'. אפילו בלא קפיצה אבל הרשב"א וט"ו פסקו שתולין ראיית א' בשבת בקפיצה של אתמול וקבעה וסת ליום א' ולקפיצה אבל לא לימים לחודייהו וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן דמסתברא כיון דוסתות דרבנן נקטינן לקולא ומביאו הב"י ותימא על המחבר והרב שהשמיטו דעתם ועוד שכן ג"כ דעת הראב"ד בס' בעלי הנפש דף נ"ד ריש ע"ב והרא"ש פרק האשה ועוד דאע"פ דסברא הוא להקל) מ"מ קולא דאתי לידי חומר' הוא דלסברת הרמב"ם דקבעה וסת לימים לחודייהו) אם ראתה אח"כ ג"פ ביום א' עקרה וסתה אבל לסברת המקילין דסוברים דלא קבעה וסת אלא לימים ולקפיצות לא נעקר הוסת בכך כיון דלא קפצה דהאי דלא ראתה משום דלא קפצה הוא אבל אם תקפוץ לאותו יום חוששת וכדלקמן סכ"ו:
סעיף יח עריכה
(נ) וחוששת לכל פעם כו'. עד שתקפוץ ג' אותם זמנים ותמצא טהור שאין הוסת נעקר אלא כעין שהוא נקבע. שם ופשוט הוא וחוששת דהכא היינו כל העונה כיון דקבעה וסת לקפיצות ולימים כדלקמן סכ"ה:
סעיף יט עריכה
(נא) דהיינו כו' או כו' או כו' או כו'. שלשתן פיהוק הן כדאיתא בהרא"ש וטור:
(נב) שמוציא קול דרך הגרון. מתוך המאכל שאכל:
(נג) מתעטשת דרך מטה. ומדברי הרמב"ם בפירוש המשנה נראה דמתעטשת היינו מלמעלה וכ"כ התוספות אשטורני"ר והיינו מלמעלה כמ"ש בערך עטישותיו תהל אור מחוטמו ובפיו ובלע"ז אשטרנוט"ר ע"כ ונראה דלענין דינא שניהם אמת:
(נד) אלא כשעושה כן הרבה פעמים כו'. דאל"כ אין הוסת נקבע בכך כי זה דרך כל העולם ואין כאן שינוי:
(נה) ה"ז וסת. ואפילו מאן דסובר לעיל סעיף י"ז דלא קבעה וסת לקפיצות לחוד התם ה"ט משו' דעיקר הראיה אינו אלא מחמת אונס משא"כ הכא. רשב"א ופשוט הוא:
(נו) ודוקא שקבעה וסת לשניהם ביחד. ואז כשהגיע העת ולא באו שניהם ביחד אינה חוששת כלל אפילו כדין וסת שאינו קבוע לא לוסת המקרה ולא לוסת היום אבל כשלא קבעה שניהם ביחד חוששת לכל אחד בפני עצמו כדלקמן סעיף כ"א כן כתב הפרישה ס"ס ג' ובדרישה סנ"ט וכן נראה מדברי הרב:
סעיף כ עריכה
(נז) אלא הפיהוק. וקבעה וסת לפיהוק לבדו:
(נח) אלא הראש חודש. וקבעה וסת לראש חודש לבדו:
(נט) שפיהוק של אתמול כו'. ול"ד לדלעיל ס"ס י"ז דאמרינן דהיום גורם ולא קפיצה דאתמול דשאני קפיצה דמחמת אונס הוא בא כ"כ בדרישה סעיף ס' וגם העט"ז והמעדני מלך סוף דף רצ"ד חילקו בזה ועיין במשמרת הבית דקע"ד ע"א כתב ג"כ דיותר מסתבר לומר גבי פיהוק דהפיהוק של אתמול גרע מבקפיצה:
סעיף כא עריכה
(ס) אינה חוששת עוד. דכל וסת שלא נקבע בג"פ הוא נעקר בפעם א' אבל חוששת לר"ח אפילו בלא פיהוק ומשמע לעונה בינונית א"צ לחוש דמחדש לחדש היינו עונה בינונית וכן משמע בסעיף שאח"ז ומזה ראיה ג"כ למש"ל ס"ק ל':
סעיף כד עריכה
(סא) אלא נמשכת גם אחר הוסת. נראה כ"ש אם מתחלת גם קודם הוסת דצריכה לפרוש כל אותה עונה שלפני הוסת וכל הוסת וכן מוכח בתה"א ומביאו ב"י ואפשר דהכא אסור כל העונה גם לאחר הוסת וצ"ע:
(סב) עד סוף עונה א'. יום או לילה כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב ואע"ג דשם ס"ו אמרי' דאם וסתה נמשך ב' או ג' ימים אין צריך לפרוש אלא עונה ראשונה י"ל דס"ס מ"מ אסורה עונה א'. ב"י. והב"ח כתב דס"ל להרשב"א לחלק בין רואה ראיה א' מרובה למזלפת ב' וג' ימים כדלעיל סי' קפ"ד ס"ק ט"ז וק' דהא הרשב"א ס"ל דאם וסתה בלילה ונמשך ביום א"צ לפרוש ביום כלל אפילו כשיעור הנמשך בו ומביאו ב"י לעיל סי' קפ"ד סוף ד"ה ואם נמשך ב' ימים כו' ועוד דאפילו להרא"ש והט"ו שם ס"ה אין צריך לפרוש ביו' אלא כשיעור הנמשך בו ותו לא והכא צריכ' לפרוש עד סוף כל העונה. תשלום דיני קפיצה ווסתות הגוף ע"ל סי' קפ"ד ס"ק ל"ב:
סעיף כז עריכה
(סג) שלא הגיעה לימי הנעורים כו'. דהיינו שהיתה פחותה מי"ב שנים ויום אחד כדלקמן סימן ק"צ ס"ב:
(סד) בוסת ההפלגות. והוא הדין בכל שאר מיני וסתות שנתבארו:
(סה) אלא שיש הפרש כו'. כלומר דבגדולה כשקבעה וסת אמרינן לעיל דבעינן שעקרתו בג"פ והיינו שיגיע זמן וסתה ולא תראה ג"פ אבל קטנה א"צ עקירה אלא כיון שעברו עליה ג' עונות בינוניות חזרה לקדמותה ומשכחת לה בוסת החדש בסירוג שראתה מב' חדשים לב' חדשים דבגדולה שקבעה וסת בעינן שיעבור עליה ג"פ מב' חדשים לב' חדשים ולא תראה אבל בקטנה סגי בצ' יום וכן בוסת התפלגה אם היה לה וסתה מל"ה לל"ה בגדולה בעינן שיעברו עליה ג"פ מל"ה לל"ה ולא תראה דהיינו ק"ה ימים ובקטנה סגי בצ' יום וכדמסיים בטעמא לפי שאינה בת דמים נתגלה שדמיה הראשונים מקרה היה והלכך עקירתה בג' עונות בינוניות כסתם נשים לכך נקט שלש עונות בינוניות. והדרישה סעיף נ"ב כ' שקשה למה נקט שפסקה ג' עונות בינוניות הל"ל שפסקה ג' עונות מהעונות הראשונות יהיה מה שיהיה כו' עיין שם שהאריך וכל דבריו אינם נראים בזה דהדבר ברור כדפי' מיהו מה שהבין שם דרישא דהכא בלא חזרה לראות היא הוא נכון וכדפי' והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו בזה ולפעד"נ כמ"ש מיהו בהפלגה לא שייך לומר שאינה חוששת לוסת הראשון עד שתחזור לראות אחר צ' כדלקמן ס"ס ומ"ש ואפילו חזרה לראות באותן עונות כו' מכלל דברישא בלא חזרה לראות כלל מיירי משכחת לה בוסת החדש בסירוג וכדפי' א"נ בוסת ההפלגה וכשראתה אחר צ' יום דההיא ראיה לא חשיבא ראיה כלל דכל ראיה דעלמא דהפלגה א"א בפחות מב' ראיות וכדלעיל רס"ב ולקמן סל"א והלכך מה שכ' ואפילו חזרה לראות באותן עונות כו' אי בהפלגה מיירי ע"כ בחזרה לראות ב' ראיות דההיא חשיבה ראיה א' להפלגה (ואפשר לזה כוון הב"ח במ"ש בסל"ז פי' ל"מ בשלא חזרה לראות אלא פעם א' כו' אלא אפילו חזרה לראות פעמים כו' ע"ש) וזה ברור ובדרישה ופרישה סע"ט כתב דמה שכ' אינה חוששת לוסת הראשון כו' קאי אמ"ש אח"ז ואפילו חזרה לראות דא"ל דלא ראתה כלל דאין צריך לחוש לוסתה הראשון שהיה מר"ח לר"ח או להפלגתה שהיה לה מכ' לכ' דא"כ מאי אריא קטנה כל נשים דעלמא נמי עכ"ל וכן כ' בעט"ז וליתא אלא כדפי' ועוד קשה לדבריהם זקנה דלקמן סכ"ח דליכא התם לפרושי הכי דהא מדכתבו הרשב"א והטור בתר הכי חזרה וראתה וגם הפסיקה בדין איזו זקנה כו' בנתיים וגם המחבר עשה סעיף חדש בחזרה וראתה מכלל דבסכ"ח בלא חזרה וראתה מיירי אלא ודאי כדפירשתי:
(סו) ג' עונות בינוניות. לאפוקי אם לא פסקה ג' עונות בינוניות אלא שלש עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת ורואה באותן עונות קטנות פעם א' היתה חוששת להן ואפילו לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פ"א היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים מה שאין כן כשפסקה שלש עונות בינוניות דראינו שפסקה ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרים. פרישה:
(סז) ראייה ראשונה. כלומר ראייה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה לפסוק:
(סח) פיחתה. שראתה ראיה ראשונה לצ"ג ושנייה לצ"ב ושלישית לצ"א או הותירה כגון ראשונה לצ"א ושניה לצ"ב ושלישית לצ"ג. רש"י. ואע"ג דאמרינן לעיל ס"ז בהיה לה וסת קודם לכן מצטרפת הראיה הראשונה שהתחילה לדלג ממנה (ועיין בתוס' פ"ק דנדה סוף דף ט' שמדמים הא דלעיל לדהכא) שאני הכא כיון דוסתה לא היה שוה לדילוג וכמ"ש שם בס"ק י"ח:
סעיף כח עריכה
(סט) ואינה חוששת כו'. היינו כשלא חזרה לקביעותה הראשון כדלקמן סל"א:
(ע) לוסתה הראשון. וכ"ש לוסת אחר וק"ל:
(עא) וקטנה וזקנה כו'.זה נתבאר לעיל סימן קפ"ד ס"ג וגם הוא בכלל דברי הרשב"א והט"ו בסכ"ז וסעיף זה. ודע דבכל מקום שנאמר בכל סימן זה שקבעה וסתה אם הוא להקל הוא דוקא שלא בימי נדה וימי זיבה כדאיתא ברשב"א וטור ושאר פוסקי':
סעיף לב עריכה
(עב) ורביעית בב' לחדש. כן הוא בכל הספרים וכ"כ דרישה ופרישה שצ"ל בבי"ת ובמקצת ספרי המחבר איתא בהדיא בשני אבל אינו נכון ועוד דהא בב' לחדש ה"ל ב' ימים רצופים דהולכים תמיד אחר תחלת הראיה וכדלעיל ס"ס י"ג בהג"ה והעיקר כמו שהוא ברוב ספרי הטור ובב"ח ובעט"ז בעשרי' וכן הוא בספר בעלי נפש דף נ"ו סוף ע"א וז"ל הריני פורט לך באיזה ענין תקבע האשה וסת בתוך וסת כגון שקבעה לה וסת ג' פעמים מר"ח לר"ח וברביעית ראתה עשרי' בירחא וריש ירחא וכן בחמישי' ובששית הרי אשה זו קבעה לב' וסתו' בריש ירחא ובעשרים לירחא והלא ריש ירחא בתוך י"א לראיית עשרים אין בכך כלום שהרי קובעת מתחלה ונהי דלכתחלה אינה קובעת וסת בתוך י"א אבל אם נקבע מתחלה כבר נקבע ואינו נעקר עד שיעקר ממנה ג"פ עכ"ל וכ' עוד הראב"ד שם ועוד יש ענין אחר שהיא קובעת וסת בתוך וסת כגון שראתה ט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה וט"ו בחודש זה וט"ז בחודש זה כשתשלש בכל א' וא' קבעה לה ב' וסתות כל חדש וחדש כראוי לו עכ"ל וזה נתבאר לעיל ס"ק כ"א:
סעיף לג עריכה
(עג) אינה קובעת כו'. כתב הב"ח תימה למה פסק להקל שהרי הטור הביא דעת הרמב"ן להורות חומרא כדבריו עכ"ל ואין זה תימה דהא קיי"ל בח"מ סימן כ"ה ס"ב דכל מקום שהאחרונים חולקי' על הראשונים קי"ל כהאחרוני' אבל אם דברי הראשונים אינם מפורסמי' אין צריך לפסוק כהאחרוני' שהרי אפשר לא ידעו דברי הראשונים ואי הוי שמיע להו הוי הדרי (ועיין בתשובת מהר"מ אלשקר סימן צ"ד) וכ"ש הכא שהרשב"א בתה"א חולק בהדיא על הרמב"ן ומביאו ב"י והטור לא ראה תה"א כדמוכח בכמה מקומות וכמי שכתב גם הב"י בסימן זה ותו דכיון דהראב"ד והריטב"א מסכימים לדעת הרשב"א כדאיתא בב"י ה"ל הרמב"ן יחיד לגבייהו ותו דהריטב"א כתב שכן המנהג ומביאו ב"י ואמרינן כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג ותו דהא קי"ל וסתות דרבנן ואזלי' בהו לקולא בכמה דוכתי:
סעיף לד עריכה
(עד) חוששת לר"ח ראשון. ואף אם לא ראתה בו חוששין לר"ח שני וכן לג' שאינו נעקר בפחות מג' פעמים. ב"י והאחרונים ופשוט הוא:
(עה) שהיא פוגעת בו. והטור כ' במסקנא בשם הרמב"ן שאינה חוזרת עד שתראה פעם א' ומשתראה פ"א חוזרת לוסתה אפילו אינה רואה בזמן וסתה ע"כ וכן דעת הראב"ד בספר בעלי נפש ומביאו ב"י ולא ידעתי למה השמיט המחבר דעתם דהא רבים נינהו וגם דעת הטור נראה כן ועוד דהא בוסתות דרבנן שומעין להקל:
(עו) א"א לחוש כו'. שהרי אין כאן שום ראיה שנשער בהפלגה ממנה: