ש"ך על יורה דעה קעז

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה קעז |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) דהיינו כו'. ותוספות בשם ר"ת מפרשים דהיינו שפוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה דחשבינן ליה כאלו יצאה מרשו' בעלים והוי רבית קצוצה וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא:

(ב) ה"ז אסור. והוי א"ר וכתב בה"ת בשם הראב"ד אפי' יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא (לעיל סימן קע"ב) ומביאו ב"י וכתב דהיינו כסברת רבי' אפרים וסייעתו (דלעיל סי' קס"ג ס"ג):

(ג) אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן סעיף ב' דהכא כוליה מלוה היא. ב"י בשם הר"ן ושאר פוסקים:

(ד) אין כאן הלואה כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:

סעיף ב

(ה) כפועל בטל כו'. ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל כדפי' טור וכן דעת יש פוסקים אבל הב"י מפרש דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א' כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה וכן דעת יש פוסקים ועד"ר וב"ח ובמעדני מלך שהאריכו בזה ורש"י ויש פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו. ותלמידי הרשב"א ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר ימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וע"ל סי' שי"ב ובדרישה שם שהאריך:

(ו) עסק אחר כל שהוא. משמע דאפי' העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה והוא דעת רוב הפוסקים:

(ז) כל שהוא כו'. אפי' דינר לאלף כ"כ ב"י בשם הרמב"ם בפירוש המשנה:

(ח) שלישו כו'. היינו הרמב"ם והמחבר סעיף ד' אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם לוקח המקבל שני שלישי הריוח אפי' משלם לו חצי ההפסד מותר אם כן אפי' אין לו עסק אחר שרי ודוק:

(ט) הואיל ויש לו עסק אחר כו'. אבל אין לו עסק אחר צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא ישלם רק שליש כדלקמן סעיף ד' דכיון שלא פסק עמו תחלה אלא שהמקבל אינו מתרצה לכך הלכך כשאין לו עסק אחר סגי בדינר אבל אם מתרצה מתחלה ליקח בעד שכר טרחו אפי' דינר או מותר שליש או עשירית (כלומר מה שיהיה ריוח יותר מחלק שליש או עשירית יהיה שלך והב"ח ס"ג כ' דבא"ל שליש השכר יהיה שלך אסור אפי' פסק עמו תחלה הואיל ולא קצץ לו דינר ידוע ול"נ שאין לחלק בזה) ע"כ דבריו בקצרה ע"ש שהאריך ודוק ואף כי דבריו נכונים מ"מ הדבר ברור דלענין הדין הכל עולה בקנה אחד דגם מ"ש המחבר בס"ג דאם פסק עמו מתחלה אפי' בדינר מותר היינו שנתרצה המקבל למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקא דידיה וק"ל:

(י) וצריך להיות כו'. משמע דאעיסקא (דשייך ביה יוקרא וזולא וגם עומד בעין) נמי קאי והיינו כדעת ר"י שבטור ופוסקים וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפילו המקילים מודים כדאיתא במהרי"ק שורש קי"ט מביאו ב"י וד"מ ובש"ע נרשם על וצ"ל כו' מהרי"ק שורש קי"ט ועל היש מקילין ב"י לדעת ר"י נ"ל שהמרשים טעה לפי שהבין שהרב בא לומר דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ולא סגי באחריות של חצי פלגא הפקדון דלא כב"י שכ' לדעת ר"י דשרי אם אחריות אונסים וזול על שניהם בשוה והדבר פשוט דגם הב"י מודה דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ומ"ש שיהא אחריות האונסין על שניהם בשוה היינו כל העסק קאמר וזהו פשוט ומ"ש הרב דצריך לקבל כל האחריות כו' בא לאפוקי סברת ריב"ן בטור ופוסקים דס"ל דסגי כשהנותן מקבל עליו אחריות הזול אע"פ שאחריות האונסים על המקבל והיינו היש מקילין ומתירין במקצת אחריות דהיינו אחריות הזול לחוד וזה ברור:

(יא) אפילו אחריות דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החמוץ דהתם מכר הוא. ב"ח ופשוט הוא:

סעיף ג

(יב) בד"א. דכשאין לו עסק אחר צריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק כו':

(יג) הוי כשותפות בעלמא. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית:

סעיף ד

(יד) ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש כו'. זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד ומביאם ב"י ותימה על הרב (והעט"ז) שלא הביאם וגם על המחבר יש לתמוה דהא כללא נקיט בידיה דכל היכא דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת א' הכי נקטינן ובב"י כ' דהרי"ף והרא"ש סוברים דחולקים בהפסד וכ"ש שכתב שכן גם כן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ונ"י וסמ"ג וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר כמ"ש בה"ת בשם הראב"ד ומביאו ב"י:

סעיף ה

(טו) כשהוא כו'. כתב המרדכי פרק החובל שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסין כמו שהיה חייב מתחלה ומביאו ב"י וד"מ וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סימן ע' וע"ל ס"ק ל"ח:

(טז) ה"ה כש"ש. עיין בח"מ בהלכות פקדון וש"ש:

(יז) שיהיה כל האחריות כו'. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבי' דאוריי' כדכתב בת"ה שהבאתי בס"ק י"ז:

סעיף ו

(יח) כל האחריות כו'. ומהרי"ק וסייעתו דמתירין (בס"ק שאח"ז) כשמקבל עליו אחריות דאונסין וגניבה ואבידה מפרשים כל אחריות דהכא היינו אפי' בחצי דמלוה אבל מ"מ גניבה ואבידה לא קביל עליה וכן משמע בב"י:

(יט) כל האחריות כו'. כלומר בין דאונסין בין דגניבה ואבידה:

(כ) בכל רבית דרבנן כו'. צ"ע דאדרבה בת"ה שם מוכח להדיא דאפי' ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות דמייתי מעיקרא הגליון בתוס' שכתב בשם ר"ת וגם הא"ז ומרדכי וגם תשוב' מהר"מ על א' שקצב עם בחור לתת לו ההוצאה כו' דסברי דמותר להלוות אפי' בר"ק כשהנותן מקבל עליו כל אחריות המעות בין דאונסין בין דגניבה ואבידה ואחר כך כתב דיש תקנה לעשות שהמלוה יהא בטוח על הקרן דהיינו שהמלוה יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' על פי עדים שלא הזיקן בידים אם לא ע"י הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים וכה"ג אשכחן שכתבו הפוסקים בעיסקא דמותר להתנות עמו שלא ילוהרק על משכנות כסף וזהב ויטמינם בקרקע ואם ישנה יהא אחריות על המקבל ואע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן שיתקיימו התנאים כו' וה"ה הכא אמנם אין ראיה מזה רק להתיר רבית דרבנן כגון עיסקא דמחצית שכר דאפי' אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא בלא שום תנאי האחריו' לא היה אלא איסור דרבנן הואיל ואינו קוצץ עמו כלום אלא שאם יהיה ריוח יפול לאמצע אבל היכא דקוצץ עמו להדיא ואם לא היו התנאים ביניהם היה רבית דאורייתא מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה כו' עכ"ל הרי שלא אסר רבית דאורייתא אלא כשהלוה מבטיחו על הקרן ע"פ תנאי שלא יהיו נאמנים כל העדים רק הרב והש"ץ אבל כשהמלוה מקבל עליו כל האחריות בסתם בלי שום תנאי דאז הלוה נאמן ע"פ שבועה או בעדים אפי' ברבית דאורייתא שרי וכ"כ בד"מ וז"ל ומשמע דוקא באיסור דאורייתא החמיר אבל ברבית דרבנן מותר לעשות מעשה ועוד משמע דוקא בכה"ג אסור ברבית דאורייתא אבל אם היה בענין שאפשר שהמלוה יבא לידי הפסד קרן שלו כגון שכל העדים או הלוה יהיו נאמנים אפי' ברבית דאורייתא שרי עכ"ל אלא שאח"כ כתב אמנם בתשובת ריב"ש סי' ש"ח כ' נראה ברור להלוות לישראל דינר זהב השוה כ' דינרין אסור לפי שזו הלואה וקצץ לו דבר קצוב ברבית ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כו' (והבאתיו לעיל ס"ס קע"ג) וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש קי"ט דמלוה למחצית שכר ואח"כ קצב עם המלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו הריוח מהן אע"ג דחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אע"ג דמתחלה באו לידו בהיתר כ"ש להלוות מתחלה שאסור במקום רבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן מתיר מהרי"ק כמ"ש עכ"ל ד"מ ולפעד"נ דהמעיין במהרי"ק שם יראה דס"ל איפכא שהרי הביא שם תשובת מהר"מ שבמרדכי על הבחור שהלוה לך מעות מבואר שם בתשובת מהר"ם דאם קבל המלוה כל האחריות בין דגניבה ואבידה ובין דאונסים שרי אפי' בהלואת ר"ק וכן מסיים מהרי"ק עלה וז"ל הרי לך בהדיא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה דה"ל ר"ק ואע"ג דמקבל עליו אונסים מאחר דלא קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה כו' ומ"ש שם דאם קצב עם הלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו ריוח דבר קצוב אסור שאני התם כיון דלא קבל עליו רק חצי האחריות נמצא המעות הלואה הוא אבל היכא שמקבל אחריות דאונסים וגניבה ואבידה על כל המעות פשיטא דשרי ומתשובת ריב"ש סי' ש"ח נמי לאו ראיה היא דלא עדיף תשובת ריב"ש מדברי תוס' וסמ"ג ושאר פוסקים שכתבו ג"כ לעיל ר"ס קע"ה דאע"ג דהמלוה מקבל עליו אחריות אסור ואפ"ה פי' בת"ה שם דבריהם דמיירי בקבל עליו אחריות דאונסים ולא דגניבה ואבדה והיינו מקצת אחריות וא"כ גם דברי הריב"ש יתפרשו כן ולא שבקי' דברי גליון התוס' ור"ח וא"ז ומרדכי ותשובת מהר"מ ות"ה ומהרי"ק המפורשים בשביל דברי ריב"ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש ואדרבה מדברי התוס' והסמ"ג ופוסקים שכ' דרב אחא מיירי שקבל עליו אחריות דאונסין משמע דאם קבל עליו כל האחריות שרי דאל"כ הל"ל בפשיטות דמיירי שמקבל עליו אחריות ומדדייק למימר אחריות דאונסים אלמא דוקא קאמרי וכן בתשו' ריב"ש שם הביא כן דברי התו' וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"ב ד' צ' סי' ו' ע"ש (וע"ל סי' קס"ז):

(כא) רק קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:

סעיף ז

(כב) הוי רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק שורש קי"ט ומביאו ב"י וד"מ:

(כג) אם חצי כו'. שאומרים לו אם דומה לך שחצי הריוח עלה למה שנתת ואין משביעין אותו על הספק אלא א"ל זכור דאנאמונתך סמכינן הגמ"ר שם וכתוב בבדק הבית הטעם פשוט מפני שאינו טוענו ודאי ומיהו אם רוצה להחרים סתם רשאי עכ"ל ול"נ דאפי' טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט ס"ק ע"ג:

סעיף ח

(כד) הלוה כו'. ע"ל ס"ס קע"ב ומ"ש שם:

סעיף י

(כה) ועיין בסי' קס"ג. צ"ל קע"ג. כי שם ס"ד כתב הרב מזה:

סעיף יא

(כו) ויש חולקין. והסברא הראשונה עיקר כמ"ש לעיל סימן קס"ט ס"ק ע"ד ע"ש:

סעיף יב

(כז) שמלוה ברבית היא. אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ע"כ לשון סמ"ג ומשמע דאפי' במלוה ע"פ אינו נאמן מה"ט וע"ל ס"ס קס"ט ס"ק ע"ז:

סעיף יג

(כח) נותן לו הוצאה כו'. אף על גב דהיה נותן ההוצאה בלא"ה אסור כדלעיל ס"ס קס"ו בהג"ה ע"ש:

(כט) במתנה כו'. קמ"ל אע"ג דמחזי כהערמה שודאי לא יעכב ב"ה מעותיו אפ"ה שרי. ב"י:

סעיף יד

(ל) ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסיעתו מודים לזה כדאיתא בריב"ש וב"י ולקמן סי"ח:

(לא) אם נותן לו מעות כו'. וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סעיף י"ח:

סעיף טו

(לב) סי' קע"ו. סעיף ו':

סעיף טז

(לג) בכל שבוע ושבוע כו'. ול"ד לדלעיל סעיף י"ד באם אומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו כך דינרין דלא הוי רבית גמור דלא מחזי כרבית כולי האי ב"י ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ג האריך בזה והעלה ג"כ שהוא רבית דאורייתא ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"א דף כ"ו ע"ג חלק עליו שאינו אלא רבית דרבנן ע"ש באריכות ומדברי המחבר והרב נראה שהוא רבית דאוריי' וכ"נ ג"כ מתשובות ר"א ששון ס"ס קס"ב מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אע"ג שאינו משלם לו אלא לאחר זמן כגון שכתב בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ו סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח דף קמ"ט ע"ב ע"ש:

סעיף יז

(לד) המלוה כו'. ובב"ה כתב בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש:

(לה) יש מי כו'. צ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקים כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ודוחק לו' דכיון שהמשכון היה מתחלה ברשותו גרע טפי דהא בריב"ש שם מתיר מה"ט בהלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה פודהו לזמן פלוני יהא שלי אע"פ שהשדה שוה יותר מהחוב כיון דלא שקיל מעות לבסוף ואולי יש לחלק בין משכון דשדה למטלטלי:

סעיף יח

(לו) שיתן בעבורה כו'. כ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר בתשובת ריב"ש סי' של"ה והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו כי דבר פשוט הוא שזה אסור עכ"ל ועיינתי שם בריב"ש ולא די שלא מצאתי שם כן מבואר אלא אפי' שום משמעות כן לא מצאתי שם וכמדומה לי שכוון למ"ש הריב"ש שם וברגע בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספת ואין זה נקרא רבית אלא קנס ומותר כו' דסבר דהחיוב לשלם מיד חל בבת אחת ואינו מוכרח די"ל דחיוב הקנס חל מיד ומ"ה אם עשו ביניהם שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו ק' זהובים ככלות השנה והמלוה מחויב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין זה צריך בשש:

(לז) וקנו מידו כו'. בענין דלא הוי אסמכתא וכמבואר בח"מ סימן ר"ז:

(לח) חייב כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא לסברת ר"ת דלעיל סי' קע"ה ס"ו ואין נראה כן דעת המחבר שהרי הביא שם סברת רשב"ם בתחלה בסתם ואח"כ סברת ר"ת בשם יש מי שאומר אלמא דס"ל דסברת רשב"ם עיקר אלא נראה דהכא כ"ע מודו כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפילו הערמת רבית ליכא וכן משמע בריב"ש שם:

(לט) וקנה כפי השער כו'. כתב הב"ח אבל לא בפחות משווייה כפי השער ופשוט הוא וכן נתבאר לעיל סי' קע"ג ס"ז ס"ק י"ח:

(מ) או היתה לו הסחורה ההיא. כנגד מעותיו ואז יכול למכרה בזול כדלעיל סימן קע"ג וקע"ה. ב"ח. ופשוט הוא וע"ל סימן קס"ז ס"ק א':

סעיף יט

(מא) אם כו'. וכתב מהרש"ל פרק החובל סימן ע' מלשונות הפוסקים דמי שהלוה לחבירו ואחר כך אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסין) ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה מתחלה בכך ע"ש באורך:

(מב) אין בו משום רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי שם. וכה"ג כתב הבית יוסף לעיל ס"ס ק"ס ובב"ה בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ע"ש באורך:

(מג) סימן רצ"ב. סעיף ד' תשלום דינים אלו:

סעיף כ

(מד) סימן פ"א. סעיף ל' שם נתבארו חלוקי דין זה:

סעיף כא

(מה) אם דרך כו'. וכן כל דבר שנותנים אותו בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל דאל"כ יהיה רבית. טור. ועיין במפרשים האחרונים:

סעיף כג

(מו) בפני ג' כו'. עיין בח"מ סימן קע"ז סי"ח:

סעיף כד

(מז) הנותן כו'. כתב בב"ה בשם הריטב"א דמסתברא אי מניח שטר ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:

(מח) לא יצרף הריוח כו'. אפילו שיכתוב בלשון עיסקא אסור. דרישה. והקשה עוד בדרישה סל"ג דהא בלא"ה אסור משום שקצץ וכדלעיל ס"ו וע"ש תירוצו ול"נ דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח מה שאין כן הכא. שוב מצאתי כן בקונטרס אחרון:

(מט) ויכתוב אותם מלוה. אפילו הקרן לחוד) וכ' הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עיסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפורש העיסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ עכ"ד ועיין בח"מ בטור סימן י"ח ובמפרשים לשם:

סעיף כה

(נ) אדם גדול כו'. כתב ב"י ובה"ת דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עיסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה ומביאה ב"י וד"מ:

(נא) דנין כו'. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד:

(נב) לא יקבל כלום כו'. ואין לומר יתן לו שכרו כפועל בטל (כדלעיל סעיף ב' ד') דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית. הגהת פרישה וכן מוכח בב"י לעיל ריש סימן קע"ו גבי מה שכ' יש לומר שהרא"ש כ"כ לומר שאם לא היה כתוב בשטר ה"ל לרבא לומר שיתן שכר טרחו כפועל בטל ודברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן כפועל בטל כו' ע"ש:

סעיף כח

(נג) נוטל המתעסק חצי שכרו כפועל בטל. שם וה"ה אם התנה מתחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב:

סעיף כט

(נד) לא יהיה כו'. שלא יתבטל מן העסק:

(נה) ואם עשה כן. שלקח ומכר ממעות של עצמו חצי הריוח לבעל החנות כאילו התעסק במעות החנות:

סעיף ל

(נו) אינו יכול כו'. בב"י בשם ר' ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפירוש לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים ע"כ וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סי' קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:

סעיף לא

(נז) נוטלן כו'. וכתב המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למישקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהם כדאיתא בסוף קמא (ובח"מ סי' ק"י) עכ"ל ב"י. ותמהני על דבריו דהא אפשר כשנתקבל העדות בחיי אביהם דבכה"ג נפרעין מהן כדאיתא בח"מ סי' ק"ח עכ"ל ד"מ וכן כתב הב"ח ע"ש:

(נח) סימן קע"ו. סעיף י"ט:

סעיף לב

(נט) נתן כו'. דוקא נתן דלא ה"ל לקבל מתנה ממנו כיון שאינו שלו אבל אם מכר המתעסק אין בעל הממון מוציא מידם דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנהו ממנו. פרישה:

(ס) חייב לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו במתנה ולא זה שקנאו ממנו או קבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו שלא ידע דמשל עסק הוא. פרישה. והב"ח בקונטרס אחרון כ' פי' אף על פי שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בדבר אחר או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהיקפו שצריך להחזירו בחנם (וכמבואר בח"מ סי' שנ"ו ס"ו) וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם כנ"ל ומדברי הפרישה נראה שלא הבין כך ולא ידעתי טעמו עכ"ל ולפענ"ד גם הפרישה סובר כן ומה שכתב דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו כו' אהשני קאי ודוק:

סעיף לד

(סא) לא אעסוק כו'. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו וכן הוא הפי' בדברי תלמידי רשב"א וק"ל. והב"ח כתב שאין הבנה לדברים אלו ושט"ס הוא ולפעד"נ כמ"ש:

סעיף לה

(סב) לזמן כו'. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי כו' אע"ג דלא הגיע זמן מכירתה לפי מנהג העולם ועי' בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:

(סג) רק הריוח אין שומעין לו. דמזלא דבי תרי עדיף. ש"ס):

סעיף לו

(סד) כדין פועל כו'. כמ"ש בח"מ סי' של"ג:

סעיף לז

(סה) בשלו כו'. כלומר בחלק מלוה שלו ושל חבירו היינו חלק פקדון של חבירו וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה:

סעיף לח

(סו) לא כסות כו'. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים הרא"ש וכ"כ האחרונים וע"ל סי' רי"ז סכ"ב ס"ק ל' וסי' רל"ב ס"ק ח' הטעם אבל הרמב"ם פ"ז משלוחין דין ז' כתב לוקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל משמע דס"ל הטעם דכסות ועצים אינם סחורה טובה ולפ"ז במקום שהוא סחורה טובה רשאי ליקח אבל הכ"מ שם כתב על דברי הרמב"ם ונ"ל הטעם דדוקא פירות שהזכיר רשאי ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות ועצים עכ"ל ולדבריו צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה ר"ל כיוצא בזה שאינו בכלל פירות או כל כיוצא בזה שאינו בכלל הלשון שאמר לו והשתא ניחא מה שתלה הטעם בנ"ל שהרי הוא מפורש בהרא"ש אלא בא לומר דצ"ל אף להרמב"ם טעם זה:

סעיף לט

(סז) גם לעצמו כו'. ממעות אחרים שאינו דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר. ב"י והאחרונים. ול"ד לדלעיל סעיף כ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא לבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:

(סח) שלא ימכרם ביחד. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. ב"י והאחרונים:

היכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר כתוב בתשו' ר' אהרן ששון בסי' קס"ב בשם מהר"ש די מודינא דאזלי' לחומרא משום דהוי ספק איסור דאורייתא והוא חלק עליו דהוי ספק ממונא ולקולא דהמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלי' בתר רובא וכן נראה מדברי שאר אחרונים ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרינן בש"ס גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סעיף כ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט ס"ק י"ד: