רשויות (ארלוזורוב)/נאומים והרצאות/הרצאה באספת הנבחרים ליהודי ארץ-ישראל
ששה חודשים עברו מאז בחר הקונגרס בבאזל את האכסקוטיבה החדשה של הסוכנות היהודית – ובמשך ששת החדשים האלה התחוללו כמה מאורעות מכריעים, כלכליים ומדיניים. המשבר העולמי, על גילוייו השונים ועל במותיו המרובות, הלך והחמיר. האוירה העולמית דומה לאוירת ימי המלחמה ומעמידה אותנו יום-יום בפני סכנות חדשות. אילו קם מישהו עם נעילת הקונגרס בבאזל ונבא, כי כעבור חדשים מספר תקום באנגליה ממשלה שמרנית למעשה, ובראשה נשיא ממשלת הפועלים, כי הממשלה הזאת תתאמץ להציל את ערכה המלא של הלירה האנגלית, וכי הלירה הזאת-סמל לדבר אשר אין לחליפות הזמן שליטה בו – תרד בשער המטבעות כדי 25 אחוז, היו הדברים בעיני כולנו חזון תעתועים. ושוב – מיד לאחר הקונגרס פרצו זעזועים כבירים בעולם הבנקאות והכספים, מההתמוטטויות הגדולות בגרמניה ועד חרבן בנקים רבים בארצות הברית של אמריקה ובארצות אחרות. מקף החורף ימנה צבא מחוסרי-העבודה למעלה מעשרים מיליון פועל, ובין רבי המדינה אין יודע כיצד יחזיק העולם מעמד במשך החדשים הקרובים. בתוך ההרס והאבדון שמסביב התמוטטו ונחרבו גם עמדותיו של המעמד הבינוני היהודי – עמוד התווך של כוחנו הכלכלי בגולה – הן באירופה והן באמריקה. גם בארצות שנחשבו למקלטים בטוחים ביותר – עומדים המוני ישראל נבוכים ומזועזעים על-ידי ההרגשה הנוקבת של חוסר הבטחון ביום המחרת. הוסיפו לכך את ההתרוששות המתגברת של יהודי מזרח אירופה, את המצוקה החקלאית בעולם הפוגעת בקהילותינו הרחוקות בדרום אפריקה, ובאוסטרליה, את הגאות החדשה של האנטישמיות הפרועה בדמות התגברות הנאצי"ס באירופה המרכזית – וקבלתם תמונה נאמנה למצב עמנו בעולם. בתנאים מטורפים ומסוכסכים אלה היתה תעודתה הראשונה של ההנהלה החדשה להבטיח את יסודות מפעלנו בא"י, ולקיים עד לזמנים טובים יותר את המוסדות המשמשים מכשירים בבנין ביתנו הלאומי ויוסיפו לשמש בתפקיד זה לעתיד לבוא. בזמן התערערות היסודות של בנינים עצומים, הוטל עלינו לעמוד על המשמר לבל תמוט הסוכה הצנועה שלנו. אלה מאתנו הרואים בהערצה את אומץ הרוח ותוקף הרצון שגילתה אנגליה, למשל, באיזון תקציבה ובמאמציה להנצל מכשלון גמור – צריכים להבין, כי במצבנו אנו, עמוסי הגבלות ונטולי מגן, לא היה תפקיד זה קל יותר. מלכתחילה היה ברור, כי השנה הזאת תהיה הדחוקה ביותר מבחינה כספית מכל השנים שעברו עלינו מעת המלחמה. אולם תנועתנו היא למדת סבל ועמדה כבר בנסיונות קשים. בימי המלחמה העולמית, כשכל ארגון בין-לאומי, החל מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, נקרע והתפורר, היתה ההסתדרות הציונית הגוף העולמי היחיד שעמד בו כוח החיים להמשיך את הקיום ולא להפסיק אף לרגע את המאמצים להגשמת המטרה. ודומה שגם עכשיו, בעת צוקה וחירום זו, הראתה התנועה הציונית, על מוסדותיה ומכשיריה, את הכוח להחזיק מעמד.
אין אולי לתמוה שעובדה זו נעלמת ביודעים מעיניהם של כמה עתונאים ערבים, אשר אינם נלאים מלהכריז ולחזור ולהכריז באזני קוראיהם על התמוטטותו הכספית, כביכול, של המפעל הציוני. דיבורים אלה כוונתם לחזק בחוגי הקיצוניים שבקרב הערבים את הלך הרוח של זחיחות-דעת מתרברבת, שאין לה יסוד במציאות, ולמנוע בעד ההמונים הרחבים של הישוב הערבי מלהגיע להכרת העובדות. ברם אלה הם נסיונות שוא. הסוכנות ומוסדותיה הצליחו להחזיק מעמד בתוך כל הפגעים וההרפתקאות, ולא עוד אלא שיש כאן עוד גורם חשוב שצריך להביאו בחשבון. אם נשקיף על שנות החירום האחרונות יוברר לנו, כי הישוב היהודי בא"י נעשה עצמאי יותר ויותר מבחינת כוחו הכלכלי. הוא נגמל במידה ניכרת גם מעזרתה של הסוכנות היהודית וגם מהזיקה לסעד אחר מחוץ לארץ. עמדותיו המשקיות של הישוב הלכו ונתבצרו ונתבססו, הלכו ונעשו יותר ויותר תלויות בכוח עצמן. הפועל היהודי, בעל המטעים ובעל החרשות היהודי – יציבים בעמדתם בשנת 1932 יותר מבשנת 1929. הישוב בכללו עמד בהצלחה בפני סערת הזמן.
לאור ההתפתחות הזאת יש לראות את חבלי ההסתגלות הקשים אשר עברו עלינו בחדשים האחרונים לרגלי המצב הנוכחי של בתי הספר. תקציב החנוך מוכרח היה להתאזן, ואם גם על יסוד הפחתה של 50 אח' בהשתתפות הסוכנות היהודית לעומת השנה שעברה. ברם יש לדחות בכל תוקף את ההנחה שנימוקים אחרים, מחוץ לגורמים הכספיים, הכריחונו ללכת בדרך זו של קיצוץ אכזרי.טענה כוזבת ומופרכת בפי אלה האומרים, שכאילו חל שנוי בכוון היסודי של הפעולה הציונית בארץ כאילו התחלנו ממעטים את דמותו של מפעל החנוך העברי במסגרת עבודת הבנין, או מזלזלים בדרך עבודתו היוצרת של המורה החלוץ. בלתי מוצדקת ביחוד היא ההאשמה הנשמעת כלפי החלק הבלתי ציוני של הסוכנות, כאילו יש לו מזימות סתר כנגד החנוך העברי או נגד תחית תרבותנו הלאומית בכלל. איש לא יכחיש, כי בשנים האחרונות נתגברו הנטיות לשנות את מבנה התקציב וההנהלה של בתי הספר על יסוד הגדלה מודרגת של אחריות כספית ואדמיניסטרטיבית מצד כנסת ישראל והקהילות המקומיות. אולם נטיות אלו נתגלו דוקא בשורות הציונים ממחנות שונים, והן נבעו מתוך ההכרה שיש לשחרר חלק גדול עד כמה שאפשר מאמצעינו הלאומיים למטרות ישרות של התיישבות על הקרקע, עזרה למסחר ותעשיה, פתיחת דרכים חדשות לפני העליה העברית. דוקא בקרב החלק הפושר שבאגף הבלתי-ציוני – פורש מבחינת התקשרותו למפעל הארץ-ישראלי – לא יקשה למצוא תמיכה לתכנית של פעולה אשר תזניח את צרכי הבנין הכלכלי, שכולו פרוזה וחיי חומר, כביכול, ותעדיף במקום זה סיסמאות תרבותיות, נאות למשמע אוזן ונבובות למעשה. ולהבדיל גם מבלתי-ציונים כאלה – הרי ידיד נאמן ודורש-טובה מסור לציוניות כבעל "ניר איסט" – אף הוא הביע את חרדתו הגדולה על דבר הזנחת החנוך העברי אשר חזה בדמיונו בפוליטיקה הציונית החדשה.
בטרם אגש להערות הפוליטיות, שיש אתי להעיר בהזדמנות זו, אסקור סקירה קצרה על המצב הפנימי שנתהווה בתנועה הציונית במשך ששת החדשים האחרונים. אנו עדים להתגברות המשיכה לארץ-ישראל בקרב שדרות רחבות של הגולה, לכמיהה של המוני יהודים למצוא כאן משען לקיומם המתמוטט. איני יודע אם היתה פעם התביעה לתנועה הציונית – לגייס, לרכז ולהדריך את הכוחות והאמצעים החותרים מאליהם לארץ-ישראל – כה ממשית ונמרצת כמו בימים אלה. לצערנו אין ביכלתנו להגיד, כי התנועה מגלה יכולת של יזמה וארגון לפי תביעת השעה. גם מחוץ לשטח פעולת הבנין המעשית, הרי מבחינה ארגונית אין ביכלתנו להראות על ליכוד השורות במידה שמחייבת המצוקה העוברת על המפעל. אמנם בחלקים שונים של התנועה נעשו מאמצים בכוון זה. החלטותיה של הועידה הציונית האחרונה בארצות הברית הקימו שלום – אם גם אולי לא שלום בר-קיימא – בין שני המחנות היריבים אשר בקרב הציוניים האמריקנים. גם בתוך הציוניות הפולנית נראים כיווני התלכדות. בתנועת הפועלים הציונית הושגו הישגים חשובים בדרך לאיחוד הזרמים השונים בתוך מפלגת העבודה המאוחדת. אולם כנגד מאמצי האיחוד האלה, יש לציין את הפילוג הרציני שנגרם על-ידי התבדלות הריביזיוניסטים מההסתדרות הציונית. כי אין ספק שפירוש החלטות אלה היא התבדלות. שום תנועה המכבדת את עצמה לא תסבול הצהרות על משמעת מחולקת, כפי שבאו לידי בטוי בהחלטות ההן, עם ההדגשה המפורשת כי במקרה של סתירה בין שתי הסמכויות יפקע כוחה המחייב של המשמעת לגבי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה החוקיים וההכרעה תנתן לצווי האגודה הרביזיוניסטית. אין לראות זאת אלא כצעד אחרות בדרך הנלוזה שהלכו בה הרביזיוניסטים זה מכבר. תחנות הדרך הזאת מציינת את שלבי השיטה אשר בדגלה בשמו של הרצל הלכה והחריבה את המסורת של הציוניות ההרצלאית. אחד השלבים האלה היה הנסיון מצד ההסתדרות הרביזיוניסטית להפר את המשמעת בשער הפוליטיקה החיצונית שלנו ולפצל את פעולותינו כלפי ממשלת המנדט, הפרלמנט הבריטי, חבר הלאומים וכו' – פיצול המסוכן שבעתים לגבי עם כמונו, המחוסר הויה ממלכתית, כלומר באות-כוח בין-לאומית מוכרת. אין דרך פסולה יותר מזו מבחינת הפוליטקה הציונית ההרצלאית. שלב שני היה יציאת הרביזיוניסטים מהועד הלאומי, לאחר כמה נסיונות שוא להעמיד את כנסת-ישראל כצר להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית. שלב אחר, שקדם אולי לאלה, היה השלכת השיקוצים השיטתית על ההסתדרות הציונית "הרשמית", הנסיונות לעשותה לקלס, אותה ואת אורגני הנהגתה – הקונגרס והועד הפועל הציוני – ואת קרנותיה – הקה"ק וקהי"ס.
הצורך באחדות פנימית ובמשמעת ביחסי חוץ נעשה תכוף במידה מיוחדת – משום שחומר מצבה הפוליטי של תנועתנו עומד בעינו.
אנו מצווים לראות את המציאות כמו שהיא. העובדות האכזריות של חיינו אומרות לנו יום יום, כי רחוקים אנו, כקודם כן עתה, מאותה השותפות עם ממשלת א"י אשר העם העברי היה רשאי לפות לה בתוקף המנדט. יורשה לי לחזור על מה שאמרתי בהזדמנות אחרת: קואופרציה פירושה עזרה הדדית, ולא ברצונו של צד אחד בלבד היא תלויה. יחסינו עם האדמיניסטרציה, כפי שנתהוו תחת לחץ השנים האחרונות, הם לא קואופרציה, אלא מלחמה פרטיזנית בלתי פוסקת, מלחמה מטרידה ומותחת עצבים, או – אם להשתמש במשל יותר מודרני – זוהי מלחמת חפירות יגעה ואפורה, שכאילו אין לה קץ ואין בה הכרעה. התקדמות כדי חמש אמות כאן, נסיגה כדי עשר אמות שם, שקט יחסי בקטע אחד של החזית, אש חזקה בקטע אחר. לפעמים אין כל חדש בחזית המערבית, אעפ"י שכולנו יודעים כי טרגדיות רבות יכולות להתחולל בתוך השקט המדומה הזה. בכל מקום שאנו מפנים לשם את מחשבתנו, בכל שדה פעולה שאנו עומדים – אנו רואים הכרח לעצמנו להלחם בעד כל שעל אדמה, בעד כל קורטוב של עזרה, גם בעד עזרה אשר פירושה אינו אלא סילוק מכשולים מעל דרכנו.
במצב זה מה טעם, אם נתאמץ להגיע לידי הסכם עם הממשלה ביחס לנוסחה הקובעת את אחוז חלקו של הישוב העברי בהכנסות הממשלה? בעדותה לפני ועדת שאו העמידה הממשלה את החלק הזה על 32 אח'. אנו ערערנו על כך והגשנו חומר שיש בו להעיד כי אחוז הוא למעלה מ-40. הפרש כדי 10 אח' בתנאינו אנו יש לו חשיבות רבה. ברם אפילו לשיטתה של הממשלה – מה רחוקים אנו עדיין מהאחוז של 32 אח' שהממשלה מודה בו. אפילו בעבודת הנמל אשר – לאחר האכזבה שנחלנו בראשונה וכתוצאה ממשא ומתן ממושך – עלה בה חלקנו באופן זמני, גם לשם לא הגענו מעולם ל-30 אח', וכיום אנו עומדים בקירוב של 22 אח'. מה טעם יש לדין ודברים על נוסחאות וסעיפים – אם אין רצון להגשים אותם למעשה.
כיום אומרים לנו, כי השתתפות היהודים בהכנסות הממשלה אינה – לפי אגרת מקדונלד – הנימוק היחיד בקביעת חלקנו בעבודות הצבוריות. ודאי, ישנם עוד נימוקים אחרים. אחד מהם הוא התחייבות ממשלת המנדט לסייע לבנין הבית הלאומי. נימוק אחר: בארץ אשר אוכלוסיה מחולקים ברמות חייהם, אין לממשלה להטיל קנס על הישוב בעל הרמה הגבוהה על-ידי שלילת חלקו בעבודות הצבוריות. ברור שאגרת ראש הממשלה נתכוונה לקבוע מכשיר מדידה אשר יבטיח לעובד העברי את חלקו כהוגן. מלמדת על המצב העובדה, שבמשך כל השנה אחרי פרסום אגרת ראש הממשלה – סעיף העסקת היהודים בעבודות הצבוריות לא הופיע כלל באקטיב של השדיול לעליה העובדת שנערך על ידי הממשלה.
הזכרתי את העליה העובדת וברצוני לנגוע שוב במסיבות שבהן נהלנו משא ומתן על השדיול האחרון, זה שצמצם את העליה החלוצית למידה אפסית. באמצע ספטמבר הגישה הסוכנות לממשלה את הצעותיה בדבר מכסת העליה למחצית השנה הנוכחית. לאחר חקירה מדוקדקת של שוק העבודה, הוערך הצורך בידים עובודת ל-1720. בתשובה לכך קובעת הממשלה 350 והודיעה לנו, כי יתכן שתאשר מיכסה נוספת במשך מחצית השנה. בהמשך המו"מ הוכחנו למנהל מחלקת העליה, כי 745 מקומות עבודה לא נכללו במספרים שעליהם נתבססה הצעתו. מנהל מחלקת העליה אישר את הדבר. אעפ"י כן לא חלק שנוי בהחלטת הממשלה, וכעבור זמן מה הודיעונו, שמיכסת עליה נוספות לא תנתן לנו. בתנאים כאלה נתעוררה השאלה: מה בצע שהסוכנות תקח על עצמה בכל ששה חודשים לבדוק את המצב בשוק העבודה, כדי לדרוש על סמך חקירתה את מספר הרשיונות המוצדק בעיניה על-ידי יכולת הקליטה של הארץ? שמא ההפרש בין מה שדרשנו ומה שקבלנו אינו אלא פרי חופש הדמיון המשרדי, תוצאה מהשמטות ומחיקות בלתי מבוססות מצד שלטונות העליה, העושות את השתתפות ההנהלה בעריכת השדיול להתאמצות שוא המחוסרת כל טעם? חברי ועדת המנדטים ציינו, בשעה שדנו על העליה הארץ-ישראלית, כי מצב הדברים הזכיר להם ארצות המגבילות את העליה על-ידי חומרות וסייגים, בעוד שלמעשה הם עוסקים בארץ שממשלתה קבלה על עצמה להקל את העליה בפועל. הנסיון של הנהלת הסוכנות הנוכחית מאמת בהחלט את ההרגשה שהובעה בג'ניבה. אנו עומדים ערב דרישת שדיול חדש. מצב העבודה בארץ הוטב בהרבה. במקומות ידועים ישנה תנועה חזקה של בנין ונטיעה. אם לא יפתחו שערי העליה לרווחה במידת אפשרויות העבודה, תועמד תנועתנו החלוצית בגולה, הנמקה בצפיתה, בפני נסיון חמור. שאלה פוליטית עיקרית שטיפולנו בה במשך החדשים האלה היתה תכנית הפיתוח בשלביה הראשונים – ההרשמה הראשונה של אלה הנקראים מנושלים והכנת הדו"ח הראשון של מר פרינטש. שמועות רבות נפוצות בדבר דו"ח זה, אשר מבחינתנו אנו יש בהן לעורר דאגה וחרדה. אולם הדו"ח לא נמסר עדיין לידינו. מר פרינטש עסוק עכשיו בחבור הדו"ח השני, שיכיל את הצעותיו לפעולה בעתיד הקרוב, ולא נכון יהיה מצדנו להסיק מסקנות על יסוד ידיעה בלתי מספקת של גוף הדו"ח. לעומת זה אין לנו צורך בדו"ח כדי לגעת בכמה ענינים הקשורים בתכנית עבודתו של מר פרינטש.
כאן אין לפסוח על שאלה אחת מוקדמת. באגרת הפיתוח מדובר היה על מנוי יועצים, עברי וערבי, כעוזרים למנהל הפיתוח. היועצים לא נתמנו והדו"ח של מר פרינטש נערך בלי השתתפות באי-כוח היהודים והערבים. הועה"פ הערבי נקט עמדה של חרם כללי, ומטעם זה סירב לקבוע מועמד. אנחנו, אשר שיטת חרם זרה היא לרוחנו ולצרכי עבודתנו, נגשנו לעיין בשאלת מנויו של היועץ היהודי – אולם פתאום נעשה דבר מצד הממשלה אשר חסם בפנינו את הדרך להשתתפות. זה היה חידוש הצעת חוק הקרקעות שהותקנה בימים האחרונים למשטר פאספילד. ידוע לכם, כי אגרת ראש הממשלה קובעת כמה הוראות פיקוח מרכזי על העברת הקרקע, כדי למנוע בעד הפרעת פעולותיהם של שלטונות הפיתוח. האגרת קובעת סייגים לפיקוח זה – סמכות הנציב צריכה לכוון ולא להגביל, והביקורת לגבי העברת קרקעות צריכה להיות קשורה בפעולות של פיתוח. אולם חוק הקרקעות שהוצע באבגוסט התעלם מכל ההוראות האלו שבאגרת ראש הממשלה, והחזיר את הגלגל אחורנית אל הספר הלבן. בהתנגדנו לחוק המוצע עמדנו על קרקע איתן לא רק משום הניגודים הברורים בין הצעת החוק ובין האגרת, אלא גם מפני הסכנה שהיתה נשקפת לאשראי האפותיקאי הא"י, ומתוך כך למצבם של החקלאים, אילו הוצא חוק כזה לפועל.
יש להבין, כי שלטונות הפיתוח בגשתם לפעולה ירצו להיות מוגנים בפני סכנת ספסרות ועלית מחירים מלאכותית. זוהו בעצם הדבר אשר אגרת מקדולנד באה להעמיד תריס בפניו. אולם להשיג מטרה זאת על-ידי חוק הבא להגביל העברות וחכירות קרקע על פני כל הארץ – הרי זה לשבור דלתות וחלונות כדי להכניס לתוך הבית מכונה כבדה להרמת משאות, על מנת להרים בעזרתה ספר שנפל על הרצפה. ייתכן לבלום ספסרות קרקעית ולשלוט על מחירי קרקע לטובת הכלל מבלי להזקק לאמצעים כבדים ומזיקים כאלה.
בינתיים בא המשבר הכספי באנגליה, באה ירידת הלירה, ותכנית מלוה הפיתוח הא"י שקעה בתוך ערפליה של לונדון. נתברר, כי הסכום של 2 וחצי מיליון אשר עליו דובר בראשונה הוא כמעט מחוץ ליכולת ההשגה. ההסתלקות מהסכום של 2 וחצי מיליונים קבעה מפנה חדש בהשתלשלות עניני הפיתוח. אפשר שאילו גם הושג סכום זה, צריך היה לראותו רק כשעור ראשון מן השקעות ההון הדרושות לפיתוחה האינטנסיבי של הארץ ולניצול כל אוצרות הקרקע והמים אשר בה. כי גם מוסד ממשלתי בעל יכולת גדולה של פעולה התיישבותית לא יוכל לכוון על נקלה את חייה הכלכליים של הארץ. אין יזמת פיתוח שכוחה יפה מיזמת האנשים המעונינים בפיתוח זה בעצמם. וסוף סוף, הן סכום גדול פי כמה ממה שהוצע למלוה הפיתוח הושקע בחקלאות הא"יית במשך 50 שנות ההתישבות העברית. בכוח ההשקעה הזאת נעשה בארץ מפעל גדול של פיתוח אינטנסיבי, אם גם מפעל זה נגע רק במחוזות מסויימים של הארץ שהם כיום המפותחים וצפופי הישוב ביותר. אך אם לא הסכום הזה של 2 וחצי מיליון ואף לא חלק ניכר ממנו יוקצב עכשיו לפעולה, הרי באמת נשקפת הסכנה פן יצא מכל תכנית הפיתוח רק הדו"ח על הפיתוח, פן תווצרנה בינתיים בלב הפלחים קלי האמונה תקוות-שוא, אשר הממשלה לא תגיע לעולם להגשמתן, ולבסוף תשארנה רק הגבלות וחומרות שנועדו לכתחילה להגן על הפיתוח השיטתי, אולם באין פיתוח כזה יהיו לרועץ לפעולת הפיתוח החפשית. התפתחות כזו של הענינים תשתק את ההתפתחות הארץ תחת להועיל לה, ביחוד אם תפגענה ההגבלות באותם המחוזות, שמפעל של פיתוח התנהל בהם עד עכשיו בצעדים מהירים על-ידי התיישבות צפופה, בלי כל השקעת הון ממשלתי. סופה של תוצאה זו להביא רעה לארץ כולה, אשר תקבל מתכנית הפיתוח את העוקץ בלי הדבש.
קשה מאד להעמיד את התפתחותה של ארץ על נוסחה פשוטה אחת. מה ראינו במשך עשר השנים האחרונות בא"י? מאה אלף עולים יהודים השתקעו בארץ. בינתיים – כאשר הוכיח המפקד – נתרבו האוכלוסים הבלתי יהודים במידה יותר מהירה מאשר לפני המלחמה. הללו נתרבו באותם המחוזות ביחוד אשר התנהלה בהם התיישבות עברית. כשציינתי לפני זמן מה עובדה זו בפומבי, חלקה העתונות הערבית על המסקנה שלי וטענה, כי רבוי הישוב העירוני אופייני הוא לכל ארץ שבעולם ואין לזקוף אותו דוקא לזכות היצירה הכלכלית של היהודים. אולם המסקנה שציינתי עומדת בעינה. מחוץ לרבוי הישוב הערבי – פחתה ההגירה ערבית מהארץ עד למספרים בלתי ניכרים, והיא קטנה היום משהיתה לפני המלחמה. ומלבד זה לא פסקה כל הזמן כניסה של לא-יהודים לארץ דרך הגבולות הצפוני והמזרחי, כידוע לכל. רמת-החיים של המוני אוכלוסי הארץ, עם כל היותה נמוכה ועלובה בכמה מחוזות, אינה נופלת בשום פנים מרמת החיים שלפני המלחמה, גם לא מרמת החיים הנוכחים של פלחי סוריה ועבר-הירדן ואפילו מצרים. אין זו התפארות סתם כשאנו אומרים, כי אנחנו אחד הכוחות המפתחים את הארץ – אולי הכוח העיקרי. כל עכוב בהתקדמותנו פעל בעבר ויפעל בעתיד לרעת המוני התושבים של א"י כולה.
בשעה שהסיכויים המעשיים של תכנית הפיתוח הולכים ומתערפלים, הוטל על מנהל הפיתוח לבצע את הפרק הראשון של פעולתו – הכנת רשימה של אותם הערבים הטוענים טענת נישול בהתאם לאגרת מקדונלד. לשם כך נערכה קודם כל רשימה של בעלי תביעות, אשר לפי הוראות מיניסטר-המושבות היא טעונה בדיקה על-ידי היועץ המשפטי של מחלקת הפיתוח. לאחר מנויו של השופט ויב למטרה זו, נקבע סדר פעולה המאפשר למוסדות היהודיים, בשלבים שונים של החקירה, להמציא עדות ומסמכים בנוגע לכל תביעה ותביעה במידה שימצא לכך חומר בארכיוני מוסדות הקרקע היהודיים. אין לנו כל יסוד להטיל ספק בדבר שהיועץ המשפטי נגש לתפקידו מתוך תפיסה משפטית בלבד, מזוין בנסיון רב לגבי סיבוכי המשפטים הקרקעיים בא"י. חקירתו עומדת עדיין בראשיתה, ואי איפשר לשום איש להגיע כיום למסקנה על תוצאותיה – היינו להגיע למסקנה על גדלו והיקפו של מעמד "המנושלים". רק מסקנה אחת אפשרית כרגע, והיא, כי מספר התביעות שהוגשו אין בו בשום אופן כדי ללמד על העובדות. גם סקירה חטופה על פני רשימות בעלי התביעה מראה, שהללו מכילות קבוצות שלמות של אנשים אשר לפי עדות עצמם אינם נכנסים לחוג הגדרה של אגרת מקדונלד. בעלי קרקע המודיעים בשאלוניהם כי לאחר שמכרו חלק מאדמתם יש להם כיום פרדסים בני 50 או 40 דונם – אינם, לכל הדעות, "מנושלים". מי יתן והיה חלקם של הרבה חקלאים יהודים עמהם! וכן בעלי קרקע שמכרו את אדמתם לערבים אחרים והם מנחשים בשאלוניהם, כי הקונים עתידים למכור את האדמה ליהודים – הריהם שוב מחוץ להגדרה, גם מי שטוען, כי מכר ליהודי מגרשי בנין על יד הערים או חלקות קטנות מדונם אחד עד חמשה במושבות – גם הוא לא יחשב בין המנושלים. יש הרבה תביעות ממינים אלה בתוך החומר שהוגש ליועץ המשפטי, מחוץ לבקשות שאינן מיוסדות על שום עבודות שהן, אלא רק על ההנחה שהגשת התביעה אין בה שום הפסד ויתכן שיש בה ריוח. – אם כל התביעות האלה תבדקנה בדיקה מעולה, הרי נגיע, כמדומני, קרוב מאוד לאומדנות המומחים שלנו – של ד"ר רופין בתזכירו לסיר ג'ון הופ סימפסון או של ד"ר גרנובסקי בספרו על ההתיישבות. אולם יש להעיר עוד דבר בפרק זה. אל נשכח מתוך איזו מסיבות עלתה על הבמה חקירה זו בדבר המנושלים. ועדת שאו היתה הראשונה מחוסר קרקע, שיצא חוצץ אל אם הדרך לשדוד ולרצוח. שני היה הדו"ח אשר הכריזה, כי לא ענין הכותל המערבי ומזימות החוסיינים גרמו למאורעות תרפ"ט, אלא סערת הרוחות הסוציאלית שקמה בא"י מתוך יצירת פרולטריון של סימפסון, שעשה להטים במספרים וקבע אחוזים בדיוק של ספרות עשרוניות, עד שהעלה כי שליש הישוב הערבי הכפרי הוא מחוסר קרקע והניח פתח פתוח לכל מי שיבוא וישער – שבניגוד למצב בכל ארץ אחרת אשר יש בה פועלים חקלאים מחסורי קרקע, כאן בא"י היהודים הם האחראים ליצירת המעמד הזה. ובשלישית בא "הספר הלבן" של 1930 והודיע בלשון שאינה עדינה ביותר, כי הוכחותינו בשאלת הנישול הן "כוזבות וחסרות כוח הוכחה". וכך נוצר הרושם בעולם כולו, ובחוגי חבר הלאומים בכלל זה, כי ענין הנישול יש בו סכנת סוציאלית חמורה לגבי א"י. כבר אשפר לומר בבטחון, כי כל התיאוריות האלו הוכזבו. גם אם נקח את המספרים של ההרשמה המוקדמת נגיע לידי מסקנה – אשר המומחים שלנו עמדו עליה כל הזמן – כי ישנם מקרים של סבל לגבי אנשים שנעקרו ממקומם, ואלה מצטרפים אולי למאות, אולם הנישול בתורת פרובלימה סוציאלית בהיקף ארצי, כפי שנרמז עליו בדינים וחשבונות הרשמיים, אינו קיים.
אשר לעקרונות היסודיים שתבענו בשאלת הוצאת כספי הפיתוח בארץ, אני רואה את עצמי פטור מלהרצות כאן באריכות. הנה שתי העקרונות שאנו תובעים: א. שאמצעי הפיתוח יוצאו במידה שוה לטובת היהודים והערבים, ב. שפעולת הפיתוח, המכוונת לשני הצדדים, תיעשינה בעת ובעונה אחת. אם להשתמש במלים זרות – הרינו דורשים פאריטטיות וסימולטניות. דרישות אלו קיימות לגבי כל היקף שהוא של תכנית הפיתוח. היש להן הצדקה?
את הנימוקים לתביעת הפאריטט אפשר לסכם ב-3 סעיפים: א. אגרת ראש הממשלה לד"ר וייצמן מודיעה בפירוש, כי "ממשלת ה. מ. רואה את המטרות הרחבות של הפיתוח כאמצעי הממשי ביותר להצעיד קדימה את הקמת הבית הלאומי ליהודים", ומדברת על "כל תכנית של פיתוח אשר מטרתה העיקרית צריכה להיות ישוב יהודים ומנושלים ערבים על הקרקע". ב. המנדט מחייב את ממשלת א"י לסייע לעלית היהודים לארץ ולהתיישבותם הצפופה על הקרקע, בכלל זה אדמות הממשלה. אם לאחר עשר שנים עוברת סוף-סוף ממשלת א"י מפעולת רוטינה לתכנית של בנין, התחייבותה לפי המנדט ניתנת להתפרש לפחות כמבטיחה ליהודים חלק כחלק הערבים בהנאה מתכנית הפיתוח. ג. השתתפות הישוב העברי בהכנסות הממשלה קרובה מאד לרמה של שויון, וגם מטעם זה זכאי הישוב לדרוש הנאה שוה בתכנית הפיתוח, אשר הוצאותיה עתידות להשתלם על-ידי משלם המסים בא"י.
אשר לעיקר הסימולטניות, הרי יש לפנינו דוגמה מאלפת. לגבי צואת כדורי דומה היה שנתקבלו שני העקרונות של שויון ושל חד-זמניות, ואעפ"י כן בית הספר הערבי עומד כבר על תלו ופתוח לתלמידים משנת 1930, בשעה שביה"ס העברי עודנו כיום בראשית בנינו. מי שיביא זאת בחשבון יודה,כי אין אנו מפריזים בדרישתנו או חשדנים למעלה מהצורך.
אין להתעלם מהעובדה, כי מתוך ההכרח שאנו נתונים בו להלחם על כל גלוי קל של רצון טוב מצד פקידות העומדת מנגד, ההכרח להגן על כל צעד בהתקדמות מפעלנו בפני מסורת ביורוקראטיות, וכמו כן מתוך האכזבה והמרירות שהצברו בקרבנו במשך השנים האחרונות – נתחדש בזמן האחרון בשורות תנועתנו הויכוח על יסודי המדיניות הציונית, על האוריינטציה הבריטית שלנו ועל ערכו הממשי של המנדט. רווחת ההרגשה, כי זה לנו חדשים על חדשים שאנו מטיחים את את ראשינו אל קיר ברזל, ללא כל תקוה להבקיעו. קצרה רוחם של רבים להמתין עד שנתבגר על שיתוק הימים האלה מתוך התאמצות אטית מתמדת – קוצר רוח המובן היטב לכל מי שיודע איזה משבר איום, כלכלי ורוחני, עובר על ראש עמנו בעולם כולו, באיזה סבל ומצוקה, חמרית ונפשית, נתונים עכשיו המוני ישראל. מאכזבה ומרירות, מקוצר הרוח והיאוש, מהרגשת העקרות וחוסר התכלית של מלחמתנו הפוליטית, המפוררת לקרבות זעירים ללא סכויים לנצחון מכריע – מתוך כל אלה נולדים קולות הקוראים: אנגליה אינה רוצה להגשים את המנדט; נולדות גם בנות קול האומרות: אנגליה אינה יכולה להגשים את המנדט. מובאות ראיות להוכיח מדוע היתה אנגליה זקוקה לפוליטיקה ציונית בשנות המלחמה ובשנים הראשונות שלאחר שביתת הנשק, מה הם הגורמים החדדשים המטים את מדיניותה לכוון אחר, מפני מה אין לנו כל תקוה להטבת המצב. המסקנה היא שעלינו לבקר את הכוון היסודי של מדיניותנו, ועם תקוותינו הנכזבות יחול על ראש אלה אשר קבלו על עצמם את התעודה לעזור לבנין הבית הלאומי לעם העברי מבלי שהיה להם הרצון הנאמן או חופש הפעולה המספיק לקיים מה שהבטיחו. שמענו את הד הדברים בנאומו של מר ז'בוטינסקי בורשא. איני רוצה לחזור על המילים, כי איני רואה לעצמי חובה להפיץ אידיאולוגיה של יאוש המנוסחת בדבורים מפוצצים, ועוד יותר רעה מזה היא הצורה אשר התכנית לובשת בפי תלמידיו של מר ז'בוטינסקי והכוון שהיא נותנת לרגשות הצבור בחוגים הנוחים להשפעה. לא ייתכן להרשות לכל אחד לשחק בגפרורים שלו כאוות נפשו.
ואולם מסכים אני עם אלה האומרים, כי אפייני הדבר שקולות כאלה יכלו להתעורר בתנועה הציונית. לפני 12 שנה היה יחסם של יהודי כל העולם לאנגליה יחס של נאמנות נלהבת. אנו עם מפוזר בין ולאדיבוסטוק וסן-פרנציסקו, בין סטוקהולם וקייפטאון. פיזורנו הוא חולשתנו, באשר אינו מניח לנו את המשקל המגיע לנו בבחינת עם בן 16 מיליונים. אולם בפיזור הזה גם כוחנו. ובכל מקום שיהודים נחתים שם קיים היה באותו זמן תא של אמון טבעי ברגש הצדק וברצון הטוב של בריטניה הגדולה.
נחטא לאמת אם לא נזכיר, כי מר ז'בוטינסקי עצמו הטיף שנים על שנים, במפלגתו הוא ובהסתדרות הציונית הכללית, לשיטה של שותפות אמיצה בין העם העברי וממשלת המנדט. והנה לאט לאט הולך וכלה אוצר עצום זה של נאמנות, בחוגים שונים של התנועה הכריעה האכזבה את האמון. אולם האם אכזבה ויאוש הם שיטה פוליטית בפני עצמם? האם הכוון החדש הזה הוא גזירת הצורך הפוליטי, כפי שמנסים להסביר? והאם בלתי-נמנע הוא הכוון החדש? האם צודקים אלה האומרים, כי לגבי חבר ארצות בריטניה לא איכפת כלל אם המדיניות הציונית תגיע לכשלון מתוך משבר של יאוש אשר יקיף את העולם היהודי בעולם כולו, מתוך יסורי-נפש איומים לנוער העברי בכל הארצות, אשר מאז דרכה הציוניות על במת ההיסטוריה דבק בה בכל להט רוחו וראה בה אידיאל גדול של בנין והתחדשות?
אחד מאותותיה של הרגשה זו, הרגשה של ספקנות וחוסר בטחון ביחס לכוון היסודי של מדיניותנו, היא העובדה, שכל שמועה, ותהי דמיונית ומשונה ביותר, מוצאת לה על נקלה קהל מאמינים. המחזה שהיינו עדים לו לפני ימים מספר לרגלי הענין המכונה "פצצת עבאס חלמי" – בלתי אפשרי הוא בתוך אוירה של צלילות דעת פוליטית וכוון יציב של מחשבה פוליטית. כיום מותר לספר, כי אותו עתונאי הודי אשר שלח את התעודות הללו, כביכול, על פני המים, עמד לכתחליה לשלוח את המכתב ל"פלשתין". כשנודע לנו הדבר אמרנו – נחכה עד שיופיע המכתב ונראה אם אפשר יהיה מתוך תגובת חוגים ערבים שונים ללמוד על מקורה ומגמתה של אחיזת העינים. אולם בתנאים הידועים לנו היטב התחוללה על ראשינו סופה של טירוף דעת, וזמן רב לפני שהגיע מכתבו של העתונאי ההודי למחוז חפצו – התפקעה שלחופית הבורית. אולי זוכר מי שהוא מכם מעשה מ"האלים הצמאים" של אנטול פראנס, כיצד אדון אחד חומד לו לצון ומספר לגברת אריסטוקרטית אחת, כי שמע שמועה שרובספייר עומד לשאת לו את המלכה מארי אנטונאט לאשה, וכיצד חדשה תפלה זו עושה לה כנפים ומעלה לבסוף את האדון והגברת ואת ידידיהם על הגרדום. נדמה, שאנו מתקרבים לאט לאט למצב דומה לזה בא"י, ומוטב לאריסטוקרטים שלנו שישמרו לנפשותיהם. כל מי שיעלה בדעתו לקום ולחבר הצעה של קונסטיטוציה א"יית – יש בידו להוליך אותם שולל. האמת היא כי שאלת הקונסטיטוציה או שאלת המועצה המחוקקת עומדת כיום על הפרק ממש באותה מידה שעמדה על הפרק במשך עשר השנים האחרונות. היא אקטואלית היום לא פחות ולא יותר משהיתה אקטואלית ב-1922, כשסיר הרברט סמואל הציע לראשונה את הצעתו; לא פחות ולא יותר מאשר ב-1929, כשסיר ג'ון צ'אנסלור נסע לפני הפרעות ללונדון על מנת לעורר את השאלה מחדש; לא פחות ולא יותר מאשר ב-1930, כשהספר הלבן חזר לתכניתו של סיר הרברט סמואל. השאלה קיימת, אם כי לא נמצא לה עדיין פתרון שיתאים לתנאים המיוחדים של א"י ויתקבל על דעתנו כמבטיח את עתידנו בארץ. על כל פנים, ביסוד המבוכה וקלות האמונה לגבי כל שמועה פורחת – מונחת הרגשה זו של אי הבטחון הכללי, אשר עליה דברתי. בחלל עולמנו תלויה שאלת חרדה – אנה פני א"י מועדות?
אין זה סוד, כי מאז נכנסה הפוליטיקה בא"ית בימי המלחמה לתוך חוג ההשפעה הבריטית הישרה – היו דעותיהם של קברניטי הפוליטיקה הבריטית במזרח התיכון מחולקות בשאלה זו. לא קל לומר כמה חילוקים ממין זה ישנם במציאות, כמה זרמים שונים של דעה והשפעה מתרוצצים כאן. כמו כן לא קל לומר מי הם הכוחות המחולקים באופן כזה, אם אלו הם קבוצות פרלמנטריות, או משרדים ממשלתיים, או קלובים פוליטיים או אישים בודדים אשר מחביון חייהם הפרטיים שולחים יד לעצב את גורל האימפריה. רבים מכם יודעים ודאי את הנסיון המענין להבהרת השאלה הזאת שנעשה לפני זמן מה על-ידי המפקד קינוורתי, והוא אשר סיפור לנו, כי גם בין שלשת המיניסטריונים, המטפלים בפוליטיקה של המזרח התיכון – לרוב על דעת עצמם, בלי זיקה לממשלות המתחלפות – לאמר: משרד המושבות, המשרד לעניני חוץ ומהשרד לעניני הודו – אין מדיניות מותאמת, אלא ניגודים והתנקשויות של כווני מחשבה ופעולה. היו גם מקרים שמדינאים או מוסדות שינו את טעמם ועברו בעצמם ממחנה למחנה. הנה סיר מארק סייקס המנוח דגל לכתחילה באוריינטציה שהתבטאה בהסכם סייקס-פיקו הידוע; ורק לאט לאט נרכשה אהדתו לציוניות, עד שלבסוף נעשה תומך נלהב במדיניות של הצהרת בלפור. מאידך גיסא – אדם כלורד לויד עבר לאט לאט מיחס של אדישות וסבלנות פסיבית כלפי הציוניות לעמדה של איבה מפורשת ופעילה. ניגודים ממין זה חלים גם על המדיניות הא"ית. במשך עשר שנים אחרי מתן הצהרת בלפור היתה יד הכוחות התומכים במדיניות הציונית על העליונה בלונדון, אעפ"י שמבראשית, מימי הכיבוש הצבאי, היתה מחלוקת פנימית גדולה והתנגדות פאסיבית לכוון הרשמי. במשך השנים האחרונות נהדפו הכוחות האלה לעמדה של הגנה והכוונים המתנגדים, שהיו כבולים זמן רב, פרצו לחפשי. טבעי הדבר, שהפקידות הבריטית בא"י עצמה תושפע באופן ישר או בלתי ישר מהזרמים השונים מבחינת תפיסת האינטרסים הבריטיים בא"י. איש לא יוכל להאשימם בשל כך. בימי קדם היו אימפריות שהקיפו את עצמם בחומות כבירות. לקיסרות רומא היה "התחום הרומאי", לאימפריה הסינית – "חומת סין". לאימפריה הבריטית שלה, משרדי המושבות הגדולים – חומה אשר כל בריטי המשרת את האימפריה משמש בה לבנה. ואל נשכח כי במשך השנים האלה נפתלת אנגליה עם המשבר החמור ביותר שבא על חייה הלאומיים אולי מעת מלחמות נפוליון; כי היא נלחמת נגד הכוחות עצומים ומאמצת את כל מרצה בכדי לצאת שלמה מן הנסיון.
במשך 14 השנים שמאחורי המלחמה חלו חליפות ותמורות על במת המדיניות. נשתנה המצב באנגליה, בהודו, בשטחים המאוכלסים על-ידי העמים דוברי ערבית, ברוסיה, ובעולם כולו. מה פלא אם שנויים ממשיים אלה מטביעים את חותמם על המחשבה הפוליטית של הזמן. מה פלא אם תשתמט הקרקע מתחת נוסחאות והסכמים והצהרות שנוצרו ב-1916 או ב-1918, כשם שנשמטה הקרקע מתחת התנאים שבהם נולדו. ההווה והעתיד, לא העבר, קובעים את גורל המדיניות החדשה.
אין כל ספק שאותה האסכולה של מדיניות מזרחית השואפת להקמת מדינה ערבית רבתי, או פדרציה של מדינות ערביות עצמאיות למחצה תחת חסות בריטית, ישרה או בלתי ישרה – הלכה וכבשה קרקע במשך התקופה הזאת. אסכולה זו מוכרחה לראות יחסים לבביים ושותפות אמיצה עם תושבי ארצות המזרח התיכון כיסוד המכריע בפוליטיקה הבריטית. היא מוכנה להרחיק לכת במידה שהרחיקה לכת אנגליה על-ידי הסתלקות מהמנדט העיראקי, כדי למלא את רצונו של העם העיראקי ולרכוש את ידידותו לעתיד. אין ספק כי ישנו גם בית מדרש אחר, שדוקא מבחינת המצב הנוכחי בהודו הוא רואה את רגשותיהם ואהדתם של המוסלמים כגורם מכריע, – לא רק מפני שאנגליה היא המעצמה המוסלמית העיקרית בעולם, אלא מפני המצב המעורער במזרח כולו. אנשי בית המדרש הזה מביטים בדאגה על המדינות והגלילות שבצפון מערבה של הודו – רובן בעלות רוב מוסלמי – ומתאמצים להמנע מכל מעשה העלול לפגום באהדת התנועה המוסלמית, אשר רשתה פרושה גם מעבר לגבולות הודו. בית מדרש זה ודאי התייחס ברצון לארגון הועידה הפאן-מוסלמית בארץ העומדת תחת שלטון בריטי – בחינת נסיון להעתיק את אחד ממרכזי הכובד של האיסלם לתוך חוג ההשפעה הבריטית – בה בשעה שנסיון זה לא התאים אולי לתכנית אלה הדוגלים ברעיון של קונפדרציה ערבית במזרח התיכון, ואולי לא היה לרצון לכמה מאישי האדמיניסטרציה הבריטית בא"י. וישנו עוד זרם המחזיק במסורת הפוליטית הבריטית החיצונית מלפני המהפכה הרוסית, וקובע הוא את כוונו בהתאם לכוון ההשפעה הרוסית. הלזה מביט בחרדה על כל דבר שאפשר לפרשו – אם גם רק מתוך אימוץ כל כוחות הדמיון – כחיזוק ההשפעה הרוסית באיזה שטח מהשטחים הנמצאים תחת שלטון בריטי, וביחוד במקום כא"י, שמצבה הגיאוגרפי הוא כוח חיוני לגבי אנגליה, לרגלי כל הגורמים הידועים, נמל חיפה, מסילת בגדאד, צנור הנפט, תחבורת האויר וכו'. ברור כי בעיני אנשים בריטיים רבים, שנתחנכו באחד מבתי המדרש האלה, אין האוריינצטיה הציונית נראית כשיטה המכוונת להבטיח את מיטב האינטרסים של חבר האומות הבריטי, זו נראית להם לכל היותר כגלגל החמישי בעגלת הפוליטיקה הבריטית. רבים מאלה ודאי השתדלו במשך השנים האחרונות לסכל ולסתור את האוריינטציה הזאת. אין אני מדבר על דמויות מגוחכות במקצת, כגון אלה הקשורות עם הליגה הלאומית או הליגה הפאשיסטית באנגליה, אלא על אישים רציניים ואחראים המתכוונים בכל לבם לטובת האימפריה.
אולם נשאר עוד בית מדרש אחד בתחום המדיניות האנגלית אשר היה במשך כל השנים האלה, כרעות כטובות, משען לציוניות ואשר לא חדל להאמין, כי הקמת הבית הלאומי לעם העברי בא"י – על-ידי עליה, התיישבות חקלאית, יצירת תעשיות, הכנסת הון ושימוש בכל אפשרויות המדע והטכניקה – פירושה כאחת קיום הזכות ההיסטורית של העם העברי, הבטחת אשרה של הארץ וסיוע לאינטרסים הבריטיים. אפשר לציין שורה שלמה של מנהיגי דעת הקהל הבריטית, הנחלקים בשאלות יסודיות אחרות, כגון אמרי ווג'בוד, סיר נורמן אינג'ל וורמסבי גור, בריילספורד ולורד ססיל, סיר ארצ'יבלד סינקלר ולורד סניל – שנשארו תקיפים בהכרתם, כי לא"י נשקפת האפשרות היחידה במינה להיות לא רק חוליה סתם בשלשלת מדינות נמושות, אלא להתפתח ולהיות ארץ תרבותית ומתקדמת במלוא מובן המלה ולשמש גורם קונסטרוקטיבי כביר בהתפתחותו של חלק תבל זה. הם נשארו נאמנים לדעתם, כי ארץ קטנה זו, השוכנת לחוץ הים התיכון ומהווה מעין גשר בין המערב והמזרח, תוכל בעתיד לשאת את עיניה לא רק כלפי מזרח, אלא גם כלפי מערב. הם בטוחים, כי חוזים פורמליים ויחסים שהם פרי קנוניה אינם אלא תחבולות בנות חלוף, בשעה שהתיישבות קבע של עם בן גזע מזרחי ובעל עבר אירופי כאחד – היא הערובה הטובה היחידה למצב שתופסת א"י בעולם כולו. הם עודם מאמינים, כי פוליטיקה כזו תתקבל לא רק על דעת אנגליה בלבד, אלא על דעת אירופה כולה המיוצגת בחבר הלאומים, ולא רק על דעת אנגליה ואירופה, אלא גם על דעת המדינות המתקדמות יותר של המזרח, כמצרים או כתורכיה, אשר במשך הזמן תכירנה בתועלת הנשקפת משכנותה של אומה המזויינת בכל כלי הנשק של המדע, הטכניקה והמשק המודרניים. הם מאמינים גם בזאת, כי ברבות הימים תתקבל פוליטיקה זו גם על דעת העמים התושבים, במידה שיגברו בתוכם יסודות ההתקדמות הכלכלית והסוציאלית ובמידה שיכירו בדין ההיסטוריה אשר קשרה לנצח את גורלה של הארץ הזאת בגורל העם היהודי.
אין להתעלם מהעובדה, כי לרגלי נפתולי השנים האחרונות היתה עמדתם של קבוצת ידידינו נוחה הרבה פחות מבחינה פסיכולוגית מעמדת מתנגדיהם – בעתונות, בפרלמנט, בקבינט, במשרד המושבות, באדמינסטרציה הא"יית, – מחוץ לשאלת הקושיים המיוחדים של א"י והתסבוכת המיוחדת בפוליטיקה המזרחית בשעה זו. ידידינו, בהשוואה למתנגדיהם, מייצגים פוליטיקה מרחיקה ראות יותר לעתיד לבוא, אולם מכבידה יותר כיום הזה. אין ספק שהגשמה מלאה של המדיניות הציונית היא תפקיד מסובך הכרוך בסכנת חיכוכים, ביחסים מתוחים לגבי ארצות שכנות, בשינוי הרוטינה הפקידותית שנקבעה בארצות המזרח, בצורך של יזמה בלתי פוסקת. הדבר מחייב התפתחות, והתפתחות לא תתכן במשטר של סטאטוס קוו. אולם משטר של סטאטוס קוו נראה תכליתי יותר מפני שהוא נוח יותר. אין לנו דוגמה טובה יותר להסביר את העמדה הזאת מאשר להצביע שוב על עתון כ"ניר איסט", התומך תמיד לגבי עניני המזרח התיכון בשיטה קלה-לשעה, אופורטוניסטים וחסרת-עתיד. ישנה הכשרה פסיכולוגית ידועה אצל כל אנגלי, בתורת בן אומה היושבת בארצה, להבין את הערבי היושב בארץ בפועל. נחוץ כוח דמיון יוצר כדי להבין ולהצדיק דרישת עם שאינה נשענת על עובדות שבעין, ולמדוד את המפעל הציוני לא בקנה-המידה של המציאות הקיימת, אלא של החזון. ועוד: לא קשה לעורר בצבור הבריטי אי-אמון כלפי כל צבור לא בריטי, על אחת כמה וכמה כשצבור זה מורכב מיהודים הבאים ברובם מארצות שביחס אליהן רווחים משפטים קדומים מסוימים, והם, אותם היהודים, מלאים הכרה תקיפה בדבר ערך מפעלם הלאומי. בתנאים כאלה קל היה לעורר פקפוק, אם בטוחה היא המדיניות הציונית ואם יש לה ערך קיים לעתיד לבוא. מה מעט יודעים המדינאים האנגלים ואפילו פקידי האדמיניסטרציה בא"י גם עכשיו, לאחר 14 שנה של שלטון בארץ – עלינו ועל חיינו, על שפתנו וספרותנו, על שאיפותינו ותוכן תנועתנו. מה מעט יודעים הם אפילו על שרשי התמרמרותנו, הנראית להם עפ"י רוב כבקורת הרסנית והבעת אי-אמון לשמה.
לנוכח העובדות האלו – מה צריך להיות כוונה של פוליטיקה ציונית בעמדתה כלפי ממשלת המנדט, פוליטיקה שאינה רוצה לצלול בתוך התוהו, אלא בוחנת את המציאות הארץ-ישראלית כמו שהיא ושואפת קודם כל לצאת מהבדידות הפוליטית שבתוכה אנו נמצאים לאחר שנות הנסיון האלה? האם אין הציווי הראשון אומר לחזק במידת יכולתנו את ידי ידידינו אשר בחוגים המדיניים של אנגליה, או לא לסייע לפחות במו ידינו לצוררינו החותרים תחת עמדת ידידי הציוניות? האין זה תנאי מוקדם ליצירת תכנית פעולה משותפת ביננו ובין ממשלת המנדט? לשם כך עלינו – קודם כל לרכוש את אותו האימון ברצון הטוב אשר הלך ופג לא רק מצדנו כלפי ממשלת המנדט אלא גם מצדה ביחס אלינו. שנית – להזהר מליצור רושם, כי דוקא משום שעל אנגליה עוברת כעת שעת משבר, דוקא משום שהיא כורעת תחת עול דאגות כלכליות ופוליטיות – אנו באים כאילו לנצל את שעת הכושר הזאת ולהפר את בריתנו, באים לעשות ספסרות בשינויים שחלו בשוק הפוליטי. לעתים קרובות הרגשנו שעשו לנו עוול וסרבו לשים לב לקושי שבתוכו אנו נתונים. אל נא תעביר אונו הרגשה זו על דעתנו. יהי נא ברור כי אנו מבינים את מצוקתה של אנגליה ונשארים נאמנים לברית אשר נכרתה בשעת סגולה, ואשר תמיד ראינו אותה לא כמסיבה פוליטית בת-חלוף, אלא כהזדמנות היסטורית יחידה במינה שקשרה את העם הבריטי והעם היהודי במפעל משותף לדורות.
ויש עוד יסוד שלישי שאנו זקוקים לו לשם השלמת מדיניותנו לעתיד, ועליו אגיד בהזדמנות זו רק מלים מספר. זהוי תכנית פוליטית לפתרון השאלות המונעות בעדנו מהגיע לידי אפשרות של מודוס ויוונדי פוליטי לגבי התשובים הערבים של א"י. מסכים אני עם אלה האומרים כי יש כיום מעין מפנה בנידון זה. בקרב דעת הקהל הערבי מתחזק והולך הזרם המציאותי הרוצה במדיניות ריאלית, המוכן בכמה מקרים לשתוף פעולה עם הישוב העברי בשטח הענינים הממשיים, המשותפים לשני הצדדים, המוכן להפריד בין עניני מדיניות יסודיים, השנויים עדיין במחלוקת, ובין ענינים חיוניים שההסכם יתכן בהם מיד ואשר הפירוד בהם הוא לרועץ לארץ כולה. בין פלחים, בין עובדי ערים, בין סוחרים ואנשי משק – הולכת ומתגברת הרגשה זו, לאמר שיש צורך בפוליטיקה חדשה מבחינת הגומלין בין האומות בארץ. תכנית מעשית לפעולה משותפת ותכנית פוליטית להסכם רחב יותר, תכנית שתציין ברור על איזה יסודות אנו מוכנים לשיתוף פעולה עם הצבור הערבי המתקדם – היא מתביעות השעה. בינתיים, עד שנגיע לתכנית כזו, נמשיך בדרכנו – דרך של "אף על פי כן". על אף הכל נשמור על עמדותינו, נגן על כל צעד של התקדמות, נסלול את הדרך לימים יבואו. נחזיק מעמד בתוקף ובמאמץ, כאשר לימדתנו ההיסטוריה שלנו.