רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/סייו-סיטי, איובא, 8.3.28
סייו-סיטי, איובא, 8.3.28 עריכה
[אל סימה ארלוזורוב]
– – – על האמת עלי להודות, בימים האחרונים הנני מדוכא מאוד, משום-מה. אין זאת עייפות, אם כי הנאום שנשאתי זה עתה בקלוב-הנשים של סייו-סיטי מסומן בפנקסי מספר סידורי 41 מעת בואי לניו-יורק. אין זה גם משום שאיני מרוצה מתוצאת העבודה – אם כי אין בעצם, משום עידוד רב, בעובדה שבעיר בת עשרת אלפים יהודים, כס"ט פואל, למשל, אתה נואם באסיפה "המונית", כביכול, לפני קהל של שבעים איש בערך, שידיעותיהם בעניני ארץ-ישראל כמוהן כאין. אין סיבת הדבר גם זה, שהרבה דברים בפעולת-המגבית של ה"גווערקשאפטען" הם זרים בעיני ולמורת רוחי – סביבה של "פועלי-ציון", קרן נבדלת, כאשר העירות בצדק באחת רשימות-העפרון של בשולי ה"רונדשוי". וגם העובדה המעציבה כי מרגיש אני את עצמי כיום מובדל ומבודד במובן פוליטי בתוך התנועה, ביחוד בתוך המפלגה בארץ-ישראל ובלשכה הראשית, הרבה יותר מאשר כל הימים מעת שאני שייך למפלגה – גם עובדה זו אינה בעיני הסיבה העיקרית של דיכאון-רוחי. – – – הרי מחוץ למפלגה אין לראות כיום בכלל שום חבר לדעה או ידיד, ואפילו רק במידת-מה. ככל שמשונה הדבר, דומה כי הגורם המכריע נמצא בשטח אחר לגמרי, אישי גרידא ופסיכולוגי כולו. ראשית, כבר נחליתי ממש מן "החובות החברתיות" הקשורות במסע-התעמולה. הן כבר יצאו מאפי. הייתי מעדיף עשרה נאומים והרצאות על הזמנה אחת לארוחת-הצהרים או סעודת-הערב באחד הבתים הפרטיים, שאני אנוס לקבל. שוב איני יכול לסבול את הישיבה הזאת, דבר יום ביומו, בין אנשים זרים שאין לי בהם, בעצם, כל ענין אישי ושגם אני זר להם לגמרי, את זו לטישת-העינים אלי וההעתרה בכל מיני שאלות.[1] לסרב אי-אפשר, כיון שמגע אישי זה הוא הוא הקשר הדרוש בשביל הצלחתה הכספית של המגבית, ואילו סירבתי כי אז חשבו לי זאת לגבהות-לב ולפוזה שאינה במקומה. עתים אני חושש באמת, כי אם אהיה מוכרח להמשיך בדבר עוד שבועות אחדים, מדי יום ביומו, אזי אשוב הביתה כאחד ירא-אנשים לגמרי... ומכאן ההמשך של הלך-מחשבותי: אסור לי להיעשות ירא-אנשים, משום שאז לא אוכל לעבוד במפלגה ובעבודה המדינית, והרי אני קשור בעבודה זו וזקוק לה. ברם, דבר זה מביא מועקה רבה ברוחי, ואולי טוב הוא שהלחץ החיצון של סידור-הענינים מחזירני כפעם בפעם בחזקה אל העבודה ואינו מרשה לי להיתפס למצבי-רוח אלה אפילו למשך עשרים וארבע שעות.
נדמה לי כי בהשתלשלות הלך-הנפש אשר לי בשבועות האחרונים הללו היה לגורם מוזר במסעי-הרכבת רבי-הבדידות שלי קראתי כעת לא רק את ספרו (שהועדתי לכתחילה בשבילך, אלא שראיתי כי קשה הוא מאוד מצד הלשון) "שר-העיר של קארטרברידג", אלא התנפלתי, מיד עם גמר קריאה זו, על שאר ספריו וכבר בלעתי, עד היום, את "Tude the obsecure" וגם את "The return of the Native" – כל הספרים האלה כתובים בסגנון בלתי-פרטנציוזי מאוד, שאף-על-פי שהוא לפעמים מורכב ומתנהל בכבדות במקצת, הריהו, בעצם, כולו פשטות פנימית וחיצונית. כבדות זו היא מן-הסתם הכבדות שבפשטות של הכפריים בני אסקס (ידיעה אישית הרי אין לי עליהם). אבל מה שנותן להם לספרים אלה את מידת הרושם החזק עלי, חזק במידה יוצאת מן הכלל, הוא – כוח-הגורל המתגלה באנשים האלה, אותו הכוח העצום של גורל שהוא לעתים קרובות חסר-טעם ו"בלתי-צודק", ושכל התכונות והאימפלוסים האנושיים, כטובים כרעים, תאות-השלטון או האהבה, החמלה או האכזריות, ההפקרות או השליטה-בעצמו, אינם לעומתו אלא מכשירים וכלי-זין חלשים-ילדותיים, קנה רצוץ. הכוח הסתום והאדיר הזה עושה רושם עצום כל כך ביחוד מפני שהאנשים המתוארים כאן, איכרים או פועלים מדלת-העם בדרומה של אנגליה בתקופת המלכה ויקטוריה, נראים לנו זרים ופרימיטביים, והפרובלימות שלהם אף הן פרימיטביות ותמימות ביותר בעינינו ואינן נוגעות אל לבנו כמשהו חשוב וגדול מכל וכל. מעשה באשה שבעלה, ששתה לשכרה, מכר אותה לחברו בבית-המרזח הכפרי, בפומבי, במחיר חמש לי"ש ושני שילינגים, ואשה זו הרגישה את עצמה, בכוח חוזה-הקנין הזה, קשורה קשר מוסרי, אם כי לא חוקי, אל בעלה החדש, הקונה – הרי זה דבר שנראה לנו היום זר, בלתי מתקבל על הדעת וכמעט בלתי-מובן. ומעשה באשה אחרת שלאחר כמה שנים של כפירה, להלכה למעשה, בכל תורות הכנסיה, הגיעה, עקב אסון-תאונה שקיפד את חייהם של שנים מילדיה באופן אבסורדי שאין למעלה הימנו, לכלל משבר נפשי כזה, שהיא עוזבת את הגבר, אשר לו נתונה כל אהבתה, ושבה אל בעלה הראשון, זה שנפרדה ממנו, באשר הכירה עכשיו כי לא ייתכן כלל, לפני אלוהים, כי בעל ואשה, שהיו לבשר אחד, ייפרדו על-ידי גם פיטורין – הרי שוב מלחמה פנימית שבעינינו אינה אלא נאיביות יתירה. אבל כיצד כל זה שובר אנשים, מטלטלם, דוחפם זה אל זה ומפריד ביניהם, עד שהם כלים וגוועים, מתוך הרגשת בדידותם העמוקה והאבסורדית שבגורל חייהם – בזה יש כוח עצום. כל אחד מן הספרים האלה, משהנחתיו מידי, עורר בי הרגשה, הנה חשת שנית את היד הנעלמה על שכמך.
די הפעם – – – בעוד חצי שעה עלי ללכת אל המסיבה. האסיפה של אתמול הצליחה למדי, וגם הכניסה שבע מאות דולר. עם כל קריאת "יעמוד" – " אפיל" בלע"ז – רוצה הייתי להיקבר חי. מחר אני נוסע למיניאפוליס ומשם הלאה למילווקי ולשיקאגו – – –
- ^ על תופעה זאת מתאונן ארלוזורוב גם במכתב אחר, ומעיר: "והרי אנוכי איני כלל מה שהאמריקנים קוראים גוד מיקסר, כלומר – יודע חכמת-הסאלון, ונהפוך הוא, נראה הדבר שאנוכי בעצם טיפוס נוטה ל"אינטרוברטיות" (אדם הנתון לעולמו הפנימי).