רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/25 במאי, 1932
[אל הנציב העליון סיר ארטור ווקופ]
25 במאי, 1932
עריכהסיר ארתור היקר[1]
איני יודע אם ענינך בשאלות שעוררת בהערותיך על ה"אוטואמנציפציה" גדול כדי כך שאוכל להרשות לעצמי להעיר כמה הערות נוספות בלי לחשוש שאטרידך יותר מדי. מאמין אתה כי "אף במקום שמצוי כיום רגש-השנאה ליהודים, הוא חלש יותר מכפי שהיה לפני חמישים שנה, על כל פנים בין בעלי-השכלה". חייב אני לומר, כי אמונתך זו נראית בעיני כמבוססת על מה שאפשר לקרוא: טעות-ראיה. שרשה האחד של טעות זו היא האמונה המקובלת בהתקדמות האנושית, אמונה מוצדקת לגבי הציויליזציה החיצונית, הארגון החברתי, התחיקה, רמת-החיים וההתפתחות הטכנית, אבל אינה מוצדקת כלל וכלל לגבי הכוחות והרגשות העמוקים יותר שהם הם שמכוונים את חיי האדם. כשפינסקר אומר שהשנאה ליהודים הוא דר שבטבע ואינה ניתנת לעקירה – אין זה משום שיצר לב האדם רע הוא, אלא משום שהיהודי הוא יסוד זר בתכלית הזרות לרגשות העם שבקרבו הוא יושב. אין ללמוד גזירה שוה מהרגשות האנגלים, כפי שידוע לך היטב. על-ידי חוק הגירת-הזרים משנת 1897 הפסיקה בריטניה הגדולה את זרימת היהודים ממזרח-אירופה ממש על סף האחוז שלמעלה ממנו לא אירע עדיין בשום ארץ שריכוז יהודים ככלל לא יגרור התלקחות של רגש אנטי-יהודי. נוסף על כך כדאי לקרוא את הספר "Loyalties" לגלסוורתי. אפשר שכל מה שאמרתי יש בו משום נעימה אנטישמית, אולם אנו, הציונים, נאשמנו תמיד שהננו אנטישמיים, ואפשר שיש יסוד-מה להאשמה זו – אם מתכוונים לומר בכך כי אנו מערערים על תנאי חייו של עם ישראל בהווה ושוללים את הדמות היהודית שעיצב גורלנו בגולה.
לאמיתו של דבר, העצומה היא התנועה האנטישמית בימינו ואין להשוות את היקף ארגונה לזה שלפני חמישים שנה. לפני יובל שנים עדיין היו מהלכים – הן בין יהודים והן בין לא-יהודים – לאשליות הקוסמופוליטיות מתקופת המהפכה הצרפתית; היהודים עסקו במרץ בטשטוש זהותם; הלא-יהודים וביחוד מחגי המשכילים – כגון בני דורו של מקוליי וברייט – השתדלו בכל יכלתם לכלול את התבוללות היהודים בשאיפות הליברליזם. בימינו זכתה האנטישמיות לתורה מדעית ולספרות ענפה ומסועפת, ודוגלות בה מפלגות פוליטיות עצומות, המונות מיליוני מצביעים – לא רק בפולין וברומניה אלא גם בארצות כגרמניה ואוסטריה. בכל הארצות הללו משמשות דוקא האוניברסיטאות חממות לגידול תנועות אנטי-יהודיות לוחמות, הכוללות גם פרופסורים וגם סטודנטים. הוסף על כך את העובדה הבולטת, שאנו רואים בימינו בארצות-הברית (לפני חמישים שנה סמל החירות והאחוה בין הגזעים) את תחיית האנטישמיות האירופית, המופיעה אמנם בנוסח אמריקני טיפוסי: חרם חברתי על היהודים, קשיים לפועלים ולפקידים יהודים במציאת עבודה ו"נומרוס קלאוזוס", מכוסה על יעיל בכל זאת, באוניברסיטאות העיקריות, ועוד ועוד – הוסף את כל אלה וחוששני שתהיה לך אך סיבה מועטה לאופטימיזם.
אני מודה בהחלט כי מצד שני מצויה כיום מידה מרובה של כבוד עצמי והכרת כוח עצמי, ביחוד בין יהודי-ארץ ישראל. במידה מסוימת אפשר לומר זאת על העם היהודי בכל מקום ומקום.
אולם דבר זה הוא תוצאת התהליך של אוטואמנציפציה לאומית, הנמשך זה למעלה מיובל שנים. תוצאה נוספת של תהליך זה – גילוי-לב ואי-התעלמות בליבון הבעיה היהודית, שאני רואה בהם את ההתקדמות היחידה שנודעת לה חשיבות אמיתית ביחסים שבין היהודי לבין העולם הלא-יהודי. מובן, שהתופעות החשובות ביותר בהתפתחות זו הן שיבת היהודי אל העבודה ואל הקרקע והתחיה הגופנית, כגון זו המתבטאת בתנועת-הספורט הלאומית. אכן, כברת דרך ארוכה עברנו מן הגיטו עד ישובי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן ועד ה"מכביה".
איני מפקפק בצדקת דבריך כשאמרת שבמחצית המאה הזאת צעדנו בהצלחה את הצעד הראשון לקראת עתידו הלאומי של העם העברי. כולנו יודעים שעבודתנו צריכה להתרחב באופן טבעי, וכי לא נוכל להשיג את חירותנו על-ידי נסים או אחיזת-עינים. אולם מצד שני לא נוכל להתעלם מן העובדה שהעולם הסובב אותנו אינו קופא על שמריו ואינו מחכה לנו. מפעלנו אינו מתבצע בחלל ריק אלא בנקודה מסוימת של שטח וזמן, של היסטוריה וגיאוגרפיה, ואין הוא יכול שלא לכלול את גורם הזמן בחישוביו. העולם נמצא בתנועה; עמדות כלכליות של יהודים, שעליהן מבוססים מאמצינו בארץ-ישראל, נהרסות (בברית-המועצות) או מתפרררות (בארצות-הברית). ארצות המזרח התיכון נתונות במצב של תסיסה. בני הדור הצעיר של ערביי ארץ-ישראל גדלים ומתחנכים באוירה של שנאה לכל דבר יהודי. מכאן שיש סייג היסטורי להגשמת הציונות. אין אנו יכולים להשכיח מלבנו תחושת הסייג הזה, וזהו שגורם לעתים לתגובתנו כשאנו מגלים שקצב התקדמותנו אינו מספיק או שהושמו אבני-נגף על דרכנו.
- ^ ארלוזורוב שלח לנציב העליון סיר ארטור ווקופ את החוברת "אבטואמנציפציה" לליאו פינסקר. ווקופ העיר בתשובתו כי אינו מאמין בהנחתו של פינסקר שהשנאה ליהודים היא דבר שבטבע הגויים, ועל כך מגיב ארלוזורוב.