ש"ך על יורה דעה קעג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) וא"צ למעות כו'. ומוכר לו דבר שעתיד להתייקר כמו שיהיה בשעת היוקר דהשתא אין ריוח לעשיר בזה הקנין דאי לא קנאו זה היה משהה אותה בידו עד שעת היוקר אפילו הכי אסור כיון שאם היה מעות ללוקח היה קונה כשער של עכשיו והשתא בשכר המתנת המעות לוקח כיוקרא דלקמיה ש"ס ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קי"ד ד' נ"ג ע"ג:
(ב) שאין לו שער ידוע כו'. וכתב ה"ה ובעל התרומות דבקרקע כיון דאין אונאה לקרקעות (וכמ"ש בח"מ סימן רכ"ז) וגם אין כיוצא בו נמכר בשוק כל שהוא דרך מקח וממכר שאינו נראה כרבית מותר אא"כ פירש בפירוש אם מעכשיו בכך וכך אם לזמן פלוני בכך וכך שאז אסור אפילו לא החזיק הלוקח עדיין בקרקע וכן לכל דבר שאין לו קצבה ואונאה ומביאם ב"י וד"מ:
(ג) ביוקר לפרוע לזמן פלוני כו'. וכתב בה"ת בשם ר"ת דכל שלא אמר ליה אם תתן מעכשיו כו' אלא א"ל סתם באייר תתן לי כשער של אייר בין שיהיה אותו זמן יוקר או זול מותר אע"פ שדרכן להתייקר באייר ומביאו ב"י ומשמע דאפי' יש להן עכשיו שער ידוע מותר:
(ד) שלא יאמר בפירוש כו'. וכ' הרמב"ם שאם עבר ומכר באם מעכשיו בכך וכך כו' הרי זה א"ר וכ' ב"י דכיון שאינו אלא דרך מכר אינו אלא מדרבנן:
(ה) ויש מי כו'. וכיוצא בזה כתב בה"ת וכן משמע בתשובת מבי"ט דף ק"ה סימן ה' וע"ש ועיין בתשובת מהר"ל ן' חביב סימן ע':
סעיף ב עריכה
(ו) הרי זה מותר. למכרם לו לזמן בי"ב מאחר שהם שוים עכשיו י"ב שכן יקנם כל הבא לקנותם אלא שהמוכר בשוק בפחות אוזלי הוא דקא מוזיל מפני שצריך למעות. ב"י. ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קט"ז דף נ"ד ע"א נפלה מחלוקת בין חכמי הדור במי שהלוה לחבירו מעות ע"מ שיקנה ממנו סחורה ידועה ביותר משוויה במעות בעין אי הוי רבית קצוצה או א"ר דמהר"י ן' לב וסייעתו סוברים שהיא רבית קצוצה והמבי"ט חלק עליהם עיין שם כמה חלוקי דינים באריכות:
סעיף ג עריכה
(ז) ודוקא שכבר נגמר כו'. ואז אע"פ שהלוקח לא יתרצה ליתן לו בפחות מיד אלא כמו שפסק תחלה ליתן לו י"ב לאחר זמן לא מחזי כרבית כיון דמתחלה פסק עמו בסתם בי"ב ונגמר המקח. ב"ח. ופשוט הוא:
סעיף ד עריכה
(ח) מותר למכרם כו'. כ' הגהת אשר"י דבעינן שהמלוה יסלק מן החוב ויזכה בו הקונה במעמד ג' ואם יש לו שטר עליו ימסרנו לקונה ויכתוב לו קני לך איהו וכל שעבודיה (כמ"ש בח"מ סי' ס"ו) ואם הלוה הוא עובד כוכבים ואמר המוכר להקונה אני מוחל לעובד כוכבים כל מה שחייב לי ולא אודיענו ובטח בי ואתננו לך ולא אזכה בו לעצמי אלא לצרכך ומעכשיו אני פטור ממך מותר ע"כ ומביאו ב"י וד"מ וע"ל סימן קס"ט ס"ס י"ח:
(ט) ובלבד כו'. משמע אפי' לא מקבל עליו רק אחריות הדמים שקבל מהלוקח אסור וכ"כ בד"מ וכן משמעות הפוסקים וכ' בת"ה סימן ש"ג דאין חילוק בין מוכר מקצת חובו למוכר כל חובו. ד"מ:
(י) אבל אחריות כו'. כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א דה"ה אם קבל עליו המוכר אחריות שאם לא יוכל לגבות מחמת גזרת המלך מותר וע"ש:
(יא) אסור כו'. דוקא כה"ג (דלעיל) שהלוה נותן למלוה עצמו פחות ממה שחייב לו לפטור מחובו זהו שרי דהוי כלוקח ממנו אבל הלוה אסור ליתן לאחר פחות מחובו כדי שישלם הוא למלוה חובו כשיגיע זמן דזה הוי רבית גמור כמ"ש לעיל סימן קס"ט וכן כתב הרשב"א בתשובה סימן תרפ"ו כו'. ד"מ:
סעיף ו עריכה
(יב) לשולחני כו'. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא שולחני דאורחיה בהכי אבל באינש אחרינא אסור עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר דלא כמו שכתב ב"י דתוס' והרא"ש לא ס"ל הכי:
(יג) דינר טבוע. היוצא בהוצאה ועיין בתשו' מהר"מ אלשקר סימן נ':
(יד) שאינן טבועות כו'. משמע דוקא שאינן טבועות דהוי כפירי וכמו שכתב ב"י בשם תלמידי רשב"א בשם הרמב"ן וכן כתב נ"י וכן כתב עט"ז אבל טבועות אע"פ שהן מין אחר דמי להלואה ואסור וכן נ"ל שהוא דעת התוס' והרא"ש וכ"מ בב"ח ס"ה דלא כהפרישה ס"ו שכתב דהתוס' והרא"ש חולקים אהטור והמחבר ע"ש:
(טו) ולי נראה וכו' והעט"ז השיג על הרב בזה דכיון דהוה מטבע כפירות דרך מקח וממכר אינו יכול להוזיל גביה אלא מה שיש לו בבית אלא א"כ יצא השער דאז שרי אפי' אין לו כלום כדלקמן סי' קע"ה (ולעיל סי' קס"ג) וכ"כ הפרישה וכ"כ הב"ח ומהרש"ל ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב דף ב' סי' ז' (אבל מה שכתב הב"ח על הרב ותימה רבה היאך פסק לקולא בדבר המפורש לאיסור בדברי הטור כו' תמהני מאד על תמיהתו שהרי הרב כ' שבקצת ספרי הטור הגירסא להיפך ושהוא הנכון):
(טז) אלא דינר במעות. שאינן טבועות שהוא מין אחר אבל מעות במעות אע"פ ששניהם אינם טבועות כיון ששניהם מין א' וכן פירות בפירות אסור דה"ל הלואה ולא שרי אלא סאה בסאה אבל לא עודף כן משמע בפוסקים ומשמע דהיינו מסתמא אבל אם אמר בפירוש הלוה לי שהיא דרך הלואה אפילו פירות בפירות של ב' מינים אסור והיינו דאמרינן לעיל ס"ס קס"ב דאסור ללוות סאה חטין בסאה דוחן אפי' יש לו דוחן ע"ש:
סעיף ז עריכה
(יז) ואם אינן ברשותו אסור. למכור בפחות ודוקא כשיצא השער אבל לא הוקבע השער אפי' בשווים אסור למכור כשאינו ברשותו דשמא יתייקר והוי רבית כדלקמן סי' קע"ה וכ"כ הריב"ש סי' ש"ו וכ"מ להדיא בתוספות (דף ס"ג ע"ב) ד"ה וא"ל כו' ופשוט הוא ולפ"ז כי שרינן באין שומתן ידוע אפי' באין לו נמי ביצא השער בדוקא היא דלא כדמשמע בעט"ז:
(יח) הקפה כו'. אבל פקדון מותר כדלעיל סי' קס"ב ס"ב בהג"ה וכן משמע בבית יוסף שם:
(יט) ונאמן כו'. וכ"כ הרב לעיל סי' קס"ב ס"ב וסי' קס"ג ס"א וסי' קס"ט סי"ח ע"ש:
סעיף ח עריכה
(כ) וגם כבר גדלו קצת. ודוקא אם נותן לו אותן שהיו בשעת פיסוק אבל אחרות אסור. הגהת מרדכי:
סעיף ט עריכה
(כא) אסור. דל"ד לדלעיל דהכא מה שגדל אחר כך אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחריני. ש"ס:
סעיף י עריכה
(כב) ול"ד כו'. עיין בפוסקים עוד חילוקים אחרים:
סעיף יג עריכה
(כג) מותר להקדים כו'. פירש רש"י דהיינו בלא יצא השער ויש לו ול"ד לדלקמן סי' קע"ה ביש לו חטין לפי שהיין רגיל להחמיץ ושמא כולו החמיץ ואפ"ה שרי הכא מטעם שהיין מקולקל לא לקח ממנו וזה שהחמיץ מעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר:
(כד) ע"מ שיתן לו יין טוב בניסן. ולא חשבינן רבית מה שהמוכר מקבל עליו אחריות בשביל הקדמת המעות. טור ור"ל אחריות דחמוץ שיהיה יין טוב אבל אם המוכר מקבל עליו גם כן אחריות דיוקרא וזולא אסור וכן מוכח בבית יוסף. והדרישה הפך הדברים והאריך ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו. גם מ"ש דלא גרע מפיסוק פירו' דלקמן סי' קע"ה דיכול לפסוק המוכר אפי' ע"מ שיהא אחריו' דיוקרא וזולא על המוכר כו' ליתא דלא שרי לקמן סי' קע"ה אלא לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריו' דיוקרא וזולא ודאי אסור (וכ"כ הב"ח בקונטרס אחרון דאסור) גם הראיה שהביא מהנ"י לאו כלום היא דודאי בין להמקשן ובין להתרצן בעינן שהלוקח יקבל אחריו' דיוקרא וזולא אלא דס"ד דמקשה דבחבית ידוע אפי' מקבל עליו הלוקח אחריות דזולא אסור לומר אי תקפה ברשותך ומשום אחריות דזולא חשיב כמו אחריות דתקפה עיין שם ודוק:
(כה) בניסן. שבירור היין הוא עד ניסן ומעיקרא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר אבל בתר הכי אפשר דמעיקרא חמרא והשתא חלא ואסור ויש פוסקים עד טבת ונראה דהכל לפי המקום והזמן שהוא עת בירור היין והתוס' כתבו דטבת לאו דוקא אלא ה"ה כל ימות השנה וכב"י כיון דמידי דרבנן הוא נראה דסמכינן על דברי התוספות ומביאו ד"מ ומ"מ יש להחמיר:
(כו) וכן מותר כו'. קמ"ל הכא דאפי' בשאר ימות השנה שרי א"נ קמ"ל דאפילו חבית ידוע שרי:
(כז) ואם יחמיץ כו'. עיין בח"מ סי' רל"ב:
(כח) יהיה ברשות המוכר. ואין חילוק בין אם מושכו לרשותו או לרשות המוכר. טור. וכ"מ בתוס' והרא"ש:
סעיף יד עריכה
(כט) חבית כו'. כל הסעיף הוא ל' הרמב"ם והב"י והאחרונים נדחקו בישוב דבריו. הפרישה כתב דבדין הא' מיירי שהמקבל מחזיק המעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עליו לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות ובדין הב' מיירי שאין דמי הלואה בידו כלל כו' והב"ח כתב דברישא אינו מקבל אחריות אלא עד הזמן אבל אחר שהגיע הזמן הרי היא ברשות הלוקח לכל דבר ויכול להחזירם לבעליו דג"ז בכלל אחריות דתקלה הוא ובדין הב' איירי דלא קבעו שום זמן כלל אלא לעולם אם לא ימכרנה כמו שירצה. יחזירנה לו עיין שם וכל זה איננו שוה לי ולבי אומר לי שטעות נפל בספרי הרמב"ם והאי שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה כו' צריך להיות אחר סוף דין השני מותר אע"פ שאם אבדה או נגנבה או החמיצה תהיה ברשות הלוקח שאם לא מצא למכרה ולהרויח בה ה"ל להחזיר' לבעלים אבל ברישא לא שרי אלא מטעם דאבידה או שבירה היא באחריות (הלוקח) [המוכר] אבל לא היה יכול להחזירה למוכר כשלא היה מוכרו כמו שירצה. כן נ"ל:
סעיף טו עריכה
(ל) שכר טרחו כו'. בבית יוסף משמע דבעי למיתן ליה שכר עמלו ומזונו משלם וע"ל סימן קע"ז:
סעיף טז עריכה
(לא) לזמן פלוני. שאם לא היו מתנין ליתן לזמן פלוני אין כאן הלואה אלא שליחות הוא ואפי' היו רוצים לטרוח וגם לקבל עליהם מה בכך כיון דליכא הלואה. ב"י ופרישה:
(לב) ואדם חשוב כו'. וכשמקבל עליו אחריות ונותן לו ג"כ שכר טרחו אפי' אדם חשוב שרי. ריב"ש מביאו ב"י:
(לג) ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם הרמב"ם והמחבר מודים לזה כדמשמע בהרב המגיד וב"י אלא דמיירי באינו נותן לו שכר טרחו וכן לקמן סעיף י"ח שכ' הרב ויש מתירין אינם חולקי' אסברא ראשונה וכה"ג בדוכתא טובי (גם מה שנרשם בש"ע טור בשם רש"י אינו מדוקדק דרש"י מתיר אפילו בלא אחריות ובלא שכר טרחו כמ"ש ריב"ש והרב המגיד):
סעיף יח עריכה
(לד) אסור. אע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות המעות כל ימי משך מהלך הספינה עד שובה עדיין לא יצא מידי הלואה דזוזי יהיב וזוזי שקיל ולא הדרא בעינייהו ומה שנוהגין לתת עשרים ליטרין למי שיבטיח מאה ליטרין שיש לו בספינה זו דרך אחרת לפי שאין כאן הלואה אלא כעין מכר שמקבל עליו אחריות מעות האחר בעד סך ההוא שנותן לו זה ואפי' יקדימו לו עתה הך' ליטרין אין חשש בזה. ריב"ש שם וע"ל סימן קע"ו סעיף קטן ט"ז: