פתיחת התפריט הראשי

פרק י: מי זכאי להיגאל?-"חזון העצמות היבשות" ופשרו

א. הרקע לחזון העצמות היבשותעריכה

לאחר חורבן בית ראשון גלתה יהודה לבבל. שרידי החרב והרעב נותרו בבבל. אלה התייאשו לחלוטין מהגאולה. לא פלא, העולם ראה את ממלכת אשור האדירה עולה ושולטת על כל האיזור. למרות עוצמתה היא נפלה ונעלמה. יתר על כן מלכות אשור הִגלתה עמים רבים ואלה לא חזרו למולדתם. אשר על כן הגולים שבבבל איבדו כל תקווה לגאולה. במה הם טובים יותר מהאשורים במה הם שונים יותר מכל שאר האומות שהוגלו ולא שבו יותר למולדתם.
המצב כולו אומר אין תקווה. בית המקדש חרב ושרוף ארץ ישראל חרבה. חומות ירושלים נותצו וכל אילי הארץ גלו. נשארו באדמת המולדת מעט שבמעט. גם הם דלת העם. בעיני בשר ודם המצב נראה כחסר סיכוי לחזור לארץ. לא רואים באופק, איך עם ישראל חוזר לארצו ומחדש את עצמאותו. הדבר נראה בלתי אפשרי ובלתי מציאותי. לכן שארית הפליטה אומרים "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (יחזקאל ל"ז, יא).
על רקע המצב הכל כך מייאש מנבא יחזקאל את "חזון העצמות היבשות" .

ב. חזון העצמות היבשות ופשרועריכה

להלן נביא את הנבואה מיחזקאל ולאחר מכן את מדרש חז"ל ביחס לנבואה זו.

א. דברי ה' ליחזקאל

הָיְתָה עָלַי יַד-יְהוָה וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: 
וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד:
וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתּ: 
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר-יְהוָה :
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם:
וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר
וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה:
                                                                    (יחזקאל ל"ז, א-ו)

ב. התגשמות דבר ה

וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ :
וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם  :
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן-אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ  :
וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד:  
                                                           (יחזקאל ל"ז, ז-י) 


ג. פשר החזון

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים
יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: 
לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם
וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל :
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה  בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי  :
וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי נְאֻם-יְהוָה:                         
                                                                                           
                                                                                           
                                                                             (יחזקאל ל"ז, יא-יד) 

אפשר לתאר עצמות בכמה דרכים, הנביא מתאר אותן דווקא כ"יבשות". עצמות בלי לחלוחית אחת של חיים. והנה יחזקאל מנבא ומחייה את העצמות האלה, ה"יבשות". הגמרא דנה האם חזון העצמות היבשות התרחש במציאות, או אינו אלא חזון בלבד. (סנהדרין צב:). אנו לא נדון בשאלה זו, היא אינה קשורה לנושא שלנו. אנו נדון בפירושו של החזון כלומר בנמשל. גם אם החזון היה במציאות וגם אם לא, ודאי יש לו נמשל. הנבואה באה להעביר מסר לבני ישראל ביחס למצבם בבבל וביחס לגאולה. הפתרון לחזון נמצא מיד אחריו (יחזקאל ל"ז, יא-יד). הקב"ה אומר ליחזקאל את פשר החזון: הכל סמל לגאולת ישראל ואלה דברי הקב"ה ליחזקאל לאחר החזון עצמו: "ויאמר אלי בן אדם

העצמות האלה- כל בית ישראל המה".
הקב"ה ממשיך ומפרט לנביא:
הגלות היא קבר.
עם ישראל בגלות- הם כמו עצמות בקבר.
עצמות בקבר- לא יחזרו מעצמם לחיים.
בעין של בשר ודם, לעצמות היבשות אין סיכוי לחזור לחיים. ובנמשל: לפי המצב הנראה לעין, אין סיכוי לעם ישראל לחזור לארצו.

אולם בכל זאת הקב"ה כן יושיע את עם ישראל: "לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדני יהוה הנה אני פֹתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל: ... והנחתי רוחי בכם וחייתם ונחתי אתכם על אדמתכם וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה'" (יחזקאל ל"ז, יב- יג). לסיכום, חזון העצמות היבשות היא נבואה מעודדת ליהודים בבבל. אלה איבדו את התקווה לגאולה. והנה ה' מבטיח שגאולה היֹה תהיה. כדי לחזק את האמונה בגאולה, הנביא יחזקאל מנבא נבואה של תחיית "העצמות היבשות", תחיית עם ישראל.

ג. מי היו המתים שהחייה יחזקאל

עד כאן דנו בנבואת יחזקאל ובפתרונה, כפי שהדבר מופיע בנבואה עצמה. חז"ל דנו בחזון יחזקאל מהיבט נוסף. לחז"ל היה חשוב לאמר לנו: מי היו אותם העצמות בפועל. כלומר, מי היו אותם מתים שעצמותיהם קמו וחיו. להלן דברי חז"ל:

ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו שנאמר "ובני אפרים שותלח וברד בנו והרגום אנשי גת הנולדים בארץ..." וכתיב "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו".

ושמואל אמר אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים שנאמר "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו"

ר' ירמיה בר אבא אמר אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה שנאמר "העצמות היבשות שמעו דבר ה'"

ר' יצחק נפחא אמר אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים שנאמר "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב..." וכתיב התם "והעבירני עליהם סביב סביב"

ר' יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא ...שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות אמרו לבעליהן ובעליהן למלך צוה המלך והרגום ועדיין היו שופעות זבות צוה המלך ורמסום

תנו רבנן בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש אמר לו הקב"ה ליחזקאל לך והחייה מתים בבקעת דורא כיון שהחייה אותן באו העצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו אמר מה טיבן של אלו אמרו לו חבריהן של אלו מחיה מתים בבקעת דורא. (סנהדרין צ"ב, ע"ב)

הנה כי כן חז"ל דנים בשאלה מי היו בפועל אותם מתים שהחיה יחזקאל. לפנינו חמש דיעות של חמישה אמוראים שונים. ננסה בעזרת ה"חונן לאדם דעת" לרדת לעומק דברי חכמינו. ראשית, עלינו להבין כי חז"ל אינם חולקים במציאות. מחלוקת באגדה לא באה אלא לתת רעיונות שונים. ואולי אפשר לאמר, שהרעיונות השונים משלימים זה את זה לכדי רעיון אחד שלם. כאמור, בחזון יחזקאל יש חזון ויש פיתרון. - החזון: עצמות יבשות קמות לתחיה - הפתרון: בני ישראל בגלות דומים לעצמות יבשוֹת, והם יזכו ויגאלו.

חז"ל שואלים מי היו המתים שהחיה יחזקאל. ניתן להבין את שאלת חז"ל ביחס לחזון. מי היו אותם העצמות היבשות. אולם ניתן להבין את שאלת חז"ל ביחס לפתרון- בני ישראל אמורים להיגאל וחז"ל שואלים מי ראוי להיגאל. אם נאמר שמדרש חז"ל מתייחס לחזון עצמו. וחמש הדיעות רוצים לאמר מי היו אותם העצמות. אם כך לא נראה שהרווחנו. איזה מסר עולה מדברי חז"ל?! אולם אם נאמר שחז"ל מתייחסים לפיתרון של החזון, כלומר חז"ל נותנים חמש דיעות מי ראוי להיגאל, אם כך יצאנו ב"רכוש רב". עם מסרים עצומים לעתיד. לסיכום אנו נסביר את שאלת חז"ל כך: מי היו המתים שהחיה יחזקאל? מי מישראל יזכה ויגאל? מי ראוי לגאולה? איזו קבוצה תיגאל? הצדיקים? הכהנים שעבדו בבית המקדש עד הרגע האחרון? החכמים מחזיקי התורה? או שמא כל העם, ללא יוצא מהכלל?

          וכו' וכו'.  

להלן נביא את חמש הדיעות שבמדרש. וננסה להבין מה הרעיון שעומד מאחורי כל דיעה ודיעה.

1. דעה ראשונה: בני אפרים שמנו את הקץ

אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו. שנאמר "ובני אפרים שותלח וברד בנו..." והרגום אנשי גת הנולדים בארץ..." וכתיב "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו".

לפי דעת רב, מתים שהחיה יחזקאל, הם בני אפרים שמנו לקץ וטעו. בני אפרים ספרו וחישבו את הקץ של 400 שנה. בעיקבות הספירה שלהם החליטו לצאת ממצרים ולעלות לארץ ישראל. הם עלו לארץ בדרך הקצרה "דרך ארץ פלישתים". אולם לדאבון לב "הרגום אנשי גת" (רש"י) . לפי דברנו לעיל, המדרש עוסק בשאלה מי זכאי להיגאל? תשובתו של רב היא- בני אפרים. אלה היו קנאים לארץ ישראל, ולכן הם זכאים להיגאל. אהבת ארץ ישראל פיעמה בקרבם. הם חישבו את החשבונות שלהם. היתה להם מסורת של "גר יהיה זרעך....ארבע מאות שנה", הם היו נאמנים למסורת אבותם. כשחלפו 400 שנה, לפי הספירה שלהם, הם לא היו מוכנים להמתין. הם כמובן טעו, אך היתה להם כוונה טובה. אהבת ארץ ישראל ודאי היתה להם. בני אפרים הם בחינת הרוגי מלכות, הם מתו על קידוש ה'. הם נהרגו כי היה חשוב להם לקיים את דבר ה'. היתה להם מסורת מאבות אבותם. בני ישראל אמורים לחזור ולגור בארץ ישראל. בבוא העת אמורים להיפקד, והנה העת הגיעה. לסיכום,בני אפרים מייצגים את כל מי שאוהב את ארץ ישראל. את כל מי שקנאי לארץ ישראל, כל מי שנשאר נאמן לברית. אלה ודאי יזכו לגאולה. ולדברי המדרש, אלה היו מתים שהחיה יחזקאל כלומר, סוג זה של יהודים זכאי להיגאל.

2.דעה שניה-בני אדם שכפרו בתחיית המתים

ושמואל אמר: אלו בני אדם שכפרו בתחיית המתים. שנאמר "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו".

שמואל מציג דעה שונה לחלוטין מזו של רב. לפי רב, הזכאים להיגאל הם בני אפרים, כלומר "מגיע להם", הם אלו שאהבו את ארץ ישראל. אולם לפי שמואל, מדובר באנשים שלכאורה לא מגיע להם. יהודים שכפרו בתחיית המתים. הרי לנו משנה מפורשת " ואלו שאין להם חלק לעולם הבא, האומר אין תחית המתים מן התורה...." (סנהדרין י', א) מי שכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא. קצת קשה להבין את שמואל, מה רצה שמואל לאמר? כדי להבין את שמואל צריך לשוב ולהבין שחז"ל דנו בנמשל ולא במשל. שמואל אומר: זכאים לגאולה, מתים שהחייה יחזקאל, הם מי שכפרו בתחיית המתים. המשל מדבר על תחיית המתים, והנמשל מדבר על הגאולה. כלומר מי שכופר בתחיית המתים, הכוונה למי שכופר בגאולה. אשר על כן שמואל מתייחס לנמשל ואומר בני אדם שכפרו בגאולה, התייאשו מן הגאולה, גם הם יגאלו. כדי להבין את דברי שמואל ולרדת לסוף דעתו כדאי לזכור את הרקע לנבואת יחזקאל. אנשים מבני ישראל אמרו:"אבדה תקותנו" כלומר היה יאוש מוחלט מהגאולה. בא שמואל ואומר גם מי שהתייאש מהגאולה, יזכה לגאולה ובלשון המשל- לשון המדרש: גם מי שכפר בתחיית המתים, יזכה לתחיית המתים. שמואל הוא סניגורם של ישראל. שמואל מבין את היאוש שכרסם בליבותם של הגולים. היהודים שנותרו בבבל אחרי החורבן חוו על בשרם את החורבן, את ההרג והשמד שנעשה בישראל. אלה גלו מיהודה לבבל. הם עברו מסע של השפלה והשמדה. שרידי החרב הגיעו לבבל ללא מולדת, ללא מנהיגים, פליטים חסרי כל. לא פלא שהם התייאשו מן הגאולה. כל אחד "נורמלי" במצבם היה מתייאש מן הגאולה. מבחינת שמואל, יש להם את כל הסיבות שבעולם להתייאש מהגאולה. שמואל מבין את הגולים. שמואל אם כן הוא סניגורם של ישראל. ובעצם, זהו תפקידו של הנביא יחזקאל: להפיח חיים "בעצמות היבשות". כלומר, להחזיר לעם ישראל את האמון והתקווה בישועת ה' ובגאולת ישראל.

3. הדיעה השלישית- בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה

ר' ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהן לחלוחית של מצוה, שנאמר "העצמות היבשות שמעו דבר ה' "

אם הצלחנו להבין את דברי שמואל, הרי שאת ר' ירמיה בר אבא יותר קשה להבין. יהודים שכפרו בתחיית המתים, אולי קיימו מצוות אחרות. הם כפרו בתחית המתים אבל יש להם זכויות אחרות. ולפי הסבר זה עוד יותר קל להבין את דעת שמואל. בני אדם התייאשו מן הגאולה, מן הסתמא יש להם מצוות אחרות. לא מחייב שמי שכופר בגאולה, כופר בתורה כולה. לעומת זאת את רבי ירמיה קשה להבין "בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצווה". כלומר, יהודים שלא קיימו שום מצוה. אפילו "טיפה" של מצווה אין בהם. וגם הם יגאלו?! ר' ירמיה מסתמך על המילה "יבשות" כלומר, ללא לחלוחית כלל וכלל, אין בהם מצוות כלל. אם כן נשאלת השאלה. בזכות מה יגאלו? איזו זכות מצא ר' ירמיה ביהודים אלו? מתברר שר' ירמיה הוא הסניגור היותר גדול של ישראל, אפילו יותר משמואל. לטענתו, יהודי באשר הוא זכאי לגאולה. יהודי-מספיק שהוא יהודי. זוהי סיבה מספקת שהוא יגָאל. כדברי המשנה "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" (סנהדרין י', א). אם כך כל ישראל צדיקים, וכדברי הנביא "ועמך כולם צדיקים..."(ישעיה ס עא). לשיטת ר' ירמיה "לבלתי ידח ממנו נדח" (שמואל ב' י"ד, יד), כל יהודי-זכאי! כל יהודי הוא יהודי. בעצם היותו יהודי זו מעלה, ויש לו זכויות. ולכן הוא יגאל . נראה לאמר שר' ירמיה הוא אבי הסניגורים של ישראל. הוא אומר שכולם יגאלו. גם מי שאין בו אפילו לחלוחית של מצוה. זאת אומרת שהוא ימצא להם נקודת זכות. לכל יהודי באשר הוא. ובאמת, תמיד אפשר למצוא נקודת זכות גם למי שלא קיים מצווה אף פעם. בין היתר תמיד יש "נסיבות מקילות" כגון: "תינוק שנשבה", לא קיבל חינוך מתאים, המקום גרם, הסביבה השפיעה, רוח הזמן, השפעת האופנה וכן כל כיוצא באלו.



4. דיעה רביעית "בני אדם שחיפו את ההיכל בשקצים ורמשים"

ר' יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחיפו את ההיכל כולו שקצים ורמשים. שנאמר "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחוקה על הקיר סביב..."

וכתיב התם "והעבירני עליהם סביב סביב".

דברי רבי יצחק נפחא מיוסדים על תיאור בית המקדש לפני החורבן. תיאור זה מצוי בנבואת יחזקאל. כידוע, הנביא יחזקאל ניבא בבבל עוד לפני החורבן. יחזקאל היה מהגולים בגלות יהויכין אחת עשרה שנה לפני חורבן בית המקדש. באחת מנבואותיו הוא מתאר את המצב העגום שבבית המקדש: חילול ה' וחילול הבית: "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב סביב..." (יחזקאל ח', י). לפני חורבן הבית המצב בבית המקדש היה איום ונורא. העם נגרר לעבודה זרה. בית המקדש הוזנח. יתר על כן היו תקופות שבית המקדש חולל בצורה הכי גסה ובוטה. הכניסו צלם להיכל. הנביא יחזקאל בנבואתו מתאר את המצב. בתוך בית המקדש היו צורות, ציורים וחריטות של עבודה זרה. ברור שעם ישראל לא היה מִקשה אחת. היו דרגות שונות של עובדי ה'. ומנגד דרגות שונות של עובדי עבודה זרה: - היו אנשים שלא עבדו עבודה זרה אך לא מחו נגדה. - היו אנשים שעבדו עבודה זרה אך לא יותר מזה. - היו שעבדו עבודה זרה אבל מחוץ למקדש. - היו שעבדו עבודה זרה, וגם עודדו אחרים לעבוד. - היו כאלה שהפכו להיות כמרים לעבודה זרה. - היו כאלה שבידהם ממש עשו את הפסלים! - והגדילו יותר מכולם אלו ששמו את הפסלים בבית המקדש, אלה "שחיפו את כל ההיכל בשקצים ורמשים" אלה ודאי הרשעים שבכולם. והנה, ר' יצחק נפחא אומר, שגם הם הרשעים ביותר, יזכו לגאולה. גם אותם ה' יגאל ויחזיר לארץ ישראל.ואם נחזור למשל, הם הם המתים שהחיה יחזקאל. ובעצם מה פירוש דברי ר" יצחק? למה הוא מתכוון? הנה כי כן, ר' יצחק רוצה לומר, כל היהודים יגאלו! כולם זכאים לגאולה! אין דבר כזה שיהודי ישאר בגלות! דברי ר' יצחק הם דרגה מעל דרגה ביחס לקודמיו. ר' ירמיה דיבר על יהודים שאין בהם לחלוחית של מצווה, אלה שחטאו ב"שב ולא תעשה". הם לא קיימו מצוות, אך הם לא חטאו ב"קום ועשה". הם לא עברו בפועל על מצות לא תעשה. לעומת זאת ר' יצחק נפחא מדבר על יהודים שעברו על מצוות לא תעשה ב"קום ועשה". הם עברו על מצוות לא תעשה ועל החמורות שבהם, חיללו את בית במקדש. אלה עברו על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". ועוד איפה הם עשו את הפסל- בתוך בית המקדש. וגם הם יגאלו. אז אם חשבנו לפני כן שר' ירמיה בר אבא הוא סניגורן של ישראל, הרי שעכשיו ברור: ר' יצחק נפחא הוא אבי הסניגורים של ישראל.

5. דיעה חמישית- יהודים שנשבו ונהרגו בבבל

ר' יוחנן אמר אלו מתים שבבקעת דורא. וא"ר יוחנן... שבשעה שהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל. היו בהן בחורים שהיו מגנין את החמה ביופיין. והיו כשדיות רואות אותן ושופעות זבות. אמרו לבעליהן ובעליהן למלך. צוה המלך והרגום. ועדיין היו שופעות זבות. צוה המלך ורמסום.

האגדה מסיימת בדברי ר' יוחנן שהמתים שהחייה יחזאל הם המתים שבבקעת דורא שבבבל. הגמרא מספרת את סיפורם: מדובר בשבויים יהודים שנפלו בשבי. הם הובלו במסע של עינוי וסבל מירושלים לבבל. כשהגיעו לבבל אחר כל הסבל שבדרך, הרגו אותם הבבלים על אדמת בבל "בדם קר".

סיום מעין פתיחה וסגירת מעגל - האגדה סיימה כפי שהתחילה. האגדה פתחה בבני אפרים. אלה ספרו לקץ של 400 שנה ועלו לפני הזמן ונהרגו על ידי פלישתים, אנשי גת. כלומר בני אפרים "הרוגי מלכות". האגדה מסיימת בסוג אחר של הרוגי מלכות. שבויים יהודים שעברו מסלול ארוך של "מסע שבי", עינויים וסבל. ולבסוף נהרגו בגלל היותם יהודים. שתי הקבוצות סוגרות מעגל היסטורי: - "בני אפרים" יצאו ממצרים לישראל ונהרגו בכניסה לארץ על ידי הפלישתים. לעומתם "הרוגי בקעת דורא" עשו תנועה הפוכה מארץ ישראל לגלות. - "בני אפרים" נהרגו בקרב על חירותם. "הרוגי בקעת דורא" נהרגו ב"דם קר", ללא חרב וללא קרב. - בני אפרים פותחים את ההיסטוריה היהודית, עוד בטרם יציאת מצרים."הרוגי בקעת דורא" סוגרים וחותמים את ההיסטוריה של עם ישראל לתקופת בית ראשון. גם אלה וגם אלה מייצגים את היהודי שלא ויתר על חירותו. שואף לעצמאות ופועל למענה. אלה וגם אלה אהבו את ארץ ישראל. כולם נהרגו על קידוש ה'. כולם בחינת "הרוגי מלכות". מה הרעיון שעומד מאחורי שתי הדוגמאות? אולי, רצו חז"ל לאמר יש הרבה סוגים של הרוגי מלכות. כולם קדושים. כולם יזכו לתחיית המתים. ולפי הנמשל של האגדה, כולם יגאלו. כלומר, כל מי שפועל למען ארץ ישראל, כל מי שחדור אהבה לארץ ישראל, כל מי שהזהות היהודית חיה בקרבו, כל אלה יגאלו. ואולי, בדרך זו באו חז"ל ללמדנו מי הם הרוגי מלכות: כל יהודי שנהרג רק בגלל היותו יהודי, הרי שהוא קדוש. בדרך זו הוא חלק מקידוש ה'.

סיכום חזון יחזקאל ואגדת חז"ל חזון העצמות היבשות כמשל מדבר על תחיית המתים. הנמשל- גאולת עם ישראל. העצמות היבשות הם עם ישראל, תחיית העצמות פירושה גאולת ישראל. ובאשר לאגדת חז"ל, גם היא באה בצורה של משל ונמשל. חז"ל שואלים מי היו מתים שהחיה יחזקאל – וזהו המשל. בנמשל שאלת חז"ל היא: מי זכאי לגאולה? מי מעם ישראל יגאל?

ד. חמש דיעות- רעיון אחד.

כאמור, מחלוקת באגדה אינה מחלוקת במובנה הרגיל. המחלוקת באגדה מעלה דיעות שונות. על פי רוב הדיעות השונות מביעות רעיונות שונים. אולם הרעיונות השונים הם בבחינת זויות שונות של אותו רעיון. או מכלול רעיונות שמובילים לרעיון אחד. (לפעמים המחלוקת מביעה רעיונות שונים למצבים שונים). במקרה שלנו המבנה של האגדה יעזור לנו לרדת לעומק דעתם של חז"ל. במבנה טמון הרעיון העיקרי של כל האגדה. להלן נפרט את חמש הדיעות ונתייחס למבנה. דיעה א': בני אפרים- "הרוגי מלכות". דיעה ב': בני אדם אדם שכפרו בתחיית המתים (רשעים) . דיעה ג': בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצווה (רשעים מאוד). דיעה ד': בני אדם את שחיפו ההיכל בעבודה זרה (עוד יותר רשעים) . דיעה ה': שבויים יהודים שנהרגו בבבל- "הרוגי מלכות".

הדיעה הראשונה והאחרונה דומות. גם אלה וגם אלה "הרוגי מלכות". "בני אפרים" נהרגו תוך כדי עקשנות וקנאות להיכנס לארץ. לעומתם הרוגי בקעת דורא היו חיילים שנשבו או אזרחים שנשבו והובלו לארץ אויב ונהרגו שם. יש כאן שני סוגים של "הרוגי מלכות": בארץ ישראל ובחו"ל, כאלה שנלחמו וכאלה שנהרגו ב"דם קר" רק מפני שהם יהודים. בדרך זו האגדה כללה את כל "הרוגי מלכות" לסוגיהם. הדוגמאות: השניה, השלישית והרביעית באות מהחמור לחמור יותר, הדוגמאות מציינות יהודים שלכאורה לא מגיע להם להיגאל... והנה, גם אלו יגאלו. דרך המבנה באו חז"ל לאמר, כפי שהרוגי מלכות זכאים לתחיה, כך גם רשעי עם ישראל זכאים לתחיה. מאחר שהחזון והאגדה עוסקים בגאולת ישראל, הרי שהמסקנה תעסוק בגאולה: כפי שהרוגי מלכות זכאים לגאולה, כך גם רשעי עם ישראל זכאים לגאולה. הרוגי מלכות מייצגים את הצדיקים. הדוגמאות האחרות מייצגות את הרשעים. אשר על כן המסקנה היא: כפי שהצדיקים ודאי ראוים להיגאל, כך גם רשעי ישראל גם הם ראויים לגאולה. גם הם יגאלו בבוא העת.

ה. כולם זכאים לגאולה

לסיכום כל הנאמר עד כאן, המדרש עוסק בשאלה, מי יזכה להיגאל. העם אומר: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". למה? כי הם מנותקים מהשורשים. הם היו עובדי עבודה זרה כבר בארץ ישראל. מאחר וכך אולי, גם אין להם עניין להיגאל. לחזור לארץ ישראל פירוש לחזור למחוייבות של היהודי. על כל הכרוך בכך. ובאשר לעובדות ולמציאות- גאולה אינה נראית כדבר מציאותי. מלכות בבל חזקה ואיתנה ושולטת בכל האיזור. יחזקאל בנבואת "העצמות היבשות" בא ומודיע: גאולה תהיה! חז"ל באגדה באים ואומרים: אפילו רשעים יגאלו! חז"ל צירפו בכפיפה אחת את הרוגי המלכות ואת הרשעים הגדולים ביותר שבעם ישראל. מה הם רצו לאמר בכך? הם באו והדגישו, כפי שאלה צדיקים וראויים להיגאל, כך גם אלה ראויים להיגאל. ובעצם, זה כל עניינה של האגדה. זהו הרעיון המרכזי והעיקרי של מדרש חז"ל זה: "ועמך כולם צדיקים". או כדברי המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כלומר, כולם זכאים לגאולה. כל יהודי באשר הוא- יגאל בבוא עת הגאולה. הקב"ה לא יוותר על אף אחד. כדברי הנביא: "ואתם תלֻקטו לאחד אחד" (ישעיהו כ"ז, יב).

ו. לימוד זכות על עם ישראל

אכן אלה הם דברי חז"ל: כולם יגאלו. ואנו לא נותר לנו, אלא לחשוב ללמוד ולנסות להבין- למה? בזכות מה? למה כולם זכאים לגאולה? למה גם הרשעים הגמורים? נראה לאמר שחז"ל רצו ללמד אותנו פרק באהבת ישראל. עוד פרק בסניגוריא על עם ישראל. האגדה לא פירטה למה? למה גם רשעים זכאים לגאולה. אבל אנו- חובתנו למצוא את הסניגוריא. חובתנו ללמד זכות על כל אחד ואחד מבני ישראל בצורה זו או אחרת. להלן נביא ארבעה הסברים לסניגוריה על עם ישראל. ארבע אפשרויות של לימוד זכות. ארבע דוגמאות וזו רק ההתחלה. ואידך זיל גמור:

א. אותם "רשעים" גלו מארצם, סבלו, עונו בגלל היותם יהודים. מאחר וכך הם כבר ריצו את עונשם. "ממילא יהיו בעיניך כזכאים, שקיבלו עליהם את הדין" (פרקי אבות א', ח). ב. אותם "רשעים" שנלחמו וגלו לבבל, הם היו נאמנים למלך יהודה- צדקיהו. הם לא רצו להיכנע לאוייב הבבלי. הם חרפו נפשם במלחמה למען כבוד עם ישראל. כלומר, בסופו של דבר הם פעלו למען קידוש ה'! ג. כל אותם "רשעים" שאין בהם לחלוחית של מצוה, ואלה שחיפו את היכל ה' בעבודה זרה, כולם עדיין מזהים את עצמם כיהודים. כל מי שמזהה את עצמו כיהודי, זה כשלעצמו קידוש שם שמיים. ד. עם ישראל נענש. הקב"ה העניש את עמו ישראל. עם ישראל קרויים "בנים". "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים י"ד, ב). גם כאשר אבא מעניש את בנו, הוא לא מפסיק לאהוב את הבן. וכך גם כאשר ה' מעניש את עמו, ה' לא מפסיק לאהוב את עמו. הקשר אבא-בן אינו מתבטל ואינו נחלש. הקשר הזה-קיים לנצח וזה חלק בלתי נפרד ממהותו של עם ישראל.