ש"ך על חושן משפט ל

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

(א) אינם צריכים דרישה וחקירה. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז ס"ק י"ו דאף אם הדיין ירצה להחמיר לדרוש ולחקור בהשבע חקירות שהזמה תלויה בהן לא יעשה כן וע' בתשובות ן' ל"ב ס"ג סימן כ"ה וריש ס' ד':

(ב) ועדים המעידי' על דבר אסור. ע' בתשובת מהרי"ט סימן קל"ט:

(ג) וסי' י"א כו'. ב' כתי עדים מכחישים זה את זה אע"פ שכת א' הוזמן לקנין וכת אחרת היה אצל הקנין אין אלו נאמנין יותר מאלו כן דייק הב"ח לעיל ס"ס כ"ג מדברי תשובת הרא"ש ע"ש:


סעיף בעריכה

(ד) אע"פ שאין עדי ד"מ צריכין דרישה וחקירה. ע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז ובתשובת ר"מ אלשיך סי' מ':

(ה) אם הכחישו זא"ז. עמ"ש לקמן סימן ל"ג סט"ז דה"ה אם אירע שחקר הדיין או בקנסות או בדין מרומה ואמר אחד מהן איני יודע עדותן בטלה דה"ל כעדות שאי אתה יכול להזימ' ודלא כהריב"ש סי' רס"ו וע"ש והב"י והב"ח הביאו דברי הריב"ש בסתם ולפעד"נ כמ"ש וצ"ע:

(ו) עדותן בטלה ורמב"ן כתב בסימן מ"ג בתשו' שהשיב לרבני רעגנשפור"ג דאפי' בחקירות כשרה דלא קי"ל כר' יודא מדאמר בר"פ אחד ד"מ דד"מ לא בעינן דרישה וחקירה ולקמן סי' ל"ג סעיף ט"ו הבאתי דברי הרמב"ם וסמ"ג וריב"ש ונ"י דס"ל כהטור וכתבתי שם דהא דדיני ממונות לא(ז) ואם הכחישו בבדיקות ע' בכסף משנה פ"ב מה' עדות:

(ח) וזה תובעו שניהן דאלו לא תבע לשניהן אז העד האח' מוכחש מפיו עכ"ל סמ"ע וע' ב"ח מ"ש בזה וצ"ע:

(ט) מיישבין דבריהם. ע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' שי"ג:


סעיף געריכה

(י) וישבע ש"ד על מאה כו'. והא דלא משתבע על הכל מכח דר' חייא כדלקמן סי' ע"ה סעיף ד' צ"ל דהכא כיון דאין כאן עדים אלא ע"י צירוף לא אמרי' הכי וכן משמע מדברי הסמ"ע ולקמן ס"ק י"ט ודו"ק והב"ח תירץ דשאני הכא כיון דיש צירוף כתות הרבה ובתשו' הרא"ש לא הי' שם אלא צירוף כת א' ב' עדי' ודבריו תמוהין דדל מהכא צירוף כתות השני' מ"מ יחייב מצירוף כת הא' וכי בשביל שיש עוד עדי' יגרע ולענין עיקר הדין באמת המעיין בבעה"ת יראה שלא הוזכר שם בתשובת הרמב"ן שבועה על ק' ואפשר דלענין שבועה ס"ל להרמב"ן דבאמת נשבע על הכל מדר' חייא רק בלשון השאלה הוזכר שבועה דעד אחד אגב שיטפא וא"כ צ"ע לדינא בזה דלא אשכחן בשום דוכתא לחלק בין עדות סתם לעדות ע"י צירוף וגם מה שנראה מדברי הטור דהיכא דכבר נצטרף ע"א לממון לא מחייבינן שבועה על פיו בהנשאר לא הוזכר שם בבעל התרומה דבר מזה וג"כ צ"ע לדינא ונפקא מינה אפילו תימא דחייב בלא ע"א מדרבי חייא מ"מ נ"מ אי התובע אינו טוען ברי כמה הלוה לו רק שטוען ברי ע"פ העדים כגון שאומר שכחתי כמה הלויתי לו רק אני תבעו מה שיעידו העדי' וכדלקמן סי' ע"ה סעיף כ"ג בטוענו ספק ע"פ העד דאז לא מצי משבעינן ליה מדר' חייא ומכח ע"א משבעינן ליה אפילו נצטרף כבר לממון כגון א' מעיד שהלוהו ר' ואחד מעיד שהלוהו ש' והתובע שכח כמה הלוהו משלם ר' ונשבע על ק' הנשארים מכח שבועה דע"א ואלו להטור לא היה צריך לישבע בכה"ג ודוק היטב בכל זה:


סעיף העריכה

(יא) הוחזק כפרן לאותו ממון כו'. כאן לא מיירי אלא מדין צירוף והלכך הוחזק כפרן בנ' אבל מדין שבוע' לא איירי כאן וסמך עצמו אמ"ש לקמן סעי' ע"ה דהתובע צריך לישבע וכ"כ לקמן סי' ס"ה ע"ש וק"ל:


סעיף ועריכה

(יב) וע' בא"ע כו'. ולענין עידי קדושין עיין בא"ע סימן מ"ב ס"ב וע' בתשובת משאת בנימין סי' נ"א וע' בתשו' מהר"ן ששון סי' י"ז.


סעיף זעריכה

(יג) אחד שהלוה לו באחד בשבת. עיין בסמ"ע שכתב וז"ל הג"ה וכתב ב"י מחו' ס"ח וז"ל ואע"ג דע"א היכא דאחר מכחישו לאו כלום הוא מ"מ אם הוא דבר שיכול להתברר נאמן כ"כ מהרי"ק שורש א' עכ"ל ור"ל עד השני אומר אני אברר דברי כל זמן שאינו מברר עד הראשון נאמן עכ"ל ולא נהירא דלמה יהא הראשון נאמן יותר מהשני אלא מיירי שהראשון אומר אני אברר את דברי והשני אינו רוצה לברר וכן הוא להדיא בקידושין דף ס"ו גבי שלח ואחויי ומהרי"ק שם מייתי ראיה דכיון דיכול להתברר והשני אינו מברר הראשון נאמן ולא השני ע"ש ודו"ק. ומ"מ אני תמה בעיקר הדין שהעתיק הב"י בסימן כ"ח כן בשם מהרי"ק ותו' בקדושין פ' האומר וכ"כ הד"מ והסמ"ע כאן בסי' זה בשם מהרי"ק שהרי לא נאמר דין זה בקידושין שם רק גבי איסורין משום דע"א נאמן באיסורין אלא היכא דאחר מכחישו אינו נאמן והלכך בדבר דיכול להתברר אומרים דנאמן להחמיר בדבר איסור אבל בממון לא שמענו דין זה מעולם ולא אשתמיט חד מהפוסקי' דלכתוב כן וגם מהרי"ק שם לא כתב כן לדינא לענין ממון רק מייתי שם דוגמא דמצינו בדבר שיכול להתברר לא סמכינן על הדחוי ע"ש והנראה כדברי וכן נ"ל עיקר לדינא דלענין ממון אין חילוק בין דבר שיכול להתברר או לא ודברי הב"י והד"מ והסמ"ע בזה צל"ע:

(יד) וטעו בעבורא דירחא. ע' בגמרא ר"פ בן סורר ומורה ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סימן כ"ה גבי ובד"נ לא אזלינן בתר רובא ודוק היטב:

(טו) ואי הוברר הדבר כו'. כתב סמ"ע כגון שזה מעיד שנעשה ב' בחודש והשני מעיד שנעשה ד' ימים בחודש וכו' עד א"נ אינן מחולקין אלא ביום אחד והוא אחר חצי חודש שזה אומר שנעשה ט"ז ימים לחודש כר עכ"ל כן הוא בב"י וד"מ וכן הוא בעיר שושן ודלא כאגודת אזוב דף ע"ז ע"ד וכן הוא להדיא ברמב"ם ספ"ט מהל' עדות דאחר חצי החדש לא אמרי' דטעו ע"ש וכן הוא בהגהות אשר"י ס"פ גט פשוט פר"י ממהרי"ח וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה כן ובריב"ש סימן שפ"ב:


סעיף חעריכה

(טז) ואם נעשה השטר קודם ניסן כו'. ובפרישה כתבתי דנראה דל"ד קאמר קודם דה"ה אם נכתב בשטר שהלוה לו בניסן סתם והוא הביא עדים שפרעו ביום שני דניסן דאמרינן דהשטר נעשה בר"ח ניסן והפרעון היה ביום שאחריו דיד בעל השטר על התחתונ' עכ"ל סמ"ע וכן נראה עיקר ודלא כהב"ח שהשיג עליו:


סעיף יעריכה

(יז) ואם אמר זה שלא כתב עדותו כו' לעשות המלוה בשטר כו' היינו שיכול לגבות ממשעבדי וע"ל ר"ס נ"א שהארכתי בזה עכ"ל סמ"ע ועמ"ש לקמן ר"ס נ"א שהארכתי להשיג עליו בזה: