רש"ש על המשנה/כריתות/ג
רש"ש על המשנה מסכת כריתות פרק ג
<< · רש"ש על המשנה · מסכת כריתות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
עריכהבמשנה שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי כו'. פי' הרע"ב (והוא מהרמב"ם) טעם דפטור (אליבא דחכמים) דכתיב או הודע כו'. ותמיהני דהא מוקי להאי קרא בגמרא באחד דא"ל אכלת חלב והוא אמר איני יודע (עי' בתוס'). וגם הגמרא לא מיבעי' אלא אם טעמייהו משום דאדם נאמן ע"ע כו'. אבל לא מטעם הקרא:
ג
עריכהבמשנה כאלו אכלן קליות דברי ר"מ וחכ"א כו' בגמ' איבעי להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר כו' ופירש"י לחומרא כאלו אוכל כו'. אף אם שהה כו' יותר מכדי אכילת פרס כדי אכילת קליות בסמוך זל"ז כו' כצ"ל. ורמב"ם פי' דפלוגתייהו הוא רק באכלן כאכילת קליות ממש דהיינו שאכל הכזית בחלקים דקים חלק אחר חלק תכופות וסמוכות זל"ז ושהה בזה אפי' כל היום כולו לר"מ מצטרפות. ולרבנן דוקא באכלן בכדי אכ"פ. ומשמע דבהפסיק בינתיים לא פליג ר"מ. והרע"ב הרכיב ב' הפירושים כאחד ועשה ב' פלוגתות בין ר"מ לחכמים ע"ש. ונ"ל להכריע כדבריו. דמלשון כאילו כו' משמע כפרש"י דמיירי בהפסיק בינתיים. ומיתור לשון שבדברי חכמים מתחלה ועד סוף מוכח דשמעי לר"מ דזמן אכילתו ולעיסתו לא מיחשב בשיעור שהייה (ולכן אם אכלן כקליות ממש אפי' כל היום כולו מצטרפין) וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף דר"ל מתחלת אכילתו עד סוף אכילתו. דגם זמן אכילתו מצטרף לשיעור השהייה:
ד
עריכהבמשנה א"ל אינו מן השם. כה"ג במכות (כ"א ב') במשנה: שם בתוי"ט ד"ה ארבע חטאות כו'. ואפי' לר"ש כו' כמו שאכתוב כו' בספ"ה. אבל מה יענה על חטאת דיוה"כ דאינה מחמת קדשים. ובהדיא פליג באוכל נבלה ביוה"כ:
ה
עריכהבמשנה הבא על בת בתו חייב כו'. לכאורה לפי פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' א"ב הל"ו דהבא על בתו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום אשה ובתה. ונראה פשוט דה"ה (או אפשר כש"כ דבה כתיב אזהרה מפורשת ערות כו' או בת בתך ל"ת משא"כ בתו דילפינן לאביי כדא"ל ולרבא כדא"ל בהנשרפין) בבת בתו מנשואתו. ונ"ל דאפי' להראב"ד שהשיגו בזה (עי' טעמו בלח"מ שם) מודה דאם אנס אשה וילדה בת דנאסרה עליו משום בתו מאנוסתו ואח"כ נשא את אמה דחייל על הבת ג"כ אסור אשה ובתה ע"י כולל דשאר בנותיה מאיש אחר והלח"מ שם שגה בזה במחכ"ת. וא"כ קשה מדוע לא חשיב כאן איסור דבת בתה ויהיה שמונה. וי"ל דהתנא רצה לאשמעינן בסיפא בת בת אשתו בפ"ע דיש בה ג"כ כל השמות הללו. וזה ממילא מובן דבהצטרפותם יהיו ח' חטאות. ודע דבירושלמי ר"פ נושאין מבואר להדיא שלא כדברי הרמב"ם דז"ל שם בעון קומי ר"א בת בתו מן הנשואין ב"ב מן האונסין. א"ל כל שם בת בת אחת וע"ש. דמוכח דבכ"ע א"ח אלא אחת ואף באנס ואח"כ נשאה ודלא כמש"כ דבזה גם הראב"ד מודה: שם וכן הבא כו' ועל בת בתה. וכתב הרע"ב ומ"ל שהיא אחות אשתו כגון כו'. והוא מפי' הרמב"ם תימה דגם בהיתר מ"ל כגון שהיה לחתן אשתו בת מאשה אחרת ונשאה זה ועמש"כ לקמן במשנה הסמוכה: שם בתוי"ט ד"ה ואשת אחיו כו' אבל התוס' כתבו וי"ל דמיירי כו' דהוא עצמו כ"כ ממזר. נ"ל דר"ל דע"כ אותו שנשאה הוא ממזר דהא ת"ק לא מיירי בעבד איסורא כמש"כ לקמן ולכן י"ל בטח דאחיו כ"כ ממזר. ונ"ל דכמו כן מש"כ הרע"ב א"נ אם היו אחי אביה ממזרים ר"ל שהיו (כלום) [כולם] ממזרים אף אותו שנשאה וא"כ תו לא נצרך לומר מש"כ קודם שקדושין תופסין בח"ל. ודלא כמש"כ התוי"ט עליו דל"ד: שם ד"ה הבא כו'. ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב כו'. בס' נ"ת מביא בשם ב"ד להגיה שהיתה לה מאיש אחר כו' ה"ה בת בן אשתו ובת בתה. ולעד"נ של"ד כלל דעל בת בנה ובת בתה (בגוף אחד) א"ח אלא חטאת אחת כיון דנאמרו בלאו אחד כמו במשנה הסמוכה לקמן להאמרו לו ועמש"כ שם. ול"נ לסרס דבריהם ולתת הבת לרחל מאדם אחר והבן ללאה מיעקב ותהיה הבת הנולדה מהן בת בתה (כציור דמתניתין) ובת בנו. וכצ"ל בקושייתם (על הסיפא). והא דלא הקשה ר"ב ברישא אמאי לא חשיב גם בת בנו כגון שבא בנו על בתו והולידו בת. דבזה ודאי חייב שתים כיון דכתיב או בת בתך דאו בא לחלק כדמוכח בסנהדרין (ס"ה) ע"ש בפרש"י ד"ה חלוקין הן במיתה. משום דעדיפא ליה להקשות ממה שבא ע"י היתר:
ו
עריכהבמשנה הבא על חמותו כו'. עי' בפירוש הרע"ב והוא מהרמב"ם. הן בפשוט יל"פ בהיתר כגון ראובן נשא אשה ובנו נשא אמה ואח"כ נשא ראובן ג"כ את אחות חמותו. (ובהכי לא נצטרך ג"כ למה שנדחק התוי"ט בהסדר. וגם לפי גירסתינו בסדר המשנה שבגמרא אחות אשתו אחר אשת אחי אביו לא יעלה יישובו). וכן תפרש הבא על אם חמותו שבנו נשאה ואח"כ נשא הוא עוד את אחותה. ועד"ז אם חמיו. וכ"נ שהבין רש"י מדלא פירש כלום בזה ואולי לא רצו לפרש באיסור כולל כמש"כ התוספות לעיל. או משום יגדיל תורה ויאדיר: שם ריבנ"א הבא ע"ח כו'. לכאורה צ"ל דס"ל איסור כולל אפילו בשני שמות ודלא כרבי יוסי (עיין תד"ה הכא בסופו) ואולי י"ל דכולהו הוויין שם אחד שם חמות ולענין זה דריש ריב"נ זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת שדרש ר"א בשם ריו"ח אליבא דרבנן לענין שא"ח אלא חטאת אחת. גם י"ל דמ"ל באיסור ב"א כגון דשוויין אינהי שליח לקבלת קידושיהן: שם א"ל שלשתן שם אחד. פירש"י ובחד לאו. ותימה דהא כתיבי בתרי לאוי ערות אשה ובתה ל"ת. את בת בנה כו' לא תקח ובסנהדרין ר"פ הנשרפין ילפינן דורות דלמעלה מדורות דלמטה ע"ש. ואולי דרשינן את בת בנה ואת ב"ב למעלה אלא תגלה. ולא תקח חוזר ג"כ אכולהי לאורויי דדרך ליקוחין אסרה תורה. וכדבר"פ נושאין. וע"ע בקדושין (ס"ז ב'). אח"ז מצאתי בירושל' ר"פ נושאין וז"ל מ"ט דריב"נ מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין אף אשה ובת בנה ובת בתה בשני לאוין. מ"ט דרבנן מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד אף אשה ובתה (כצ"ל) כו' ובת בנה בלאו אחד. והשתא מקויים פירש"י. ועי' בפי' הרמב"ם פי' אחר ולע"ד נל"פ שם אחד הוא מה שפי' לנו ר"א בשם ריו"ח לקמן בגמ' זימה היא הכתוב עשאן לכולן זימה אחת:
ז
עריכהבמשנה הבא על אחותו כו' ועל אחות אמו (בהעלם אחד). ונראה דטעותא היא לפי מאי דמפרשינן בגמרא דבאחותו שהיא אחות אביו כו' קמבע"ל. ולפי מאי דפשיט רב אשי בשבת (ע"א ב') דלריו"ח ידיעות מחלקות וכ"פ הרמב"ם י"ל הגי' ובא לאפוקי בנודע לו תחלה שהיא אחותו ואח"כ נודע לו שהיא ג"כ אחות אביו כו' אולם במשב"ג ליתא:
ח
עריכהבמשנה שכך היו מוכי שחין כו' הולך לו ע"פ כו'. פירש"י שלא יהא מאוס ברגל כו'. והוא דוחק דלכאורה יותר הוא מאוס באבר מחותך לגמרי. ולעד"נ משום דשנינו בתוספתא ספ"ו דמקואות האבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצים כ"ה גי' הרא"ש בפ' בתרא דנדה סי' כ"ו ובטור סימן קצ"ח וכ"פ בשו"ע שם סעיף כ"ב. (לאפוקי מגי' שלפנינו אינן חוצצים וכ"ה בר"ש פ"ט מ"ד ובסמ"ג שהביא הב"י שם) ולכן בע"פ שנצרכו לטבול מטומאתן לעשות הפסח הוכרחו לחתכן משום חציצה ונכון בס"ד: שם ורואין אנו שהדברים ק"ו. פרש"י מפרש בגמרא אדם שמטמא מחיים כו'. כאן לא נמצא בגמרא רק בחולין (ע"א ב') אבל לענין אחר. ולעד"נ דהק"ו הוא דאמה"ח באדם מטמא באהל. וטומאתו ז"י וצריך הזאה גו"ז וכהן מוזהר עליו ונזיר מגלח עליו משא"כ באמה"ח מבהמה:
י
עריכהברע"ב ד"ה הבא על הבהמה יוכיח שחייב על כל ביאה וביאה. בגמרא אמרינן דרבה תני נדות וכמו קטנות ונראה דגם כאן תני רבה הבא על הבהמות יוכיח ול"ד הרע"ב במש"כ הבא עה"ב שחייב על כל ביאה וביאה והכי הול"ל דחייב על כל בהמה ובהמה ולשון רש"י בסוף הסוגיא אטעי':