ש"ך על יורה דעה צה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) רחוצה יפה כו'. לאו למימרא דכל שנתבשל בה בסתמא מחזקינן לה שהיה שם שומן דבוק וכמ"ש הרא"ש והט"ו בס"ג גבי הדחה דאפי' אינו בן יומו מחזקינן בה שומן ושלא הי' מקונח יפה דדוקא גבי הדח' אמרינן מסתמא שומן דבוק בהן דהא השתא הוא דמדיחן אבל כשנתבשלה בקדרה אמרינן מסתמא דלא היה שומן דבוק בהן וכדכתב בת"ח כלל נ"ז ד"ב וכדמוכח להדיא מהפוסקים בדוכתי טובא ומ"ש המחבר רחוצה יפה היינו לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה רחוצה יפה:
סעיף ב
עריכה(ב) ביצה כו'. ואפילו ביצה קלופה שנתבשלה במים בקדרה חולבת כו' אם הקדרה רחוצה יפה כמו בס"א וק"ל:
(ג) והמנהג לאסור לכתחלה. לאכלו בכותח ובדיעבד מותר אם נתן בכותח אבל לבשלן לכתחלה בקדרה של בשר כדי לאכלן בכותח אסור אפי' להמחבר וסייעתו כ"כ סמ"ק סי' רי"ג והגה"מ ורי"ו ומביאם ב"י וכ"כ האו"ה ריש כלל ל"ד בשם המרדכי:
(ד) ובדיעבד מותר. ומהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סימן ס"ג אוסר אפי' בדיעבד בנצלו מדינא ע"ש:
(ה) אבל ליתן בכלי שלהם מותר לכתחלה. לכאורה משמע דאפי' ליתנן דרך עירוי מותר וכ"כ באו"ה בהדיא וכ"כ הב"ח בסוף ס"ד שדעת הרב דמותר לערותן בכלי שלהן אפי' לכתחלה אלא שקשה דהרי כ' בס"ג דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו ודוחק גדול לומר דכאן לא קאמר אלא דהמאכל מותר לערותו בכלי שלהן אבל הכלי אסור וצ"ל דכאן לא מיירי אלא דמותר ליתנן בלא עירוי. ומ"מ לענין דינא צ"ע כיון דהרבה פוסקים והמחבר מכללם מתירים אפילו בנתבשלו והרב בהג"ה גופי' מתיר בדיעבד א"כ נראה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי של חלב דשרי דהוו דיעבד ול"ד למאי דאסרינן קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת דהתם שאני כמ"ש הר"ן וז"ל דמאן לימא לן שלא יתערבו פליטת הבשר ופליטת החלב בעצמם שלא באמצעי' המים הילכך לא הוי נ"ט בר נ"ט הילכך ל"ד לדגים שנתבשלו כו' ועוד דמאי דשרינן נ"ט בר נ"ט לאו משום דסברי שהטעם הראשון אין מתפשט והולך עד השלישי דא"כ אפי' בשאר איסורים נמי נימא הכי למאן דלית לי' חנ"נ ואנן לא שרינן אלא בבשר בחלב וכיוצא בו דהוי ב' נ"ט של היתר הלכך דוקא כשהטעם שני עמד בהיתר בלא תערובת חלב אמרינן הכי אבל כאן שהטעם שני לא עמד בפני עצמו כלל אלא תכף שבא לעולם נתערב בטעמו של חלב מסתברא ודאי דאסור וכדברי סה"ת עכ"ל וכל זה לא שייך בעירוי וכן דעת האו"ה דאם עירה מכלי ראשון של בשר על של חלב מותר ואף הרב בת"ח שם דין י"ב כתב שכל דבריו נ"ל הלכה כי דברי טעם הם אלא כמדומה לי שלא נהגו להקל בכה"ג אמנם בהפסד מרובה או לעת הצורך יש לסמוך עליו ע"כ שוב מצאתי שגם בתשובת משאת בנימין סי' ב' פסק כן וכ' שכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וע"ש ועיין ס"ק י"ז:
(ו) רק עלו בכלי של בשר כו'. פי' שאחד מהן הכלי או הדגים חמים כדאיתא בתוספות והרא"ש וטור ושאר פוסקים והכי מוכח בש"ס אבל אם שניהם חמים הביא הב"י בשם מ"כ דה"ל כנצלו וכ"כ בת"ח שם ד"מ בשם או"ה ע"ש המרדכי ע"ש:
(ז) אפילו אינו ב"י. דחורפי' דתבלין משוי ליה כאלו האיסור בעין ומשוי ליה בן יומו כדלקמן סי' צ"ו ולקמן סי' קכ"ב ס"ג נתבאר דדוקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח אבל לא משוי הקדרה לשבח וע"ש וע"ל סי' צ"ו וסי' ק"ג ס"ו:
(ח) עד דאיכא ס' כו'. ולא אמרינן דתבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי כיון דאין איסורן מחמת עצמן וכדלקמן סי' צ"ח ס"ח:
סעיף ג
עריכה(ט) שניהם בני יומן מותר. היינו בדיעבד אבל לכתחלה אין להדיחן אפילו להמחבר וכמ"ש המחבר בא"ח סי' תנ"ב ס"ב דיש ליזהר מלהגעיל כלי בשר וכלי חלב יחד אא"כ אחד מהם אינו בן יומו וכ"כ הטור לקמן סי' קכ"א אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא צריך שלא יהא בן יומו עכ"ל והיינו לכתחלה כמ"ש הב"ח והדרישה שם ע"ש ועיין בס"ק ג' בסי' זה ולעיל סי' צ"ד ס"ק ט"ו:
(י) ואם היה שומן דבוק בהן כו'. פי' אפי' היה רק שומן דבוק באחד מהן הכל אסור לפי שטעם שני מיד נ"ט לתוך ממשות ולא הוי נ"ט שני בהיתר וגם השומן נוגע בכלי השני ונאסר הכלי ושוב נאסר הכל ולפ"ז אפי' אם היה אחד מהן אינו ב"י והשומן דבוק באותו שאינו בן יומו הכל אסור אבל אם השומן דבוק באותו שהוא בן יומו אותו שהוא בן יומו מותר ושאינו בן יומו אסור כ"כ מהרא"י בהגהת ש"ד והרב בת"ח שם ד"י:
(יא) צריך שיהא במים ס' כנגד כו'. ע"ל ס"ק א':
(יב) ויש אוסרים אפילו אין שומן דבוק בהן. וטעמא דהא כשטעם השני של בשר ושל חלב נכנסים במים מיד נאסרו המים וחוזרים ואוסרים הקערות והיורה ועיין בס"ק ה' ל' הר"ן אבל כשאחד מהן ר"ל הקערות או היורה אינו ב"י כל הכלים מותרים דאותו שהוא ב"י פשיטא דמותר שהרי לא קיבל טעם אלא מכלי שאינו ב"י שהוא נטל"פ ואותו שאינו ב"י נמי מותר דהרי קיבל הטעם מנ"ט בר נ"ט ועדיין הוא היתר מאחר שאינו ב"י:
(יג) מבליעת כלי ראשון. וכתב האו"ה דאין חילוק בין הדיח קערות עם קערות או כפות עם כפות או טעלי"ר עם טעלי"ר ולא אמרינן דמה שתשמישו בכלי שני אינו אוסר עכ"ל ונ"ל דדוקא מן הסתם דחיישינן שמא השתמש בכף או בטעלי"ר בכלי ראשון וכמו בכה"ג לענין הגעלת כלים וצריכין כולם הגעלה בכלי ראשון אבל אם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר רק בכלי שני תוך מע"ל ודאי אינו אוסר בדיעבד והכי נהוג עכ"ל ת"ח שם דין י"ג והב"ח השיג על דברי הרב אלו ע"ש אף כי דבריו נראין מ"מ נראה שגם הוא מסכים שאם ברי לו שלא נשתמש בכף או בטעלי"ר בכלי ראשון או בעירוי מע"ל אינו אוסר בדיעבד והוא פשוט:
(יד) והמים נוהגין בהן איסור לכתחלה. דהואיל ואינו מאכל אלא מים גרידא הוי כלכתחלה ואסרינן הואיל ובלוע מאיסור פגום כ"כ בת"ח שם די"ד בשם או"ה אבל ודאי מדינא מותר לאכלו עם מין הכלי שהוא בן יומו כגון אם הוא של בשר מותר לאכלן עם בשר וע"ל סי' צ"ד ס"ה ובמ"ש שם:
(טו) אבל אם שניהם בני יומן כו'. הא דאצטריך לכתוב זה אע"ג דכתב כבר ויש אוסרין אא"כ א' מהם אינו בן יומו כו' י"ל דקמ"ל דל"מ אם הדיח קערות של בשר ביורה חולבת עצמה דהכל אסור אלא אפי' הדיח כלי של בשר ושל חלב ביחד בכלי אחד הכל אסור דהמים שבכלי ראשון מפליטים ומבליעים ונעשו נבילה:
(טז) והכי נוהגין. וכ"פ מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' ס"ד אבל אם הודחו בזה אח"ז הוי ממש כדגים שנתבשלו בקדרה של בשר דלעיל דשרי:
(יז) ואם עירה מכלי ראשון כו' דאין עירוי ככלי א' כו'. ובת"ח שם די"ב משמע להדיא דבין מערה מכלי של בשר מקונח בן יומו על כלי חלב ובין מערה מים שאינן לא של חלב ולא של בשר על כלים של בשר וחלב יחד ששומן דבוק בהן יש להתיר במקום הפסד מרובה או לצורך ושלא בכה"ג יש לאסור הכל וצ"ע שלא כ' כן כאן בהג"ה וע"ל ס"ק ה' וס"ק י"ט:
(יח) עירה כו'. וכתוב בת"ח שם בשם או"ה דאפי' במערה מכלי של איסור על כלי של היתר אין לאסור רק הכלי שבא קלוח העירוי עליו ע"כ:
(יט) שאינן של בשר ולא של חלב. כגון מקדרה חדשה או שלא נשתמש בה רק ירקות וכיוצא בהן או שאינה בן יומו וק"ל:
(כ) דאין עירוי ככלי א' ממש כו'. קשה לי דהא משמע מדברי הרב בהג"ה סי' ס"ח ס"י דעירוי מבשל כדי קליפה וכ"כ בת"ח כלל ל"ג ד"ב וצ"ל דס"ל להרב דנהי דמבשל כ"כ שהתרנגולת מפליט ומבליע מ"מ הכלי שהוא קשה אינו בולע דאינו מפליט ומבליע כאחת בכלי שהוא קשה אכן לענין דינא נראה כמ"ש בהגהת ש"ד סי' נ"ז בשם מהר"ש ומביאו בת"ח שם דנאסרו דכיון דקי"ל דעירוי מבשל וכמו שיתבאר בסי' ק"ה ס"ק ד' א"כ חשיב כבישול ממש ומבליע אפילו בכלי והכי מוכח מדברי המרדכי והגה"א סוף עבודת כוכבים דאפילו למ"ד כלי שני מבליע ומפליט אין סברא לחלק בכלי שכתבו על מ"ש ה"ר חיים כהן דתרנגולים שנמלגו בכלי שני אסורים וזה לשונו ולפי דבריו היו נאסרים כל הכלים שמולגין בהם התרנגולת מחמת הדם שפולטת התרנגולת ונבלע בכלי עכ"ל א"כ כ"ש דלמאי דקי"ל דעירוי מבשל דמבשל אפי' לכלי וכ"כ מהרש"ל בספרו פכ"ה ס"ס ס"ד וז"ל היכא שעירו מים רותחים על הקערות צריכים לדקדק ולשאול אם היו שם שיורי מאכל לפי שהעירוי מפליט ומבליע כדי קליפה עכ"ל וגם הרב בת"ח שם כ' שלא נהגו להקל בזה ושיש להחמיר במקום שאין הפסד מרובה ואו"ה דהתיר אפילו שומן דבוק בהן היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל דעירוי אינו מבשל ולא מפליט ומבליע אפי' כדי קליפה אלא בולע כדי קליפה קודם שמצננו וכמבואר בדבריו להדיא אבל למאי דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה נראה כמו שכתבתי מיהו היכא דהם נקיים ודאי יש להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם וכדמשמע מדברי מהרש"ל אבל היכא דהוי כלי של איסור דלא שייך ביה נותן טעם בר נותן טעם נראה דאפילו נקי אסור וצריך עיון בזה דאפשר דאפילו מבשל לא מבשל כולי האי שיפליט מן הכלי ויבליע לכלי ולפ"ז גם בכלים של בשר וחלב שאחד מהן נקי ואחד מהן אינו נקי שהנקי אסור ושאינו נקי צ"ע אי נימא כיון דהנקי נ"נ חוזר ואוסר השני כיון שמערה עליו כל פעם או נימא דעירוי לא מבשל כולי האי ויש להחמיר בשניהם במקום שאין הפסד מרובה כי נראה כיון דמבשל חשיב ממש כבישול והכי משמע בהגהת ש"ד הישנים שנדפסו בקושטנדינ"א שנת שוב"ה (סי' ל"ג) דאין חילוק ע"ש:
סעיף ד
עריכה(כא) יראה לי כו'. דין זה לא נמצא בשום פוסק ולא שום א' מהאחרונים הזכירוהו גם בב"י לא הזכירו ואדרבה משמע מדברי הפוסקים דאין שום תקנה להגעיל כלי בן יומו אם לא שיש במים ס' נגד הכלי והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' פג"ה (דף ק') סוף ד"ה בשקדם והרא"ש לשם דלפי' ר' אפרים דאמר דלא אמרינן חנ"נ רק בבשר בחלב ניחא מה שצותה התורה להגעיל כלי מדין ב"י והיאך יכשירו יורה גדולה והלא אין במים ס' כנגדו והמים נאסרים כו' ולפירושו ניחא כי לא נעשו המים כולן נבילה ומעט איסור הנפלט מן היורה חוזר ונבלע בתוכו ומגעילו שנית ואותו מעט איסור בטל בס' במים עכ"ל ואם איתא הלא התורה לא באה ללמוד אלא להגעיל כל חד כדיניה ואי משום שהמים יאסרו הא איכא תקנתא דאפר וצ"ע:
סעיף ה
עריכה(כב) אין מניחין כו'. הטעם דבמלח הכותח הנופל עליו הוי בעין ולא בטיל וחיישינן שמא ימלח בו בשר אבל בחומץ ליתא לאיסורא בעיניה ובטיל בס':
סעיף ו
עריכה(כג) מותר ליתן כו'. דמיזהר זהירי שלא יפול מזה לזה משא"כ בס"ה דלא מסיק אדעתיה שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל:
(כד) ויש מחמירין לכתחלה. דוקא במגולים כמו בס"ה והכי איתא בהגה"א בהדיא:
סעיף ז
עריכה(כה) מלח הנתון כו'. אין הטעם משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהא מלח דבר חריף הוא ומשוי ליה בעין וכמו שכתב הרב בהג"ה ס"ב והמחבר סי' צ"ו ס"ג גבי תבלין אלא הטעם דאין כח למלח להפליט טעם מכלי כדלקמן סימן ק"ה סי"ג ולפ"ז אפילו בקערה של איסור מותר: