רש"ש על המשנה/אהלות/טו
רש"ש על המשנה מסכת אהלות פרק טו
<< · רש"ש על המשנה · מסכת אהלות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
עריכהבמשנה קפולין זה עג"ז כו' טבליות ש"ע כו' ואם היו של טיט כו'. טעם חילוקן הוא משום דכ"ד המקבל טומאה אינו חוצץ וכן אינו ממעט כדלעיל פי"ג בסופו ועי' א"ר. וכ"מ מלשון הרע"ב לקמן מ"ג. ולזה טבליות של עץ ע"כ מיירי ביש להן בית קבול דמקבלי טומאת אוהלים (או משום דגזרו טומאה על פשוטי כ"ע. אך זה אינו לדעת הר"ש שם לעיל מ"ה הביאו התוי"ט שם בד"ה ופחות מכביצה וכן להתוס' בב"ב (כ) ד"ה ועובד כוכבים) ודומיא דהני טבליות מיירי ג"כ במ"ב וכדמשמע שם נמי מפי' הרע"ב דמדמי אותם להא דכלים הנוגעים במת כו'. והתוי"ט שם שהבין דמיירי בפשוטות ל"ד במחכ"ת:
ב
עריכהבהרע"ב התנן התם אין האהל מתחשב הלכך כו'. הנה לשיטתו לעיל פי"א מ"ח דחרב ה"ה כחלל לטמא אף באהל. יקשה בכאן מדוע כלים שתחת השניה טהורים ליטמאו באהל וכמו שהקשה עליו התוי"ט לקמן ברפט"ז בד"ה וטמאוהו. ונ"ל דטעם דאין האהל מתחשב הוא משום חבורין דהוא מדרבנן לדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ ה"ב. לא החמירו בו כ"כ שיטמא אף באהל. וענ"ל דאף לשיטת החולקים דס"ל דהוה דאורייתא. ה"מ בחבורי אדם אבל בחבורי כלים מודו דלא הוי אלא מדרבנן וכדאשכחן בשאר אה"ט חילוק בין אדם לכלים בפ"ה דזבים מ"י. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבגמ' דנזיר (מב ב') (אשר נדחקו התוס' והמפרש דלכאורה סותרת לסוגיא דע"ז) ט"ס וכצ"ל כאן בחבורי אדם באדם כאן בחבורי אדם בכלים. שוב ראיתי שכבר קדמני בחלוק זה המל"מ שם ה"ג. ומן האמור תראה שהתוי"ט במחילת כבוד תורתו ל"ד במש"כ ומשום חבורין נמי ליכא כו'. דאדרבה דוקא משום חבורין הוא דאתינן עלה לתירוץ הרע"ב משום הא דאין האהל מתחשב. וגם בלא"ה דבריו תמוהין במש"כ דהאי דיקרב בדיקרב לדיקרב. הא כיון דחרב ה"ה כחלל אף לאחר שפירש א"כ טבלא ראשונה ה"ה כמת והשניה הוה דיקרב והנוגע בה הוה דיקרב בדיקרב: ד"ה עד שיהא. והשתא קאמר כו' דמה שבתוך הרבוע אינו מצטרף. לפי לשון המשנה משמע דאשמעינן שאין השטח שכנגד חלל הדפנות מביא את הטומאה עד שיהא בו טפח לבד הבליטות:
ז
עריכהאפי' כגלו של עכן. פי' הרא"ש שלא היה אלא לפי שעה כו'. תימה דהרי כתיב בקרא עד היום הזה (ועיין בתפארת ישראל בבועז סי"ט): תוי"ט ד"ה ובטלו ושמע מינה דנוסח אחר דגרסי הכא בטלו כו' ליתא כלל אבל הרמב"ם כו' וצ"ע סוגיא דעירובין ודסוכה כו'. ונ"ל דהרמב"ם אית ליה כהואין לומר כו' שכתבו התוס' שם ושם. דהתוס' לא דחוהו רק משום דה"ל יותר להביא מן המשנה אבל לגי' הרמב"ם במשנה בטלו ופי' דמסתמא בטל א"כ אדרבה המשנה סברה כמתני' דעירובין. ולפ"ז סתמה המשנה דוקא כר' יוסי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה. ונ"ל ראיה לגי' הרמב"ם ופירושו ממתני' הסמוכה דלעיל דמשמע שם דאפי' תבן לא בעי ביטול. וצ"ע ליישב זאת לגי' התוס'. אולם צ"ע הא דפסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ג דאפי' עפר בעי ביטול והוא כרבנן וכן בפ"ג מהל' עירובין הי"ב מוכח דפסק כרבנן:
ח
עריכהעשה ראשה כו'. עי' במפרשים שנדחקו. ולעד"נ דהתנא בא לאשמעינן כמות התפשטות טומאת הגולל בקורה במשכה ובגבהה. ואמר דבמשכה בין עומדת בין מוטה אינה מתפשטת אלא כנגד הפתח. ובגבהה. יש חילוק דאם ראשה הוא הגולל דהיינו עומדת אינה מתפשטת אלא עד ד"ט. וממילא מישתמע דבשוכבת מתפשטת בכל גובה עביה כמה שהוא. והטעם נראה דהאורך דרך לקוץ מה שלמעלה מד"ט. אבל מהעובי אין דרך לקוץ: תוי"ט ד"ה חצר. ובספ"ו דב"ב מפורש כו'. שם לא נראה שום משמעות רק בסוטה (מד) משמע כן בסוגיא ובפירש"י ע"ש: ד"ה טהור בסופו. ודוחק לומר דהר"ב על דב"ש מהדר כו' דקשיין תרתי כו'. ואני אוסיף עוד דא"כ עשה דב"ש ודב"ה אחד. אבל ל"נ דהרע"ב מפרש כל שהוא דתוספתא כמשמעו (דלא כהתוי"ט דהיינו ד"ט שנמשך אחר הר"ש שהשיאה לכוונת הגמ' דסוטה במסקנא) ור"ל דע"כ לא בעינן שיעורא בחצר לב"ש ד"א ולב"ה ד"ט אלא כשאינה פתוחה לאויר דהיינו שהמערות מקיפות אותה מכל צד דאז אם אין בה כשיעור בטלה לגבי מערות דסביבותיה כדפירש"י בסוטה טעם השיעור אבל כשפתוחה לאויר לא בטלה לגביהן אפי' בפחות מד"ט לכ"ע. ועי' בז"ז דנראה שכוון למש"כ. ואין זה ענין להגמ' דסוטה דלא כהר"ש:
ט
עריכהד"ה בהמה. שכפתה כו'. ולי צ"ע דהא פרכינן בסוכה (כד) בין למאן דאמר שמא תברח מדאורייתא כו'. אלא מעתה לר' מאיר תטמא משום גולל ע"ש: