רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ולוצלאוק, 28 במאי 1933

ולוצלאוק, 28 במאי 1933

[אל סימה ארלוזורוב]

– – – אם משתוממת את על שאנוכי שולח לך לפתע-פתאום "חשבון מפורט",[1] אז דעי לך כי בנסעי מוארשה לברלין נתעיתי הנה לחצי-יום על-מנת לנאום באסיפת-בחירות, וכי זהו הנייר היחיד שבית-המלון הראשי שבעיר יכול היה להמציא לי. מכל מקום לוצלאווק היא עיר שיש בה רבבה של יהודים ולמעלה מזה, והיא מבצר של הציונות, ודווקא של הזרמים המתקדמים שבציונות, והתנועה לארץ-ישראל היא כאן – כמו בכל ארץ פולין – רבה ועצומה. לבית-הנתיבות באו לקבל את פני כל תלמידי הגימנסיון העברי, – מאות אחדות – ומשלחת גדולה של כל ההסתדרויות, ודמה כי בשביל הנוער הרי זה יום-גדול באמת, כשהם יכולים להרגיש כי אחד מהם, חבר, הגיע ל"גדולות" בעולם הגדול, נוסע מברלין ללונדון ומביא, על-ידי ה"פוליטיקה" שלו, גאולה לעם-ישראל. בין הזיה זו ובין המציאות מעטות מאוד הן, כידוע לי, נקודות המגע. נושא הערצתם הוא כולו דמיוני. אבל גם מבחינה זו יש לו ערך סמלי בשביל התנועה ובאופן כזה הריהו מביא לה תועלת. אלא שמאידך גיסא, מאוד בלתי-נעים הוא לא להבין זאת, ויש בדבר משהו משפיל, ממש כמו בשעה שאדם מקבל אות-הצטיינות מיוחד בעד מעשה שלא עשה. אף-על-פי-שניצול ללא מצרים של כל הערכים הסמליים המקופלים ב"מנהיגות" היה אחד האמצעים העיקריים שבו השתמשו הנאצים, הבולשיביקים, הפאשיסטים – כלומר, כל התנועות ההמוניות המצליחות של זמננו – אין אני יכול להתגבר על הרגשה זו של משהו בלתי-נעים, ובעצם – של אי-כבוד, ונראה הדבר בכל אופן, כי לא אצליח הרבה, בהנהגה של תנועות המוניות. את האמונה הנאיבית של האדם הסבור, מתוך סוגסטיה עצמית, כי הוא יחיד ואין שני ופעולתו יחידה ואין שניה לה לנחיצות ולכוח – אין אני יכול לטעת בלבי, ואני חוזר ומתפלא תמיד בראותי, כי אמונה זו מצאה לה פה או שם מאליה דרך לסוגסטיה על אחרים.

לא עשיתי איפוא אלא ימים מועטים בצ'כוסלובקיה, נאמתי מדי ערב בערבו, ולפני האסיפות שכבתי שעות תמימות כמו בהזיה של קדחת, מרוב התרגשות. לאסיפותי בא קהל גדול למדי – בפראג, בברין, בפרשבורג, בכל מקום ומקום למעלה מאלף איש, ונדמה לי כי הן הצליחו במידה מסוימת. הואיל ובנתיים קיבלתי מאת לוקר טלגרמה כי וייצמן נעדר בימים האלה מלונדון (לרגל הרצאה שהוא מרצה בפאריס), הנציב העליון כבר חוזר לארץ-ישראל וקונליף-ליסטר עסוק – החלטתי איפוא לנסוע לימים אחדים (2 וחצי) לפולין. אמש הרציתי בוארשה, באולם התיאטרון "ספלנדיד", לפני קהל של למעלה מאלפיים איש, הרצאה פוליטית באידיש. האולם היה כולו מתוח-הקשבה, והחברים אמרו כי הרושם היה גדול, חוץ מזה היתה לי כמובן קבלת-פנים חגיגית של הועדים המרכזיים המאוחדים, אסיפת עתונאים, מסיבת-כבוד מטעם המפלגה, תהלוכת-לפידים של "הפועל"[2] וישיבות אין-ספור וכל מיני צלצלי-תרועה – הכל מכונס וגדוש בתוך שעות מספר.

עקב השינויים הפתאומיים הבאים זה אחר זה בתכניות-הנסיעה אשר לי, לא נסעתי ללונדון כל-עיקר ולא יכולתי איפוא לדאוג לכך כי יישלח לי הדואר משם. באופן כזה נשארתי ללא ידיעה ממך כמה שבועות (מניח אני כי כתבת ללונדון), ועקב זה אנוכי נעשה עוד יותר עצבני וחסר-מנוחה משהייתי כבר, כנראה, גם בלאו הכי. כבר אין אני רגיל כלל, שלא לדעת תמיד בדיוק על אודות שלומך ושלום הילדים, וזה גורם לי דאגה רבה ומצב-רוח רע.

דבר אחד אנוכי יודע: רוצה אני בפירוש כי נסע שנינו יחד אל הקונגרס. בט"ו ביוני, בערך, אהיה בבית. באחד באוגוסט, בערך, אצטרך לנסוע שנית. מן ההכרח הוא שתימצא האפשרות כי לא אצטרך לנסוע שוב לבדי וכי לא ניפרד שנית, כעבור זמן כל-כך קצר, למשל כמה שבועות.

עכשיו עלי ללכת אל הרצאתי. הפעם מצאתי עוז בנפשי להשתמש בשעה שלפני נאומי – השעה היחידה שבה משאירים אותי לנפשי – בשביל לכתוב את מכתבי זה, תחת להתהלך בחדר אנה ואנה. אלוהים יודע מה יהיה בסופה של ההרצאה – – –

אל נא תשכחי לפרוש בשמי בשלום אמא – – – –

  1. ^ המכתב הזה כתוב על דף-נייר תלוש מתוך ספר-חשבונות.
  2. ^ הסתדרות ספורטיבית של ארץ-ישראל העובדת בפולין.