ש"ך על חושן משפט לג

►| ש"ך • על שולחן ערוך חושן משפט לג |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף ב

(א) וי"א דקרובי האם נמי אינן פסולי' אלא מדרבנן. משמע מדבר' הר"ב דהי"א אלו מקילין וס"ל דאינן פסולי' אלא מדרבנן ונ"מ ג"כ לענין עדי קדושין ולפע"ד זה אינו דהא ע"כ טעמו של הרמב"ם כמ"ש בכסף משנה פי"ג מהל' עדות דס"ל שכל מה שאנו דורשי' מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הוא מדבריהם כו' ע"ש בכ"מ שהאריך קצת בזה וכ"כ הריב"ש סי' י"ד והביא שם ג"כ תשובו' הרשב"א שזהו טעמו של הרמב"ם שהולך לשטתו שאמ' בעיקר השני של ספר מנין המצות שחבר שכל הדברי' הבאי' בא' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אינן דאורייתא אלא דרבנן כו' וכ"כ בעיר שושן שזהו הטעם די"א וכן מוכח בודאי דעת הרמב"ם דאל"כ אין טעם לדבריו למה יהא קרובי האם רק מדבריהם וכ"כ הרמב"ם ג"כ בריש הלכו' אישות שקדושי כסף הם מדבריהם וכמו שביאר הרמב"ם עצמו דבריו כן בתשוב' שהביא הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות וא"כ פשיטא דאין כוונת הרמב"ם כאן בקרובי האם לומר דכיון שהוציאו בא' מהי"ג מדו' לא יהא בהם ד"ת שהרי גם בקדושי כסף כתב הרב המגיד בריש ה' אישות שדעת הרמב"ם שדינו ד"ת לכל דבר וגם בס' זוה' הרקיע שחבר הרשב"ץ על מנין המצות האריך בזה והוכיח שדעת הרמב"ם שקדושי כסף וכן כל דבר שנלמד בא' מי"ג מדות דינו דין תורה לכל דבר רק שאין להכניסו בכלל מנין התרי"ג מצות כיון שאינו מפורש בתורה וכן בס' מגלת אסתר שחבר מה"ר יצחק ליאון על מנין המצות האריך בזה וכתב ככל דברי הרשב"ץ ודבריה' נכונים ומוכרחים וכ"כ בכסף משנה ריש הלכות אישות וז"ל ולדרך הרמב"ם לק"מ דהא דבר הנלמד בי"ג מדות דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לו' שאלמלא שהם קבלוהו מסיני לא היינו מפרשים אותו כך כו' עכ"ל וכן ראיתי שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ג מהלכות אישות וז"ל המקדש בביאה הרי אלו אלו קדושי תורה וכן מתקדשת בשטר מן התורה אבל הכסף מדברי סופרים וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרי' שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחי' אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני עכ"ל ובכ"מ שם כתב דנוסחא זו אינה נכונה דמאי וכן הרי הכסף מוחלק משטר וביאה שאלו ד"ת וזה ד"ס ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה אבל הכסף מדבריהם שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמי' כו' עכ"ל ולפע"ד נוסחא זו נכונה (והיא נדפסת בספרי המיימונות הגדולי' שנדפסו בשנת ש"י ובספרי מיימוני שנדפסו בשנת של"ד וכן בשאר דפוסים) וה"ק וכן דין הכסף דין תורה כלומר בדינו הוא שוה לביאה ושטר לכל דבר מדין תורה רק שפירושו מד"ס א"כ לפ"ז פשיטא דאף להרמב"ם גם בקרובי האם דינן כקרובי האב וכ"כ הב"י וד"מ גופיה בא"ע ס"ס מ"ב בשם תשובות רשב"ץ דמ"ש הרמב"ם דקרובי האם הם מדברי סופרים אינו אלא לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם וא"כ המקדש בפניה' אינה מקודשת עכ"ל ותמיהני על ה' המגיד שכתב בפ"ד מה' אישות וז"ל י"מ שכל אותן הנלמדי' מן המדרש כקרובי האם הם מדברי סופרי' וכ"כ הרמב"ם פי"ג מה' עדות והוא ג"כ מהשורש השני שהניח בספר המצות וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאי' מן המדרש הם מן התורה בין קרובי האם ובין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל והרי הוא עצמו כתב בריש הל' אישות לדעת הרמב"ם גבי קידושי כסף שהם דין תורה לכל דבר א"כ גם גבי קרובי האם הל"ל כן הא שניהם הם הנלמדי' באחד מי"ג מדות וכן נ"ל עיקר שגם הרמב"ם סובר בקרובי האם שדינן דין תורה לכל דבר ולא נ"מ בינייהו לענין דינא ואפי' תימא שדעת הרמב"ם דקדושי כסף הם מדברי סופרים ממש כיון שאינו מפורש בתורה רק ללמד באחד מי"ג מדות מ"מ הרי הרמב"ן בהשגות שם וכל הפוסקי' הוכיחו בהרבה ראויות חזקות ובצורות דקדושי כסף וכן כל דבר הנלמד בא' מי"ג מדות הם מן התורה ממש וכן המחבר כתב בא"ע ס"ס כ"ו האשה מתקדשת בג' דרכים בכסף או בשטר או בביאה כו' ולא הביא שום סברא אחרת כלל וגם הר"ב בהגהה סתם כותיה וא"כ מלבד מ"ש לעיל ק' על הר"ב היאך הביא כאן הי"א שקרובי האם פסולי' רק מדרבנן ואפשר דס"ל כמ"ש ה' המגיד שהבאתי לעיל אבל כבר כתבתי דדברי ה"ה תמוהים בעיני ומ"מ יהיה איך שיהיה העיקר דפסולים דאורייתא כמו שפסק הריב"ש שם והביא תשובת הרשב"א נמי שפסק הכי ושכ"כ הרי"ף בתשובה וכן הוא בקצרה בתשובת רשב"א סי' אלף קפ"ה וכן העתיק בשלטי הגבורים פ' ז"ב תשובה ארוכה ונראה שהיא תשובת הרשב"א ע"ש וכ"כ הרא"ה בספר החנוך פרשת כי תצא מצוה תקצ"ו שגדולי חכמי' ונבונים פסקו אף בכל קרובי אחוה מן האם דפסולי' דאורייתא כו' וכן הוא בתשובת רמב"ן סי' קי"א וכ"פ להדי' בתשובת דברי ריבות סי' רס"ד וכן נרא' מדעת שאר כל הפוסקי' שכתבו סתם שכשם שקרובי האם פסולים קרובי האב פסולי' וגם מהסמ"ג לאוין רט"ו ושאר פוסקים מוכח כן בביאור יותר ע"ש וכן נראה דעת הב"ח והר"ב והע"ש שהביאו דעת הי"א לא כיוונו יפה:

סעיף ג

(ב) כל אשה שאתה פסול לה. ע' בתשובת רמ"א סי' צ"ה שאלה ו' סי' קל"א:

סעיף ד

(ג) ומיהו לכתחלה לא יחתמו. מוכח בת"ה שם דה"ה להיות דיינים ביחד או לאחד מבעלי דינין אסור לכתחל' ב' בב' תרי בעל גבי חליצה ע"ש וכ"כ הר"ב בא"ע סי' קס"ט ס"א לענין חליצה ע"ש וא"כ ה"ה דעד שהוא ב' בב' ב' בעל עם הבעל דבר לא יחתום לכתחלה על השטר ודו"ק:

(ד) כך הוא פסול להעיד. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:

סעיף ו

(ה) אסורי' לדון. עיין בתשובת מלובלין סימן ס"ג:

(ו) ונ"ל דבדיעבד דינו דין. עיין מ"ש בסמ"ע:

סעיף יא

(ז) דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. כ' הסמ"ע בב"י נסתפק כשהורתן שלא בקדוש' וכו' עד ובד"מ הביאו וכ' עליו דבעי' ג"כ שיהיה לידתו שלא בקדושה עכ"ל סמ"ע וז"ל ד"מ ובפירוש ר"ש סוף מסכת שביעית מוכח בהדיא דלשון נתגיירו לא משמע אלא בגר שהיתה לידתו שלא בקדוש' עכ"ל ומביאו הב"ח ולדידי בלא"ה ליכא פסיקא כלל דכיון דאמרי' בפ' נושאין על האנוסה (סוף דף צ"ו) וברי"ף והרא"ש שם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדוש' חייבין כרת משום אשת אח וכ"כ הרמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ט סעיף ד' א"כ פשיטא דפסולין מדאורייתא ומאי דאמרינן בפ"ד דיבמות עדות לב"ד מסורה היינו בפסולי דרבנן וזה ברור:

סעיף יב

(ח) אם מתה אשתו. נראה דה"ה נתגרשה:

(ט) אם נפסק הדין כ"כ הב"י בשם בעל העיטור אבל אין טעם לחלק בין נפסק הדין או לא אבל כוונת בעל העיטור לומר כשהעד העיד מתחלה בב"ר כשהיה קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין לא יוכל אח"כ לתבעו עוד בעד זה אחר שנתרחק שבודאי יאמר כדבריו הראשונים שלא יהא כשקרן וכן משמע בבעל העיטור אות קו"ף דף ל"ח סוף ע"א להדיא וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא ואיפסל ופסקו ובתר כמה יומי נתרחק דאי הוי מסהיד ההיא שעתא כשר הוי מסתבר כיון דאיפסק ההוא דינא איפסק ולא סתר דינא דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה עכ"ל והר"ב והאחרונים לא ביארו זה והיה להם לבאר:

סעיף יג

(י) היה יודע לו בעדות. נראה דמי שגירש את אשתו אינו כשר להעיד לה רק בעדות שראה לה קודם שנשאת אבל בעדות שרא' לה אחר שנשאת לא משום דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ואפי' להראב"ד וסייעתו לקמן סימן ל"ד סכ"ו ועמ"ש לקמן סימן ל"ד גבי מה שהשגתי על תשובת ריב"ש סימן של"ט:

סעיף יד

(יא) אין הצוואה כלום. עיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ה:

סעיף טו

(יב) לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות. וכ"פ בתשובת ר"א ן' חיים ס"ס כ"ט שהכרעת המחבר מכרעת ובתשובה סי' ק"ג לא כתב כן אלא כתב דהוי ספיקא דדינ' וע"ש ועמ"ש לקמן סי' ל"ז סעיף י"ט ועיין בתשובת מהרי"ט סי' כ"ו וסי' ק"ה:

סעיף טז

(יג) ל"ש אם הלוה בא לפטור עצמו כו'. עיין סמ"ע עד ועיין דריש' שם כתבתי עוד פי' אחר לזה ועיין בב"ח פי' אחרים נכונים:

(יד) והם מעידין עליו שהודה (שלא פרע) או ששטר ביד מלוה והלוה מביא עדים שפרעו והם קרובי' לערב ר' ירוחם נתיב ב' ח"ג והב"י כ' על זה ורבינו כתב כדברי כולם וליתא דלא נזכר פי' זה בטור חלא הוא פי' שלישי והוא מדברי הרמב"ן בס' מלחמות שמפרש שם בהפך ממה שפירש הראב"ד ע"ש והוא פי' נכון:

(טו) אם טוען שפרע עיין בב"י וברי"ו נ"ב ח"ג מעורבבים בדעת הראב"ד שנראה להדי' מדבריהם שהראב"ד מחלק בין שני דיבורים לדיבור אחד והא ליתא ולהראב"ד אין לחלק כלל בכך אלא מחלק דהתם כיון שהוא מעיד על עצמו א"כ לא שייך ביה עדות כלל שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצת' בטלה כולה משא"כ הכא דה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיין בהרא"ש פ"ק דמכות וכמדומה שר' ירוחם והב"י הבינו שגם להראב"ד קאי תירוצא קמא דהרא"ש אבל הא ליתא ע"ש ודוק ותשכח כדברי ועיין בריב"ש סי' של"ט ועיין מ"ש לקמן סי' ל"ד סעיף כ"ו:

(טז) קרובי נרצח יכולי' להעיד כו'. ואפי' הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד. כן הוא במרדכי שם וכתב ב"י משמע מהכא דטריפה אינו כשר להעיד וכ"כ בסימני המחודשים בסתם טרפה אינו כשר להעיד משמע מדבריו דטרפה פסול להעיד לכל עדות מצד פסול בגופו שהוא טרפה ואין דבריו נכונים וכמ"ש לקמן ובד"מ כתב דהמרדכי מיירי בדיני נפשות וס"ל כהנ"י פ' זה בורר דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות וכ"כ המרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דעדי' הקרובי' לדייני' כשרים דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ולכך טרפה כשר להעיד בד"מ ע"כ ומביאו הסמ"ע בקצרה ס"ק כ"ו וכת' דמור"ם קצר כאן ולא הגיה משום דרבים חולקי' עליהם משמע מדבריהם למאי דרבים חולקי' וס"ל דעדות הקרובי' לדייני' פסולי' משום דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה וטרפה פסול אף בד"מ וכל דבריהם תמוהין מכמה טעמי' חדא נהי דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה היינו כגון בעדות הקרובי' לדייני' וכה"ג וכמ"ש לקמן דאם מעידין בגוף העדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא דבעדות זה לא יבואו לידי הזמה אבל עד טרפה נהי דהוא טרפה מ"מ מה שהוא מעיד בממון שייך ביה הזמה דכשיזום ישלם ממון וכי מה ענין טרפה לתשלומי ממון וגם מה דס"ל לב"י דטרפה פסול משום פסול בגופו שהוא טרפה וגם מה שמפלפלין הדרכי משה והסמ"ע בזה נלע"ד דכולן שגו וטעו ואשתמיטתהו ש"ס ערוכה בסנהדרין פ' הנשרפין (דף ע"ח ע"א) דגרסינן התם אמר רבא טרפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה (פירש"י דאין יכול לחייבו ע"פ עדים שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעי למיקטל) ואמר רבא עדים שהעידו בטרפה והוזמו אין נהרגי' עידי טרפה שהוזמו נהרגין רב אשי אמר אפי' עידי טרפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן בזוממי זוממין וכ"פ הרמב"ם בפ' ך' מה' עדות וכתב הכ"מ שם דצריך לפרש דבשעה שהעידו לא הוי ידעינן שהם טרפה דאל"כ איך העידו וע"ש וא"כ מוכח להדיא דבין לרבא ובין לרב אשי אפי' בדיני נפשות טרפה כשר להעיד מצד עצמו ואינו פסול מצד פסלות בגופו אלא לרב אשי פסול בד"נ משום שאינו בזוממי זוממין משום דגברא קטילא בעי למקטל והוי ליה עדות שא"א יכול להזימה וכמו שפירש רש"י שם וזה לא שייך כלל בממון דמ"מ כשיזומו יתחייבו לשלם ממון וכי מה ענין תשלומי ממון לטרפה וא"כ מה שכתב המרדכי כל זמן שהוא חי ואינו טרפה כו' היינו משום דמיירי בד"נ גם מ"ש הד"מ והסמ"ע שדעת הנ"י פ' ז"ב והמרדכי פ' ז"ב בשם ר"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ליתא דאדרבא בנ"י שם משמע להדיא איפכא דמייתי את הירושלמי דעדים הקרובי' לדיינים פסולי' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ומשמע מדבריו דהיינו לענין ממון ע"ש וכן משמע עוד מדברי הנ"י פ' החובל ע"ש ומה שכתב הנ"י ר"פ אחד ד"מ ד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימ' דטעמא דדרישה וחקירה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימ' הוא עכ"ל ר"ל דלכתחלה לא בעינן לחקור משום עדות שאתה יכול להזימה דלכתחלה אין מדקדקין בזה משום שלא תנעול דלת בפני לוון וכמ"ש לקמן לפרש דברי הרמב"ם דבפ' ב' מהל' רוצח כן ע"ש ואמרינן מסתמא יודעים באיזו יום ובאיזו שעה הוא ולא בעינן שיעידו בפירוש בענין שתהא ראוי להזמה אבל אם ידעינן בודאי שאין יודעים באיזו יום ובאיזו שעה וה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות הוא וכמו שהוכחתי לקמן מן הש"ס ע"ש וכן צריך לפרש דברי בעל העיטור שבסוף אות ק' קרובים דף ל"ט ע"ג כתב שלא יהיו העדים קרובי' למלוה ולדיינים דהא שייכא הזמה בעידי קיום עכ"ל אלמא דבעינן בממון עדות שאתה יכול להזימה ולעיל באותו דף בע"א כתב ד"ת א' ד"מ וא' ד"נ בדרישה וחקירה כו' עד כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הלכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות עכ"ל א"ו צ"ל דבריו כמו שפרשתי דברי הנ"י ודוק וכן מ"ש הרמב"ם ס"פ כ"ג מהלכות מלוה ולוה (והסמ"ג דף קע"ז ע"ד) וז"ל מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום או זמן כשר אע"פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה שאין מדקדקין בד"מ בדרישה וחקירה כמו שיתבאר שלא תנעול דלת בפני לוין ולפיכך שט"ח המאוחרין כשרין אע"פ שא"א יכול להזימן עכ"ל ונראה שהוציא כן מהש"ס דר"פ א' ד"מ ועיין בה' המגיד שם היינו נמי דלענין לכתחלה לא בעינן לחקרם ולידע אם הם עדות שראויה להזמה ואמרי' מסתמ' העדים יודעים המקו' והזמן אבל אם היו העדים לפנינו ולא ידעו או שהכחישו זא"ז בחקירות עדותם בטל' משום דבעינן עדות שראויה להזמה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס ורמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים תדע שהרי הר"ן סוף כתובות מביא דברי הרמב"ם דס"פ י"ז מה' מלוה והרי הר"ן ספ"ב דכתובות ס"ל דגם בד"מ בעינן עדות שראויה להזמ' א"ו כמ"ש ומ"ש המרדכי פ' ז"ב דר"י מכשיר עדות הקרובי' לדיינים לא כמו שהבינו הד"מ והסמ"ע דהיינו מטעם דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא אדרב' מדברי ר"י מוכח להפך שהרי כתב המרדכי שם ור"י מכשיר בפ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרפין ע"כ ובפ"ב דכתובות (דף כ"א ע"ב) שם כתבו התוס' וז"ל אין עד נעשה דיין הטעם כמ"ש רשב"ם וי"מ משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ואם העדים נעשו דיינים עדות שאין אתה יכול להזימה הוא שלא יקבלו הזמה על עצמם ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינים אינם יכולים להעיד דלא יקבלו הזמה עליהם אלא כיון דבני הזמה נינהו בב"ד אחר עדות שאתה יכול להזימה קרינא בהו ה"נ יהיה הדיין נעשה עד ודוק' בעד המעיד אבל עד שאין צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו נעשה דיין ודוקא בדיני ממון אבל בדיני נפשות אפי' עד הרואה אין נעשה דיין לר' עקיבא כו' עכ"ל וכ"כ עוד התוס' סוף פ' החובל דף צ' ע"ב בשם ר"י ע"ש הרי מוכח להדיא דעת ר"י איפכא דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא דמכשיר בעדים הקרובי' לדיינים דזה הוי עדות שיכול להזימה בב"ד אחר ולפי דעתי אין שום פוסק שיחלוק לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש פ' זה בורר שהביא את הירושלמי בסתם דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה משמע מדבריהם דלענין ממון הב אוהו שהרי אין דרכם להביא מה דשייך דוקא לענין ד"נ וכן נראה עוד להדיא מדברי הרא"ש בפ"ב דכתובות גבי קיום וכ"כ הר"ן להדיא בספ"ב דכתובות ע"ש שהאריך וכן משמע פשטא דסוגיא דפ' מרובה סוף (דף ע"ה) דפריך התם והא ק"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות וכו' ועוד נלע"ד להוכיח כן מן הש"ס דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה דאמרינן בש"ס ריש פ' אד"מ דד"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ צריכין דרישה וחקיר' ומ"ט אמרו ד"מ לא בעינן דריש' וחקירה שלא תנעול דלת בפני לוין ובדיני קנסות וכן בדין מרומה אוקמא אראורייתא ובפ' היו בודקין אמרי' בש"ס דטעמא דדריש' וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא וא"כ אף בהודאות והלואות נהי דתקנו רבנן דלא בעינן דרישה וחקירה היינו שאין הב"ד צריכים לכתחל' לחקור ולדרוש העדים משום שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מ"מ מוכח דבעינן עדות שאתה יכול להזימה אף בד"מ ואפי' בהודאות והלואות ונפקא מיניה אלו חקרו הב"ד את העדים בדיעבד ואמרו איני יודע בחקירות ודרישות עדותן בטלה כדאמרינן להדיא בש"ס ס"פ היו בודקין דאפי' עד א' שאומר איני יודע בדרישות וחקירות עדותן בטל' דה"ל עדות שא"א יכול להזימה ובבדיקות עדותן קיימת דעדות שאתה יכול להזימה הוא ודוחק לו' דעקרו רבנן משום נעילת דלת דינא דעדות שאתה יכול להזימה לגמרי דזה לא מסתבר כלל:

ועוד דגרסי' בפ' ז"ב סוף (דף ל) אמר רב יודא עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בד"מ ומשמע דבחקירות פסול' וכמ"ש הרמב"ם רפ"ג מה' עדות וסמ"ג וט"ו לעיל סי' ל' וכ"כ נ"י פ' ז"ב גבי אחד אומר בדיוטא עליונ' כו' וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו דעדות המוכחשת בחקירות פסולה אפי' בד"מ דלא בעינן בהו דרישה וחקירה דדוק' מוכחשת בבדיקות היא דכשרה בד"מ וכהנהו גוונא דאיתמר התם בפ' ז"ב אבל בחקירות לכ"ע פסולה אפי' בד"מ כו' וכ"כ ר' ירוחם נ"ב ח"ב ושאר פוסקים להדיא והיינו ע"כ מטעם שכתב רש"י וז"ל בבדיקות שאינו משבע חקירות באיזו יום באיזו שעה שהזמה תלוי בהן אלא בכלים שחורים וכלים לבנים שאין דין הזמה תלויה בהן עכ"ל הרי בהדיא דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסול' מטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימה דאם לא כן אין טעם כלל לפסול עדות המכחשת זה את זה בחקירות דמה בכך שמכחשת זה את זה בחקירות סוף סוף בגוף הענין עדותם מכיונת ולמה יגרע ממכחשת זא"ז בבדיקות א"ו כדפי' ויצא לנו מזה דנהי דבד"מ לא בעינן לכתחלה דרישה וחקירה מ"מ אם חקרו ואמר א' מהן אפי' איני יודע עדותן בטלה ואין סברא כלל לחלק בין עדות המכחשת לאומר איני יודע דכיון דאמרינן בש"ס ס"פ היו בודקין טעמא דאומר איני יודע בחקירות עדותן בטלה משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכבר הוכחתי דגם בד"מ בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולהכי עדות המכחשת בחקירות עדותן בטלה א"כ ה"ה באומר איני יודע ושוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב שנראה דבהודאות והלואות אפי' בדין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כד"נ ממש אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר לו שאם אמר בא' מן החקירות איני יודע שתהא עדותן בטלה כד"נ כו' ע"ש ומביאו ב"י בקצרה לעיל סי' ל' מחו' ו' וכן הב"ח שם אין דבריו מוכרחים ונלע"ד כמ"ש מהך דפ' ז"ב דעדות המכחשת בד"מ בחקירות פסולה וגם פשט הסוגיא דר"פ אד"מ לא משמע כדבריו ע"ש גם בסוגיא דפ' מרובה (סוף דף ע"ה) גבי הא דאמרינן התם והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות ה"מ היכא דלא ידעו באיזו יום באיזו שעה דליכא עדות כלל כו' לא משמע כדבריו דדוחק לומר דדוקא בדיני קנסות מיירי התם ואפי' לפי דבריו היינו דוקא לענין דרישה וחקירה אבל מודה דבעלמא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בד"מ ודו"ק ולפיכך יזהר הדיין לכתחלה שלא יחקור רק בדין מרומה וכה"ג דכיון דאינו צריך לזה למה יביא את הבע"ד לידי הפסד דשמא יאמר א' מהן איני יודע ואל יטעך לשון השר מקוצי במרדכי פ' ז"ב ללמוד מדבריו דדוק' בד"נ בעינן עדות שאתה יכול להזימה אדרב' כשתדקדק היטב תרא' דס"ל דגם בד"מ בעינן ומ"ש ד"נ ר"ל דבד"נ אין עד הרואה נעשה דיין כמ"ש התוס' פ"ב דכתובות ופ' החובל שם ע"ש ודו"ק ומ"ש הרמב"ם פ"ב מה' רוצח גבי טרפ' שהרג דכל עדות שאינ' ראויה להזימה אינה עדות בד"נ כ' הלח"מ ס"פ ך' מה' עדות דקשה לשונו דהא בפ' הנשרפין אמרו סתם כל עדות שא"א יכול להזימה אינו עדות משמע בין בממון בין בנפשות דבממון ג"כ שייכא הזמה וכן נראה מדברי הר"ן ס"פ האשה שנתארמלה כו' עכ"ל ולפי דבריו ה"ל להקשו' מכל הפוסקי' הנ"ל ומש"ס ר"פ ז"ב שהבאתי ופסק הרמב"ם גופיה כן ברפ"ג מהל' עדות דעדות המכחשת זא"ז בחקירות פסולה אף בד"מ א"ו לק"מ דמ"ש' בה' רוצח אתי לאפוקי ד"מ לענין חקירה לכתחלה לא בעינן שתהא ראוי להזימ' דהא לכתחלה לא צריך דריש' וחקיר' בד"מ משום נעילת דלת וכמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם סוף פ' י"ז מה' מלוה וכמו שפירשתי לעיל דברי הר"ן גופיה והעיטור והנ"י אבל ד"נ בכל ענין בעינן עדות שתהא ראויה להזימ' ואין ספק דאישתמיטתיה לבעל לח"מ דברי הרמב"ם דסוף פי"ז מה' מלוה ולוה ודברי הר"ן דסוף כתובות הנ"ל שהבאתי:

סעיף יז

(יז) פסולי'. ע"ל סי' ז' ס"ט וע' ב"ח דלענין מעשה צ"ע אם יש לפסול דיעבד ע"ש ובפסקי רקנ"ט סי' תל"ה הביא הירושלמי ודברי ר"י ומסיק ור' שמחה הכשיר העדי' הקרובים לדייני' וכתב ריא"ז לענין מעשה לא ידענא מאי אידון ביה:

סעיף יח

(יח) וע"ל. ע"ל סי' ח' סס"א בהג"ה: