רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/ברלין, 4.4.1916

ברלין, 4.4.1916

זאלו יקירי,

בחרוזיו של ריקרט נמצא המכתב הבא:

בבואה בראי תחלוף –

תרווה רק לבב הקוף.

פעל! כי רק בפעולה

יראה אדם נפשו כולה.

אם המכתם הזה הריני מביא כאן לשם סניגוריה עלי. אמנם כתיבת מכתבים, וביחוד אם היא באה לשמש גשר בין שתי נשמות מפורדות בחלל, הריהי מלאכה נעימה וחביבה (הגוזלת אמנם זמן רב!); ולאלה הנוקטים נקודת-השקפה של תועלתיות יתירה אוכל גם להוסיף – מלאכה מועילה, שכן היא מפתחת את הסגנון ואת ההגיון ואת חוש הנוי; ואף-על-פי-כן – כתיבת המכתבים אינה בגדר יצירה, בגדר "בראשית", אינה חויה נובעת מתוכה, אינה עילה ראשונית – כי אם השפעה, השפעת הלך-הנפש על הרגש המקנן בקרבי ביחס לאיש שאליו אני עורך את המכתב. – הכלל, המכתב אינו אלא ראי, ורק ראי שבו משתקף הלך-נפש, וכוונתי בזה לא למכתבים המסחריים, ולא למכתבי ברכה או תנחומים. והרי אמר ריקרט בצדק במכתמו שהובא לעיל, כי רק הקוף מוצא את סיפוקו בהתקפו בלי-הרף בראי. מכאן שרק קוף (מבחינה מוסרית) מסוגל לכתוב מכתבים בלי-הרף. ואילו home sapiens חייב ליצור מתוך ה"אני" שלו, ממעמקי אישיותו, את היצירה שיש בה תועלת לכל – ורק מפקידה לפקידה, בשעת חג ומועד, רשאי הוא להציץ לראי נשמתו ולשתף בכך את חברו...

הנה כי כן זוהי ההצדקה היחידה בשלמה לא כתבתי לך עד כה. שירתי התפתחה יפה בינתים, ובזאת אקווה תיוכח בעצמך בקרוב. לפי דעתי הייתי עד עתה בבחינת מלחך-פינכה, ופייטתי רק מתוך שתליתי עצמי באחרים, באילנות גדולים, ואילו ביצירותי האחרונות מתבלטת כבר אישיות, ודבר זה בלבד משמש קידמה רבה. מלבד זאת כתבתי מחקר על המוניזם (ע"ה עמודים) ומאמר על "הריפורמה האבולוציונית של ההנהלה העצמית". נוסף על כך התחלתי במסה "גרמניות ויהדות, מחקר בדברי-ימיה של פסיכוזה המלחמה", אלא שאין הוא משביעני נחת, כמו גם הדרמה שלי שאינה זזה ממקומה, וכנראה שאאסוף ידי ממנה עד אם ישקטו שמריה בקרבי. ולפיכך אין אני כותב לך נוספות על התכנית וביצועה.

לשאלה הציונית נניח הפעם עד בואכה הנה (מתי יחול המאורע המופלא הזה, או שמא scire nefas? f כמו שאומר הוראץ). רצוני רק לומר בקשר להערותיך האחרונות, כי שגית לגמרי בתפיסת התלהבותי בראשית המלחמה. לא מתוך פטריוטיזם מופרז (ולדידי – פרדוכסלי מאוד) נכספתי לשגרה-הקרב, לא! רציתי לחזות במחזה גדול, לבוא לידי חויה אדירה, להיות עד-ראיה למלחמה שבין מיעוט נגד רוב מכריע פסבדו-תרבותי; רציתי לשתף עצמי במעשה אשר יעצב את דמות העתיד – ולכך הריני נכסף גם כיום, אף כי כל הרשע הזועק אל השמים נתקרב אלינו ביותר. המלחמה היא משהו נעלה, ככל חוק מחוקי הטבע, נעלה בצורה מתימטית ודינמית כמפל השלג הגולש מפסגת-ההר האדירה, כסערה המשדדת מערכות תהום רבה – וביחס אליו האדם אינו אלא אפס = 0. כלום אין את נפשך לחזות בסופה, כלום אין את נפשך לראות בגלוש מפל שלג, וכל זה מתוך תקוה כי בך לא תפגע השואה? כך נכספתי אני למלחמה....