רש"ש על המשנה/נדה/א
רש"ש על המשנה מסכת נדה פרק א
רש"ש על המשנה · מסכת נדה · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. נ"ל דגם זה הוא מדברי חכמים. דהלל משמע דקאי אכל הנשים דקאמר שמאי. ואפי' אשה דיש לה וסת נמי אמר דמטמאה מפקידה לפקידה כיון דלא מפליג (וכה"ג כתבו התוס' לקמן (לח ב) בד"ה אימא בביאור פירש"י ע"ש) וכרבנן דר"ד לקמן (דף ד ב) ופליגי חכמים עליה בתרתי. א' דמעל"ע ממעט ע"י כו'. ב' דבשיש לה וסת ד"ש. ואח"כ מיפרשא מתני' כסדר דבריהם. דפקידה דאמרי הוא אפי' עד דתשמיש. וד"ש דאמרי כיצד כו'. והתוס' לקמן (דף ב) נדחקו בזה: בתוי"ט ד"ה וחכ"א כו' אבל ז"ש הר"ב להוסיף לא ידענא כו'. ול"נ דכוונתו להוסיף על המיעוט והיינו דאם בדקה בחצי היום לא תטמא למפרע אלא י"ח שעות. ובאם בדקה שעה א' אחר חצות להוסיף עד י"ט שעות ואם איחרה עוד. להוסיף כשיעור האיחור. ואם בדקה בתחלת הלילה להוסיף עוד עד כ"ד שעות: שם ד"ה כל אשה כו' להיות בודקת [וכו']. הנה הוסיף בהעתקת דבריהם תיבת וכו'. וכוונתו בזה לכוון דבריהם על הא דתנן התם תו ומשמשת בעדים וכדפירש"י שם דקאי על אותן שדיין שעתן. ויפה כוון. והתו"ח לא ירד לזה ועי' מהר"ם: שם ד"ה דיה שעתה כ"כ הר"ב כו' דודאי אורח בזמנו בא. ולא יעמוד מלצאת חוצה. אולי כוונתו ליישב מדוע לא ניחוש דכך הוא וסתה שיתעכב הדם בבה"ח טרם צאתו החוצה. לכן אמר ולא יעמוד כו' ור"ל דחשש שמא נתעכב אינו אלא בפעם הזה שאנו דנין עליו. אבל לא שניחוש דבכל פעם היה כך ועמש"כ בגמ' (סג ב):
ד עריכה
במשנה מניקה עד שתגמול את בנה כו'. עי' פי' הרע"ב והוא מפי' הרמב"ם וצ"ל לפירושם דר"מ וחכמים פליגי בפי' עד שתגמול שבדברי ת"ק. דלר"מ הגמלה ממש כמשמעה ולחכמים היינו זמן הגמלה וק"ל. א) דלחכמים אינו מדוייק לישנא דעד שתגמול. ב) מדוע לא תני פלוגתתן במיניקה אחר כ"ד חודש דלר"מ ד"ש ולחכמים מטמאה מעל"ע (וזה י"ל קצת ע"פ מש"כ התוס' לקמן (דף ט) ד"ה לפיכך). ולפעד"נ דג' מחלוקת בדבר. ובמתני' לא תני דעת השלישית שהיא דעת רי"ה ור"י ור"ש שבברייתא (שם) דל"ל דם נעכר כו'. אלא דעת ר"מ וחכמים דאית להו לתרווייהו דם נעכר. ולפיכך סתמה ברישא עד שתגמול דמשמע אפי' מיניקתו ד' או ה' שנה. רק נקיט פלוגתתם בנתנה בנה למיניקה כו' ולחכמים אף באלו ד"ש מטעם דאיבריה מתפרקין. ורי"ה ור"י ור"ש דבברייתא היא דעת שלישית דל"ל כלל סברת דם נעכר. אלא טעם דאיבריה מתפרקין. וחכמים דמתני' הם שאר חכמים זולתם שהיו בדורם כמו ר' נחמיה ר' אלעזר ר"י הסנדלר עי' כתובות (דף לד) ובהקדמת הרמב"ם לחבורו ובסה"ד ותמצא עוד חכמים שהיו בימיהם. ולגי' התוספתא שהביא הגרי"פ שם בברייתא דל"ג ר' יהודה נוכל לחשוב גם אותו. ובר מן דין אשכחן לקמן (ח ב) מאן חכמים ר"א וכה"ג בד"ט. ומאי דאיתא בגמ' ורבנן (פי' האי קרא דמי יתן טהור מטמא מאי עבדי ליה) הכוונה על ר"י ור"ש דברייתא (וא"ש טפי מאי דקאמר ורבנן ולא קאמר וחכמים בלישנא דמתני') וקרי להו רבנן נגד ר' מאיר. וכן לקמן (דף לח ב) קרי להו רבנן אפי' נגד ר"מ ורי"ה. ובנדרים (דף עו ב) קרי רבנן לריב"י ולראב"ש אף נגד ת"ק. ובפ"ט דאהלות מי"ב קרי לר"א ור"ש חכמים נגד הת"ק לפי' מהר"ם שהביא התוי"ט שם. ובזבחים (קא) קרי רבנן לר"י ור"ש. ובמש"כ דלא ר"מ בלחוד ס"ל דם נעכר אלא דגם חכמים ות"ק דמתני' הכי ס"ל. א"ש הא דבכורות (דף ו ב) אמרי' מעיקרא סתם דאמר מר דם נעכר ונעשה חלב. וכ"מ בשבת (דף קמג ב) והוא משנה סוף מכשירין מ"ש ברש"י ותוס'. ובכתובות (דף ס' ב) אמר רשב"ג לשון אין החלב נעכר. משמע דנעכר שוב לדם לצורך מזון העובר:
ה עריכה
ר' אליעזר אומר כל אשה שעברו עליה ג' עונות ד"ש. וכן לעיל (דף ו) ולקמן (דף ט ב) הגי' אליעזר ביו"ד. אבל בעירובין (דף מו) הגי' אלעזר בל"י. וכ"ה לקמן (דף יא ב) בתד"ה אפי' וע"ש במהרש"א. וברש"י בעירובין שם ר' אליעזר גרסי'. ואולי דאי גרסי' אלעזר הוה משמע דלא פליג על הא דד' נשים וקאי בשיטת ר' אליעזר. וא"כ לא הל"ל לר' אלעזר בגמ' למחשביה בהד' דהלכתא כוותיה דר' אליעזר כיון דר' אלעזר קאי כוותיה כמו דהוי קס"ד דלהכי לא חשיב הא דמיאון משום דר"א קאי כוותיה: שם רי"א מעוברת ומיניקה שע"ע ג' עונות ד"ש. עתוי"ט. וכ"ד תמוהין א) דקושייתו אינה כלום. דנ"פ דלת"ק אפי' ראתה עד שנודע עוברה ואח"כ משנודע ראתה מיד ד"ש. ולר"י עד שתפסוק ג' עונות משנודע. ב) מאי דמתרץ דלת"ק סגי בג' חדשים ואע"פ שאינן צ' יום. ז"א דהא ביבמות (דף לז) אמרי' היולדת לט' עוברה ניכר לשליש ימיה. וימיה היינו ר"ע יום לשמואל לקמן (דף לח) וא"כ שליש היינו צ' יום שלמים. וכ"מ ג"כ מהראיה שמביא בעצמו מהרע"ב דיבמות דהתם הוי ג"כ משום הכרת העובר. ג) מש"כ בתירוץ הב' דלת"ק משהוכר העובר אע"פ שלא מלאו לה ג"ח ד"ש. (כ"נ לכאורה כוונתו). הלא בגמ' אמרי' וכמה הכרת העובר כו' ג"ח. משמע דקודם לכן לא חשיב הכרה. אולם יש לדחוק לשונו בתירוצו הב' שכוון למש"כ בתמיה הא'. וכמ"ק מהב"י בשם הרשב"א שהביאו לסייעתא לתירוצו זה:
ז עריכה
ברע"ב ד"ה אע"פ. אשה שיש לה וסת. וכן פי' בהא דומשמשת בעדים (וכ"פ רש"י). ונראה שדחקו לשון דיה שעתה ל"י דנקט וכמו שפי' לעיל (י' ב') בד"ה וסיימת בחדא. ולמש"כ התוס' שם אין זה דיוק. וכן פירשו לעיל (דף ד' ב') ולקמן (בע"ב) ד"ה ומשמשת דקאי על הד' נשים ג"כ: שם בתוי"ט ד"ה ופעמים כו'. פירושא דצריכה כו' דרישא והכי תני ג"כ ובשעה שהיא עוברת לשמש א"ב. וא"כ ע"כ הא דתני ברישא ומשמשת בעדים היינו לאחר תשמיש. ואחד לו ואחד לה וכפי' והמשמשת בעדים דר"פ לתירוץ ראשון שבגמ' לעיל (ה') וכ"נ שתפסו לעיקר הא"ר שם. ודלא כהרע"ב שפי' שם כתירוץ השני. וכן דלא כפירושו ופירש"י על הא דומשמשת בעדים דהכא. והרווחנו בזה שלא נצטרך למה שפירש"י לקמן (בע"ב) בד"ה כאן שלא שמשה "ולפני תשמיש ה"ט דל"ב בדיקה כו'" הביאו ג"כ התוי"ט. דלדברינו באמת בעיא בדיקה לפני תשמיש לפי דקדוקו דרבא שם מדלא מפיק רישא בתולה שדמיה טהורין. והתם נכלל נמי עד שלפני תשמיש כדאמרן. ונכון בעז"ה: