ריב לשונות הוא חיבור מאת אחד העם שפורסם לראשונה בעיתון "השלח", כרך כ"ב, חוברת ב', בחודש אדר שנת תר"ע.


כשהרגישו אבותינו בימי הבית השני, שה-"קרקע" הולכת ונשמטת מתחת רגלי האומה, עמדו וצמצמו את "הקרן הלאומית" ב"מטלטלים", שלא תאבד באבדן הארץ הלאומית. הדת, הספרות, וביסודן של שתיהן – הלשון, זה היה "החוט המשולש" הלאומי, שקשר ואחד מני אז כל חלקי העם המפוזרים וכל הדורות ההולכים ובאים. שלשת הקנינים הלאומיים האלה היו מתחלה "מחוברים לקרקע", ובשביל שיהיו מוכשרים להטלטל ממקום למקום, צריכים היו לותר על אלה משרשיהם שלא ניתנו להעקר ממקום גידולם הטבעי. הדת מוכרחת היתה לותר על בית המקדש וכל המצוות התלויות בארץ, הספרות – על השירה החיה, הנזונת מ"ריח השדה" של ארץ אבות, והלשון – על השמוש בדבור פה, שאינו יכול להתקיים בתוך "סביבה" זרה על אדמת נכר. בחוש לאומי בריא, הרואה את הנולד ומקדים רפואה למכּה, הזדיין רוח עמנו והכין עצמו לקראת המשבר הלאומי לפני בואו, כמי שיוצא לדרך רחוקה ומקדים להתקין לו את חפציו בעוד מועד, שיהיו עשויים לפי צרכי הדרך ונוחים לטלטול. עוד בזמן שבית המקדש היה קיים וישראל שרויים על אדמתם, התחילה אותה ההכנה לדרך. המרכז הדתי עבר לאט לאט מבית המקדש לבתי כנסיות ובתי מדרשות, "שיר השירים" ו"רות" הניחו מקומם לקובצי הלכה ואגדה, והלשון העברית הלכה הלוך והתרחק משוק החיים ונעשתה יותר ויותר לשון של ספרים בלבד. וכה הוכשרה שארית הפליטה של "הקרן הלאומית" לצאת "לדרך" יחד עם העם ולפרנס שם את חייו הלאומיים בימי האפלה של הגלות הארוכה.

"פרנסה" זו היתה אמנם על הרוב רק בצמצום, לחם עוני, אבל ה"קרן" שמורה היתה היטב. ועל כן לא נתעוררה בכל אותם הדורות שום שאלה, אם ראויים עוד היהודים להחשב כאומה מיוחדת, ולא היה צורך "להוכיח" זאת בפלפולים וראיות, לפי שיותר מדי היתה ישותה של הקרן הלאומית, עם כל צמצומה, בולטת בחיי העם.

עד שבאה העת החדשה ועוררה שוב את ההרגשה בעמנו, שמשבר לאומי חדש ממשמש ובא. עוד גם עתה אמנם לא הגענו לעצם המשבר בכל מלואו, אבל זה מאה שנה ויותר הוא הולך וקרב מיום ליום, וכל אותן השנים "החוש הלאומי" מרגיש בכך ומבקש דרכים להצלת האומה.

כשנגלתה הסכנה ראשונה בארצות המערב, הביאה מבוכה גדולה ברוח העם וגרמה לו לבקש הצלתו "בהסתר פנים": להכריז על האומה, שכבר בטלה מן העולם, ולהמשיך עם זה את קיומה, בהתנכרה בלבו של "כנסיה דתית" שהורישה לה האומה את נחלתה. למטרה זו צריך היה להפשיט מעל הדת את צורתה הישנה, שלא תהא לאומיותה בולטת, ולהפקיר את הלשון הלאומית וספרותה ל"חוקרי קדמוניות". תוצאות ה"הצלה" הזאת גלויות עכשו לכּל. מה שהפקירו – אבד להם, ומה שחשבו לשמור – אינו משתמר, ומה שרצו להצפין – לא יכלו הצפינו. לא היו ימים מועטים ונגלה הסוד, שלא היה כאן אלא שנוי השם בלבד: אין "כרוז" יכול לבטל קיומה של אומה, ואין "כנסיה" יכולה לרשת נחלתה של אומה.

ואחרי כן התחילו סימני המשבר להגלות גם במזרח. אבל פה היו תנאי החיים שונים מאלו שבמערב, ואחר תקופה קצרה של נסיונות ברוח מערבית, נקרע המסוה הזר ונגלו "הפנים הלאומיים" כמו שהם: דלים ורעים, מלאים מכות ופצעים, אבל "הצלם הלאומי" עדיין שוֹרָה עליהם.

ובכן התחילו פה לבקש אמצעים אחרים, יותר נאים, בשביל לעמוד בפני המשבר. הכל רואים, ש"החוט המשולש" הולך ונתּק: הדת תש כוחה, והלשון משתכחת, וספרותה נעזבת, וכך מתמזמזת וכלה שארית "הקרן הלאומית", – ומה יהיה בסופנו? רוצים אנו אמנם להאמין, שחפץ-הקיום עודנו חי בלב האומה, והוא ימצא סוף סוף תשובה נכונה לשאלה מרה זו. אבל עד עתה עוד לא נמצאה תשובה מוחלטת, שתניח דעת הכל, ורבו הדעות, ורבו הנסיונות – ואין נחת. הללו אומרים: חזוק הדת – זו היא התשובה היחידה. הדת היא ששמרה על קיומנו הלאומי עד עתה, והיא שתשמור עליו גם לעתיד, אם אך נקדיש כל כוחנו לחנך את העם ברוחה, והללו משיבים: הדת תלויה באמונה, ואמונה – ברוח העת, ורוח העת לא בידנו הוא. לכן מוטב שנקדיש כל כוחנו להתפתחות הלשון והספרות, אותם הקנינים הלאומיים שעזרו אף הם תמיד על יד הדת לפרנס חיי האומה, ועכשו שהדת רפויה, נוסיף חזוק לאלו, וימלאו הם מה שחסרה זו. ובאים אחרים וטוענים: מה בצע בכל העמל, אם הלשון אינה חיה – ואינה יכולה לחיות – בפי העם בגולה, ובהכרה תשאר מפני זה תמיד, היא וספרותה יחד, רק נחלת "המועט הנבחר", – והרוב מה יהיה עליו? לכן אין דרך אחרת להצלת קיומנו בלתי אם להשיב את "הקרן הלאומית" למקורה ולעשֹותה עוד הפעם "מחוברת לקרקע", כבשנים קדמוניות. למטרה זו אנו צריכים להקדיש כל כוהנו, וכשתושג יעבור המשבר מאליו. כל הקנינים הלאומיים יחליפו כוח אז בדרך הטבע ולא יצטרכו לאמצעים מלאכותיים, בשביל להוסיף להם חזוק.

ובעוד הכתות האלה – שכל אחת מהן אף היא יש בה כמה חלוקי דעות – מדיינות זו עם זו "בבית המדרש", והנה צמחה כתּה חדשה "ברחוב", הפותרת שאלת קיומנו הלאומי בדרך פשוטה וקלה עד להפליא. "שוטים שבעולם! – אומרת כתּה זו – למה אתם מכלים כוחכם לבטלה, זה בכׂה וזה בכה, וכורעים תחת המשא הכבד של "סבל הירושה", שאין בו עוד כוח להצילנו? הדת – תרי"ג מצוות לה, הלשון והספרות – צריכות למוד, ולארץ ישראל – הדרך רחוקה. וכל הטורח למה? יכולים אנו להתקיים כאומה מיוהדת גם בלי עזרת הקרן הלאומית העתיקה, ואין הדבר חסר אלא שנעקור מלבנו את "הגאותנות האריסטוקרטית" של אומה בת תרבות מימי עולם ונצייר לעצמנו כאלו פתאום, לפני ארבע מאות שנה, צמחה אומתנו מאדמת פולין וליטא ולשון יהודית-אשכנזית בפיה. וכי מחויבת אומה דוקא להביא כתב-יחס עד לתקופת הפירמידות של מצרים? ובכן, הרי לכם, בלי יגיעה יתרה, בסיס חדש לקיומנו הלאומי: לשון לאומית! לשון החיה לא בספרים, כי אם בפי העם. ואם נקדיש כל כוחנו לזו, לסלסלה ולרוממה ולהגדיל רכושה הספרותי, – נגיע ברבות הימים לברוא בה "קרן לאומית" חדשה מחודשה, שתפרנסנו בכבוד וברוח, תחת העצמות היבשות, שהורישו לנו "העברים" ללקקן עד סוף כל הדורות".

פשוט וברור! אלא שטעות אחת קטנה נשתרבבה בחלום נעים זה ועושה אותו דברים בטלים. "לשון לאומית" אין פירושה כלל: לשון שמדברים בה בני האומה. האשכנזים, הצרפתים, האנגלים, האיטלקים – כל אחת מן האומות האלה, הנושאות רגל הקולטורא האנושית בזמננו, נפלגת בדבור פה לכמה וכמה לשונות, הרחוקות לפעמים כל-כך מן הלשון הלאומית, עד שהמון העם, שלא למד את זו מפי מורים וספרים, לא יבינה כלל. כי בשביל שתתרומם לשון למדרגת לשון לאומית, לא די לה להיות "לשון האם", אלא צריך שתכיל עם זה גם אוצרה הרוחני של האומה מדור דור. ככה, למשל, זכתה לשון הולנדית להחָשב כלשון לאומית לעצמה, אע"פ שקרובה היא מאד ללשון אשכנז, מפני שמלבד שמושה בדבוּר, היא כוללת גם אוצרו הרוחני של העם המדבר בה, בעוד שבאשכנז עצמה עדיין שולט בהרבה מקומות "דיאַלקט" השונה מלשון אשכנז הכללית לא פחות מן ההולנדית, ואעפ"כ אין האשכנזים המדברים בו חושבים אותו ללשונם הלאומית, כי אם אותה האשכנזית שלמדו בבית הספר, שבּה נאצרו האידיאלים הלאומיים ועל ידה נעשו לקנין העם בכל דור.

ואם כך הוא הדבר באומות העולם, שמיום שעמדו על דעתן והכרתן הלאומית לא שנו את לשונן, ואותה הלשון, השגורה עכשו בפי כל אחת מהן, שלה היא באמת מאז ועד עתה, – מה נאמר אנחנו?

היתה לנו "לשון לאומית" במובן היותר שלם. בזה הכל מודים. אם יֶשנה עוד אתנו גם עתה או כבר בטלה מן העולם? – נניח, כי איננה עוד. אם כן לא נשאר לנו אלא לקרוא בלב דוַי: "מתה לשוננו הלאומית! כלָה האוצר הרוחני, שממנו היתה לאומיותנו נזוֹנת, – ואין לנו תמורתו!" אבל אף אם יקומו כל ישראל בבוקר אחד ויקראו בקול בוקע רקיעים: "מתה הלשון הלאומית! – תחיה הלשון הלאומית!" – לא אמרו כלום. אין מושיבים לשון על "כסא המלוכה" על ידי "הכרזה". לשון לאומית עולה לגדולה זו מאליה על ידי עבודת כל הדורות האצורה בה, וכשמתה – רוח האומה מת עמה, ואין לו תקנה. אין "זווג שני" נוהג בחיים הלאומיים...

ולא לחנם, כדומה לי, הוּרם דגל "הלאומיות הז'רגונית" רק עתה, בעת שהז'רגון עצמו כבר התחיל להשתכח. גם "הכנסיה הדתית" שבמערב נולדה רק בעת שהדת עצמה כבר התחילה להתרופף. ושני החזיונות האלה סבּה אחת להם. דבר הקרוב לעינינו ביותר – אין הדמיון שולט בו לשנותו, ורק כשהוא מתרחק מאתּנו ואינו נראה לנו עוד בכל שרטוטי צורתו, יכולים אנו לקשטו בדמיוננו במה שאין בו. כל זמן שהיו היהודים מסורים לדתם באמת והיא היתה שלטת בכל הליכות חייהם, היתה תכוּנתה האמתית מורגשת להם מקרוב, בלי אמצעי, ואי-אפשר היה שיעלה על דעתם דבר משונה כזה, ושדת יהודית יש בידנו להפרידה מן הלאומיות היהודית. ואימתי נעשה הדבר אפשר? כשחדלה הדת לחדור לעמקי חייו הפנימיים של היהודי המערבי ולא היתה לו אלא "עולם עליון" הרחוק מן החיים הרגילים, – אז נתעלמה גם ההרגשה הפנימית ביחס למהותה האמתית של הדת ולא קשה היה עוד לראותה מרחוק בצורה שלא היתה לה מעולם. גם הז'רגון, כל זמן שהיה באמת הלשון המדובּרת בפי כל יהודי המזרח, אבות ובנים יחדיו, והיה קשור בחייהם התמידיים קשר אמתי, – לא יכלה להוָלד בשום מוח מחשבה כזו, שהז'רגון הוא "לשוננו הלאומית". מפני שיחד עם הז'רגוֹן עצמו חיה היתה גם הכּרת ערכּו האמתּי ברוח העם. הכל ידעו והכּירו מקרוב, איזוהי לשוננו הלאומית, שבּה קשורה נפש העם ברגשות חבּה וכבוד וגאון לאומי. בעסקי יום יום, בבית ובשוק, היו משתמשים בלשון "השאולה", אבל את מוחם ולבם, את רגשות-קדשם, ששונם ועצבונם, דמעותם ואנחותם, כל מה שנחשב בעיניהם להציב לו זכרון ולהשאירו לנחלה לדורות הבאים, – את כל אלה היו מכניסים לאוצרה של הלשון הלאומית היחידה. ואף הנשים ועמי-הארץ, שלא זכו לדעה את הלשון הלאומית ובשבילם היו מחברים "תחִנות" וספרי מקרא בלשון המדוברת, – אף הם ידעו, שלשונם זו אינה הלשון הלאומית, והיו ממלאים חובתם ללשון הלאומית, אשר לא ידעו, בהשתדלם בכל כוחם שיהיו בניהם יודעים אותה, ואת הלשון האחרת אשר ידעו, חשבו רק ככלי תשמיש לצרכיהם ולא הרגישו בלבם שום חבּה יתרה לה. – רק עתהּ כשתנאי החיים התחילו כבר להכרית את הז'רגון מפי העם, ובהרבה מבתי ישראל (ביחוד באותם המקומות, שמשם יוצאת התורה הז'רגונית...) אין קולו נשמע עוד, והדור הצעיר אינו משתדל אף להבינו, – עתה, כשהז'רגון עצמו הולך ופורש מן החיים, הולכת וכהה גם ההרגשה החיה ביחס למקומו וערכו שרכש לו בלב האומה, ועל כן אפשר עתה להסתכל בו דרך אספקלריא "רומנטית" ולקשור לו כתרים שאינם במציאות, כאלו היה באמת חביב ומכובד על העם, בדרכה של "לשון לאומית". וכשמתגלה מעת לעת היחס האמתּי של "העם" עצמו, שבשמו מדבּרים, ללשונו זו – מהפכים את הסדר ופונים אליו, אל העם, בתוכחת מוסר על שאינו מחבב את "הלשון הלאומית".

וצריך אני להודות, שכל "השאלה" הזאת על דבר "הלשון הלאומית", המעוררת בעת האחרונה "וכּוּחים נלהבים" בכה"ע ובאספות, – נראית לי יותר ראויה להיות נושא לפוליטון יפה. הגע בעצמך, אומה בת אלפי שנה אינה יודעת, איזוהי לשונה הלאומית. הללו אומרים: זו היא, והללו אומרים: לא כי זו היא, ובאים "רודפי שלום" ועושים פשרה: תהיינה שתי הלשונות גם יחד "לאומיות" ואל נא תהי מריבה בין אחים!... פתחו ספרי ההיסטוריא של כל העמים והלשונות ובקשו היטב, אם תמצאו חזיון נפלא כזה! –

אלא שצד אחד יש בדבר, המגרש את השחוק מעל שפתינו, והוא – הפחד אשר הפילה "התנועה הז'רגונית" על "העברים", כאלו בעמקי לבם מאמינים אף הם באפשרות התעלותו של הז'רגון למדרגת הלשון הלאומית ויראים הם באמת פן "תירש השפחה את גברתה". פחד-שוא זה, שמציאותו כשהיא לעצמה סימן רע הוא לנו, הוא גם אב לתולדות מעציבות ומוסיף ערבוביא בעולמנו. וכי יש לך, למשל, דבר זר יותר מזה, שבאספות יהודיות לאומיות, שכל הלשונות משמשות בהן בערבוביא, נשמעות מחאות נגד השמוש בלשון שרוב היהודים עדיין מדברים בה ועתידים בוודאי לדבר בה עוד שנים שלשה דורות? והשנאה לספרות הז'רגונית והקנאה ב"הצלחתה" – אף הן חזיונות מתמיהים הם, ילדי ה"פחד". הרבה רבבות מהמון בני עמנו אינם מכירים לקרוא בשום לשון זולתי בז'רגון השגור על פיהם. וכי בשביל כך הורעה זכותם לצאת מאפלתם ולהרחיב דעתם וחוג הסתכלותם בעולם? ואלו שמספיקים להם, לכל ההמונים האלה, את האמצעים להתפתחותם הרוחנית, וכי עוברי עברה הם, שנתיחס למעשיהם בשנאה ונעורר קינה על כי "דרך רשעים צלחה"? ודאי, יותר נאה היה, אלו כל ישראל, אנשים ונשים וטף, היו יודעים לשונם הלאומית וממלאים כל צרכיהם הרוחניים מתוך ספרותה. אבל מצב-אושר כזה הרי הוא מן הנמנעות בגולה. לא הז'רגון הכרית לשוננו הלאומית מפי עמנו. "כורתים" אחרים עלו עליה עוד לפני אלפי שנה. ולפי שנכרתה מפינו לשוננו הטבעית, העצמית לנו, לכן יכלו להאחז בתוכנו כל שבעים לשון וכל מיני ז'רגונים, וגם זה בכלל, אבל אין שום לשון יכולה להשתרש בנפשנו. לשון ה ולשון באה. הכל לפי צרכי השעה: בכולן אנו משתמשים, וכולן זרות לנו, ואחת היא לנו, איזו היא השלטת היום ואיזו תהיה שלטת מחר. הלשון הלאומית אינה מפסידה ואינה מרויחה כלום בחלופין אלו. היא אינה יכולה להתחרות עמהן בגבולן, ומפני זה עצמו אין אף הן יכולות להתחרות עמה בגבולה. הקהל העברי בזמן הזה – אין "התחרות" תופסת בו. הוא אינו מבקש בעברית "ראשית דעת" כבדור "ההשכלה", בשביל לעבור אחרי כן לעולם אחר. הוא קורא עברית, מפני שעברי הוא ומרגיש בנפשו קשר פנימי עם הלשון הלאומית וספרותה. צורך פנימי כזה אינו "סחורה" שמתחרים בה בשוק על ידי הורדת השער. ואם נדמה לנו לפעמים, שהז'רגון "גוזל" מן העברית את קוראיה – אין זה אלא דמיון. "גזלנים" יותר נוראים אורבים לה, וגם הם, מובטחני, לא יצליחו להעבירה מן העולם. אמנם, תקופה של ירידה היא עכשו לספרותנו הלאומית. אבל כך דרכה של אומה התלויה בדעת אחרים: אין להתפתחותה מהלך ישר, אלא קפיצות קפיצות, עליות וירידות פתאומיות, על ידי דחיפות מן החוץ. ותמיד בשעה של ירידה היה עמנו חי בתקוה לעליה חדשה, ולידי יאוש לא בא.

יודע אני, שלא תהא דעת חברי נוחה מדברי אלה. אבל חובתי להגיד גלוי מה שבלבי: אין פחד "הז'רגון" לנגד עיני! יכתבו ויכתבו ספרים טובים בז'רגון, ויקרא ההמון ויוסיף דעת. "ספרות לאומית" לא יבראו בו. מה שראוי להשתמר לדורות – ישתמר בתרגום עברי, כמו שכך נשתמרו ספרים שנכתבו ערבית וכו', וכל השאר ישתכח ביחד עם הז'רגון והיה כלא היה. וכי יכול אדם להטיל ספק בדבר, שהז'רגון עומד להשתכח בעוד שנים שלשה דורות? אתת היא, אם רוצים אנו בכך או לא – לשנות מהלך החיים אין בידנו. הדבור החי משועבד לצרכי החיים התמידיים, ואם אלה שמים בפי העם לשון אחרת, לא תועיל כל "תוכחת מוסר" להציל את הלשון ההולכת למות. ובבוא יומו של הז'רגון לחדול מהיות לשון מדוברת, לא יוכל להתקיים אפילו שעה אחת גם בתור לשון ספרותית, כעין קיומה של לשוננו הלאומית זה אלפים שנה. כי לא ימצא אז אף יהודי אחד, שיחשוב לו לחובה לאומית ללמוד או ללמד לבניו את הז'רגון המת. כמו שנמצאו וימצאו תמיד יהודים המכירים בחובתם זו ביחס ללשוננו הלאומית האמתית.

ולא זו בלבד, אלא שבכלל נראה לי, שכל אותה "הלאומיות הצעירה" המתרכזת מסביב להז'רגון ומגרשת בקול ענות גבורה את "העבר המת" – אין "סכנתה" מרובה כל-כך. עכשו עדיין היא שכורת משמחה על ה"מציאה" הגדולה של "לשון לאומית חיה" ומאמינה באמת, שבקסם המלות האלה תהפוך עולמות ותבסס חיינו הלאומיים על יסוד לא רק מבית, כי אם גם מחוץ. שהרי אומה שיש לה לשון לאומית חיה הכל חייבים להודות במציאותה, וממילא גם בזכויותיה הלאומיות. אבל לא יהיו ימים מועטים ותלמוד מפי הנסיון את האמת המרה, שעשתה חשבונה בלי דעת בעלים. "הלשון הלאומית החיה" לא תמשוך לב עמנו מבית לעשותה מרכז לחייו הלאומיים ויסוד לחנוך הלאומי, וכל שכן שלא תביא את "שכנינו" מחוץ להודות בזכויותינו הלאומיות בגללה. גם אם נשתדל אנחנו לשכוח, הם לא ישכחו, מתי, איך ומאין באה לנו "לשון לאומית" זו, ולא יחשבוה כ"תעודה" מספקת. כבר גם עתה מתוך דברים מקוטעים הנשמעים לפרקים אף מפי הטובים שבגויים יכולים אנו להכיר תכונתה של "התשובה הברורה", לשמוע בבואנו לדרוש "זכויות לאומיות" לא על יסוד "העבר המת", כי אם על יסוד "הלשון החיה".

וזאת תהיה התשובה בקירוב: "אם מודים אתם שנפסק הקשר בינכם ובין הלאומיים של אבותיכם, הרי גם לאומיותכם אינה כלום ואין לה זכות הקיום. לחנם אתם "מוכיחים" בכוח "גזרות שוות", שאפשר לאומה לחיות גם בלי "ירושת אבות", פלונית ירושתה חסרה מצד אחד והיא מתקיימת, ואומה אחרת ירושתה חסרה מצד אחר, ואף היא מתקיימת, וכן הלאה. בהוכחה כזו אפשר גם לבטל את "השאלה הסוציאלית" ולהראות ברור, שאף עני שבעניים יכול להיות עשיר לכשירצה. שהרי פלוני העשיר אין לו כלום במזומנים, ואלמוני העשיר אין לו כלום בקרקעות, ועשיר שלישי אין לו כלום בסחורה, וכן וחמישי וכו', ובכן אפשר להיות עשיר בלי מזומנים ובלי קרקעות ובלי שום מין אחר של נכסים. אלא שאם יבוא העני לבקש לחם מן האופה בכוח ההוכחה הזאת, יענו ויאמרו לו: שיננא, עשיר הוא מי שיש לו, אחת היא אם כסף או שוה כסף, קרקעות או מטלטלים. ה"יש" יכול להתגשם בצורות שונות ומתחלפים ורק תכונה אחת תמידית לו בכל צורותיו: – שהוא הפך היה. ואתה אמנם דומה אתה לעשירים במה שאין להם, אבל אינך דומה להם במה שיש להם, ולפיכך הם רשאים ליטול את השם, ולא אתה. – גם אומה אינה אלא זו שיש לה "קרן לאומית", הנקבצת על יד מדור דור ומשמשת בסיס לחיים הלאומיים. "קרן" זו אפשר שתהיה גדולה או קטנה; פעמים שהיא מתלבשת בצורה אחת ופעמים בצורה אחרת, פעמים שהולכת ומתרחבת ופעמים שהולכת ומתכוצת. אבל לא ראה עוד העולם אומה "פרוליטרית", שבזבזה את קרנה הלאומית, "קרקעות ומטלטלים", עד השיור האחרון, ולא נשאר לה כלום זולתי לשון ריקנית, ששאלה מאחרים, וידים ריקניות, שבהן היא מתעתדת להתחיל את העבודה מ"בראשיית". בידים ריקניות הולכים ועובדים בבתי חרושת של אחרים"...

קישורים חיצוניים עריכה

   בפרויקט בן יהודה ישנו גם כן טקסט מקורי של ריב לשונות.