ש"ך על חושן משפט רסב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ג
עריכה(א) כיון שבא לידו כו' וחצרו כידו בזה דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי לקמן סי' רס"ח ס"ג ע"ש:
סעיף ד
עריכה(ב) שנפלה משנים כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י' דבשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו עד כאן אבל כשנודע שאין שותפין בו [או] שהם מודים שאינם שותפין וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו עד כאן לשון ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלמים:
(ג) עד שיבא אליהו. אע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו ואינו חייב להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרי' יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' יש לומר דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלם ויחזירו לו ודוק:
(ד) ודוקא ששוה שני פרוטות כו'. ושראה אותם מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריה ונטלה אחר ששהא אחר שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עד כאן לשון ר"י נ"ד ח"ב והטור ושאר אחרונים שלא חלקו בכך נרא' דלא ס"ל הכי וכנ"ל עיקר ונראה שיצא לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ו ע"ב ונרא' דרש"י לא כ' שם כן אלא לרב נחמן דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התוס' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל לדידן דקיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותם מבקשים ונטלה אחר ששהתה כדי שיכול למשמש בכיסו לא מייאש ואימור שותפין נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק:
סעיף טז
עריכה(ה) או יותר חייב להכריז. ע' בב"ח שדבריו דחוקים גם מ"ש ול"ד לב' מטבעות כו' כיון דמכריז כו' לא יצא עדיין הב"ח י"ח דהא מ"מ הוי מקום סימן וכמ"ש הרא"ש גבי מטבעות אלא ע"כ צ"ל דמתרמי אף דרך נפילה א"כ גם בב' בדים י"ל כן וק"ל וצ"ל דה"פ כיון דנפלו כמה זוגות יחד לא מתרמי דרך נפילה בכך וכך מבואר בל' הב"ח וכ"כ בסמ"ע וק"ל ע' בספר א"א דף ק"א ע"א:
סעיף יז
עריכה(ו) שהקשר סימן. וה"ה מנין המעות הוא סימן אפי' אינו קשור בקשר משונ' עכ"ל סמ"ע וכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:
(ז) וה"ה אם התגר כו'. אע"פ שהתגר קנה מבעה"ב ע' בסמ"ע ס"ק ל"ד. ובחנם דחק שם דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דש"ס וש"ס נקט מלתא פסיקא דקנאו מהתגר לעולם שלו כמ"ש תוס' ע"ש:
(ח) אם שהו בידו כו'. וה"ה אם התגר עצמו מצאם אחר ששהה כדי למכור לאחרים ומתייאש בעה"ב שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזור כ"כ התוס' ריש דף כ"ז וכן נראה מדברי הרב המגיד פט"ו מהלכות גזלה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכן נראה מדברי נ"י ע"ש:
(ט) בידו כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ל"ז דאי מצאן קודם ששהה בידו כ"כ כו' אז הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סימן אפי' אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא עכ"ל לא דק בלשון דיאוש של"מ לא שייך אלא בדבר שאין בו סי' דביש בו סימן לא מייאש כלל ועוד דהכא ע"כ מיירי בפירות מפוזרים וכה"ג שאין בו סימן אלא ה"ל למימר דהוי יאוש של"מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא וק"ל:
סעיף כא
עריכה(י) וכשהוא מקפיד על חלוק וכו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה שכ' אריכות דברים מגומגמים שלא בדקדוק כלל וק"ל: