תבנית:Translations

רשות הציבור קובץ זה שוחרר לרשות הציבור כיוון שהזכויות עליו פגו.

הערה זו תקפה בארצות־הברית, קנדה, האיחוד האירופי ובמדינות שבהן זכויות היוצרים פגות ככלות 70 שנה ממות היוצר.

העברה לוויקישיתוף תמונה זו סומנה כתמונה חופשית. מומלץ להעביר תמונות חופשיות לוויקישיתוף, שם תמונות אלה תוכלנה לשמש מיזמים נוספים בעברית ובשפות אחרות.

אם תמונה זו תועבר לוויקישיתוף, יש לסמן אותה באמצעות התבנית {{גם בוויקישיתוף}} על מנת שתוסר מויקיטקסט.

תבנית:Authority control היה פעם זוג שרצה כבר זמן רב להביא ילד לעולם, עד שלבסוף האישה נתנה תקווה שה' רוצה שרצונותיה יתגשמו. בחדר השינה של בני הזוג היה חלון קטן, שממנו נשקף גן יפהפה, שבו היו כל מיני פרחים וירקות. אולם הוא היה מוקף בחומה גבוהה, ואיש לא העז להיכנס פנימה, כי הוא היה שייך למכשפה חזקה מאוד שכולם פחדו ממנה. יום אחד עמדה האישה ליד החלון והסתכלה על הגן שבו ראתה חלל נטוע צנוניות, והן נראו כל כך מעוררות תיאבון וכל כך טריות עד שהיא חשה תשוקה לאכול אותן. התשוקה שלה גדלה מיום ליום, וכיוון שידעה שאינה יכולה לספק אותה, היא החלה להרגיש עצובה, חיוורת וחולנית. הבעל נבהל ושאל אותה:

-מה יש לך, אישה יקרה?

-הו! הוא ענה, אם אני לא יכול לאכול צנוניות מהאנשים שמאחורי הבית שלנו, אני בוודאי אמות.

הבעל שאהב אותה מאוד, חשבה לעצמה.

-לפני שאסכים שאשתי תמות, אביא לה את הצנוניות, לא משנה מה זה יעלה לי.

בשעת בין ערביים קפץ מעל קירות גינת הקוסמת, תפס חופן צנוניות ברגע והביא אותו לאשתו, שמיד הכינה סלט ואכלה אותו בתאבון הגדול ביותר. אבל טעמו היה כל כך טוב, כל כך טוב, שלמחרת היא רצתה עוד יותר לאכול אותו שוב: היא לא יכלה לנוח אם בעלה לא ילך שוב לגן. אז הוא הלך בשעת בין ערביים, אבל הוא נבהל מאוד, כי הקוסמת הייתה בתוכו.

-איך אתה מעז, אמרה בכעס, לבוא לגינה שלי ולגנוב את הצנון שלי כמו גנב? אתה תיענש!

-אה! הוא ענה, סלח לי על תעוזה, כי עשיתי זאת מתוך צורך. אשתי ראתה את הצנון שלך מהחלון, והיא כל כך חשקה בהם שהיא תמות אם לא תאכל אותם.

הקוסמת אמרה לו אז והניחה את כעסה:

-אם מה שאתה אומר נכון, קח כמה צנוניות שאתה רוצה, אבל בתנאי אחד: אתה צריך לתת לי את הבן שאשתך תלד. לא יחסר לו כלום, ואני אדאג לו כאילו הייתי אמא שלו.

הבעל קיבל בעצב, וברגע שראה את בתו נולדת נתן אותה למכשפה, שנתנה לילדה את השם רפונזל (שפירושו צנון) ולקחה אותה.

רפונזל הייתה הילדה הכי יפה אי פעם תחת השמש. כשהייתה בת שתים עשרה, הקוסמת נעלה אותה במגדל ביער, שלא היו בו מדרגות או דלת, אלא רק חלון קטן וגבוה מאוד. כשרצתה הקוסמת להיכנס, היא עמדה תחתיה ואמרה:

רפונזל, רפונזל, זרקי את השיער שלך, אני אטפס דרכו.

ובכן, לרפונזל היה שיער ארוך ויפה מאוד ועדין כמו זהב טווי. ברגע ששמעה את קולה של הקוסמת, הייתה מתירה את צמתה, מניחה לה ליפול מראש חלונה, שהיה יותר מעשרים מטר מהאדמה, והקוסמת הייתה מטפסת דרכם.

אבל קרה, לאחר כמה שנים, שבן המלך עבר ביער ההוא והתקרב למגדל שבו שמע שיר כה מתוק ורך עד שעצר להאזין לו. הייתה זו רפונזל שבילתה את זמנה בבדידותה ובדרה את עצמה על ידי חזרה על השירים הנעימים ביותר בקולה המתוק. בן המלך רצה להיכנס, והוא חיפש את דלת המגדל, אך לא מצא אותה. הוא הלך הביתה, אבל השיר חדר לליבו עד כדי כך שהוא הלך ליער כל יום כדי להאזין לו. בזמן שאחד מהם היה מתחת לעץ, הוא ראה את הקוסמת מגיעה, ושמע אותה אומרת:

רפונזל, רפונזל, זרקי את השיער שלך, אני אטפס דרכו.

רפונזל אז הניחה לשיערה ליפול והקוסמת טיפסה למעלה.

אם זה הסולם שאת מטפסת עליו, אמר הנסיך, גם אני רוצה לנסות את מזלי.

ולמחרת, כשהחל להחשיך, ניגש אל המגדל ואמר:

רפונזל, רפונזל, זרקי את השיער שלך, אני אטפס דרכו.

מיד נפל השיער ובן המלך עלה. בתחילה פחדה רפונזל כשראתה גבר נכנס, כיון שעיניה עדיין לא ראו, אבל בן המלך החל לדבר אליה באהבה, ואמר לה שהשיר שלה ריגש את לבו כל כך, שמאז הוא לא היה מסוגל לנוח לרגע אחד והוא החליט לראות אותה ולדבר איתה. עם זה נעלם הפחד של רפונזל וכששאל אותה אם היא רוצה להיות אשתו, היא ראתה שהוא צעיר ונאה, היא חשבה לעצמה:

– יהיה לי טוב יותר איתו מאשר עם הקוסמת הזקנה.

הוא אמר כן, ולחץ את ידה בידו והוסיף:

– אשמח מאד לעזוב אתכם, אך איני יודע כיצד לרדת; בכל עת שתבוא, תביא לי חוטי משי שאיתם אעשה עצירת ביניים, וכשיארך מספיק, ארד, ואתה תיקח אותי על סוסך.

הם הסכימו שהוא ילך כל לילה, כי הקוסמת הלכה רק במהלך היום, שלא שמה לב לכלום עד שרפונזל שאלה אותה פעם אחת:

-תגידי לי, סבתא, למה הבגדים שלי כבר לא מתאימים? הם הולכים וקטנים בכל פעם

-אה, לעזאזל! ענתה הקוסמת. מה עשית! חשבתי שהסתרתי אותך מכולם, ואת רימית אותי!

היא תפסה את שערה היפה של רפונזל בכעס, סובבה אותו כמה פעמים בידה השמאלית, לקחה מספריים בימין, ואז, לאחר זמן מה, היא גזרה אותם, הצמות היפות נפלו ארצה, הזעם הגיע למצב קיצוני עד כדי כך שהיא לקחה את רפונזל המסכנה למדבר, שם היא דנה אותה לחיות בדמעות ובכאב.

באותו יום שבו גילתה הקוסמת את סודה של רפונזל, בלילה היא לקחה את השיער שגזרה, סידרה אותו לחלון, וכשהנסיך הגיע ואמר:

רפונזל, רפונזל, פזר את השיער שלך, אני אטפס דרכו,

הוא מצא אותם תלויים. בן המלך עלה אז, אבל הוא לא מצא את רפונזל האהובה שלו, אלא את הקוסמת, שקיבלה אותו בפנים הכי גרועות בעולם.

-שלום! היא אמרה בלעג, אתה בא לחפש את אשתך הקטנה, אבל הציפור הקטנה כבר לא בקן שלה ולא תשיר שוב; הוציאו אותה מהכלוב שלה ועיניך לא יראו אותה יותר. רפונזל היא דבר אבוד בשבילך, לעולם לא תמצא אותה.

הנסיך חש את הכאב העמוק ביותר ובייאושו קפץ מהמגדל; התמזל מזלו שלא איבד את חייו, אבל הקוצים שעליהם נפל פילחו את עיניו. הוא החל להסתובב בעיוורון ביער, לא אוכל אלא שורשים ועשבים ורק מתעסק בקינה ובאבל על אובדן אשתו היקרה. הוא נדד כך כמה שנים בסבל הכי גדול, עד שהגיע לקצה הנטוש שבו חיה רפונזל בייסורים מתמשכים בחברת בנה שילדה. הוא שמע את קולה וחשב שהוא מכיר אותה; הוא הלך ישר לעברה, הוא זיהה אותה ברגע שמצא אותה, כשראתה אותו היא השליכה את עצמה על צווארו ובכתה מרה. הדמעות שפגעו בעיניו החזירו את צלילותן הקודמת והוא ראה שוב כמו קודם. הוא לקח אותה לממלכתו שם התקבלו בשמחה רבה, והם חיו שנים רבות ומאושרות.

פעמונית (מעשייה)