פתיחת התפריט הראשי

פרק א: אף לא מילה אחת רעה על עם ישראל

משה רבנו הוא בחיר הנביאים. לעומתו עם ישראל הינו העם הנבחר. בפרק זה נדון, בסייעתא דשמיא, במתח שבין הנביא המובחר לבין העם המובחר. המתח בין הנביא הכי אהוב על ה' לבין העם הכי אהוב על ה'. מה יקרה כאשר משה רבנו יאמר מילה אחת של גנאי על העם הכי אהוב על ה'?

א. משה בחיר הנביאים מול עם ישראל בחיר העמיםעריכה

חז"ל מכנים את, משה רבנו "רבן של נביאים". כלומר , משה היה נביא בדרגה הכי גבוהה. התורה מעידה עליו שהיה יחיד ומיוחד מכל הנביאים "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמנת יהוה יביט" (במדבר י"ב, ח). כמו כן התורה מעידה שה' מתגלה למשה, כל אימת שמשה רוצה. כך עולה מתוך פרשת "פסח שני". היו אנשים טמאים שלא הקריבו קורבן פסח. הם פנו אל משה: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן יהוה" (במדבר ט', ז-ח), משה עונה להם: "עמדו ואשמעה מה יצוה יהוה לכם". למשה ברור, הוא יפנה אל ה' וה' יתגלה אליו.


ועל פסוק זה כותב רש"י:

אמר להם "עמדו ואשמעה"  (במדבר, ט' ח).
כתלמיד המובטח לשמוע מפי רבו. 
אשרי ילוד אישה שכך מובטח, 
שכל זמן שהיה רוצה מדבר עם השכינה.               

בסוף ספר דברים התורה שוב מעידה על ייחודו של משה רבינו כנביא: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יהוה פנים אל פנים" (דברים ל"ד, י). גם המדרש מציין שמשה הוא בחיר הנביאים. ובלשונו של המדרש "אין מי שה' שמח בו יותר ממשה" פירוש הדבר: משה הוא הכי אהוב מכולם. הנה כי כן משה הוא בחיר הנביאים. מולו עומד עם ישראל בחיר העמים. מה יקרה כאשר בחיר הנביאים יאמר מילה אחת רעה על בחיר העמים. פעמיים חז"ל התייחסו לדברי משה כלפי בני ישראל. פעם אחת במעמד הסנה, ראשית השליחות של משה. פעם שנייה בסוף שנת הארבעים, בסוף השליחות של משה. בשני המקרים חז"ל יעמידו זה מול זה: משה רבנו אהובו של מקום, מול עם ישראל, העם שה' בחר בו להיות לו לאלוהים.

ב. מצבם הרוחני של ישאל במצריםעריכה

להלן נדון בשני המקרים, ונעלה מתוכם את עומק האיסור להטיל דופי בבני ישראל, או לכנותם בכינוי גנאי כל שהוא. התורה מפרטת ומתארת את השעבוד של בני ישראל במצרים.

וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם  וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס... 
וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה  בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים  וּבְכָל 
עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם  בְּפָרֶךְ... :
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן.                      (שמות א' יא, יג-יד, כב)

אולם התורה אינה כותבת מאומה על מצבם הרוחני של בני ישראל במצרים. האם היו מאמינים? עובדי ה'? שמרו על ברית אבות, כלומר ברית המילה? או שמא היו במצרים כמו המצרים? האם השנים הרבות במצרים, 210 שנה, השפיעו על עם ישראל? האם השעבוד, כ- 100 שנה, הפך אותם למצריים בהתנהגותם ובאמונתם? חז"ל אומרים כי "בני ישראל נגאלו מפני שלא שינו את שמם, את לשונם ואת מלבושיהם" (מכילתא שמות, בא). מדברים אלו נ
יתן להבין כי ישראל שמרו רק על שלושה דברים אלו. מדרש אחר אומר: "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל". אולי, אפשר להבין מכך שהגברים כבר לא היו ראויים להיגאל?! להלן נביא מקור מהתנ"ך ומקור מחז"ל האומרים בפרוש שעם ישראל היה שקוע בעבודה זרה בהיותו במצרים.


1. "ואת גלולי מצרים לא עזבו"
הנביא יחזקאל כותב במפורש שעם ישראל במצרים היו עובדי עבודה זרה:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב
וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  
אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ  צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת: 
וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: 
וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי  אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ
וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם:
וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם  אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם 
לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"		                                                      (יחזקאל כ', ה-ט)

הנביא יחזקאל מתאר את מצבם של בני ישראל במצרים לפני שנגאלו. בדבריו אנו מגלים תמונה עגומה. אנו נפגשים עִם עָם של עבדים, שהשנים הרבות במצרים השפיעו עליו לרעה. עם ישראל הלך והידמה יותר ויותר למצריים. עם ישראל היה שקוע בעבודה זרה: "ביום ההוא נשאתי ידי להוציאם מארץ מצרים". הנביא מתאר את ישראל ערב היציאה. "ואמר אלהם" ממשיך הנביא את דברי ה', "איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו". אולם עם ישראל נשאר שקוע בעבודה זרה: "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי...ואת גלולי מצרים לא עזבו..." מדברי הנביא יחזקאל עולה בברור. עם ישראל במצרים היה שקוע בגילולי מצרים. בכל זאת עם ישראל שמר על זהותו כעם נבדל מהמצרים. אך הדבר נעשה בעיקר ע"י דברים חיצוניים: מלבושם, לשונם ושמותיהם. מצבם החמור של בני ישראל וריחוקם מעבודת ה' מוזכר בחז"ל באופן נוסף:

"בני ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה" (זוֹהר חדש ריש יתרו). 

2. "אלה עובדי עבודה זרה"
בדומה לדברי הנביא יחזקאל אנו פוגשים תיאור דומה במדרש. כאשר בני ישראל נמצאים בים סוף בחרבה בתוך הים, המצרים רודפים אחריהם ונכנסים לים סוף גם הם. אולם בני ישראל יוצאים ביד רמה, ולעומתם המצרים טובעים בים. מלאכי השרת אינם מבינים מדוע עם ישראל עובר "בתוך הים ביבשה" ולעומתם המצרים טובעים בים. מלאכי השרת מתעלמים מכך שהמצרים עד אתמול שיעבדו את עם ישראל. המצרים היו עם משעבד, מנצל ואכזרי. ואילו עם ישראל היה עם משועבד וסובל. מלאכי השרת רואים נקודת זמן מסוימת מאד. ועל אותו רגע הם שואלים יש כאן אי צדק: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה?!" (שוחר טוב, ט"ו). א"כ מדוע אלה נגאלים ואלה טובעים?! הרי לנו אם כן מדרש חז"ל מפורש שעם ישראל במצרים היו עובדי עבודה זרה!

3. "ואת ערום ועריה"
בנבואה אחרת הנביא יחזקאל מתאר את רגעי הגאולה, גאולת מצרים. הרגעים שהדוד התקרב לרעיה וגאל אותה. מה מצא הדוד ברעיה?

וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ:
לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה  לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ 
בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי:
רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים:  שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה  וַתִּהְיִי לִי:
וָאֶרְחָצֵךְ במַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן: וָאַלְבִּישֵׁךְ 
רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי:                                                  (יחזקאל ט"ז, ד-י)

הנביא יחזקאל מדמה את רגעי יציאת מצרים ללידה. יש כאן לידה של תינוק. ובמשל התינוק "ערם ועריה". חז"ל מתייחסים לנבואה זו ומסבירים אותה:

בן חרש אומר "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים". 
הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם, שיגאל את בניו.
ולא היה בידם מצוות שיעסקו בהם כדי שיגאלו.
שנאמר "שדים נכֹנו ושערך צמח ואת ערֹם ועריה...".
ערום מכל מצוות. 
נתן להם הקב"ה שתי מצוות, דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו.
שנאמר: "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך... ". 
ואומר "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט', יא)
לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים ימים
שאין נוטלים שכר אלא ע"י מעשה.                                              (מכילתא פרשה ה', כח)

המדרש משבח את בני ישראל שהיו להם שתי מצוות ביציאת מצרים. ברית מילה וקורבן פסח. אך יחד עם זאת המדרש אומר בצורה הכי מפורשת: לא היו מצוות אחרות בידי בני ישראל. ובלשון המדרש "ואת ערום ועריה"- ערום מכל המצוות. נבואה זו של יחזקאל ומדרש חז"ל משלימים את התמונה שתיארה את בני ישראל השקועים בעבודה זרה, בגילולי מצרים.

4. מי לא שמח לצאת מהשעבוד?
גם מדברי הנביאים וגם מדברי חז"ל עולה התמונה שבני ישראל היו שקועים בעבודה זרה. עניין זה מובא במדרש חז"ל מזווית אחרת. בני ישראל היו שקועים בעבודה זרה עד כדי כך שלא שמחו מבשורת הגאולה. להלן דברי המדרש:

ר' יהודה בן בתירא אומר:
הרי הוא אומר ולא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה. 
וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח, 
נולד לך בן זכר... רבך מוציאך לחירות- ואינו שמח.
 אם כן למה נאמר ולא שמעו אל משה?
אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה.
שנאמר "ואמר אליהם איש שקצוי עיניו השליכו
ובגלולי מצרים אל תטמאו (יחזקאל כ', ז).
ואומר: "וימרו בי ולא אבו שמוע ...ואעש למען שמי לבלתי החל..." (שם ח-ט). 
זה הוא שכתוב "וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצום אל בני ישראל" (שמות ו', יג).
צום לפרוש מעבודה זרה.                                         	       (מכילתא שמות י"ב, ו)	

חז"ל התעוררו לקושי בפסוק "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו', ט). דבר והיפוכו?! מי שמשועבד אמור לשמוח מבשורת הגאולה. והנה בני ישראל אינם שמחים מדברי משה, ואף אינם שומעים לו. לפי חז"ל, אין זאת אלא שאין להם עניין לצאת ממצרים. הם כל כך שקועים בגלולי מצרים, עד כדי כך שהם כבר מעוניינים להישאר במצרים ואפילו כעבדים.

ג. משה: "והן לא יאמינו לי"עריכה

לסיכום כל הנאמר עד כאן, מצבו של עם ישראל עגום. מלאכי השרת מכנים אותם עובדי עבודה זרה. הנביא יחזקאל כותב במפורש: "ואת גלולי מצרים לא עזבו". מצבם של עם ישראל "ערום ועריה" מן המצוות. ס"ה יש בידם שתי מצוות בעת השחרור. קשה להניח שעם כזה יקבל את בשורת הגאולה. מה לו ולאמונה?! נחזור למשה רבינו, בהתגלות הסנה הקב"ה משדל את משה לקבל את התפקיד- להוציא את בני ישראל ממצרים (שמות ג', א-ד, יז). משה רבנו מסרב בתחילה. אח"כ מתנהל דו שיח בין הקב"ה לבין משה. בין היתר משה שואל: "..והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה' " (שמות ד',א). שאלה- טענה זו של משה נראית הכי צודקת. שאלה עניינית ומעשית. בשאלה זו משה מגלה אחריות. השאלה הזו בהחלט מתאימה למציאות הרוחנית של עם ישראל, כפי שהסברנו לעיל. לאור המצב האמוני הירוד של עם ישראל משה צודק. משה צריך לשאול את השאלה הכי מעשית והכי מתבקשת. מה לעשות אם העם לא יאמינו לי. לא בטוח שהם יאמינו שה' שלח אותי, שה' דיבר אלי?!
הצדק עם משה, יש שלוש סיבות טובות שהעם לא יאמין שה' שלח את משה.

  1. אהרון נמצא עִם העָם. הוא משמש בתפקיד של מנהיג. ממילא אהרון ראוי לתפקיד זה.
  2. משה נעדר ממצרים תקופה ארוכה, עשרות שנים. העם שכח מי זה משה.
  3. העם שקוע במ"ט שערי טומאה, בגילולי מצרים.

אכן כן, הכי מוצדק לשאול "והן לא יאמינו לי". ובכל זאת חז"ל אומרים כי הקב"ה לא היה מוכן לקבל שאלה זו. יתר על כן הקב"ה העניש את משה על כך. להלן מדרש חז"ל ובו התייחסות ה' לדברי משה והעונש שמשה קיבל:

ד. "דיבר משה שלא כהוגן"עריכה

"ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי"
אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן.
הקב"ה אמר לו: "ושמעו לקלך" (שמות ג', י"ח)
והוא אמר: "והן לא יאמינו לי".
מיד השיבו הקב"ה בשיטתו 
נתן לו אותות לפי דבריו.
ראה מה כתיב אחריו:
"ויאמר אליו ה' (מזה) מה-זה בידך ויאמר מטה" (שמות, ד', ב)
כלומר, מזה שבידך אתה צריך ללקות
שאתה מוציא שם רע על בני
הם מאמינים בני מאמינים.
שנאמר: "ויאמן העם", (שם ד", לא)
בני מאמינים שנאמר "והֶאֱמִין בה'". (בראשית, ט"ו, ו)
תפש משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו.
שנאמר: "כי יודע אלוהים..."
כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות.
מה כתיב: "ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש"
לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו את הנחש
 כלומר עשית מעשה של זה.                                 (שמות רבא ג', יב)

והנה, למרות כל מה שאמרנו עד כאן. למרות שהשאלה מוצדקת מבחינת משה: מה יקרה אם לא יאמינו לי. למרות הנסיבות המצדיקות שאלה זו. חז"ל מגיבים במלוא החומרה על שאלתו של משה: "אותה שעה דיבר משה שלא כהוגן". ומיד ה' נוזף במשה, ומוכיח אותו, על חוסר האימון בבני ישראל. הם בני ישראל, לפי דברי ה', "מאמינים בני מאמינים". ואתה משה בבחינת "מוציא שם רע על בני". לכן משה צריך ללקות-להיענש והמדרש ממשיך: אתה משה עשית מעשה נחש. זה הוציא שם רע על בוראו. ואתה משה מוציא שם רע על בני ישראל. משום כך כפי שהנחש לקה, כך גם אתה תלקה. חז"ל ממשיכים ואומרים: המטה נהפך לנחש כדי לאמר למשה "אתה עשית מעשה של זה". חז"ל ממשיכים להחמיר עם משה. הם מסבירים את שני האותות שמשה קיבל כעונש על דבריו. האות הראשון- המטה הופך לנחש, כפי שאמרנו לעיל. האות השני- ידו של משה הופכת "מצורעת כשלג". ממשיך המדרש ואומר:

"ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך".
אמר לו: מה הנחש כשהלשין הכיתי אותו בצרעת  
שנאמר: "ארור אתה מכל הבהמה" (בראשית ג', יד)
כמה דאת אמר  "צרעת ממארת" (ויקרא י"ג, נא) ...
אף אתה ראוי ללקות בצרעת.
ולמה הכניסה בחיקו לפי שדרכו של לשון הרע לומר בסתר ...
"ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג"
לקח את שלו על שהלשין.                                           (שמו"ר ג', יג)

הנה כי כן, לפי חז"ל, משה נענש מיד. אות היד המצורעת, אינו אלא עונש. זהו עונשו של מוציא שם רע. הנחש אמר לשון הרע ולקה בצרעת. מרים הוציאה שם רע ולקתה בצרעת. וגם אתה משה אמרת לשון הרע על בני. לכן ידו הפכה מצורעת.

ה. "שמעו נא המורים"עריכה

עד כאן דנו במקרה הראשון שמשה מדבר לא טוב על בני ישראל, וה' העניש אותו. להלן נדון במקרה השני. זה אירע בשנת ה- 40 ליציאת מצרים:

 וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
 וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: 
 וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:
 וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                              
 וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם: 
 וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: 
 קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: 
 וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
 וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל  אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים  הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: 
 וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: 
 וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: 
 הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְהוָה וַיִּקָּדֵשׁ בָּם                						(במדבר כ', א-יג)

בגלל חטא מי מריבה נענשו משה ואהרון ולא נכנסו לארץ.
התורה אומרת זאת במפורש מיד אחרי החטא:

"יען לא האמנתם בי
להקדישנו לעיני בני ישראל
לכן לא תביאו את הקהל הזה
אל הארץ אשר נתתי להם". 	          			(במדבר כ', יב)

המפרשים התייגעו למצוא, מה בדיוק היה חטאם של משה ואהרון. זה בכה וזה בכה. והנה חז"ל רגישים מאד לקטיגוריה על עם ישראל. חז"ל תולים את חטאם בכך שמשה כינה את בני ישראל: "המֹרים". וכך כותבים חז"ל:

 "אין לך שמח בבני יותר ממשה,
 ועל ידי שאמר "שמעו נא המֹרים",
 נגזר עליו שלא יכנס לארץ".	 			 (שיר השירים רבא א') 

חז"ל אינם מוכנים לשמוע קטגוריה על בני ישראל. הקב"ה אינו יכול לשמוע שמכנים את בניו- "המורים"! ולא משנה מה הנסיבות. ואפילו הן מוצדקות. מבחינת הקב"ה אין דבר כזה "נסיבות מוצדקות" לאמר קטגוריה על עם ישראל. אין שום סיבה שתצדיק כינוי כה חמור על עם ישראל- "המורים". מדברי המדרש עולה מסקנה פשוטה: "אין מצב" לדבר רע על בני ישראל. וכל מי שיכנה את בניו של מקום בכינוי גנאי, הוא ייענש. ואפילו אם הוא אהובו של מקום. אפילו יהא זה משה רבינו, שאין לנו אהוב למקום יותר ממנו. לסיכום, למרות שמשה- אהובו של מקום. ולמרות שהנסיבות "מוצדקות", משה נענש ובעונש החמור ביותר. נגזר עליו שלא יכנס לארץ. זאת רק מפני שכינה את בני ישראל בכינוי גנאי: "המורים".

ו. "עזה כמות אהבה"עריכה

המסקנה פשוטה וברורה. הקב"ה אוהב את כל אחד מנביאיו, וכמובן, את משה יותר מכולם. אך מול הפרט נמצא הכלל: כלל ישראל- עם ישראל. אהבת ה' את כלל ישראל- זו אהבה מיוחדת. זו אהבה עזה, שאי אפשר להבין אותה וכדברי שלמה המלך בשיר השירים: "... כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה" (שיר השירים, ח', ו). כזו אהבה שוררת בין הקב"ה לעם ישראל, שאסור לאמר מילת גנאי על עם ישראל. אין נסיבות מוצדקות! אין תירוצים! מי שיאמר מילת גנאי, ייענש ובעונש הכי חמור. ואפילו יהא זה האדם הכי אהוב על הקב"ה, אפילו משה רבנו.
הדברים מזעזעים ונוקבים. עד כמה צריך להיזהר מלאמר מילת גנאי הכי קטנה על "כלל ישראל". וכדברי הכתוב "אך טוב לישראל" (תהלים ע"ג, א) על עם ישראל לאמר רק דברים טובים. רק סניגוריא!!!