רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/באזל, 16 ביולי, 1931

– – – השבוע האחרון של הקונגרס ושל ישיבת הסוכנות היה עשיר כל-כך בהתפתחות מאורעות דרמתיים ובמתיחות עצבנית, ואני עצמי נסתבכתי, יותר נכון – נמשכתי, הפעם עמוק כל-כך לתוך רשת הענינים הללו, שבמשך ששה ימים לא היה סיפק בידי לרשום אפילו דבר וחצי-דבר.

איני יודע מה, ובכמה פרטים, הודיעה העתונות – ואם את יכולת לעקוב אחרי כל מה שהודיעה, לפרטיו – על-אודות ליל-הזועה של ההצבעה נגד וייצמן, של מלחמתנו בהצבעה זו והנוסח הסופי, של קריעת-הדגל על-ידי רביזיוניסט צעיר אחד – רגע נורא באמת – עד יציאת הרביזיוניסטים^[1] והתחלת הרכבת האכסקורטיבה – – –

ברם, נקודת-הגובה הדרמתית של הקונגרס היתה, לפי דעתי, לא אותו לילה, אלא ישיבת-הנעילה של הקונגרס אתמול. לפני שנתכנסה ישיבה זו הביע וייצמן – לאחר שהכל כבר היה ברור ומוחלט – את בקשתו, כי נכנס את הפרקציה של הפועלים ונתן לו את האפשרות להיפרד מאתנו. ישיבת-הפרקציה היתה, כמובן, מלאה המון-אדם – שעה מזעזעת. ולא כל-כך המלים אשר נאמרו הן שעשו רושם, אלא התפרצות-הרגש הגדולה והבלתי אמצעית היא שנתנה לשעה זו את כוחה המיוחד והמשפיע. אנוכי הייתי היושב-ראש, ואחרי דברי-התודה שבהם פנה אלינו וייצמן "על המלחמה ההירואית בעד הציונות האמיתית והטהורה", נפלנו פתאום, מתוך גש אמיתי ובלתי-אמצעי, אנוכי ווייצמן, איש על צוארי רעהו לעיני כל הקהל. רבים מן הנוכחים בכו. אבל עוד גדולה מזו אירעה: עוד לפני שגמרנו, קיבלנו ידיעה כי כל הקונגרס מחכה לפרקציית-הפועלים – לישיבת-הנעילה, לבחירת האכסקוטיבה החדשה. קמנו איפוא ונלך, שפעת אנשים, כמאה ומעלה, ווייצמן אתנו. בדרך לחשבתי לוייצמן כי יבוא אתנו יחד לאולם-הקונגרס וישב בין צירינו. הוא הסכים. האגף השמאלי של האולם היה ריק – ופתאום נפתחה הדלת ווייצמן הופיע עמי ועם כל צירי-הפועלים שמאחרינו וישב על הספסל הראשון של השמאל יחד עמי ועם ברל לוקר. תשואות-ששון רועשות פרצו משמאל, על גבי הבימה, על גבי הדוכנים. הוא קם, חיור, חיור מאוד, אך זקוף-קומה, כל זרת בו – המנהיג, בה"א הידיעה, בלתי-מנוצח מבחינה מוסרית, להיפך – המנצח. שאלתי אחרי-כן קבוצה אחת של נוער ציוני, צופים מוינה, אם לא היה זה הרגע הנעלה ביורת של הקונגרס – ואחד הנערים הביט בי בעינים פקוחות לרווחה וענה: "של הקונגרס? לא – של כל חיי".

ואז בחרו את האכסקוטיבה החדשה. בכל האולם לא הניע איש ידו, כאשר קראו את השמות החדשים. האכסקוטיבה החדשה, המורכבת כולה מאנשים חדשים וצעירים לימים בערך, צריכה עוד לרכוש את האשראי לעצמה.

אפשר אולי לראות סתירה בין כל מהלכו של הקונגרס, הטון של הנאומים, החלטת אי-אמון בוייצמן, ובין האכסקוטיבה הזאת, שמכילה בקרב רוב וייצמני (לוקר, ברודצקי ואנוכי) ושמסרה הצהרת-פרוגרמה שאנוכי בעצמי כתבתיה. אבל סתירה זו היא יותר למראית-עין, או – נכון יותר – היא הסתירה בין האינסטינקטים של הקונגרס ובין תבונתו. באינסטינקטים של הקונגרס היתה ידו של מין רגש-נקמה על העליונה – רגש-נקמה שנבע ממקורות שונים, אבל היה, כמובן, בכל-אופן משהו נאלח. מתוך רגש-נקמה זה נבעה המהפכה השפלה, המתועבת, נגד וייצמן, שהציגה אותו צעד אבסורדי שבאינטרביו-יט"א^[2] לעומת שלוש-עשרה שנים של עבודה ללא-ליאות ומלאה הקרבה-עצמית, ועתים גם מזהירה בתוצאותיה. מתוך רגש-נקמה נגד הפועלים נבע קשר ההתנגדות לפועלים בבחירת יושב-ראש הועדות ובהצבעה בשאלות חשובות בפלינום של הקונגרס. וברגע האחרון, לפני נעילת הקונגרס, לאחר שהועדה המתמדת עבדה במשך כל הלילה, כדי להגיע לכלל גמר בטרם יאור היום הבא, נעכב הקונגרס שנית ליום ושלושת-רבעים, משום שהרדיקלים^[3], המזרחי והאמריקנים לא חפצו להסכים בשום אופן כי אנוכי – וייצמניסט קיצוני בפוליטיקה – אעמוד בראש המחלקה המדינית בלונדון. גם זה, כמובן, מתוך אינסטינקט של נקמה. השאלה נפתרה רק לאחר שברודצקי, שתחילה סירב בכלל להיכנס לאכסקוטיבה שוייצמן אינו בתוכה, ניאות בהשפעתו של וייצמן. אלה מעשי האינסטינקטים. אבל תבונתו של הקונגרס, ואפילו של קבוצת-המרכז הימנית ושל המזרחי בכלל, הכירה רור למן הרגע הראשון, בעצם, כי אם אי-אפשר להוציא אל הפועל קואליציה גדולה של מפלגות, אזי המוצא היחיד יכול להיות רק אכסקוטיבה בלי הרביזיוניסטים, ובשום אופן לא עם הרביזיוניסטית, להיפרד מעל המזרחי ומעל הרביזיונסטים, לקבל השפעה חזקה על האכסקוטבה למטרת מלחמה ברביזיוניזם ובעד המשכת הקו הקונסטרוקטיבי שלנו בהתישבות ובמדיניות. מצד שני היתה מטרתנו, למנוע שהסתלקותו של וייצמן תתרחב עד כדי כשלון כל השיטה ה"וייצמנית" ותדחף את התנועה אל מדחפת הרביזיוניזם. כסבור אני כי את המטרה הזו השגנו, במידה שהדבר אפשרי היה בקונגרס זה.

המצב שבו נמצאת הכאסקוטיבה החדשה הוא, כמובן, עגום ללא-מוצא – – – חסר לנו כסף, חסר לנו וייצמן, חסר לנו פופולריות, חסרה לנו עזרה. נשקפת לנו סכנה של פשיטת-רגל. בתוך התנועה פנימה – סערה של שנאה עיורת. הרביזיוניסטים לא יירתעו אחור מפני כל אמצעי. תקותם היא כי במשך חדשים אחדים יוכלו להפיל את ההנהגה החדשה. אכן מעמידים אנו על הקלף הרבה מאוד במשחק זה – בעד התנועה ובעד עצמנו – – –

1. לאחר שלא נתקבלה דרישת הרביזיוניסטים להצביע על נוסחתם להגדרת המטרה הסופית של הציונות ונתקבלה ברוב-דעות גדול הצעת סיעת-הפועלים לעבור לסדר היום, עלה ז. ז'בוטינסקי על כסא, קרא את כרטיס-הציר שלו וקרא: אין זה קונגרס ציוני! עם עזיבתם את אולם הקונגרס הורידו מעל הבימה את הדגל התכול-לבן. חברי תנועות הנוער שהיו בקונגרס הוציאוהו מידם בכוח והחזירוהו לבימה.
2. בימי הקונגרס נתפרסם קטע משיחתו של סופר הסוכנות הטלגרפית היהודית עם ד"ר וייצמן, בו נאמר: "העולם יפשר את הדרישה לרוב יהודי כרצון לגרש את הערבים מארץ-ישראל". הדבר עורר רוגזם של צירי הקונגרס. וייצמן טען שההודעה נמסרה בצורה לא מוצלחת.
3. קבוצת צירי קונגרס בראשותו של יצחק גרינבוים.