ש"ך על חושן משפט לו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) עדים רבים שראו עדותן כאחד דוקא וכמ"ש לקמן סק"ט:
(ב) אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד כו' משמע דה"ק אבל אם לא נתכוונו כולם להעיד תתקיים העדות בשאר שנתכוונו להעיד וכמ"ש בס"ק שאח"ז:
(ג) אומרי' להם ב"ד כו'. כתב בסמ"ע דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דמיד שבאו כת א' לפני ב"ד להעיד אפי' קודם שידעו שנמצא ביניהם קרוב או פסול שואלין לכולן לראות באתם מתחלה או להעיד ועושין כן מפני שאם ימתינו עד שיודע שיש ביניהם קרוב או פסול יש לחוש לרמאות שיכוונו לומר להעיד כיוונו כשיהי' לטובת הבע"ד שהוא קרוב שלהן או איפכא אבל מלשון רש"י והטור משמע דאין שואלים אלא להקרובים או פסולי' וכל זמן שלא נודע שיש ביניהם קרוב או פסול אין כאן שאלה וכן נלע"ד עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובי' או פסולים הן עד שימצא שהן כן עכ"ל ולפענ"ד דגם הרמב"ם והמחבר מיירי כשנודע שיש בהן קרוב או פסול שהרי אלעיל אעדים רבים שנמצא אחד מהן קרו' או פסול קאי וכתבו וכיצד בודקין הדבר אומרים להם כו' ומ"ש הרמב"ם והמחבר אומרים להם דמשמע ששואלין לכולן כו' אינו מפני חשש שכ' הסמ"ע דא"כ אכתי איכ' למיחש להכי אלא ודאי לא חיישי' להא אלא ה"פ דס"ל דבעינן שתתקיים העדות בשאר שנתכוונו להעיד דוק' דכיון דבקרוב ופסול שבא לראות אין פוסלין שאר העדות א"כ ע"כ כיון שלא באו אלא לראות לא חשיבי עדות א"כ גם הכשרי' שבאו לראו' לא חשוב עדות ואין חותכין הדין על פיהם דלא מסתבר לומר דקרובים שבאו לראות לא יחשבו עדות וכשרי' יחשבו לעדות אלא ודאי אמרי' כל מי שבא לראות לא חשיב עד וכל מי שבא להעיד חשיב עד והיינו שכ' הרמב"ם והמחבר מיד אח"כ בד"א כשהי' בהן קרוב או פסול אבל אם היו כולם כשרי' א' שנתכוין להעיד וא' שלא נתכווין להעיד כו' חותכין הדין ע"פ עדותו כו' הרי בהדיא דר"ל בד"א דאין חותכין הדין ע"פ עדות הכשרי' שלא נתכוונו להעיד אלא בשהי' בהן קרוב או פסול והלכך כיון שאין חותכין הדין ע"פ הקרוב ופסול כשלא נתכוין להעיד אין חותכין הדין גם ע"פ עדות הכשרים אבל אם כולם כשרים חותכין הדין גם ע"פ אותם שלא נתכוונו להעיד וכן מבואר יותר בלשון הרמב"ם עצמו פ"ה מה' עדות דין ה' שכ' וז"ל אומרי' להם להעיד באתם או לראות כל מי שאומר לראות מפרישי' אותו וכל מי שאומר להעיד מפרישי' אותו אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או פסול עדות כולם בטלה בד"א בשהי' בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד או שלא נתכווין להעיד חותכין הדין על פיו עכ"ל ומה צריך לומר מפרישי' אותו כו' הל"ל בקצרה אם הקרוב אומר שנתכוון להעיד פוסל ואם לאו אינו פוסל ומה צורך להפריש כתות כתות אלא ודאי ר"ל כל מי שאומר לראות מפרישי' אותו ששוב לא מיחשב עד אף אם הוא כשר ואהא קאי בד"א כו' כדפי' ומשמע ליה להרמב"ם הכי מדקאמר בש"ס היכי אמרי' להו ל' רבים משמע דאכולן קאי ולא אקרוב ופסול לבדו וכן מדקאמר בתר הכי אי אמרי לאסהודי אתי נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ואי דשיילינן לקרוב ופסול לבדו הכי הל"ל ואי אמרי לאסהודי אתי עדותן בטלה אלא ודאי דאין שואלין לקרוב או פסול לבד דאף אם יאמרו למיחזי אתו דילמא גם הכשרי' יאמרו למיחזי ולא יועיל עדותן אלא אמרי' להו לכולן למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהן קרוב או פסול באותן דלאסהודי אתו עדותן בטלה ואי אמרי למיחזי אתו ונמצא בהן קרוב או פסול מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הנפש אלא תתקיים העדות בשאר שהתרו בו לאסהודי וכדקתני במתני':
ודברי הטור מגומגמי' בעיני דבתחלת דבריו בלשון הרמב"ם כתב בודקי' אותם כו' אותו שאומר שבא להעיד פוסל כל העדות ואותו שבא לראות אינו פוסל כו' משמע דשואלים לקרובי' ופסולי' לבד כו' והא ודאי ליתא בדעת הרמב"ם וכמו שכתבתי ועוד דהא כתב עלה הרמב"ם ומייתי ליה הטור גופיה בד"א בשיש בהן קרוב או פסול אבל אם כולם כשרי' בין אותם שכוונו להעיד בין אותם שלא כוונו להעיד חותכים הדין על פיהם כו' משמע להדיא דברישא אין חותכים הדין כלל ע"פ עדות הכשרי' שלא כוונו להעיד אף שקרובי' לא כוונו להעיד דאל"כ מאי אריא כולם כשרי' אפי' מקצתן כשרים נמי והכי הל"ל בד"א בשהקרוב או פסול כוון להעיד אבל לא כוון להעיד חותכי' הדין ע"פ הכשרי' בין שכוונו להעיד או לא כוונו להעיד ועוד דמאי קמ"ל דבכולם כשרים חותכים הדין ע"פ הכשרי' שלא כוונו להעיד פשיטא ומאי בעי הכא ועוד דהא כבר נלמד זה מכח כ"ש אי תימא דהכשרי' שלא נתכוונו להעיד חותכי' הדין על פיהם אף שיש בהם קרובים שלא נתכוונו להעיד אלא ודאי דמעיקרא קאמר דאין חותכין הדין ע"פ הכשרי' שלא כוונו להעיד אף שהקרוב לא כוון להעיד וקאמר השתא דלא תימא דבלא כיון להעיד לא הוי עד כלל אלא בד"א בשהי' בהן קרוב או פסול אז אמרי' דאין חותכי' הדין רק ע"פ הכשרי' שכוונו להעיד אבל אם כולם כשרי' כו' חותכין הדין גם ע"פ אותן שלא כיוונו להעיד גם בס' לחם משנה פ"ה מה' עדות נראה שהבין בדעת הרמב"ם דאם כולם למיחזי אתו תתקיים העדות בשאר ולא ירד למכוון אנא נ"ל ברור דעת הרמב"ם והמחבר כדפי' ודו"ק:
מיהו מפירש"י שפי' היכי אמרי' להו לקרוב או פסול למיבדקינהו כו' לא משמע כן ולא יפה עשה בכסף משנה שכ' על דברי הרמב"ם דברי רש"י ע"ש ואולי י"ל דלהכי פירש"י לקרוב או פסול משום דכשרי' מסתמא עשו התראה וא"כ כשיאמרו שעשו התראה תו לא צריך למבדקינהו אבל קרוב או פסול דלא עשו התראה היכא אמרי' להו למיבדקינהו אם לעדות נתכוונו ודו"ק:
(ד) כל מי שאומר להעיד באתי כו'. כ' בד"מ וסמ"ע בשם תשובת רשב"א סי' אלף קפ"ט דאם הראו בעצמם בשעת ראיה שכוונו להעיד כגון שהתרו בו כל העדות נפסל בשבילן עכ"ל ולחנם כתבו כן בשם תשובת רשב"א שהוא משנה ערוכה ואימתי בזמן שהתרו בהן כו' וכן הוא בפירש"י ושאר מפרשי' גם לא ה"ל להביא דין זה דהתראה לא שייכא רק בדיני נפשות וד"נ לא שייכא האידנא:
(ה) שאומר להעיד באתי כו'. כתבו התוס' פ"ק דמכות וז"ל קשה דא"כ לא יהרג שום אדם לעולם דהקרובי' יבואו ויאמרו לאסהודי אתינן ופי' רבינו חיים כהן דאמרי' לעדים כשרי' לאסהודי אתיתו עם הפסולי' או למיחזי אתיתו בלא הפסולים כו' עכ"ל ולא נהירא לי אלא נראה כפירש"י דאמרי' להו לקרוב ופסול וכמ"ש הרמב"ן והרא"ש והרמב"ם והטור והמחבר ושאר כל הפוסקי' אלא דהיינו דוקא כשאנו יודעי' שקרובי' ופסולי' היו שם בשעת ראית מעשה והלכך כיון דנצטרפו לעדות בשעת ראי' נאמנים ג"כ בזה שכוונו להעיד אבל אם אין ידוע שהיו שם ויבואו קרובים ויאמרו היינו ג"כ שם ולאסהודי אתינן לאו כל כמינייהו וא"כ לא קשיא דלא יהרג שום אדם לעולם דאדרבה מן הסתם יהרג עד שיתברר שהיו קרובי' שם כן נ"ל:
(ו) אם נמצא באלו כו' עדותן בטלה פי' אפי' לא העיד כלל עכ"ל סמ"ע ואמת כן משמע מדעת הרמב"ם בעל סברא זו ועוד משמע כן יותר למעיין ברמב"ם עצמו ע"ש והיינו כפי' רש"י ורשב"ם ומ"ש הב"ח וז"ל גם לא כפי' ב"י דדעת רמב"ם כפי' רשב"ם ופי' רש"י כו' לא דק דיפה כוון הב"י בזה דדעת רמב"ם כפירוש רשב"ם ורש"י לענין דבכוונו להעיד מתחלה לבד עדותן בטלה אף דלא העידו בב"ד אח"כ ולאפוקי התוס' ודו"ק ועמ"ש לקמן בס"ק ח':
וכתב הטור דהרמ"ה הוסיף וכתב דה"ה איפכא כשהעיד עמהן תוך כדי דבור אע"פ שמתחלה לא בא אלא לראות ואפי' לא ראו כאחד עדותן בטלה דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי ומביאו הסמ"ע ס"ק ד'. וקשה לי על דברי הרמ"ה דהא אפילו בעדים זוממין קתני מתני' מיד בתר הכי היו שנים רואים אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ואין מקצתם רואים אלו את אלו הרי אלו שתי עדיות והא מתני' בהעידו תוך כדי דבור איירי וכדפריש רבא והוא שיעידו כולם תוך כדי דבור א"כ סיפא מיירי דומיא דרישא אלמא דאפי' בהעידו תוך כ"ד בעינן שיראו כא' ואולי ס"ל להרמ"ה דעדים זוממין שאני אבל לא נהירא לחלק אלא נראה עיקר כדמשמע משאר הפוסקים דכאן אין חילוק בין העידו תוך כ"ד או לא ובכל ענין בעינן שיראו כא' וכוונו להעיד וכמ"ש לקמן וכן מוכח מתוס' (דף ו' ע"א) ד"ה אמר רבא בסופו וכן בע"ב ד"ה הרי אלו עדות אח' כו' ע"ש וכ"כ הטור לקמן סי' ל"ח בשם הר"ר ישעיה וכן פי' הב"ח שם אך מ"ש הב"ח שם בפי' דברי הר"ר ישעיה דבדין הזמה ודאי בנצטרפו בשעת הגדה סגי דהזמה בהגדה תליא לד"ה ולא בעינן שיראו כאחד ע"כ לא נהירא ואישתמיטתיה לפע"ד מתני' דהיו שנים רואי' אותו מחלין זה כו' אלא הדבר ברור מ"ש הר"ר ישעיה שם ובלבד שיראו כולם כאחד כו' קאי אכל דבריו שהוזכר בין לענין הזמה בין לענין נמצא קרוב או פסול וכדמשמע פשט דבריו וזה ברור:
ואין להביא ראיה לדעת הרמ"ה מפירש"י שפי' דהא דקאמר רבא והוא שהעידו כולם בתוך כ"ד וז"ל התם קאמר מתני' מאה כשנים אבל אם העידו השנים ולאחר זמן העידו האחרים הרי הן כשתי כתות לכל דבר עכ"ל דכבר הקשו התוס' על פירש"י ועוד נראה לפע"ד דאף שהבינו התוס' והב"י וכן הב"ח לקמן סי' ל"ח ושאר אחרונים כן מפירש"י מ"מ לפענ"ד אין כוונת רש"י כן דהא רבא אמר דבריו לעיל אמתני' דזוממין ואהא פירש"י דבריו ובתר הכי מציין ש"ס ר"ע אומר קרוב או פסול כו' אלא כוונת רש"י במה שכתב לכל דבר דבזוממין הרי הן כשתי כתות לכל דבר בין לענין שנענשין אף שניזומו מקצתן ובין לענין דלא נפסלו השאר דלא תימא כיון דניזומו מקצתן א"כ פסולי' להם מקצתן ובטלה כל העדות [וכמו דס"ל להרמב"ם פ"כ מה' עדות דין ג' באמת הכי וכדלקמן] דהא לענין קרוב או פסול לא בעינא תוך כ"ד אלא הכא כשנמצאו זוממין הרי הן כשתי כתות לכל דבר בין לענין שנענשין אף כשניזומו מקצתן בין לענין ששאר העדות קיים [וכדעת הראב"ד בהשגות שם] והיינו טעמא דדוקא כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול בלא הזמה לא בעינן תוך כ"ד כיון שאומרי' אמת ונצטרפו באמת בראיה משא"כ בעדי' זוממים שאינם אומרי' אמת וכמו שמחלקין התוס'. כנ"ל ברור דעת רש"י ודו"ק. וגם דעת ה"ר ברטנורה נ"ל כן ודלא כבעל תוס' י"ט. גם דברי הסמ"ג סוף לאוין רי"ג נראה לפרש כמ"ש מהר"א שטיי"ן דאזוממין קאי ע"ש אבל בלא זוממין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול אין חילוק בין תוך כ"ד או לאחר כ"ד וכדמוכח בש"ס גבי הא דפריך הרוג יציל כו' וכמ"ש התוס' והגהות מיימוני וכן מוכרח ממה שלא חילקו הרמב"ם והפוסקי' והטור והמחבר כאן בכך וכן עיקר:
ומוכח מכל זה דדוקא כשנמצא אחד מהן קרוב או פסול לבד וראיית מעשה שלהם ביחד הוא אמת שראו כאחד הוא דאין חילוק בין העידו אח"כ תוך כ"ד או אחר כ"ד אבל אם הוזמו אח"כ הפסולי' כיון שאינם אומרי' אמת אינם מבטלי' העדות אא"כ העידו תוך כ"ד וכ"כ הר"י בי רב בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ט"ז (דף כ"ד ע"ב) וז"ל שלא יצטרף זומם עם כשר לבטלו אלא כשמעיד תוך כ"ד של חבירו אבל כשהעיד אחר כ"ד לא יצטרף כשר עם הפסול לבטלו ונשאר עדות הכשר קיים וכן נראה דעת רש"י ז"ל והר"ם מקוצי והראב"ד ז"ל ואע"פ שהרמב"ם ז"ל חולק בזה כבר השיגו הראב"ד (דברי הרמב"ם והראב"ד הם בפ' ך' מהל' עדות ע"ש) ז"ל עכ"ל (ובעובדא דהר"י בי רב הי' הזומם רשע ג"כ בלאו הכי כדאיתא בלשון השאלה שבראש התשובה שם וגם בשאר מקומות בתשובה שם ע"ש) ומהר"מ אלשקר האריך שם להשיג על הר"י בי רב בזה דידוע דמצרים אתריה דמרן הרמב"ם ז"ל הוא כו' ומה שהשיג עליו הראב"ד הנה הרב בעל מגדול עוז סתר השגתו וקיים דברי הרמב"ם ז"ל ודברי חכמים אין צריכין חיזוק גם בענין ביטול העדות כתבו התוס' במכות פ"ק דלענין נמצא א' מהן קרוב או פסול אפי' שהעידו לאחר כ"ד עדותן בטלה ודחו הסברא האחרת וכ"כ הרי"ף ז"ל בתשו' וכן נמי כתוב בהגהות והוכיחו כן מן הש"ס וכן כתבו מן המפרשים עכ"ל וכל דבריו אינם נכונים דנהי דמצרים אתריה דהרמב"ם היינו במקום שאפשר לקיים דבריו משא"כ בכאן שאין לדבריו קיום ואין ספק דאלו הי' הרמב"ם עצמו קיים הי' מודה בכאן לדברי הראב"ד ומ"ש שהרב בעל מגדול עוז סתר השגתו כו' אני עיינתי במגדול עוז וראיתי שכותב ומבלבל כדרכו וכל סתירותיו אדרבה ראיות הם לדברי הראב"ד ותמהני על מהר"מ אלשקר שמביא ראיה מבעל מגדול עוז הלא ידוע דרכו של הבעל מגדול עוז שמהפך תמיד דברי אלהים חיים ואיך לא נתן לב בכאן לראות אם צדקו דבריו טרם שיכתוב שסתר השגת הראב"ד. אף שגם הטור סי' ל"ח נמשך אחר דברי הרמב"ם האמת יורה דרכו:
גם מ"ש מהר"ם אלשקר גם בענין ביטול העדות כו' כתבו התוס' כו' וכ"כ הרי"ף בתשובה וכן נמי כתוב בהגהו' כו' לא דק בכל זה דכולם לא מיירי אלא בנמצא א' מהם קרוב או פסול ולא ניזום א"כ כיון שאמרו אמת ונצטרפו בראיית המעשה תו א"צ כ"ד אבל כשניזום אדרבה מוכח להדיא בתוס' פ"ק דמכות שם (דף ו' ע"א) בד"ה אמר רבא בסופו דבעינן תוך כ"ד דוקא והכי מוכח נמי להדיא מפירש"י וברטנורה שהבאתי בין לפי מה שהבינו התוס' מפירש"י ובין לפי מה שפירשתי אני לעיל דברי רש"י:
וגם בבית חדש לקמן סי' ל"ח ס"ס י"ד ראיתי שכ' דמסקנת הגהות מיימוני דבש"ס משמע להדיא כדברי הרמב"ם וכדעת התוס' והטור והכי עיקר עכ"ל ושגגה היא בידו דלא כתבו הגהות מיימוני אלא דבנמצא קרוב או פסול בלא הזמה משמע בש"ס כדברי הרמב"ם פ"ה מהל' עדות דאין מחלק בין תוך כ"ד או לא וכך הם דברי התוס' אבל בזוממים בעינן תוך כדי דבור אף לענין ביטול העדות ודלא כהרמב"ם פרק ך' מהל' עדות והטור אלא כמו שהוכחתי וכמ"ש התוס'. גם שאר דברי מהר"מ אלשקר בענין זה שם מבולבלים לפע"ד ומ"ש נלפע"ד ברור:
(ז) אפי' לא ידעו זה מזה. פי' אם העידו אח"כ בב"ד בטלה עדותן לכ"ע אף שלא ידעו זה מזה דלהרמב"ם פשיטא דפסול אפילו לא העידו אח"כ כלל כיון שנצטרפו בראיית המעשה ולהתוס' ג"כ פסולי' כשהעידו אח"כ אפי' לא ידעו זה מזה וכמ"ש התוס' להדיא פ"ק דמכות (דף ו' סוף ע"א) ואפי' להרי"ף בעל סברא הראשונה דלקמן סעיף ב' דבעי' שידעו הכשרי' בפסול הפסולי' היינו שידעו שהם פסולי' אבל אין צריכי' לידע שהפסולי' העידו אח"כ בב"ד אלא כיון שנצטרפו מתחלה בשעת ראיה סגי ועוד נראה דאף להרמב"ם דמיד בשעת ראיה נפסלו אף דלא העידו אח"כ מ"מ משכחת לה אפי' לא ידעו זה מזה דנהי דבעי' שידעו שהם פסולי' וגם שיראו כולם כאחד וכמ"ש לקמן ס"ק ז' מ"מ בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הוי ראו כא' וכדאיתא במתני' א"כ משכחת לה בעדים רבים שראו כאחד ומקצתן רואים אלו את אלו דמצטרפין יחד אף אותן שאין רואים זא"ז וכדמוכח במתני' וכמ"ש התוס' שם (דף ו' ע"ב) וז"ל בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין יחד אף אותן שאין רואין הרי אלו עדות אחת שאם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולם בטלה וכן שאם נמצא א' מהן זוממות כו' וא"כ אם נמצאו שם פסולי' אפילו לא ידעו זה מזה כיון שמקצתן רואים אלו את אלו עדותן בטלה כנ"ל. ובסמ"ע ס"ק ה' פי' בענין אחר דהפסול לא ידע מהכשר וקמ"ל דאף דלא כוון לצרף עדותו עם הכשר אפ"ה פסול אבל מיירי דהכשר יודע מהפסול שהוא פסול עכ"ד ולא מחוור גם לישנא דלא ידעו זה מזה לא משמע כפירושו והנלפע"ד כתבתי:
(ח) ויש אומרים כו'. דתרתי בעינן כו' הוא דעת התוס' והרא"ש ואע"פ שכן נראה ג"כ דעת הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י לעיל סי' ז' גבי אין עד נעשה דיין מ"מ נ"ל עיקר בהא כהרמב"ם והרמ"ה ורש"י ורשב"ם פרק יש נוחלין דבכיוון להעיד לחוד סגי אפי' לא העידו אח"כ דהא לא אדכר כלל במתני' או בש"ס דבעי' שיעידו אח"כ ואדרב' פשטא דמתני' משמע דבין לר' ובין לר' יוסי בכיונו להעיד לחוד נצטרפו והכי משמע נמי מדפריך בש"ס הרוג יציל ומ"ש התוס' וסייעתם בזה דלמסקנא דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר ניחא לא מחוור לפע"ד דמשמע דלא משני אלא במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי הדבר וכדפירש"י אבל לא הדר ביה ממאי דסברינן דא"צ להעיד בב"ד והכי משמע נמי ממאי דקתני אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג הנפש. ומה שכ' התו' והרא"ש בזה דלפעמי' שלא ידעו זה מזה ויעיד האח אע"פ שכבר העיד אחיו כו' ג"כ לא מחוור לפענ"ד דמ"מ לא אתי שפיר מה דקאמר מה יעשו שני אחין שראו כו' דהא מצינן למימר להו שלא יעיד רק א' ומה קאמר מה יעשו כך יעשו שלא יעיד רק אחד ואם יבוא גם הב' ויעיד מה לנו בכך ומה לנו לחוש לזה אלא ודאי כדאמרן ומ"ש הר"ן דלישנא דלאסהודי אתיתו או למיחזי אתיתו מוכח שלא על דעת המעשה אנו שואלין אותם דא"כ מה אתיתו שמא הוי שם מתחלה כו' דקדוק קלוש היא לפע"ד ואדרבה אי לפני ב"ד קאי מה שייך לומר למיחזי אתיתו מה יראו בב"ד אלא ודאי קאמר למחזי לראות מעשה ההריגה אתיתו או לאסהודי אתיתו והיינו דקאמר אי אמרי למחזי אתו מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג הנפש ולענין מה שהקשו התוס' והרא"ש וסייעתם האיך תמצא גיטין וקדושין כשרים שנעשו בפומבי במעמד קרובים י"ל דלדידן האידנא פשיטא דכשר דהא מזמנים עדים כשרים מיוחדים לכך וא"כ פשיטא דהקרובי' אינם מכוונים להעיד דאפי' יכוונו להעיד אינו פוסל דכיון דמזמנים עדים לכך הרי אנו מוציאי' כל האחרי' מכלל העדות ולאו כל כמינייהו דקרובי' ופסולים להיות עדות בעל כרחינו וכ"כ מה"ר פרץ בהגהות סמ"ק סי' קפ"ג וז"ל צריך לברר עדים בגיטין וקדושין דאל"כ רגילות הוא ששם עומדים קרובי' ועדותן בטלה וכן פירשו רבותינו וכן נהגו העולם עכ"ל ואולי גם בזמן הש"ס נהגו כן או שהיו נוהגים שלא להיות קרוב או פסול בשעת גיטין וקדושין ועי"ל דמסתמא לא חיישינן שכוונו להעיד והא דקאמר בש"ס היכא אמרי' להו היינו כשבאין אח"כ מעצמם לב"ד להעיד אבל כל זמן שלא באו לב"ד לא חיישי' להכי וכ"כ הרמב"ן בחדושיו פ' י"נ במסקנתו וז"ל ומעשי' בכל יום בקדושין ובכתובות כו' ואפשר לומר שכל זמן שלא באו לב"ד מסתמא הקרובי' לא כוונו להעיד והתם מפני שבאו לב"ד הם צריכי' לישאל אלא שאינו מנהג אלא לזמן שם שנים כשרים להיות עדים ולא השאר עכ"ל והכי משמע מפשטא דמילתא דמתני' דקאמר בד"א בזמן שהתרו בהן או כוונו להעיד אבל לא התרו מה יעשו שני אחין שראו בא' שהרג את הנפש כלו' אלא ודאי ראיה לחוד לא פסלה ומסתמא אין הקרובי' מכוונים להעיד כנ"ל ודו"ק:
(ט) דתרתי בעינן כוון להעיד כו'. כתב הב"ח ז"ל פי' כיון שנתכוין בשעת הראיה כדי להעיד ובא לב"ד והעיד אפי' לאחר כ"ד ואפי' לא ראו כא' פוסל והכי אי' בתו' ובאשר"י עכ"ל ונ"ל דלא דק דליכא למ"ד הכי דמה יועיל כוונו להעיד כשלא ראו כא' דבמה נצטרפו ואדרבא בתו' פ"ק דמכות (דף ו' ע"א סוף ד"ה) אמר רבא כו' כתבו להדיא בנמצא קרוב או פסול חשיב כחד עדות כשהעידו לאחר כ"ד משום שהם אומרי' אמת וא"כ עדותן התחיל מראיה שלהם וראיה שלהם היתה בבת אחת עכ"ל הרי להדי' להיפך וכן מוכח עוד שם בתו' בעמוד ב' אמאי דתנן בזמן שמקצתן רואים אלו את אלו הרי אלו עדות א' כו' כתבו התוס' הרי אלו עדות א' שאם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדות כולם בטלה כו' אלמא דבעינן ראו כאחד ובכל דוכתי דפסולי' כוונו להעיד היינו כשראו כא' וזה נ"ל ברור:
(י) ובא לב"ד והעיד. ואם בא לב"ד והעיד ונא כוון מתחלה בשעת ראייה להעיד אינו פוסל לכ"ע וכן מוכח להדיא בחדושי רמב"ן פ' י"נ ובחדושי רשב"א והר"ן שם שמביא מהר"ם אלשקר בתשוב' סי' ט"ז דף כ"ג ע"א וב"י לעיל סי' ז' והיינו שכתב הר"י בי רב שם שלדעת הפוסקי' כולם אם בשעת מעשה לא נתכוונו אלא לראות אע"פ שאחר כך יעידו בבית דין אפי' נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים העדות בכשרים גם הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו כן ובנדון שלנו אנן סהדי שהולכי' לחופה אינן הולכין להעיד כו' ע"כ ודלא כמהר"מ אלשקר שם שהטיח הרבה דברים עליו שלא כדת וכתב שדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן הוא להיפך וכתב עליו ששגג בכמה שגגות כו' וחשב דהרשב"א והר"ן שכתבו דבעינן שיתכוונו מתחל' להעיד היינו מתחלה להעיד בב"ד קודם שהעידו כו' ע"ש שהאריך ונהפוך הוא שהוא שגג בכמה שגגות דכל מעיין בצדק יראה לעינים דכוונתם דאע"פ שכבר העידו שיילינא להו אם מתחלה בשעת ראיה נתכוונו להעיד דבעינן שיתכוונו מתחיל' בשעת ראיית המעשה להעיד דאם לא כן לא נצטרפו בשעת ראיית המעשה (ואפי' לפי' השני דמפרש הר"ן התם לאסהודי אתיתו עכשיו היינו משום דאם כן מסתמא נמי בשעת ראיה נתכוונו להעיד אבל אם בשעת ראיה לא כוונו להעיד פשיטא דלכולי עלמא אין פוסלי') והכי מוכח נמי להדיא בש"ס דקאמר אי אמרו למיחזי אתו מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש אלמא דבעינן כוונו להעיד בשעת ראיית המעשה וזה ברור:
עוד האריך מהר"מ אלשקר שם להקשות על מהר"י בי רב במ"ש אנן סהדי שההולכי' לחופה אינם הולכים להעיד כו' מהרשב"א והרא"ש והר"ן וחידושי רמב"ן פ' י"נ וסמ"ק שהבאתי לעיל ס"ק ו' דמשמע מדבריהם דשפיר איכא למימר נמי בההולכי' לחופה הולכים להעיד כו' ולפע"ד גם בזה הדין עם הר"י בי רב ואדרבא משמע וממסקנת הרמב"ן פ' י"נ דדוקא כשבאו אח"כ מעצמם לב"ד להעיד אמרינן מסתמא הלכו להעיד אבל כשלא באו להעיד אמרי' מסתמא לא כיונו להעיד וכן יש לפרש דברי הרשב"א והרא"ש והר"ן דהיינו אם יפרשו העדים שכיונו להעיד או שבאו אח"כ מעצמם להעיד לב"ד וכמ"ש לקמן ס"ק י"ז וא"כ בהך עובדא דהר"יבי שלא באו העדים רק מצד ההכרזה א"כ מתחל' בשעת מעשה מסתמא לא הלכו להעיד ועוד נראה דהר"י בי רב כתב כן לפי המנהג שכתב הסמ"ק דהאידנ' מיחדים עדים בשעת קדושין א"כ שאר העדים אנן סהדי שאין הולכים להעיד וא"כ אדרבה מהסמ"ק ראיה להר"י בי רב ודוק:
(יא) והעיד. מיהו אפי' אחר שהעידו נאמנים הקרובי' ופסולי' לומר שלא כיונו בשעת ראיה להעיד והכי מוכח בתוס' והרא"ש פ"ק דמכות גבי מה שפירשו דמה יעשו שני אחין כו' שיבואו ויעידו ולא ידעו זה מזה כו' ע"ש והכי מוכח להדי' מדברי הרמב"ן פ' י"נ והרשב"א והר"ן דלעיל:
(יב) יכולים לחזור ולהעיד כו'. היינו כשלא נצטרפו יחד בראיית המעשה וכמ"ש לקמן סי' מ"ה סעיף י"ג ס"ק כ"ד וכן הוא להדיא בתשובת הרא"ש שם. ולפ"ז אין חילוק בין שטר לעדות בב"ד ודלא כהע"ש והסמ"ע ס"ק ז' שמחלקין בכך ע"ש:
(יג) ובית דין כו'. דוקא בית דין אבל הם עצמם לא וכמ"ש לקמן סי' מ"ה ס"ק כ"ה ועיין מ"ש עוד שם מדינים השייכים לכאן:
(יד) תקנת הקהל כו'. עד פסול כו' דברי הרב צריכים ביאור דהמעיין בריב"ש סי' קצ"ה וס"ס קס"ח יראה להדי' דבתקנת הקהל אפי' כולם. פסולי' כשר מטעם שכבר נהגו כן דאל"כ כל הקהל יצטרכו להביא עדים אחרי' על תקנת' אלא שהריב"ש שם מכשיר בעובדא דיליה ג"כ מטעמא אחרינא דאפילו בשטר שחתם עליו בע"ד עצמו כשר בהאחרי' ולפ"ז צ"ל דהר"ב לא כתב כן אלא לפי הדין היכא שלא היה המנהג כן וא"כ עד פסול שכתב הר"ב ר"ל פסול מצד שהוא א' מבני הקהל דומיא דשטר שחתם עליו בעל דבר אבל לענין המנהג סמך הר"ב על מה שסתם לקמן סי' ל"ז סעיף נ"ב כהמחבר שעכשיו שנהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם כו' וכשרים אפי' לקרוביה' עיין שם ודוק:
(טו) דאלו לא נתכוונו להעיד. לשון זה מגומגם דאפי' יתכוין להעיד אינו פוסל כיון דהוא הבע"ד עצמו וכן הוא בריב"ש שם דאין בע"ד פוסל כיון דאינו ראוי להעיד כלל וכדאמרי' הרוג יציל במקיימי דבר הכתוב מדבר ולא בעושי דבר. וכ' עוד בריב"ש שם דאם חתם שם נוגע הו"ל כבעל דבר דאינו פוסל וע"ש:
(טז) ואם הזמין התובע עדים כשרי' כו'. בב"י ס"ס זה כתב שכתב מורו הר"י בי רב שאפי' מי שזמן עדים בערבוביא נאמר שלא כוון אלא לעדות הכשרי' ומ"ש הטור דכיון שהזמין את עדיו והוציא את האחרי' כו' לאו למימרא דדוקא כשהזמין הכשר' והוציא את הפסולי' דהא כתב אח"כ וכן כשהאדם צריך לעדות מצוה להחרים כו' וכתב ע"ז הר"ש חכים במחילה אין פי' דברי הטור כן שאינו מדבר אלא בהזמנת עדים בשעת המעשה לראותו להעיד עליו אא"כ וזה פשוט ומדוקדק בדברי הרא"ש ור' ירוחם ונמוקי יוסף עכ"ל ב"י ובספרו בדק הבית כתב על זה וז"ל אח"כ מצאתי כתוב על זה וז"ל מי הכחיש לו זה והרי הר"י בי רב הביא ל' הטור ולא פי' בו שום דבר ואם הפי' הזה הפשוט בדברי הטור הביא ראיה שאם זימן עדים בערבוביא שלא כוון אלא לכשרים ממ"ש מצוה להחרי' כו' שאם העידו כשרי' ופסולי' לא נתבטלה עדות הכשרי' כי גם שהכרזה זו היא אחר המעשה אפ"ה הרי הם באים בערבוביא להעיד ולא בטלו פסולי' את הכשרים עכ"ל ודברים אלו הם מתשו' מבי"ט ח"א סי' ס"ו ותמה שם על הב"י שהביא דברי הר"ש חכים ועל שהניח דברי רבו הר"י בי רב בקושיא ע"ש ונמצא הב"י כאן בספרו בדק הבית חזר בו והודה לדברי המבי"ט והסכים לדברי רבו:
ולפעד"נ כדברי הר"ש חכים ויפה כתב אין פירוש דברי הטור כן כו' דמ"ש הר"י בי רב דמ"ש הטור והוציא את האחרים כו' הוא לאו דוקא (וכן הוא יותר מבואר בל' הר"י בי רב שהובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז דף כ"ה ריש ע"ב וז"ל ואע"ג דבחשן משפט נראה דדוקא בשזמן את הכשרי' והוציא את הפסולי' אבל אם זמן בערבוביא לא ולא היא דלאו דוקא הוציא את האחרים כו') אין פי' דברי הטור כן אלא דוקא הוא שאינו מדבר אלא בהזמנת עדי' בשעת מעשה אז דוקא בעינן שהוציא את האחרי' דאל"כ כיון שגם הקרובים עומדים שם לפניו ומזמין בערבוביא מסתמא דעתו על כל מי שעומדים לפניו דכן משמע מי שאומר בסתם למי שעומדים לפניו אני מייחד אתכם לעדי' דלכל מי שעומדים לפניו קאמר ועוד דכיון שעומדים לפניו בשעת מעשה ה"ל לפרש בשם את הכשרי' ולומר אני מייחד אתכם פלוני ופלוני לעדי' ומדקאמר סתמא דעתו על כלם משא"כ במצוה להחרי' על כל מי שיודע עדות שאינו יכול לפרט בשם שהרי אינו יודע את מי לפרט ומסתמא דעתו על הכשרים דלא אסיק אדעתיה אקרובים כלל כיון שאינם לפניו וגם סבור הוא שלא היו קרובי' כלל עם הפסולי' בשעת מעשה וכן משמע בהרא"ש ור' ירוחם ונמוקי יוסף דהוציא את האחרים הוא דוקא שכולם דקדקו וכתבו ייחד עדיו והוציא את האחרים והיינו משום שמדברי' בשעת מעשה וכמ"ש ודלא כמ"ש הר"י בי רב שהוא לאו דוקא וזה כוון הר"ש חכים במ"ש וזה פשוט ומדוקדק בדברי הרא"ש ור' ירוחם ונמוקי יוסף ע"כ כן נ"ל ברור:
וכן דעת הסמ"ע ס"ק ט' דאם מזמין עדים בערבוביא בשעת מעשה לא מהני ודלא כדרכי משה ומ"ש בד"מ כן נפרש דברי ר' ירוחם ליתא לפע"ד דכבר נודע שספר ר' ירוחם מוחזק בטעות ואין ספק שטעות נפל כאן בספריו ומ"ש הזמין בערבוביא צ"ל גבי מצוה להחרים שהרי דבריו לקוחים מהרא"ש וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ט"ז דף כ"ו ע"א וכן עיקר:
ועוד נראה דבמזמין בשעת מעשה אף במזמין שנים ואומר שנים מכם יעידו לי לא מהני דכיון דלא פירש איזו שנים א"כ לשון שנים מכם סובל קרובו' ופסולי' ג"כ ואם איתא שלא נתכוין אלא לכשרים הל"ל שנים הכשרי' או פלוני ופלוני יעידו לי ובסמ"ע ס"ק ט' כתב דכה"ג מהני וכ"כ ב"י בתחילת סי' זה בשם הר"ש חכים והיינו לפי פירושם בדברי ר' ירוחם אבל כבר כתבתי דאין כוונת ר' ירוחם כן לכך נראה כמו שכתבתי:
(יז) וכן כשאדם כו'. לא נתבטלה עדות הכשרי' כו' אין לפרש דמיירי שידוע שהפסולי' בשעת ראיה נתכוונו להעיד דא"כ לא מסתבר לומר שלא נתבטל עדות הכשרי' מטעם שלא הי' כוונתו אלא בראויים להעיד דמה לנו בכוונתו ס"ס נצטרפו יחד בשעת ראיה והעידו אח"כ ועוד דא"כ תיקשי על המחבר הא להרמב"ם בעל סברא הראשונה שהביא לעיל סעיף א' והעליתי בס"ק ו' כדבריה' אפי' לא העידו אח"כ כלל נתבטלה העדות כיון שנצטרפו בשעת ראיה וא"כ ה"ל להמחבר לכתוב דגם דין זה דכאן הוא להי"א דוקא. וגם אין לפרש דמיירי שמתחלה כוונו שלא להעיד דא"כ ל"ל לטעמא שלא הי' כוונתו אלא בראויים להעיד אפי' הי' כוונתו על כולם ג"כ לא פסלי כיון שמתחלה לא כוונו להעיד וכמ"ש לעיל ס"ק י' אלא נראה דמיירי בסתם עדות דעלמא שראו המעשה ומסתמא אין הקרובי' ופסולי' מכווני' להעיד וא"צ לשאול אותם אא"כ באו אח"כ מעצמם לב"ד וכמ"ש לעיל ס"ק ח' (ואין להקשות א"כ מאי מקשה הרא"ש מגיטין וקדושין י"ל דמקשה אם יאמרו שכוונו להעיד אטו ניפסלינהו ודוק) ואלו שבאו לב"ד לא מעצמם באו אלא מכח ההכרזה אלא דסד"א דודאי המצוה להכריז יודע שכוונו להעיד מתחלה דאל"כ לא ה"ל להכריז בסתם לכך קאמר שלא הי' כוונתו אלא בראויים להעיד ולא נתבטלה העדות כלל עד דנישלינהו אלא א"צ לשואלם כלל וכן אם מתו או הלכו למ"ה העדות כשר אבל אם פירשו הפסולי' להדיא שכוונו בשעת ראיה להעיד אף שכאמר שדעתו הי' עכשיו בשעת הכרזה רק על הכשרי' כיון שהפסולי' העידו ג"כ נתבטל כל העדות לכולי עלמא כן נ"ל ודוק וזה דלא כנראה מדברי הר"י בי רב שהביא מהר"מ אלשקר סי' ט"ז דף כ"ה ריש ע"ב שאפי' בכוונו בשעת ראיה להעיד אם לא העידו אלא מצד ההכרזה אינם מבטלי' העדות ע"ש:
סעיף ב
עריכה(יח) ומחייבו שבועה. ואם שני' הם מחייבי' ממון:
(יט) ונאמן לומר שלא הכיר כו'. ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלי' אותו אם הכירו עכ"ל סמ"ע ס"ק י' נראה מדבריו דמסתמא אמרי' שהכירו וא"צ לשאלו ולא ידעתי מנ"ל הא גם מתשו' הרי"ף עצמה שהביא הבעל העיטור והנ"י פ' ז"ב והובא בב"י לקמן סי' נ"א ס"ה משמע להדיא איפכא דהא כתבו שם דהיכא דליתנהו לסהדי מכשירינא לשטרא דאמרי' דלמא לא הכירו כו' ע"ש והכי מוכח נמי בהרא"ש פ"ק דמכות שהקשה על תשובת הרי"ף דאם איתא שתלוי בהכרת העדי' ה"ל לש"ס למימר דשיילינן להו לכשרי' אם הכירו בפסולי' כו' אלא פשיטא דמ"ש הרי"ף והט"ו ונאמן לומר שלא הכיר כו' היינו שצריכי' הב"ד לשאלו היכא דאיתנהו ונאמן לומר שלא הכיר ודלא כסמ"ע נ"ל:
(כ) שלא הכיר כו'. כתב הר"י בי רב בתשובת מהר"מ אלשקר סי' ט"ז דף כ"ו ע"א בעובדא דיליה וז"ל דאנן סהדי שהעד הכשר לא הי' מכיר בפיסול חבירו שהוא זומם ורשע שאם החכם כה"ר משה קאשטרו שהוא מתושבי ירושלי' והוא ממקבלי עדיות וגם הסופר שהוא מתושבי ירושלים לא הכירו בפסול וכל שכן דלת העם שאינן יודעי' במה יפסל העד ובמה יכשר כו' ומהר"מ אלשקר האריך שם להשיג עליו שהרי העידו עליו אנשי' חשובים שהוא זומם ורשע ולא כמ"ש עליו החכם בחתימות דבריו שהוא בחזקת כשר ומה לנו לחזקתו היכא דאיכא עדי' בפסלותו כו' ועוד דהא הרי"ף לא קאמר אלא כשאין שניהם רגילי' זה עם זה אבל אם רגיל בו כתב בפי' דודאי ידע בו ופסול ואלו העדי' שלנו אין לך בעולם רגילי' זה עם זה כמותן שהיו ממקום אחד כו' ע"כ. ולפעד"נ כדברי הר"י בי רב ושלא כדת השיג עליו מהר"מ אלשקר דנהי דהשתא העידו עליו אנשי' חשובי' שהוא רשע וגם נעשה זומם מ"מ כל זמן שלא העידו לא ידענו זה שהרי ה"ר משה קאשטרו קבל העדיות וכן הסופר לא ידעו זה וא"כ מסתמא גם העדי' הכשרי' לא ידעו בפיסולו וכדמוכח מתשובת הרי"ף במסתמא תלינן דלא ידעו הכשרי' בפיסולו והוא בבעל העיטור ונמוקי יוסף פ' זה בורר ומביאם ב"י לקמן סי' נ"א סעיף ה' ועל כן הכשיר שם שטר שחתומי' עליו פסולי' היכא דליתנהו לסהדי קמן למישייכינהו דאמרינן מסתמא לא ידעי ביה ע"ש ויפה כתב הר"י בי רב בחתימת דבריו שהוא בחזקת כשר כו' ור"ל דכיון שהוא בחזקת כשר עד עתה מהיכי תיתי נימא דידעי ביה הכשרי' כל זמן שלא העידו עליו עדי' בפסלותו. גם מ"ש מהר"מ אלשקר ועוד דהא הרי"ף לא קאמר אלא בשאין שניהם רגילי' בו כו' אינו ענין לדברי הר"י בי רב דהרי"ף מיירי בפסול קורבה דהתם שייך רגיל בו כגון אחיו ושארו הקרוב אליו שהוא רגיל אז אמרינן כיון שהוא רגיל בו ודאי ידע שהוא קרובו אבל בשביל שהם מעיר אחת ורגיל בו נאמר שידע בו שהוא רשע ושהוא זומם זה לא שמענו וא"כ הדרינן לכללא שכתב הרי"ף דמסתמא לא פסלינ' לסהדותייהו ואמרינן לא ידעי ביה וכדברי הר"י בי רב כן נ"ל ברור:
(כא) כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד היינו להי"א דלעיל סעיף ח' ולסברא הראשונה דלעיל ה"ה אפי' לא העיד הפסול עמו בב"ד כיון שראו המעשה ביחד וכוונו להעיד בטלה עדותן לסברא זו דאין חילוק בין הכיר בפיסולו או נא:
ולכאורה נרא' עיקר בש"ס כסברא זו אך שרבו הפוסקי' המסכימי' לתשובת הרי"ף הלא המה הבעל העיטור והרמב"ן והמרדכי והר"ן ז"ל ומביא' הר"י בי רב בב"י ובתשו' מהר"מ אלשקר סי' ט"ז ומהר"מ אלשקר שם דכ"ז ע"א האריך להשיג עליו דהרמב"ן לא כתב כן רק שהביא דברי הרי"ף ואיך יכתוב אותם הרמב"ן ז"ל להרבות בדעו' וכל דבריו המה מהבל יחד שהדבר פשוט שהרמב"ן כתב כן שהרי הביא ראיה לתשובת הרי"ף מהתוספתא ומביאו הרא"ש והנ"י פ"ק דמכות וכ"כ הטור בשמו. גם מ"ש מהר"מ אלשקר שם וז"ל ומ"ש בשם בעל העיטור ז"ל שאם אין אנו יודעי' אם ידע בפיסול חבירו אם לאו שנא' מן הסתם לא הכירו כו' הנה הרמב"ן ז"ל כתב בהפך דמסתמא נמי פסולה היא העדות עד שיאמרו למיחזי אתינא דכיון שהדבר בספק בטלה העדות ע"כ וכבר כתבנו שלמדו מדין זה הדין האחר עכ"ל לא נהירא דהיאך הוא מדמה בסתמיות להדדי דנהי דסתם עד המעיד כוון להעיד מ"מ סתם עד אינו יודע בפיסול חברו ואע"פ שלמדו מדין זה הדין האח' היינו כי היכי דתלינן בדע' הפסולי' דלמיחזי קאתי ה"נ תלינן בדעת הכשרי' דלא ידעו בפיסולם אבל מכל מקום לענין הסתמיות לא נלמד זה מזה. והנה גם הנ"י פ' זה בורר הבי' תשובת הרי"ף ובעל העיטור בסתם וכ"כ עוד הנ"י תשובת הרי"ף בסתם בפ"ק דמכות וכתב שכ"כ הרמב"ן וכ"כ הרשב"א בתשובה שמביא הב"י ס"ס זה גם מ"ש מהר"מ אלשקר דהרמב"ם ורוב המפרשים כתבו סתם. נראה דלא ס"ל הך מלתא כו' הנך רואה אדרב' שרוב המפרשי' כתבו כתשובת הרי"ף וממ"ש הרמב"ם ושאר המפרשי' סתם אין ראיה דיש לפרש דבריה' בשאנו יודעין שהוא רגיל בו ומכיר בפיסולו דומיא דשני אחין שמכירין זא"ז וכן הרמב"ם פ' ה' מה' עדות הזכיר בדבריו שני אחין וכן צריך לפרש דברי הרי"ף עצמו פ"ק דמכות בשם גאון וכן פי' הב"י לקמן סי' נ"א ובזה נמי יש לדחות הראיה שהביא הרא"ש פ"ק דמכות מן ההלכות גדולות לסתור תשובות הרי"ף דיש לפרש דברי ה"ג כדברי הגאון וכ"כ בס' לחם משנה פ"ה מה' עדות וכן משמע להדיא בנ"י פ"ק דמכות שהביא תשובות הרי"ף ודברי ה"ג סמוכי' מיד זה לזה והביא אח"כ דברי הרא"ש במצוה להחרי' והשמיט דברי הרא"ש בכאן משמע דלא ס"ל כהרא"ש בהא דכתב שה"ג חולק על תשובת הרי"ף. גם מ"ש מהר"מ אלשקר שתשובת ר' האי גאון חולקת על תשובת הרי"ף שכתב ואין שומעי' לו אם אומר לא הייתי יודע שכאצטרף עמו תבטל עדותי כו' וידוע הוא דלא שנא הא ולא שנא אם לא הי' מכיר בפיסולו כו' לא נרירא דשנא ושנא דמה בכך שלא ידע שתבטל עדותו וכי משום שלא ידע יתבטל הדין משא"כ כשלא ידע בפסולו א"כ בדעתו הי' לצרף לכשר ולא לפסול א"כ לא נצטרף פסול לכשרים: