ש"ך על יורה דעה קסב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) סאה בסאה כו'. הלואת סאה בסאה הוא מדרבנן והלכך אינה יוצאה בדיינים:
(ב) לא קצב כו'. ע"ל ס"ג בהג"ה:
(ג) אז כו'. לאפוקי אם אינו יוצא אז אע"פ שהיתה יוצאת מקודם כגון מטבע שנפסל אסור כדאיתא בטור ובפוסקים:
(ד) דבזמן הזה כו'. כלומר אפילו מאן דאוסר בזמן הש"ס להלות דינר זהב בדינר זהב היינו משום דבזמנם היו המטבע כסף טובים וחשובים ומעט נחשת היה בהן והיה הדינר זהב נחשב פירי לגבייהו משא"כ בזה"ז דהמטבעות כסף רובן נחשת. שם. מיהו כתב שם בשם התוספות דלעולם דינר זהב יש לו דין מטבע כסף ע"ש וכ"כ ב"י בשם תשובות הרשב"א דינר זה שהוא מטבע היוצא ודאי מותר דאיהו מטבע ולאו איהו דאייקר וזול אלא הפירות ובהדיא גרסינן כו' ע"ש ועיין בח"מ סי' ר"ג ס"ג וד':
סעיף ב
עריכה(ה) מאותו המין דוקא. אבל מעות אפי' בכדי שיכול ליקח כל אותו המין אסור כן הסכמת הפוסקים וכ"כ ב"י:
(ו) לוה עליו כמה סאין. אפילו כולו ביחד ואצ"ל קני בזה אח"ז דבשביל כל סאה וסאה שלוה אנו רואין הסאה שלו כאלו היא נחלטת מיד למלוה ואם מתייקר ברשותו מתייקר טור והפוסקים:
(ז) לפרוע כו'. כב"י ואין צריך שיהא דעתו להקנות כנגד אותו המעט דא"כ בעם הארץ דלא ידע ליתסר אלא עיקר טעמא משום דכיון דמדרבנן הוא בטעמא כל דהו אקילו ביה והב"ח כתב דדוקא שיהא דעתו לכך דאל"כ נתכוין א' מהן לשם רבית ואסור (ונ"ל שגם דעת ב"י כן) ונ"ל דאף לדבריו היינו לכתחלה אבל אם לוה והיה לו מעט מאותו המין אע"פ שלא היה דעתו לכך שרי וחייב לשלם וכן משמע לכאורה מדברי הרא"ש וט"ו בסעיף ה':
(ח) או ילוהו לו כו'. והב"ח פסק כתלמידי רשב"א דדוקא בנותן לו במתנה או מקנה לו מותר אחר כך ללוות ממנו אבל בהלואה כיון דתחלת ההלואה להוצאה ניתנה אסור ע"ש וכן העט"ז השמיט הך דילוהו כו':
סעיף ג
עריכה(ט) וידוע לשניהם. כב"י דסגי כשידעו דיצא השער אע"פ שלא ידעו בכמה יצא וכתב עוד אבל מתשובת הרא"ש שבסוף סי' זה (סעיף ה') משמע דלא בעי ידיעה כלל שהרי לא הצריך אלא שיברר שיצא השער או שהיה ללוה סאה אחת ואלו ידיעת השער לא נזכר כלל בדבריו ע"כ והב"ח כתב דהתם מיירי שמלוה טוען שהיה לו ידיעה שיצא השער ולי נראה דאע"ג דלכתחלה אין להלות עד [שידע] שיצא השער מכל מקום אם לוה ויצא השער אע"ג דלא ידע מכל מקום הרי לא נעשה כאן איסור בהלואה זו וחייב לשלם לו וכ"כ בס"ק ז':
(י) מותר. אפי' אין מעות ללוה כדעת ר"י ורוב הפוסקים וכ"פ ב"י וב"ח:
(יא) אימת שירצה. ואז שרי אפילו בקבע לו זמן כן הסכמת הפוסקים והאחרונים ודלא כהרמב"ם וכתב הרא"ש מיהו באומר לא אקבל הפרעון קודם הזמן אסור ללוות על שער שבשוק אבל אם יש לו חטין אפי' בהא אין לאסור ע"כ ומביאו ב"י וד"מ ומשמע מדבריו שם להדיא דאפילו אינו אומר לא אקבל הפרעון עד שעת היוקר אלא אומר לא אקבל עד הזמן אע"פ שאין ידוע שיתייקר השער אז אסור משום דדמי להלויני כור חטים עד הגורן ולפ"ז מ"ש הרב עד שעת היוקר הוא ל"ד אלא לישנא דסמ"ק וכל בו נקט אי נמי אשמועינן דהיכא דנתייקר השער אין חייב לשלם לו ונ"ל דהיכא דקבע לו זמן מחמת שיש לחוש שיוזל אחר ההלואה קודם הזמן אסור לכ"ע בקבע לו זמן אף בלא אמר ליה לא אקבל עד זמן הפרעון דהא הפוסקים לא השיגו על הרמב"ם אלא מטעם שקביעת הזמן היא לתועלת הלוה שאין המלוה יכול לכופו בינתיים אבל אם בא לפרוע תוך זמנו פורע ובכי האי גוונא יכול המלוה לומר לא אקבל חובי קודם זמני כמ"ש בה"ת בשער ל' והט"ו בח"מ סי' ע"ד ס"ב דאם קבע ללוה זמן ורוצה לפרעו תוך הזמן כי מתיירא מפני חילוק המטבעות וגזרת המסים ותשחורת דאינו יכול לכופו ליקח חובו קודם זמנו שאינו יכול לפרוע קודם זמנו לקלקלתו ולהפסדו של מלוה:
סעיף ה
עריכה(יב) אם לא יברר כו'. ואם כתוב בשטר שיהא המלוה נאמן על כל עניני החוב המלוה נאמן הגה' פריש':
(יג) בשעת הלוואה כו'. נראה דוקא אם ידוע שהלוה לו בזמן הזול או שנזכר זמן ההלואה בשטר דהשתא כיון שיש צד רבית לפנינו וצריך לברר היתר המע"ה וכן משמע בתשובת הרא"ש שם כלל ק"ח סי' ט"ו אבל אם המלוה טוען עתה הלויתיך או שלא נזכר בשטר רק פלוני חייב לפלוני כך וכך סאין לשלם לו לזמן פלוני וטוען המלוה אתה חייב לי סאין אלו כי קניתים ממך בק"ג ונתתי לך בעדם כפי שהן שוין עכשיו או שטוען שלא נתייקר מעולם אלא כך היה ג"כ השער בשעת ההלואה אע"ג דאז הלוה באיסור דשמא יתייקר השער מ"מ השתא לאו רבית קא שקיל הלכך המלוה נאמן וע"ל סי' קס"ט ס"ק ע"ח:
(יד) ואין המלוה כו'. דהא דיכול להקנות ללוה היינו דוקא אם דעת הלוה מרוצה אבל אם דעת הלוה אינה מרוצה כגון זו שהלוה אומר שלא היה לו חטים והלוה לו באיסור לא מהני דאין מקנים לו לאדם בע"כ. שם:
(טו) אבל סאה חטין כו'. וה"ה לכל שאר ב' מינים וכ"כ בדרישה ופשוט הוא:
(טז) אף על פי שהן בשער אחד כו'. כתב העט"ז אפי' יצא שער של שניהם דאע"ג דאמרינן לעיל ס"ג דביצא השער של חטים לבדו מותר הכא שמלוה על דוחן גרע טפי כו' וכן משמע בבה"ת שער מ"ו ח"ה דף ע"ב ע"ב אע"פ דכ' וראייה מדתנן לא יאמר אדם לחבירו נכוש עמי ואעדור עמך שהרי ניכוש ועידור כמי שיש לו הן והם עכשיו בשער אחד ואפילו הכי אסור כיון שהם שתי מלאכות ופעמים שאינן שוות ואסור ע"כ וע"ל סימן קע"ג ס"ק י"ז. כתב הריב"ש סי' שצ"ו ראובן שלוה משמעון כור חטים כו' עד וזה גובה מעותיו ע"כ ומביאו ב"י וכ"כ העט"ז: