ש"ך על חושן משפט קעה

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט קעה |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

(א) שומעין לו לבטל החלוק' כו' וזה אתי כדעת הא' שבסי' קע"ד ס"ה ויש לתמוה למה לא הביא דעת היש חולקין ועיין בב"י בל' הרא"ש וצ"ע ודו"ק:

סעיף ג

(ב) שני אחים שחלקו כו' כ' בהגהת אשר"י ס"פ הכונס אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד ברנש ליטרא דדהבא מת בר זיזא ומת אריסיה והיו לבר זיזא בנים גדולים וקטנים והור' ר' ישמעאל בר' יוסי ליתן חצי זהב לבני בר זיזא הגדולים והחצי יהא מונח עד שיגדילו הקטנים וכשמת רבי ישמעאל בר' יוסי בא המעשה לפני רבי חייא והורה ליתן חצי הנשאר לבני האריס והחצי שזכו בו בני בר זיזא הגדולים לא יחזירו לבני האריס שע"פ ב"ד זכו וגם לקטנים לא יתנו כלום מא"ז עכ"ל והמעשה הזה הוא בירושל' הובא ברי"ף סוף פ' הכונס וז"ל שם מהו דיימרון דקיקי' לרברבי' נחלוק עמכון יכולין למימר להו מציא' מצאנו אמר ר' יצחק לית בין דקיקיא לרברביא אלא שניתן לו מתנה עכ"ל ומשמע לי דר' יצחק פליג וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי בירושלמי לשון א"ר פלוני דהוא פלוגתא וקאמר דאין חילוק בין דקיקיא לרברביא אלא כמי שניתן לו לבר זיזא מתנה וא"כ צריכים הגדולים לחלוק עם הקטנים ואפשר גם הגה' אשרי הבינו כן רק שפסקו דהגדולים לא יתנו כלום כיון דהוי פלוגתא בירושלמי א"כ ה"ל הגדולים מוחזקים וא"צ ליתן כלום לקטנים ולפי זה היכא דתפסי הקטני' בגוונ' דמהני תפיס' בפלוגתא דרבוות' אין מוציאין מידם החצי ומהרש"ל כתב בפרק הכונס סי' ל"ב וז"ל ובנים קטנים של בר זיזא אין להם דין עם הגדולים בעבור החצי' שהרי הוא כאילו ניתן להם מתנה או כמו שמצאו מציאה עכ"ל נראה שהבין דלר' יצחק נמי לא זכו הקטני' ומפרש לית בין דקיקיא לרברביא אין להם דין עם הגדולים או שהגיה לית דין במקום לית בין וכן הוגה באלפסו' החדשי' שנדפסו מקרוב אבל בכל ספרי האלפסו' הישנים איתא לית בין גם בהגהת מיימוני פי"ד מהל' נזקי ממון וכן בבעל העיט' בדיני פקדון דף מ"ח ע"א הובא הירושלמי הזה כן לית "בין כו' בבי"ת וכן הוא בירושלמי עצמו בפ' הכונס לית בין כו' וכן בירושלמי פרק כל הנשבעין אין בין כו' בבי"ת ומשמע כדפי' ועוד דאי כוונת ר' יצחק ג"כ לומ' דלא זכו הקטנים מאי חידש בזה ועוד דהל"ל בקצור הרי כמי שניתן להם מתנה ולאיזה צורך אמר לית בין דקיקיא לרברביא הלא מעיקרא נמי קאמר הירושלמי דלית לקטנים זכיה בממון של הגדולים ועוד דלשון כמי שניתן לו מתנה שבכל ספרי הרי"ף משמע כדפי' היינו שניתן לו לבר זיזא מתנה והיורשין חולקין בשוה דאל"כ הל"ל כמי שניתן להם מתנה ואע"ג דבאמת בירו' עצמו איתא להן ודאי דלשון להן יש לפרשו על היורשים ור"ל שאין זה כמו מציאה רק כמו שניתן להם להגדולים מתנה שיש גם לשאר האחין חלק בה אבל לשון לו אי אפשר לפרשו על הגדולים לבד רק על אביהן של היורשים שכוונת ר' יצחק לומר שמאחר שממון זה בא להגדולים מכח ירוש' אביהן הרי הוא כאלו ניתן לו לאביהן מתנה וא"כ גם הקטנים זכו בחציה ואם כן כל היכא דאירע עובדא כה"ג שדיין א' פסק כך ונתן החציה ליורשי' גדולים ואח"כ פסק דיין אחר להפך הוי ספיק' דדינא אי הגדולים צריכים ליתן לקטנים וכדפי' ואי תפסי קטנים מן הגדולים לא מפקינן מנייהו (ועיין מ"ש לעיל סוף סי' ס"ב) וכן בכל דוכתא היכא דאירע כה"ג כן נ"ל:

(ג) יכול לבטל כל החלוק' וע"ל סי' רפ"ח ס"ב ובהג"ה:

דין מצרנות

סעיף ה

(ד) אחד מן האחין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' פ"ט ועיין מדיני מצרנות בתשובת ן' לב ספר ב' סי' מ"א וסי' ד' דף ס"ג ועיין מדיני מצרנות בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב וק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובתשו' ר"מ אלשיך סי' קמ"ח:

(ה) אם הוא מצרן מסלקו השותף כו'. אף אם כבר קנאה המצרן השותף מסלקו ולאפוקי מפירש"י שכתב הרא"ש משמו דדוקא אם באו כאן לקנות אז השותף קודם אבל אח"כ לא יכול לסלקו והרא"ש לא כ"כ ע"ש ובזה יתיישב תמיהת הסמ"ע ודוק נ"ל:

מעש' בא לפנינו בא' שנשבע לחבירו למכור לו קרקעו ובא המצרן לסלקו וטען המוכר מאחר שאתה רוצה בה לא אמכרנ' כלל שהרי לא נשבעתי רק לחבירי ופסקנו כיון שעדיין לא היה קנין בדבר יכול המוכר לחזור בו ויחזיק הקרקע לעצמו (ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ט):

סעיף ז

(ו) על המצרן להביא ראיה עיין בסמ"ע ס"ק י"ב והיינו דלא כב"ח:

סעיף ט

(ז) נשבע הלוקח בנק"ח כו'. והא דכתב לקמן סעיף נ"ד אבל אם אמר על שוה מנה בר' אינו נאמן עיין בב"י שכתב דיש לחלק וסבר' נכונ' הוא ובא"א ד' צ"ב ע"א כתב דכאן איירי דקבל עליו אחריות מפורש בק"ק והוא טוען שעשו קנוניא:

(ח) והוא יודע בודאי כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט"ו עד אין זה מוכרע והב"י והרב המגיד הסכימו דדוקא בטענ' ברי משביעו וכ"נ:

(ט) גבאה בחובו כו' כפי שומת ב"ד הקרקע כו' דברי הר"ב והסמ"ע בכאן אינם נכונים לפע"ד דמה ענין שומת הקרקע לכאן וכשתעיין בריב"ש שם תראה שפסק אפי' בלוקח שקנה כבר קרקע והיא תחת ידו ובא בעל חוב לטורפה והקרקע אינו שוה כדי כל החוב א"י לסלקו הלוקח בכדי שומת מה ששווה הקרקע כי יכול הב"ח לומר או תן לי כל חובי או תן לי הקרקע שהיא שוה בעיני כדי כל חובי וכל זמן שאינך משלם לי כל חובי היא שלי ואע"פ שאין בזה תועלת ללוה כגון שהלוה כבר מת ולא הניח נכסים מ"מ יוכל הב"ח לומר כן. כן מבואר שם בריב"ש בתשוב' להדיא וא"כ א"א לומר כאן שיתן לו כפי שומת הקרקע משום דהוא מצרן דודאי מצרן לא עדיף מלוקח שכבר קנה קרקע והיא תחת ידו שיכול הב"ח לטרוף הקרקע ממנו א"ל שישלם לו כל חובו ונהי שיסלקו משום דינא דב"מ ויחזיק הקרקע תתת ידו יטרוף הב"ח אח"כ הקרקע ממנו אם לא ישלם לו כל חובו ועוד דבריב"ש היה שם מעשה שהלוקח היה מצרן ואפ"ה פסק שם שהב"ח יכול לטרוף ממנו הקרקע ואין הלוקח יכול לומר לו אתן לך כפי שומת ב"ד הקרקע כי הב"ח יכול לו' או תן לי שיעור כל חובי או אקח הקרקע ע"ש מבואר כן להדיא אך מ"ש הריב"ש בסוף התשובה ומביאו ב"י אין הפי' כמו שהבינו הר"ב והסמ"ע דבריו דא"כ קשיא כל הא דאמרן ועוד שהרי כ' הריב"ש וז"ל ובענין זה נראה שהלוקח יכול לסלקם בדינא דב"מ בכדי שישומו ב"ד שהיה שוה החוב ואף ע"ג דקי"ל דשויה מנה וזבין בר' דצריך ליתן לו ק' [ר'] דאין אונאה לקרקעות זהו אם קנאה במעות בעין אבל אלו שקנאו בדמי חובם הרי הוא כמי שהחליף קרקע במטלטלין שכ' הרמב"ם ששמין המטלטלין כו' א"ו בסוף התשובה מיירי מענין אחר דהיינו אם אירע שכבר קנה הב"ח מן הלוה הקרקע בדמי חובו יכול המצרן לסלקו ונותן לו מה שהיה שוה החוב ואין רואין מה שהיה שוה קרקע דמה ענין שומת קרקע לכאן הלא כל מצרן צריך ליתן מה שנתן הקונה בעד הקרקע וכאן שנתן הב"ח בעד הקרקע ש"ח צריך המצרן לחזור וליתן לו מה שנתן הוא ולכך שמין מה שהי' שוה או [אז] שטר חוב שלו בין פחות מהקרקע או יותר וכך צריך ליתן לו מהשתא ולא שייך כלל לו' שהב"ח יאמר לו או תן לי שיעור חובי או הקרקע שהרי עתה אין הלוה חייב לו כלום שכבר נפרע ש"ח שלו שהרי קנה הקרקע בדמי חובו ואלו היה הקרקע עתה ביד הלוקח לא היה יכול לטורפה שהרי אין לו שום חוב על הלוה והמצרן הוא כלוקח רק שצריך לחזור וליתן לו מה שנתן הוא והיינו הש"ח שלו וע"כ שמין החוב מהשהיה שוה החוב והיינו דכ' הריב"ש ואע"ג דקי"ל דשויא מאה כו' כלומר וה"נ הרי הש"ח היה חוב של ר' ויאמר אע"פ שהקרקע אינה שוה רק ק' אני קניתי כפי סך הש"ח שלי שהוא ר' ואין אונאה לקרקעות זהו אם קנא' במעות בעין דהיינו אם היה נותן בעדה ר' מזומנים שהוא ברור שנתן בעדה ר' אבל אלו שקנאוה בדמי חובם הרי הוא כמו שהחליף קרקע במטלטלים ששמין המטלטלים ה"נ שמין הש"ח מה שהיה שוה כל זה נ"ל ברור כוונת הריב"ש והוא ברור ונכון לדינא ודלא כהר"ב והסמ"ע ואילולי דברי הר"ב בד"מ והסמ"ע היה אפשר לדחוק ולומר דהרב לא כתב דבריו ע"פ דעת הריב"ש אלא ע"פ דעת הרא"ש והט"ו לעיל ר"ס ק"ט סוף סעיף א' דאין הב"ח יכול לו' תן לי כל חובי או הקרקע רק יכול לסלקו היורש או הלוקח בכדי מה ששוה הקרקע וא"כ הרב כאן בהגהה מיירי שהשט"ח עדיין קיים אך מדברי הסמ"ע ס"ק ט"ז לא משמע כן דמשמע בסמ"ע שהרב הוציא כן מהריב"ש שם וכ"כ בד"מ להדיא וז"ל כתב בתשובת בר ששת סי' תפ"ג שאף בטורף בשומת ב"ד אית ביה משום דינא דב"מ ובעל המיצר אין חייב ליתן לטורף אלא כפי מה ששמו ב"ד הקרקע אע"פ שהחוב הוא יותר מזה ואע"ג דקיימא לן דשויה מאה כו' דשאני התם כו' משא"כ כאן דאע"פ שחייב לו יותר מדמי הקרקע לא טריף רק בעד שומת ב"ד הקרקע עכ"ל ד"מ והא ליתא דאין כוונת הריב"ש כן אלא כמ"ש ולפמ"ש לעיל ר"ס ק"ט סעיף א' דהעיקר כהראב"ד והרמב"ן ובעה"ת ודלא כהרא"ש והט"ו א"כ גם כאן אם בא הב"ח לטרוף והש"ח שלו קיים אין המצרן יכול לסלקו עד שיתן לו שיעור כל חובו וכמ"ש הריב"ש וכן עיקר:

סעיף יא

(י) וי"ח כו'. פי' דאפי' לכתחלה יכול הכל למכור לאחד:

סעיף יב

(יא) היו הרבה שותפין כו'. עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קכ"ה וקכ"ו ובס' א"א דף צ"ב ע"א:

סעיף יג

(יב) ודוקא בשדה אחת כו'. נ"ל פשוט דתלוי הכל בשני שדות ואפי' לקחן מאחד יכול לסלקו מאחד ומ"ש המחבר אחד שלקח משנים לרבותא כתב משנים דאפ"ה א"י לסלקו מחציו ומ"ש בסל"ז שהרי היא והאחרת קנה כאחד ר"ל כל האחרו' והראיה שהרי התחיל מכר כל נכסיו וסיים שהרי היא והאחר' (מס"ק י"א ע"כ מצאתי בכתביו שכתב בימי חורפו)

(יג) אבל המוכר קרקע כו'. לרבותא כתב המוכר קרקע דל"מ אם שנים מכרו קרקע לשנים יכול לסלק לאחד מהן אלא אפי' א' מכר קרקע לשנים יכול לסלק אחד מהן וק"ל:

סעיף יד

(יד) בעל בנכסי אשתו כו'. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב דף קכ"ו ע"ר:

(טו) וסילק את הלוקח כו' וכתב הב"ח ונראה דמתחלה כשבאו האשה והעבד להסתלק מלוקח יכול הלוקח לו' להם לא תסתלקו דשמא לא יתרצה בעל ואדון עיין בתשו' ן' לב ספר ד' דף ע"ז:

סעיף טז

(טז) אינו רשאי לקנות כו' ע"ל סי' קפ"ה ס"ג [ס"ב]:

סעיף יז

(יז) וכן נ"ל עיקר כו' והב"ח פסק דא"י לסלק להיורשים דממילא וע"ש ואין אלו אלא דברי תימא ופשט דברי הטור הן כפי פי' מור"ם ודלא כב"ח:

סעיף יח

(יח) וי"ח כו' ועיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג:

סעיף כב

(יט) יש מי שאומר דמצרן כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונר' כוונת הרמ"ה דא"י המצרן להרשות לאחר אפי' שיהיה להמצרן וכמ"ש הסמ"ע וכן משמע ממ"ש בסיפא אבל למיהוי בדוכתא לאזמוני זוזי כו' משמע דוקא לאזמוני זוזי הא לאו הכי לא ולא כהב"ח שפי' דדוקא שיהיה של המורשה הא להמצרן יכול להרשות וכתב דלישנא דאורכת' הכי משמע ונקיט לישנא דתלמודא ע"ש ואדרבא לישנא דאורכתא בש"ס שם משמע שיהיה של המרשה ע"ש ואין להקשות דהא כתב הטור לעיל סי' קכ"ב בשם הרמ"ה דאפי' אינו מקנה לו גוף הדבר יכול להרשות עליו י"ל דס"ל להרמ"ה דכיון דהרשאה היא תקנת חכמים דשליח שוייה וכדאי' בפוסקים ובר מצרן נמי תקנת' היא הוי כתקנתא לתקנתא דלא עבדינן וע"ש בסמ"ע עד דהא כבר כתב הטור כו' והב"ח תירץ דשאני הכא דלא מכר לו כל השדה אלא חלק ששית וכיוצא בו ע"ש:

סעיף כד

(כ) ואי"ל תן לי כמו שלקחתי כו' המחבר לטעמיה שכ' בב"י סל"ט שהרמב"ם אינו חולק אהרמ"ה ולכן כ' לעיל סכ"ג וה"ה אם קדם הלוקח ופרע אין המצרן יכול לסלקו אלא בכעין מעותיו (ג"ז כ' בימי חורפו):

סעיף כו

(כא) הי' רוצה הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ב מדף קכ"ה ואילך והי' קכ"ה:

סעיף כח

(כב) מכר לו קרקע מעט כו'. ע' בס' א"א דף צ"ב ע"ב:

(כג) רואין אם מכר לו אח"כ ביוקר כו' פי' דאם לא הבליעו אף שהמתנ' היא כמו זאת שמכר לו הרי הוא מצרן אבל אם הבליע אז דוקא אם היא שוה יוכל המצרן לסלקו אבל אם אינו שוה אף שהבליע לא יהא אלא מכר ואינו יכול לסלקו ודוק (ג"ז כתב בימי חורפו):

סעיף כט

(כד) בא הלוקח כו' עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה:

(כה) דאינו נעשה שלוחו בע"כ עיין בסמ"ע ס"ק נ"ג עד ודע שכתב המרדכי לפני זה דלא מהני קנין בסילוק המצרן משום דהוי קנין דברים וכו' עכ"ל והא דאמרי' בש"ס צריך למיקניה מיניה היינו בשכבר קנה הלוקח ויש עכשיו זכות למצרן בקרקע לכך מהני קנין דעכשיו ולאו קנין דברי' הוי ולכך כשעדיין לא קנה וא"ל זיל זבין לנפשך כי לא בעינ' יוכל להסתלק אף בלא קנין כיון שאמר כן לא נעשה הלוקח שלוחו בע"כ ומ"ש בש"ס זיל זבין לא אבד זכותו היינו כשלא אמר לא בעינא ליה ואין במשמעות הל' ביטול שליחות וכך פי' דברי המרדכי בתשו' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה ועפ"ז הוכיח דליתא לדברי המרדכי לדע' הפוסקים בסל"ב דס"ל דאחר שקנ' ושתק המצרן איבד זכותו א"כ ל"ל קנין דהא בשתק ומחל סגי אלא מוכח דלא ס"ל הא דהמרדכי ובודאי דברי מור"ם בז' תמוהין דחש ליחידאי:

סעיף לב

(כו) שיעו' שילך ויביא מעות כו'. ואם נודע לו בחול המועד והביא מעות מיד אחר המועד אינו מפסיד שאף על פי שדנין בח"ה מ"מ אין ב"ד קבוע בח"ה כשאר ימים כן כתוב בתשו' מבי"ט סי' ס"ו עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ד ובתשוב' ר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ן' לב ס"ג סס"ג:

סעיף לד

(כז) היה בן המצר כו'. עיין בתשו' מהר"מ אלשקר סי' קי"ח ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ס' וס"א באריכות ובתשו' מבי"ט סי' כ"ו מדינים אלו וח"ב סי' קס"ח גם בתשובת רא"ן ששון סי' ר"ה ובתשובת רשד"ם סי' רצ"ז:

(כח) שיודיע לאוהבי כו' אם רוצה לקנות פי' דשמא יודעים הקרובים בודאי שהמצרן רוצה לקנות לכך יודיע לאוהבים קרובים דמצרן לשאול את פיהם אם רוצה המצרן לקנות וע"כ כתב רוצה ל' יחיד וכן כוונת הע"ש דמ"ש והם יודיעו לו ר"ל המוכר ובסמ"ע לא הבין דברי מהרא"י והע"ש כן ודחק עצמו בפי' רוצה ל' יחיד (גם זה כתב בימי חורפו):

סעיף לז

(כט) מכרה למי שקנה הוא ממנו עיין בטור ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו:

(ל) וה"ה אם מכרו לבן כו' צ"ע לדינא באח' שמכר קרקע שלו לבנו ובא בעל המצר לסלקו אי יכול לסלקו דהבן יכול לו' דזהו יותר ישר וטוב שאני מחזיק אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע:

(לא) ואם בא אדם אחר ליקח כו' נ"ל שהוא כמו ואם בא אפי' אדם אחר ליקח לכתחלה אין הבעלים הראשוני' יכולים לעכב ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):

(לב) המצרן יכול לסלקו הטע' דלא מיקרי בעלי' ראשוני' אלא כשמכר' המוכ' לאות' שקנו ממנו דאל"כ אין לדבר סוף וק"ל:

סעיף לח

(לג) אין המצרן יכול לסלקו כו' אע"ג דחוזר ומשכיר' אפי' לאותו עכו"ם דמ"מ יכול לו' ארי' אברחא מהגוף כ"כ הב"י בסנ"ז ע"ש המרדכי בשם תשובו' מהר"ם ואם קנה מצדוקי שקורין קראים האריך בתשוב' ר"א ן' חיים סי' קכ"ה צדד ג"כ דאין המצרן יכול לסלקו ע"ש:

סעיף לט

(לד) אא"כ יש צד א' כו' בת"ה צירף לזה הטעם שהקונה היה שותף להמוכר בחובות ומור"ם כ' סתם שיש צד אחר בדבר שאין לסלקו משום דס"ל כהב"י בסע"ב דמטעם שהיה שותף עמו לבד לית משום דינא דב"מ וכמ"ש בסמ"ע וכן עיקר ודוק (ג"ז כ' בימי חורפו):

סעיף מ

(לה) המוכר לעכו"ם כו' עיין בתוספות פ' לא יחפור דף כ"א ע"א ד"ה ולא לסופר ארמאי ובהרא"ש שם ובמע"מ פ' הגוזל בתרא:

(לו) כל אונס שיבא כו' ואם קנה מהעכו"ם בית שאצל ישראל יוכל להשכיר לעכו"ם אבל לא למכור. מהרש"ל ביש"ש פ"י דב"ק סי' ק"ד וע"ש דאזיל לטעמי' ועיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' קי"ח ובתשו' רמ"א סי' פ"ו ד' קס"ט ע"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' רל"ג ורפ"א:

סעיף מא

(לז) כדי להשחית נחלתו פי' ומתוך כך שכרה ומעלה רי"ו הביאו ב"י בס"ס:

סעיף מב

(לח) המוכר שדה רע כו'. מכאן נרא' בא' שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו שהיה לו בעיר שהי' דר בו כבר לא' מבני אותו עיר דאין בן המצר של אותו בית יכול לסלקו ללוקח דהא בסי' ק"ץ סי"ב כ' הט"ו דבזה מיקרי מוכר שדהו מפני רעת' ודוק:

סעיף מד

(לט) טען הלוקח כו' עיין בתשוב' מהרשד"ם סי' רכ"ח:

סעיף מה

(מ) לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה כו' פי' וכגון זה מיקרי ספק שהרי טוען הלוקח שמא גזלן אתה או אריס אתה או ממושכן שדה זו בידך צריך המצרן להביא ראיה ופשוט הוא רק שבסמ"ע ס"ק פ"א לא הבין כן (ג"ז כ' בימי חורפו):

(מא) אריס אתה לשדה זו כתב הב"י במחודש ל"ג שנראה מהעיטור וכ"פ התו' והנ"י דמי שהוא אריס בשדה וקנה שדה הסמוכה לה אין בעל השדה שהוא אריס בו מסלקו ואע"פ שהגוף שלו ול"ד למ"ש בסעיף נ"ח דלוה מעכב על המלוה דבאריס בתי אבו' מיירי דכיון דא"י לסלקו הוה ליה כשותף:

(מב) צריך בעל המצר להביא ראיה פי' ואי לא מייתי ראי' נשאר הלוקח בהשדה ואפי' שבועת היסת אינו צריך לישבע שהרי מספק יכול לטעון כן עכ"ל סמ"ע משמע מדבריו דאף אם טוען ברי א"צ לישבע כיון דהיה יכול לטעון כן מספק וגם מדכ' שם גם בטור לא נזכ' שום שבועה בזה משמע דס"ל דאפי' בברי אצ"ל והוא תמוה דמאי איכפת לן במאי שהיה יכול לטעון ספק מ"מ עתה שטוען ברי ישבע היסת וזה א"צ לפנים ועוד דהא כי טוען מפני המס מכר לו דהי' יכול לטעון שמא מפני המס מכר לי וכמ"ש הוא בעצמו ס"ק ע"ט ואפ"ה כשטוען ברי צריך לישבע כמו שמבואר בטור ורמב"ם ומחבר אבל האמת יורה דרכו דהט"ו והרמב"ם סמכו אמ"ש בסמוך דאם לאהביא ראיה ישבע הלוקח דה"נ אם טוען ברי צ"ל ולית דין צריך בשש דאין חילוק בין דין זה לדין דטוען מפני המס מכר לי דבברי הכא והכא נשבע ובשמא אצ"ל ויותר מזה צל"ע אם טוען שמא מפני המס מכר לי אם צריך ג"כ המצרן להביא ראיה דנרא' כיון שהמצרן מברר שהוא מצרן והוא טוען שמא מפני המס מכר אין ספק מוציא מידי ודאי ומ"ש אפי' היה בדבר ספק היינו כדמפ' ואזיל שטוען שמא אריס אתה שזכות המצרן בעצמו הוא בספק שהרי הוא בא להוציא מכח השדה שעל המצר ושדה זו בעצמה בספק אם היא שלו משא"כ בטוען שמא מפני המס מכר שהמצרן הוא ודאי רק שבא עליו מצד אחר אפש' לומ' דאין המצרן צריך להביא ראי' וכן משמע מהרמב"ם שכתב אפילו היה בדבר ספק כו' לפיכך כו' וע"כ האי לפיכך קאי אאפי' היה בדבר ספק וכדפי' דאי כהסמ"ע האי אפי' בדבר ספק קאי אמס ולא היה להמחבר לעשות סעיף בפני עצמו וא"כ אי אמרת דבטוען שמא מפני המס מכר לי צריך המצרן להביא ראיה ל"ל להרמב"ם לאשכח גוונא אחרינא הל"ל הך גוונא דטוען שמא מפני המס מכר לי א"ו הכא א"צ המצרן להביא ראיה והגע עצמך דאם תאמר כן בטלת דין מצרנות שיטעון שמא מכר לגאול בקרוב או לקנות שדה יפה או ליתן מנות המלך או למזונות וכה"ג דברים הרבה ויצטרך להביא המצרן ראיה על כל אלא דוקא כשטוען ברי ודוק ויש ליישב ולדחוק שכוונת הסמ"ע ס"ק ע"ט ג"כ כמ"ש (ע"כ כתב בימי חורפו) שוב מצאתי כ' במקום אחר וז"ל סמ"ע ס"ק פ"א ואפילו שבועת היסת א"צ כו' אע"ג דבטענ' מס כ' בס"ק ע"ט דנשבע היסת הלוקח אע"ג דהוי נפטר בספקו וכמ"ש שם יש לחלק בין היכא דבא לטעון עליו על שדה שלו שאינו מצרן שלו או בין היכא דידוע שהוא מצרן ודאי וטוען שלקחה מפני מס כו' כן נ"ל לפ' דעת הסמ"ע בזה אמנם צ"ע לדינא כי מנ"ל לחלק בזה ומה שלא כתבו הרמב"ם וטור שבוע' בזה י"ל דסמכו אתחילת דבריהם בטענת מס ודוק עכ"ל:

סעיף מז

(מג) לאשה או ליתומים אפי' יש להם אפוטרופסים ר"א ן' חיים סי' קי"ד ופשוט וע"ש:

(מד) אין בו משום דינא דב"מ אפי' המצרן ג"כ אשה או יתום מרדכי בשם מהר"ם ע' בתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ד:

(מה) הקונה מן האשה כו הקונה מן היתומים ע' בתשו' ר"א ן' חיים סי' קי"ב שכ' דדינו כקונה מן האשה ודלא כריב"ש ע"ש ועיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"ה וסי' ק"ו וסי' קי"ד וקי"ט וקכ"ה:

(מו) ודוקא מצרן א"י לסלקו לאש' ואפי' יש למצרן היזק ראיה מבית זה כ"כ בתשו' רא"ן חיים סי' י"ט ע"ש שהאריך:

(מז) דשותף עדיף ממצרן וה"ה שוכר לדעת הרא"ש ומור"ם שם ועיין בתשובת ר"א ן' חיים שם שכ' שהריב"ש סי' ס"ט חולק ע"ז ומסיים כיון דהפוסקים חולקין ע"ז המע"ה ולוקח חשיב מוחזק ע"ש עיין בתשובות ר"ש כהן השייכי' לספר ב' סי' כ"ז ובתשו' מהרא"ן ששון סי' קכ"ו דף קל"ח ע"ב:

סעיף נ

(מח) ויש מי שחולק צ"ע דלא ראיתי מי שחולק ומה שנרשם בצדו רש"י פ' המקבל ליתא (ג"ז כתב בימי חורפו):

סעיף נא

(מט) והיה הקרקע של א' כו' ע' בתשו' סי' קכ"ז וקכ"ח ובתשו' ר"א ן' חיים סי' פ"ז מדף קכ"ה ואילך:

(נ) או לבעל הבנין זכות בקרקע כו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח בדינים אלו ובישוב דברי הרא"ש בזה והביא שם דברי מהר"י ן' לב מ"ש בזה ועיין בתשו' ן' לב ח"ב סי' י' וי"א האריך מאד בדינים אלו ובישוב דברי הפוסקים:

(נא) הבית והעליי' של שניהם כו' עיין בסמ"ע ס"ק צ"ה וגם בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח הקשה אדברי ב"י כהסמ"ע ודברי הסמ"ע ז"ל נכונים:

סעיף נג

(נב) בכל הקרקעו' כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' ט"ו ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סי' כ"ו:

(נג) וה"ה במקומות ב"ה ע' בסמ"ע ס"ק צ"ט שכ' ז' להטור ובמקומו' שבב"ה כ' הראב"ד מן הדין יש בהן מצרנות אע"פ שאין מתקבל על הדעת כו' עד והעתקתי ל' ר"ת והראב"ד הנ"ל כדי ללמד ממנו במקום אחר שאם עין הדיין רואה שיש צד ישר וטוב שלא לסלק הלוקח שיכול לצרף סברות הנ"ל עכ"ל היינו ע"פ מ"ש הרשב"א שצדד לצרף דעת ר"ת ומביאו ב"י וד"מ אבל אין נ"ל מדברי הרשב"א ראי' דהרי לא כ' שפשט המנהג שלא כר"ת גם לא היה בזמנו הרבה החולקים על ר"ת לכך נראה עיקר כמ"ש הת"ה סי' של"ח דהוא בתראה ומביאו ב"י וד"מ שאין לצרף דעת ר"ת דכיון דכולהו רבוותא דחו דברי ר"ת לגמרי דלא נהגינן כותיה וגם שכן מנהג פשוט ע"ש וגם משמע מדברי רשב"א שלא צירף דעת ר"ת להלכ' למעשה רק לפלפול בעלמ' ע"ש:

(נד) המלוים ביחד כו' עמ"ש לקמן שנ"ט:

(נה) מיהו אם נרא' לב"ד כו' היינו ע"פ מ"ש בד"מ שאין הכרח בדברי ב"י לדחות דברי מהרי"ק ולפע"ד דברי הב"י נכונים דכיון דמהרי"ק לא כ"כ אלא ממשמעות דברי הרמב"ם ובאמת לא משמע ברמב"ם מידי א"כ נקטי' דאין דינא דב"מ במטלטלי כלל בתשו' מבי"ט ח"א סי' קמ"ד כ' שמי שרוצה למכור ש"ח שלו לא' בפחו' קודם הזמן יכול הלוה לכופו למכרו לו בזה הסך והביא ראיו' מכאן ואינה ראיה כלל עוד הביא שם ראיות אחרות שאינן ראיות כלל וכמ"ש בספרי ומן הסברא נראה שא"י לכופו שיוכל המלו' לו' לפלוני אני רוצה להנות ולא לך ודוק ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' קצ"ג ובתשו' ן' לב ספר ד' ד' ס"ג:

סעיף נז

(נו) הממשכן שדה וכו' עיין בתשו' רא"ן ששון סי' קכ"ח ובתשו' ן' לב ספר ד' דף ס"ג ודף ע"ג:

(נז) ולא הלו' לו על המרתף כו' וע"ל ר"ס רצ"א בהג"ה וצריך לחלק בין משכנתא לאם היה שלו לגמרי וצ"ע:

סעיף נח

(נח) אם בתחלת המשכונתא כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' פ"ב ותמצא נחת מדף קכ"ה ואילך וסי' ק"ו וקי"ד וקי"ט וקכ"ה ובמהרשד"ם סי' רכ"ח:

(נט) אין המלוה יכול להוציאו מידו כו' הב"י לטעמיה שכ' דהרמב"ם חולק במ"ש או ממושכן כו' וליתא דאפשר דה"ק שמא ממושכן שדה זו בידך והלוה יחפוץ לקנו' השדה שעל מצר שלו וזה דעת מור"ם שכ' לעיקר דלמלוה דין מצרן ולעיל בסמ"ה הסכים לדברי המחבר ודוק (גם זה כ' בימי חורפו:

סעיף נט

(ס) השוכר בית מחבירו כו' עיין בס' א"א דצ"ב ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קע"ט ובתשו' רשד"ם סי' רצ"ז:

(סא) אין שומעין לו והעלה בתשו' ן' לב ח"ב סי' מ"א דבחזק' חנות או בתים לכל הדעות אין בו משום דינא דב"מ כשרוצה למכור החזקה לאחר ע"ש באורך וכ"כ בתשובות דברי ריבות סי' נ"ט שפסקו כל גדולי הקדמונים החכמים השלמים קדושים אשר בארץ המה וגם אחרונים כולם הסכימו דבשום חזקה לית בה משום דינא דב"מ וכן הוא בתשובת מהרא"ן ששון ר"ס פ"א וסי' קכ"ו וקכ"ז ובתשו' מהרשד"ם סי' רכ"ח וע' ע"ש בסי' רע"ז ורצ"ו ורצ"ט וע' בתשו' מהרש"ל סי' מ"ג ובספרו יש"ש פ' השוכר את הפרה סי' ל"ג ופ' הגוזל בתרא סי' כ"ד שפסק ג"כ דאין בשכירות דינא דב"מ דלא אמרי' בכה"ג שכירות ליומא ממכר הוא ועיין בב"ח ועמ"ש סי' שי"ג ס"ג וסי' ש"י וסי' של"ד:

סעיף ס

(סב) ויש מי שחולק וס"ל דיש בשכירות דין מצרנות ומ"ש בסמ"ה או שוכר אתה מיושב ע"פ מ"ש בסנ"ח ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע (ג"ז כתב בימי חורפו):

סעיף סא

(סג) כיון שהוא שותף בו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קצ"ז וקע"ח וקע"ט:

סעיף סב

(סד) השכיר ביתו כו' עיין בתשובות ן' לב ס"ד דף ע"ג:

(סה) שהוא דר בו ואפי' קנה חברו את חלקו מסלקו אידך מחלקו כן כתב ב"י ולדעת מור"ם א"ש אבל דברי ב"י סתרי אהדדי דהא פסק בתשו' מחו' כ"ח והוא מ"ש בסעיף ס"ג דאין השוכר מסלק לאחר ובתשו' זו כתב דאחד מסלק לחברו אף אם קנה כבר את חלקו ויש ליישב בדוחק ודוק: