רשויות (ארלוזורוב)/מכתבים/אטלנטה, 29.3.29

אטלנטה, 29.3.29

– – – זה עתה התחלתי לקרוא בספר "Of Human Bondage" מציאה מצאתי במקרה, אקסמפלר נאה מאוד במחיר 75 סנט, ואמרתי אל עצמי, כי בעד הכסף הזה כדאי לקנותו מכל מקום. מה שמפליא אותי הוא, כי לא דיברת אתי דבר וחצי-דבר על הספר הזה. הוא כל-כך עשיר במתן דחיפות. לא טוב עשית שלא העירות לי עליו ביתר הדגשה. אמנם אך מקרה או שלא היה סיפק בידי לקראו אז, ב"מחנה", ואף-על-פי-כן! מקווה אני לגמרו עד שאשוב הביתה, ואז נחדש יחדיו רשמים. – חוץ מזה קראתי ברכבת את הרומן, הנחשב לטוב מאוד, של ד. ה. לאורנס (מספר אנגלי מן הצעירים – כמו סומרסט מוהאם, אף הוא לא-אמריקני): "בנים ואוהבים". בעצם, לא עשה עלי הספר את הרושם המקווה. הפרובלימה העיקרית, – בן שקשריו אל אמו חזקים כל-כך, שכל ימי חייה אין הוא יכול להשתחרר מהשפעתה ואינו יכול לשחרר גם את כל חיי-האהבה וחיי-היצירה שלו – פרובלימה זו היא בשבילי יותר מדי "מיוחדת", יותר מדי מודרנית, כביכול. כל המבנה הפנימי היסודי שלי הוא הרבה יותר ישן מזה. כל האנשים שאפיים הוא כל-כך רגיש ומסובך עד לאין-קצה, ועלים איפוא עלי כמשהו זר ובלתי-מציאותי במובן-מה. איכרי-דורסיטשייר של תומס הארדי הם לי הרבה יותר קרובים ונראים לי הרבה יותר חיים. והרי מבחינת הלשון סגנונו של לאורנס הוא לעתים קורובת גראנדיוזי, ואחד המבקרים המפורסמים קרא לו פעם, ובצדק: glorious writing. למשל, הפיסקה של הסיום: הבן, אחרי מות אמו, עומד לבדו בלילה בקצוי העיר... זוהי באמת "כתיבה מפוארת", האין זאת?

נהניתי הנאה מרובה מיפי-הלשון הזה, והרי את יודעת כי עשוי אני להפיק מזה תענוג ממש, כמו למשל, נאמר, מגינברים וצימוקים וסרטי בלשים. אבל, בדרך-כלל, נעשיתי בזמן האחרון מפגר מאוד בקריאה בספרים. אינני יודע מה זה היה לי הפעם. הנני כה חסר-תקוה ומורדף בפנימיותי בלי-חשך. איני יכול למצוא לי מנוח. אך אקח בידי משהו, ומיד אני מרגיש דחיפה למשהו אחר. אם אשב לקרוא, מתעורר בי רצון לכתוב. אם את התזכיר אני כותב, משהו דוחפני לכתוב מכתב. יושב אני לכתוב מכתב, ומיד בא החשק לקורא ספר. אם רומן אני קורא, לבי נוקפני, למה איני עובד עבודה "רצינית". כשאין לי מנוח, אני הולך אל הסינמטוגרף. יושב אני בסינמה, שוב משהו דוחפני לקום ולצאת החוצה. באמת אין אני יודע מהו הדבר. עתים אני חושב: בן שלושים הנני כיום. במשך שלושים שנות חיי הראשונות ביזבזתי כל-כך הרבה כוחות – כוחות-עצבים וגם כוחות-נפש – פשוט, השלכתים ללא חפץ. העוד יספיקו לי כוחותי? לכמה זמן? היספיקו לפחות עד אשר אגיע באמת אל "המפעל העיקרי" של חיי? מתי יבוא הדבר הזה? ומה יהיה טיבו של "המפעל העיקרי" הזה? עוד מעט והגיע הזמן. עתים יש שאני חושב: הנה ישבתי שנים כאן באמריקה כשאני לעצמי, למדתי כאן הרבה מאוד, מכמה בחינות. אולם לא הבאתי אלא חלק קטן מן התועלת שיכולתי להביא. האשמתי היא זאת? כלום רשאי אני להרשות לעצמי בזבוז כזה? ואיך יפול הדבר להבא? ואולי אין זאת בי אלא עצבנות גרידא? איני יודע בעצמי.

די. בעצמי לא אדע מה קרה. אין דבר! הכל ייגמר בטוב. אל נא תתעצבי אל לבך – – –