רש"ש על המשנה/אהלות/יג
רש"ש על המשנה מסכת אהלות פרק יג
<< · רש"ש על המשנה · מסכת אהלות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
עריכהשירי המאור רום אצבעיים כו'. נראה שהוא שיעור גדול ממלא מקדח וכ"מ מפי' הרמב"ם. ומוכרח הוא ממ"ב נתן את התקרה באמצע כו' והעליון מלא מקדח. ואילו היה אצבעיים כו' שיעור קטן. למה יגרע זה משיריו. אבל אם הוא יותר א"ש דהכא כיון דהיה דעתו לסתום כולו ולא גמרו מחמת סבה כדאיתא בתוספתא (הביאה התוי"ט) לכן בטל חשיבותו. משא"כ הא דמ"ב דאין דעתו לגמור סתימתו לכן נשאר בחשיבותו: ולכאורה לפ"ז יקשה לפרש"י והר"ן בחולין (נב ב') גבי נקדרה כסלע טרפה שאם תמתח תעמוד על טפח ופי' ז"ל אם היה מושכו כו'. ולפ"ז רוחב הסלע 3\2 טפח כמש"כ שם המהרש"א והפר"ח ביו"ד סי' מ"ח ס"ד והוא ב' אצבעות וב' שלישי אצבע בגודל. ובבכורות (לח) מסקינן דסלע סתם זוטר ממקדח קטן של רופאים. וא"כ מקדח גדול של לשכה ודאי הרבה יותר משיעור זה. ואלכסון של אצבעיים (אפי' אם נפרשם בגודלים כדמשמע בפסחים (קט) גבי רביעית דמוכח שם מהחשבון דכוונת אצבעיים כו' דשם הוה גודלין. ואף דהלשון כאן לא משמע הכי דמדקאמר על רוחב הגודל מכלל דמעיקרא לאו בגודלין איירי) על אצבע אינו אלא פחות מעט מן אצבעיים ורבע אצבע לפי הכלל המבואר בתוי"ט במשנת ערוגה. וא"כ אפי' עגול אשר איננו רחב רק אצבעיים ורביע אצבע הוא יותר מן רבוע אצבעיים על אצבע מפני קצוות העגול אשר יוצאים חוצה להרבוע אם תעמידנו בתוכו (לבד מה שאלכסונו אינו מגיע לחשבון זה כנ"ל). ומלא מקדח גדול הוא עוד יותר מסלע סתם דהוא אצבעיים וב"ש אצבע כדאמרן: וכל החשבון הזה שכתבתי הוא אפי' אם נאמר דשיעור מלא מקדח הוא ממש כמוהו בעגול. ואפשר לומר דהכוונה דרוחב המאור הוא כרוחב המקדח. אבל המאור צ"ל מרובע. שיש לו עוד זויות נוספות על מלא המקדח ויהיה הקושיא יותר חזקה: ולחומר הקושיא נ"ל שהם מפרשים דהאי שיעורא שאם תמתח תעמוד על טפח דבחולין שם קאי על יתר מכסלע לפי המסקנא שם דדוקא יתר מכסלע טרפה. אח"ז מצאתי כן להש"ך יו"ד סי' ל' סק"ה בשם הדרישה. ויתר מכסלע אין הכוונה יתר מעט כדפי' הנקה"כ והפר"ח שם. אלא הוא הרבה יותר. וראיה לזה קצת מהא דבעי שם וכמה יתר מכסלע ולכן נוכל לומר דסלע סתם הוא פחות הרבה מב"ט בהיקף עד שאפי' כמלא מקדח גדול של לשכה (שהוא יותר מסלע סתם). הוא פחות מב"ט בהיקף עד שלא נוכל להעמיד בתוכו רבוע דאצבעיים על אצבע: אמנם התוס' בב"ב (יט ב') בד"ה רקיק כתבו דשירי המאור שיעורו פחות ממלא מקדח. ואין עליהם קושיא ממ"ב. דהם פי' שם דלאויר איננו כמו למאור ושיעורו במלא מקדח בינוני. ולשיטתם בהא דחולין בד"ה לכשתמתח נוכל לומר דהוא פחות מאצבעיים על רוחב הגודל ולכן גם שיריו כמוהו: והשתא דאתינא להכי (דאויר איננו כמו למאור) יש ליישב ג"כ לפירש"י והר"ן ונאמר דאף דחלון שהוא לאויר בתחלתו שיעורו פחות מדלמאור. בשיריו צריך שיעור גדול יותר משירי מאור. דכל שהוא פחות משיעור מלא מקדח בינוני לא חזי למילתיה לכן שיעורו כתחלתו. משא"כ העשוי למאור איננו בטל משימושו אף בדלא נשתייר ממנו רק רום אצבעיים ע"ר הגודל. והפוך בה כי לדעתי הדברים נכונים בעז"ה: שם להביא הטומאה ולהוציא הטומאה. בר"מ ור"ש משמע דה"פ כגון אם היה אהל מחוץ לבית נגד החלון. אם היה הטומאה תחת האהל מביא אה"ט לבית. ואם היה בבית מוציא אה"ט לאהל עי' בפרק דלקמן מ"ד. וכן משמע קצת בפרש"י סוכה (כא) ד"ה כמלא כו'. אבל הא"ר מפרש להוציא הטומאה היינו להציל על הפתחים שבבית. והנהו תרי גווני שכתבתי נכללים בלהביא אה"ט. אולם לא כן משמע לעיל פ"ג מ"ו כזית כו' להציל הטומאה עה"פ אבל להוציא אה"ט כו'. הרי לך להדיא דלהוציא איננו להציל:
ג
עריכהתוי"ט ד"ה או שפתחתו. ובנוסחת מהר"ם שפתחו. כי רוח משמש בל"ז ובל"נ כמש"כ רש"י בראשית (לב ט'). וכן דלת בכאן קוראו בכינוי דל"ז. ובתחלה קוראהו בל"נ בה. הגיפה כו'. ועתוי"ט פ"ב דנזיר מ"ב ד"ה הזה:
ד
עריכהד"ה ולאספתי. ולא ממנעי כו' פ"א תחת ב' כו'. חיסר עוד לומר וס' תחת צ' כי שניהם ממוצא השינים. עי' פ"ט דנדה מ"ח בתוי"ט ד"ה צמרמורת:
ה
עריכהד"ה ופחות מכביצה. ולא מסתבר לומר משום דלא מטמאי אחריני ממעט. אנכי תמה דע"כ סברא זו מוכרחת מהא דפחות מכזית בשר ממעט אע"פ שהוא עדיין עצמו בטומאתו רק משום שאינו מטמא אחרים. דאין לומר דפרחה ממנו הטומאה. דא"כ איך יצטרפו ב' חצאי זיתים לרבנן דר' דוסא לעיל ברפ"ג. ועי' בפ"ג דטהרות מ"ד. ועל פי' הרמב"ם לכאורה קשה דא"כ דבאינן מוכשרים אפי' כביצה נמי. וי"ל קצת עפ"י המשנה דכלים פ"י מ"ב אין מקיפין לא בדבילה שמינה כו' לפי' הר"ש והרע"ב שמה. אך הרמב"ם שם לא פי' כן. שוב בינותי בהרמב"ם בחבורו שהטעם הוא משום דפחות מכביצה אינו חשוב אצלו ומבטלת אבל כביצה חשיב ולא מבטל ליה ע"ש:
ו
עריכהד"ה ולא כזית. עמש"כ לעיל פ"ג מ"ז: בתו"ח לתוי"ט ד"ה ולא כביצה כו' אוכלים שהוכשרו כו'. ולהרמב"ם בלא"ה לק"מ כו'. הן לדידיה דרישא דממעטין היינו בלא הוכשרו. יקשה מדוע לא תני בסיפא פחות מכביצה אוכלין שהוכשרו דאינם ממעטין: